רע"פ 8599/11 עופר שרון נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים שפירא, קיסרי ושרון-נתנאל) מיום 16.9.10 בתיק ע"פ 203-02-10, בגדרו התקבל ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות (השופטת - כתארה אז - קנטור) מיום 24.12.09 בתיק ת"פ 1585-04 מיום 24.12.09. ענינה של הפרשה - עבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים.

רקע והליכים

ב.

נגד המבקש, חבר מועצת עיריית חיפה וחבר בועדת המשנה לתכנון ובנייה (להלן הועדה ) בעיריה בתקופה הרלבנטית, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של לקיחת שוחד ועבירה של מרמה והפרת אמונים. תחילת הפרשה בבקשה אותה הגיש המתלונן לועדה, לשם אישור תכנית בניה בחריגה על מגרש בבעלותו. לפי הנטען בכתב האישום, בישיבת הועדה מיום 22.7.02 הביע המבקש דעתו לפיה אינו מתנגד לבקשה, ואף הביע תמיכה מסוימת באישורה. בהמשך הישיבה הוסמכו המבקש ואדם נוסף לסייר במגרש, לבחון את בקשת המתלונן ולדווח לחברי הועדה את ממצאיהם. בחודש אוגוסט 2002, טרם נערך הסיור, פנה המתלונן למבקש וביקש ממנו סיוע בקבלת האישור. על פי הנטען, הזמין המבקש את המתלונן לביתו, שם אמר לו כי בתמורה ל-50,000 דולר - ובלשונו, "ירוקים" - יסכים לסייע לו; את הסכום ביקש לחלק ל-5 מעטפות, ולהעביר לו אותן לפני הסיור. לאחר הפגישה התייעץ המתלונן עם עורך דינו (להלן עו"ד וקסמן ), אשר ייעץ לו להימנע מהתשלום ולהקליט את המבקש. וכך אכן היה - המתלונן נפגש בשנית עם המבקש והקליט את השיחה ביניהם. בשיחה אמר המתלונן למבקש כי אין לו הסכום המבוקש, אולם המבקש ענה כי הבנק שמלוה את הפרוייקט יוכל להשקיע את הכסף. עוד הוסיף המבקש, כי שוחח עם יתר חברי הועדה, ו"אף אחד לא רצה אפילו לקבל משהו אחר חוץ מירוק". המתלונן לא שילם את הכסף, ובישיבת הועדה שנערכה לאחר הסיור אושרה הבקשה

חרף התנגדות המבקש.

ג.

התיק החל להישמע בבית משפט השלום בקריות בשנת 2005 בפני סגן הנשיא איתן מגן זכרונו לברכה, אשר עזב את בית המשפט בסוף שנת 2006 בשל מחלתו, ממנה נפטר בהמשך למרבה הצער. התיק הועבר לטיפולה של השופטת (כתארה אז) קנטור, ובהסכמת הצדדים מיום 12.4.07 לא נשמעו בשנית העדים שנשמעו בפני סגן הנשיא מגן, פרט לעדות חלקית של המתלונן ולעדות המבקש.

ד.

ביום 24.12.09 זיכה בית משפט השלום את המבקש מחמת הספק משתי העבירות שיוחסו לו. נקבע, כי עדויותיהם של עדי התביעה רוויות סתירות מהותיות, ועל כן לא עולה מכלל הראיות מסקנה בלבדית לפיה המבקש אשם בעבירות שיוחסו לו. בין היתר הצביע בית המשפט על הסתירות הבאות בעדותו של המתלונן: לפי גרסתו במשטרה, דרש המבקש תשלום של 100,000 דולר, מתוכם יועברו 50,000 לחברי הוועדה ו-50,000 נוספים לאנשי ראש העיר דאז; ומנגד, לפי גרסתו בחקירה הנגדית, הסכים המבקש להפחית את הסכום לסך של 80,000 דולר. גרסתו בחקירה נגדית אף סתרה את עדותו של עו"ד וקסמן, לפיה סיכם עם המערער טרם ההקלטה כי לא ישלם את הסכום ולא יתמקח על גובהו. בנוסף, בניגוד לגרסתו במשטרה לפיה פנה אל המבקש טרם אישרה הועדה את תכנית הבניה, בעדותו בבית המשפט העיד המתלונן כי היה זה המבקש שפנה אליו. בנוסף, הצביע בית המשפט על החלק בעדות המתלונן לפיה המבקש ביקש ממנו להמציא לו המחאות ביטחון בסכום של 250,000 ₪ שנועדו להבטיח את התשלום המאוחר של 50,000$ (אשר שווים עמד אז על כ-230,000 ₪), וקבע שאין זה סביר שסכומם של המחאות הביטחון יהיה גבוה יותר מהסכום אותו נועדו להבטיח.

