רע"פ 8265/06אחמד הבראת נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום לתעבורה בנצרת (ת.פ 10374/03) בגין עבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 וסעיפים 64 ו-40 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה); נהיגה בקלות ראש אשר גרמה לנזק לאדם ולרכוש, לפי סעיפים 62(2) ו-38(2) לפקודת התעבורה וכן סטייה מנתיב הנסיעה, לפי סעיף 68 לפקודת התעבורה ותקנה 40(א) לתקנות התעבורה תשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה).

לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 13.8.2002 נהג המבקש ברכב מסחרי (להלן: המסחרית) בכביש עפולה-בית שאן. באותה עת נסע לפני רכבו של המבקש רכב פרטי, בו נהג מרדכי קקון (להלן: המנוח). בשלב מסוים, האט המנוח את נסיעתו, תוך ירידה לשוליים הימניים, וזאת על-מנת לאסוף אדם אשר עמד על השוליים. המבקש, כך נטען, נהג ברשלנות ולא היה ער להתרחשות זו והתנגש בעוצמה ברכב הפרטי, אשר נדחף מעבר לשוליים והתנגש בעמוד שלט. כתוצאה מהפגיעה, נפצע המנוח אנושות ולבסוף נפטר מפצעיו. בדיון בבית-משפט השלום לתעבורה גרס המבקש, כי למעשה, עמד רכבו של המנוח בצד הכביש ופרץ לכביש בפתאומיות, בצורה אשר לא אפשרה למבקש להימנע מפגיעה ברכבו.

בתאריך 27.10.2005 הרשיע בית-משפט השלום לתעבורה בנצרת (כבוד השופט ח' סבאג) את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, למעט עבירת הסטייה לשוליים. בנוסף הרשיע אותו בית-המשפט בעבירה של אי שמירת רווח בניגוד לתקנה 49(א) לתקנות התעבורה. בפסק-דינו דחה בית-משפט השלום לתעבורה את טענותיו של המבקש, לפיהן לא הוא זה שגרם למותו של המנוח וכי התנהגותו של המנוח ניתקה את הקשר הסיבתי בין מותו לבין מעשי המבקש. את מסקנותיו ביסס בית-המשפט, על עדי ראייה שנכחו במקום, על סימני הפגיעה ברכבי המנוח והמבקש, וכן על חוות-דעת רפואית מפי ד"ר קוצ'ר, רופא מומחה (להלן: ד"ר קוצ'ר).

בגין עבירות אלו, גזר בית-המשפט על המבקש ביום 12.3.2006 עונש של מאסר בפועל לתקופה של שבעה חודשים; מאסר על תנאי של שמונה חודשים, לתקופה של שלוש שנים, שלא יעבור עבירה של נהיגה בזמן פסילה או גרימת מוות ברשלנות; פסילה בפועל מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה במשך עשר שנים וכן פסילה על תנאי של ששה חודשים למשך שנתיים. בנוסף, השית בית-המשפט על המבקש קנס בסך 3,000 ש"ח.

על פסק-דינו של בית-המשפט לתעבורה ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בנצרת.

בית-המשפט המחוזי (כבוד סגן-הנשיא י' כהן והשופטים ה' ח'טיב ו-א' הלמן) דחה את הערעור בקובעו, כי נימוקי בית-משפט השלום לתעבורה מקובלים עליו. כן הדגיש בית-המשפט המחוזי, כי לא נדרש דווקא ניתוח לאחר המוות על מנת להוכיח מעל כל ספק סביר, כי התאונה היא זו אשר גרמה למותו של המנוח. בית-המשפט המחוזי אף דחה את טענותיו של המבקש על חומרת עונשו, וזאת לאור עברו התעבורתי המכביד ובשל מדיניות הענישה המחמירה במקרים כגון אלו.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה טוען המבקש, כי בפנינו שאלה משפטית רחבה, והיא כיצד מוכיחים בכלל סיבת מוות, והאם ניתן להוכיח זאת כלל ללא חקירה על-ידי שופט חוקר לפי הוראות חוק חקירת סיבות מוות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק חקירת סיבות מוות), או ללא הגשת חוות דעת פתולוגית ערוכה כדין. כן טוען המבקש, כי לא הוכחו היסודות העובדתיים והמשפטיים בעבירת גרימת המוות ברשלנות וכי למעשה, פגיעת ראשו של המנוח בשלט שבצד הדרך, לה טוען המבקש, מהווה "גורם מתערב זר" אשר ניתק את הקשר הסיבתי בין התאונה לבין מותו של המנוח. כן טוען המבקש כנגד קביעותיהן העובדתיות של שתי הערכאות שקדמו לי, ומוסיף וטוען כנגד הרשעתו בעבירת אי שמירת מרחק, אשר לטענתו לא ניתנה לו הזדמנות נאותה להתגונן כנגדה ועל-כן לא עמדה בתנאי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982. לבסוף, טוען המבקש, כי העונש שהוטל עליו היה מופרז לחומרה בנסיבות העניין.

מנגד, טוענת המשיבה, כי הבקשה לא מעלה שאלה כללית חשובה, ואף לגופן של טענות המבקש, סומכת היא את ידיה על פסק-דינו בית-המשפט המחוזי.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. כך נקבע בר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה). בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה .

