רע"פ 8274/99 חילף מוסא נ. מדינת ישראל

השופטת ד' דורנר:

1.המבקש הורשע על-פי הודאתו בבית-משפט השלום בנצרת ב24- אישומים שעניינם עבירות פריצה לרכב, נסיון פריצה לרכב, גניבה מרכב, פירוק רכב וגרימת חבלה במזיד. 18 אישומים מתוכם צורפו, לבקשתו, מתוך כתב-אישום שהוגש לבית-משפט השלום בחיפה כנגד המבקש וכנגד אייל מזרחי (להלן: השותף). על המבקש נגזר עונש של 60 חודשי מאסר, שמתוכם 40 חודשי מאסר לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי.

2.שותפו של המבקש הורשע אף הוא על-פי הודאתו בבית-משפט השלום בחיפה ב31- אישומים, שעניינם עבירות של פריצה לרכב, גניבה מרכב, פירוק רכב, גרימת חבלה במזיד, גניבת רכב, שימוש ברכב ללא רשות, התפרצות לעסק וגניבה ממנו, ונסיון התפרצות לעסק. נגזר עליו עונש של 36 חודשי מאסר, מתוכם שישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות-שירות והיתרה על-תנאי. ערעורה של המדינה על קולת עונשו של השותף נתקבל בבית-המשפט המחוזי בחיפה, וברוב-דעות הועמד עונשו על 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל וכן 18 חודשי מאסר על-תנאי.

3.כשישה חודשים לאחר שחלף המועד להגשת ערעור על גזר-דינו הגיש המבקש בקשה לבית-המשפט המחוזי בנצרת להארכת המועד האמור.

בית-המשפט המחוזי (השופט האשם חטיב) דחה את הבקשה, תוך שהוא קובע כי המבקש לא הסביר את הטעם לאיחור הניכר בהגשת הבקשה, וכי ממילא סיכוייו של המבקש לזכות בערעורו הם קלושים.

4.מכאן הבקשה למתן רשות ערעור, שבגידרה טען המבקש, כי ראוי לאפשר לו להגיש ערעור הגם שחלף המועד לכך, וזאת משום שהגיש את הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור מייד משנודע לו גזר-דינו של שותפו, ומכיון שעקרון אחידות הענישה מחייב להפחית את עונשו, כך שיתאים בחומרתו לעונש שנגזר על שותפו.

טענתה העיקרית של המדינה בתשובתה לבקשה הייתה, כי סעיף 41 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984- (להלן: חוק בתי המשפט), אינו מאפשר למבקש להגיש ערעור בזכות או ברשות על החלטת בית-המשפט המחוזי, שהיא "החלטה אחרת" בעניין פלילי. המדינה הסתמכה בעניין זה על החלטות שניתנו על-ידי בית-משפט זה בשבתו כדן יחיד בב"ש 96/81 שטרייט נ' מדינת ישראל , פ"ד לה(3) 27; רע"פ 62/87 זיותי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 165/89 דגן נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 1290/90 דבראשוילי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ובש"פ 7811/95, 7812 זגורי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם). עוד טענה המדינה, כי אף לגופו של עניין לא היה מקום להאריך את המועד להגשת ערעור, שכן עונשו של המבקש הולם את רמת הענישה המקובלת לגבי מי שהורשע בביצוע עבירות רכוש הקשורות ברכב.

5.השאלות שלפנינו הן שתיים: ראשית , האם החלטה הדוחה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דין בפלילים היא "פסק-דין" כמובנו בסעיף 41(א) לחוק בתי המשפט. שנית - אם התשובה לשאלה הראשונה היא בחיוב - האם במקרה שבפנינו ראוי היה להאריך את המועד להגשת ערעורו של המבקש.

אדון בשאלות אלה כסדרן.

6.אכן, הדעה המקובלת בעבר הייתה, כי המחלוקת בין הצדדים מתגבשת במשפט פלילי על-פי כתב האישום ובמשפט אזרחי על-פי כתבי-הטענות. ההתייחסות בהקשר זה להחלטה בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דין בפלילים הייתה כאל "החלטה אחרת" שאינה "בענין אזרחי", ואשר כעולה מנוסחו של סעיף 41 לחוק בתי המשפט אין לגביה הליך של ערעור.

ואולם, ההלכה כיום היא, שעל-מנת להבחין בין "פסק-דין" לבין "החלטה אחרת" בהקשר הנדון יש לבחון את ההחלטה השיפוטית על-פי מהותה, ולאו דווקא על-פי כותרתה. ראו בש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(1) 670 (להלן: בש"פ חסן ), בע' 676. נקבע, כי "הליך" או "פסק-דין" הינם כל החלטה שיפוטית שהכריעה סופית

בעניין מסוים, כך שלאותו עניין התיק נסגר. ראו גם בג"צ 2474/92 Tanabe Seiyako Co. נ' השופטת דיבון , פ"ד מו(3) 877.

הטעם להלכה זו הוא, שיש לאפשר לבעלי-דין לערער על הכרעה שיפוטית שניתנה בעניינם אף אם הכרעה זו לא הוכתרה פורמאלית כ"פסק-דין", אם בפועל בעלי-הדין אינם יכולים עוד להשיג עליה. שכן, שלילת אפשרות הערעור מנוגדת לעיקרון המקובל במשפטנו, שלפיו יש לאפשר ביקורת נוספת על כל הכרעה שיפוטית. עיקרון זה מיועד למנוע טעויות שאינן בנות תיקון, ולהגביר את הוגנותו של ההליך המשפטי. השוו בש"פ חסן , בע' 694; בג"צ 87/85 ארג'וב נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון , פ"ד מב(1) 353, בע' 374-372.

7.הבקשה שהגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי להארכת מועד להגשת ערעור, פתחה בין המבקש לבין המדינה התדיינות במסגרת הליך נפרד מן ההליך הפלילי שבגידרו הורשע המבקש ונגזר עונשו. אף החלטתו של בית-המשפט המחוזי בהליך נפרד זה שמה קץ להתדיינות באופן סופי. משכך, למבקש זכות להשיג על ההכרעה השיפוטית שניתנה במסגרת הליך זה.

עולה מן המקובץ, כי החלטתו של בית-המשפט המחוזי בעניינו של המבקש היא בגדר "פסק-דין" במובן סעיף 41(א) לחוק בתי המשפט. למבקש נתונה איפוא זכות לערער על ההחלטה לדחות את בקשתו להארכת מועד להגשת ערעור.

נראה איפוא בבקשה שהגיש המבקש הודעת ערעור.

8.באשר להצדקה שבמתן הארכה כאמור, הרי שבמקרה שלפנינו ההפרש בין עונשו של המבקש לבין עונשו של שותפו הוא בלתי-מוסבר על-פניו, ועשוי לכאורה לשמש נימוק כבד-משקל בערעורו של המבקש כנגד חומרת עונשו. לכך יש להוסיף, כי הידיעה על עונשו של השותף הגיעה אל המבקש לאחר שכבר חלף המועד להגשת ערעור על גזר-הדין שהושת עליו, וכי המבקש לא היה מיוצג בעת הדיון בבית-המשפט המחוזי. בנסיבות אלו, השיקול של עשיית צדק גובר על השיקול של סופיות הדיון.

אשר-על-כן, אני מציעה לקבל את הערעור, לבטל את החלטת בית-המשפט המחוזי ולקבוע כי המבקש רשאי להגיש ערעור על גזר-דינו.

ש ו פ ט ת

השופטת ד' ביניש :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט ע' ר' זועבי :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת דורנר.