רע"פ 8338/08 ברוך משיח נ. מדינת ישראל

1.

המבקש, עת נסע בניגוד לכיוון התנועה, חסם את דרכו של קטנוע עליו רכב המנוח, פגע בו וגרם למותו. המבקש הורשע, על-פי הודאתו, בעבירה של גרם מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז–1977 ביחד עם סעיפים 40 ו-64 לפקודת התעבורה, תשכ"א –1961, ובעבירה של נהיגה בכביש חד-סטרי, לפי תקנה 37 לתקנות התעבורה בשילוב עם סעיף 68 לפקודה.

בית-המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו, לאחר שנתן את דעתו לכלל הנסיבות – לרבות הפגיעה הקטלנית, הודאתו המיידית של המבקש ורמת רשלנותו, דן אותו לשבעה וחצי חודשי מאסר, תשעה וחצי חודשי מאסר על-תנאי, פסילה מלקבל או מלהחזיק ברישיון נהיגה במשך עשר שנים, פסילה על תנאי לתקופה של שלוש שנים וקנס בסך 2,000 ש"ח.

2.

על גזר-הדין ערער המבקש לפני בית-משפט המחוזי, שם טען, בין היתר, כי העונש שהושת עליו הנו חמור יתר על המידה, נוכח נסיבותיו האישיות ומדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים. גם המשיבה ערערה על גזר-הדין, וטענה כי תוצאתה הקטלנית של התאונה, עברו המכביד של המבקש והצורך להרתיע את הרבים, אינם מתיישבים עם העונש שנגזר.

בית-המשפט המחוזי, לאחר שסקר את טענות הצדדים, דחה את ערעורו של המבקש, לאחר שהגיע למסקנה כי "מדובר בנהיגה רשלנית בדרגה גבוהה ולא ב'טעות של שבריר שניה'" (עמוד 8 לפסק-הדין). מנגד, קיבל בית-המשפט המחוזי את ערעורה של המדינה, והעמיד את המאסר על תקופה בת שנה.

3.

עתה עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, אולם לא מצאתי כי בידו עילה לכך. בקשתו אינה מעוררת סוגיה לה עשויה להיות השלכות משפטיות רחבות או כלליות, וכל כולה שחזור טענותיו הפרטניות בערכאות קמא (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה)

בע"מ , פ"ד לו(3), 123 (1982)). זאת ועוד, הלכה היא, כי חומרת העונש כשלעצמה אינה מקימה עילה למתן רשות לערעור (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646 (2003)), והדבר נכון גם במקרים בהם מתגלה פער מסוים בענישה בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור (רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.2005)). כך או כך, סוגיית העונש הראוי למבקש נבחנה בידי שתי ערכאות, ולא ראיתי מקום לדון בה בשלישית.

הבקשה נדחית, וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.