אין באפשרותי לקבל את טענתו של המבקש, לפיה לשם הוכחת סיבת מוות דרוש בכל מקרה ומקרה ביצועו של ניתוח לאחר המוות. המבקש ביסס טענתו על סעיפים 19 ו-30 לחוק חקירת סיבות מוות. סעיפים אלו מעניקים אפשרות ליצירת כלי הוכחתי נוסף לבדיקת סיבת המוות, בדמותו של שופט חוקר. על-פי ההלכה הנוהגת, הליך זה הינו הליך מעין שיפוטי,

אשר ישמש כאמצעי דיוני-פלילי טרומי לגילוי מעשי גרם מוות בעבירה, כאשר אין ננקטים או עדיין אין צפויים מהלכים שיפוטיים פליליים או הליכי חקירה על-פי דין (ראו בג"ץ 535/89 מלכה ריצ'וול נ' כבוד שופט בית-משפט השלום בחיפה ד' גרשון, פ"ד מד(1) 441). יחד עם זאת, אין בהליך זה משום מתן פסק-דין (ראו רע"פ 3542/93 דליה אזוב נ' מדינת ישראל , פ"ד מח(4) 705) ובכל אופן, אין מטרתו להחליף את שיקול דעתו של בית-המשפט בהליך העיקרי, אשר הוא זה שמחליט, על-סמך כלל הראיות שבפניו, האם הוכחה סיבת המוות מעבר לספק סביר בהליך הפלילי. מבחינה זו, יכול בית-המשפט להיזקק לכל סוג של ראייה, כל עוד הורם, לדעתו, נטל הראייה הדרוש בעניין זה (ראו גם רע"פ 4336/91 פואד חלבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 5873/94 בנימין שומינוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם) וכן, בשינויים המחויבים, גם ע"א 744/76 ד"ר יוספה שרתיאל נ' שולמית קפלר , פ"ד לב(1) 113). בעניין דנן, בו נפגע אדם בריא לחלוטין בתאונה קשה, וכתוצאה ממנה נגרם לו מוות מוחי, ובהמשך לו דום לב, נפלא ממני כיצד יכול המבקש לטעון, כי "סיבת המוות הסופי אליבא דד"ר קוצ'ר הינה דום לב, כשהתאונה שברקע אפופה מסתורין וחוסר בהירות לגבי תרומתה למוות". בשתי הערכאות שקדמו לי לא הובאה כל ראיה אמינה, המעלה חשש רציני או קצהו של ספק סביר, אשר יערער את המסקנה כי דום הלב הינו תוצאת התאונה, יצירת נהיגתו הרשלנית של המבקש.

אין ממש גם ביתר טענותיו של המבקש כנגד הכרעת הדין. הכרעותיהן העובדתיות של הערכאות שקדמו לי מבוססות היטב, ומיוסדות הן על עדויות בלתי תלויות ועל נסיבות בשטח. בית-משפט השלום לתעבורה אף נימק היטב את בחירתו שלא לקבל את גרסתו של המבקש או את חוות דעתו של בוחן התנועה. בדין לא התערב בהכרעה זו בית-המשפט המחוזי, ואף אין בדעתי לעשות זאת.

לעניין טענתו של המבקש בדבר ניתוק הקשר הסיבתי, הרי שלא מקובלת עליי טענתו, כי ההתנגשות בשלט הדרכים מהווה התערבות גוף זר המנתק את הקשר הסיבתי. המבקש כלל לא הוכיח בראיות, כי ראשו של המנוח אכן נחבט בשלט ואף אם אכן כך היה, עדיין אירוע שכזה הינו לחלוטין בתוך מתחם הציפייה הסבירה של נהג, המתנגש במהירות במכונית נוסעת ודוחק אותה מהכביש (ראו והשוו ע"פ 8827/01

ישראל שטרייזנט נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(5) 506). באשר לטענתו בדבר רשלנותו לכאורה של המנוח, אשר כתוצאה ממנה נותק הקשר הסיבתי המשפטי, הרי שגרסתו העובדתית של המבקש נדחתה על-ידי הערכאות שקדמו לי ועל-כן לא הוכח, כי המנוח התרשל כלל. יתר על-כן, גם אם היתה זוכה גרסת המבקש לאמון בית-המשפט, ידועה ההלכה, כי אין רשלנותו של אחד בהכרח מבטלת את הקשר הסיבתי לתוצאות רשלנותו של האחר, אם הגורם הרשלני הראשוני יכול היה לחזות מראש את מעשה הרשלנות השני (ראו ע"פ 478/72 מאיר פנקס נ' מדינת ישראל , פ"ד כז(2) 617), ועל-כן אפשרי שגם במקרה זה לא היה המבקש נמלט מאחריות.

לעניין עונשו של המבקש, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). בענייננו, העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה המקובל בעבירות מהסוג שביצע ונסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות בית-משפט זה.

אף לגוף העניין העבירות בהן הורשע המבקש הינן עבירות חמורות. בשל רשלנותו של המבקש קיפד אדם את חייו ועל בית-המשפט לעשות ככל יכולתו, ולנקוט במדיניות ענישה מרתיעה בעבירות אלה, על אחת כמה וכמה נוכח עברו התעבורתי של המבקש, הכולל שלושים הרשעות קודמות ובהן אי ציות לתמרור עצור, מעבר קו הפרדה רצוף, נסיעה במהירות מופרזת ותוך כדי דיבור בטלפון סלולארי. מעבר לשיקול ההרתעה, הרי שנשקפת לציבור המשתמשים התמימים בדרך סכנת חיים של ממש מצידם של נהגים אשר אינם שתים ליבם להוראות החוק, סכנה אשר לדאבוננו כולנו התממשה במקרה זה.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

החלטת בית-משפט זה מיום 11.10.2006, בדבר עיכוב ביצוע עונש המאסר, מבוטלת בזה. על המבקש להתייצב ביום 31.12.2006 לא יאוחר מהשעה 10:00 במזכירות בית-המשפט המחוזי בנצרת, לשם תחילת ריצוי עונשו.