ה.

עוד קבע בית המשפט, כי קיימות סתירות בין עדותו של המתלונן לעדותו של חברו, מר קרן, אשר לפי טענת המשיבה עמד בסמוך למתלונן שעה שזה ניהל שיחת טלפון עם המבקש: ראשית, מר קרן העיד שייעץ למתלונן להקליט את השיחה, בעוד שהמתלונן הכחיש זאת. שנית, המתלונן העיד כי מר קרן שמע את רוב השיחה, אולם האחרון העיד ששמע מילים ספורות. בנוסף, קבע בית המשפט כי הקלטת עליה הוקלטה השיחה בין המתלונן למבקש אינה קבילה כראיה, כיון שהמתלונן הקליט חלק מהשיחה בלבד, בניגוד לטענתו נמצא שהקלטת לא הייתה חדשה, ולא ברור האם המתלונן היה בקיא במלאכת ההקלטה. מכאן, נמצא שהקלטת אינה עומדת במבחני הקבילות שנקבעו בע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(4) 169.

ו.

לסיום קבע בית משפט השלום מנגד, כי לא מצא גם את גרסת הנאשם כמהימנה:

"להתרשמותי מדובר בגרסה תמוהה ובלתי סבירה ולא הצלחתי להבין את ההיגיון שבהתנהלות הנאשם כפי שתיאר אותה. הנאשם העלה טענות נוספות בחקירה הראשית, אשר לא נתמכו בראיות אובייקטיביות ואשר סבירותן מפוקפקת" (ע' 157 להכרעת הדין).

יחד עם זאת, כיון שלא עלה בידי המשיבה להציג גרסה אחידה המצביעה על אשמת המבקש, קבע בית המשפט כי אין מקום להרשיעו.

ז.

ערעורה של המשיבה לבית המשפט המחוזי התקבל. ראשית העיר בית המשפט, כי בשל הנסיבות החריגות השופטת שנתנה את הכרעת הדין בבית משפט השלום לא היתה זו ששמעה את רוב העדים, ולכן בענייננו אין יתרון ממשי לערכאה הדיונית על פני ערכאת הערעור בקביעת ממצאים שבעובדה. לגופם של דברים נקבע, כי ככל שהיו סתירות בהכרעת הדין, אין מדובר בסתירות מהותיות הפוגעות במהימנות העדים והגרסאות אותן הציגו. אשר לעובדה כי המתלונן שכח להזכיר בחקירה הראשית את "ההנחה" בסך 20,000 דולר עליה סיכם עם המבקש נקבע, כי אין ליחס לכך חשיבות יתרה שכן המתלונן ציין זאת כבר בהודעתו הראשונה במשטרה. אשר לסכומי ההמחאות נקבע, כי המשיב עצמו אישר שהמתלונן הציע לתת לו המחאות ביטחון, ולכן סכומן אינו רלבנטי - עצם ההצעה למתן המחאות ביטחון מעידה על תשלום שהיה צורך להבטיחו. עוד נקבע, כי אין עולה מעדותו של המתלונן שהיה זה המבקש שפנה אליו טרם החלטת הועדה, אלא המתלונן דבק לאורך כל גרסתו בכך שהוא היה זה שפנה למבקש. אשר לסתירות בין עדותו של המתלונן לזו של קרן נקבע, כי אינן מהותיות ואינן מצביעות על כך שקרן לא דיבר אמת.

ח.

עוד נקבע, כי אף שבצדק קבע בית משפט השלום כי הקלטת אינה קבילה, שגה בית המשפט בהתעלמו מכך שהמבקש אישר חלקים מאמירותיו בקלטת - הן בהודעותיו במשטרה והן מעל דוכן העדים. למשל, אישר המבקש את החלק בו אמר כך: "דיברתי עם כמה חבר'ה מהועדה... אמרתי חבר'ה, סגור, קיבלתי אישור, אתם תקבלו כל אחד את מה שאתם רוצים" (ע' 19 לפסק הדין). במשטרה מסר המבקש כי הכוונה ב"מה שאתם רוצים" היא לפתרון תכנוני, שיהיה מקובל על כל חברי הוועדה. בבית המשפט שינה המבקש גרסתו וציין, כי התכוון לכך שהשיג להם תרומות, כפי שביקש ממנו -לטענתו - המתלונן. את השינוי בגרסאות הסביר המבקש כך: "כשהעדתי על דברים אלה במשטרה, חשבתי כל הזמן מה יהיה הסקופ מחר בעיתון ולכן אמרתי שמדובר בפתרון תכנוני" (ע' 20 לפסק הדין). בית המשפט קבע, כי הסיבה אותה הביא המבקש לשינוי הגרסאות אינה סבירה ומצביעה על כך שהמבקש אינו חושש לשקר בחקירותיו. כן נקבע, כי המבקש ודאי ידע ש"תרומות", כלשונו, לחברי הועדה ממי שהועדה אמורה לדון בעניינו, אינן בגדר התנהלות תקינה. כן הביא בית המשפט מדברים נוספים מן הקלטת שאותם אישר המבקש במשטרה: "אני גומר את זה מחר או מחרתיים, 72 שעות, כולם מקבלים את הכסף" (ע' 21 להכרעת הדין). עוד קבע בית המשפט, כי מהדברים אותם אישר המבקש מתוך הקלטת עולה, שהמבקש היה נלהב יתר על המידה לארגן אותן "תרומות", מה שאך תומך בגרסת המתלונן לפיה היה מדובר בכספי שוחד. על כן, קבע בית המשפט המחוזי כי יש להרשיע את המערער בעבירות של שוחד ומרמה והפרת אמונים, והחזיר את התיק לבית משפט השלום כדי שיגזור את דינו.

