רע"פ 8333/09 פיראס חביבי נ. מדינת ישראל

1.

בקשה זו מעלה פעם נוספת, גם אם באורח עקיף, את סוגיית יישומו של סעיף 240(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. ענינו של סעיף זה בבקשה לביטולו של פסק-דין, בין היתר בעבירות תעבורה, אשר ניתן בהיעדרו של הנאשם. על-פי הוראת הסעיף, המפנה לאמור בסעיף 130(ח) לאותו החוק, בקשה לביטול נבחנת בהתחשב בשני יסודות חלופיים : מידת הצידוק שבאי-התייצבותם של הנאשם או של בא-כוחו לדיון, והשאלה אם בפסק-הדין שניתן יש משום עיוות דין.

2.

במקרה שבפני, וחוששני שאין זה חזון נדיר, הוכרעה הבקשה אך על יסודו של הרכיב הראשון, ובלא בחינתן של הטענות המהותיות לענין ההרשעה. על כך יש להצר, ומן הראוי כי סוגיה זו תשוב ותחודד באוזניהן של ערכאות המשפט הפלילי, ובפרט של בתי-המשפט לתעבורה.

3.

עם זאת, הדברים באו על תיקונם בפסק-דינה של השופטת המלומדת של ערכאת הערעור, אשר לא מצאה כי טענות המבקש, לגופן, מצדיקות שינוי מהרשעתו. משנקבע כי למבקש לא נגרם עיוות-דין, שוב אין מקום לחזור ולהידרש לענינו בבית-משפט זה, ואין לפיכך עילה לקיומו של ערעור שני. גם ניסיונו של בא-כוחו בבקשה זו, לעורר סוגיה הנוגעת לדפוסי התנהלותם של בתי-המשפט לתעבורה בכל הנוגע לבקשות לדחייתם של מועדי דיונים שנקבעו, לא יצלח. אם מצוי פגם בהתנהלות זו של ערכאות התעבורה, הדרך לתיקונו אינה עוברת בביטולן של הרשעות, שמקורן בהחלטתו של סנגור לעשות דין לעצמו ולהימנע מהתייצבות לדיון במועד שנקבע.

4.

אשר על כן, הבקשה נדחית. עותקים מהבקשה ומהחלטתי יועברו למנהל בתי-המשפט.