ט.

בקשת רשות הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נדחתה ביום 9.1.11 כיון שהוגשה טרם נגזר דינו של המבקש (רע"פ 8041/10, השופט ג'ובראן). ביום 6.6.11 גזר בית משפט השלום על המבקש עונש של שישה חודשי עבודות שירות, שנת מאסר על תנאי וקנס בסך 20,000 ₪. המבקש עירער על גזר הדין לבית המשפט המחוזי, אולם ביום 27.10.11 משך את ערעורו (ע"פ 35095-07-11). בקשת רשות הערעור שלפנינו מכוונת, אם כן, לפסק דינו הקודם של בית המשפט המחוזי מיום 16.9.10.

הבקשה

י.

בקשה זו הוגשה ביום 22.11.11, ובצידה בקשה לעיכוב ביצוע. נטען, כי עניינו של המבקש מעלה שלוש סוגיות בעלות חשיבות משפטית החורגת מעניינם של הצדדים: ראשית נטען, כי רק לאחר שניתן פסק הדין נודע למבקש על עילת פסלות כנגד אחת משופטות ההרכב, ועל כן לא יכול היה לבקש מבעוד מועד את פסלות השופטת. שנית נטען, כי לאחר שהוחלף סגן הנשיא מגן זכרונו לברכה, היה על בית המשפט לשמוע את כלל העדויות מראשיתן, ולא להמשיך מהנקודה בה הפסיק סגן הנשיא. שלישית נטען, כי הרשעת המבקש נסמכת על הקלטת, אשר שתי הערכאות קבעו כי אינה קבילה. ארחיב באשר לטענות המבקש בהמשך.

דיון והכרעה

יא.

לאחר עיון, אין בידי להיעתר לבקשה. חרף ניסיונו של המבקש להציג את הבקשה כעקרונית באופן המצדיק את התערבותנו בגלגול שלישי בהתאם לכללים שנקבעו ב ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד

לו (3) 123, 128, לא השתכנעתי כל עיקר כי אלה פני הדברים. לנאשם בישראל מוקנה ערעור אחד בזכות, שאותו מיצה המבקש. מעבר לכך, גם שינוי שחל בערכאת הערעור לעומת הערכאה הדיונית אינו עילה לגלגול נוסף, ואינו מוציא את התיק מכלל "גלגול שלישי" (רע"פ 889/02 רשתי נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 6; רע"פ 1975/02 ארליך נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 737/11 מלכיאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

יב.

אשר לטענת הפסלות, לטענת המערער נודע לו עליה אך לאחר מתן פסק הדין. מקורה של הפסלות, לטענת המבקש, בכך שהשופטת שרון-נתנאל ישבה בשני תיקים קודמים בו היה המבקש בעל דין. המבקש מציין, כי כבר ביום 9.5.10, ארבעה ימים טרם נשמע הערעור, הודיע השופט שפירא - ראש ההרכב - לצדדים על כך שהשופטת שרון-נתנאל ישבה בתיקים הללו. ואולם, כיון ששני התיקים נשמעו ונסתיימו לפני שנים רבות, לא יכול היה המבקש לזכור בשלב זה כי מעצם שמיעת התיקים הללו עולה טענת פסלות, ורק לאחר שבירר מה היה בהם, הבין כי השופטת פסולה מלדון בעניינו הנוכחי. אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, משהודיע השופט שפירא לצדדים על כך שהשופטת שרון-נתנאל ישבה בשני תיקים בהם היה המבקש בעל דין, היה זה תפקידו של המבקש לבחון האם יש בכך לפגוע בו, טרם שמיעת הערעור:

"בעל דין שהשתהה בהעלאת טענת הפסלות ייחשב איפוא כמנוע מלטעון אותה, וממילא לא תתברר לגופה" (יגאל מרזל דיני פסלות שופט 69 (תשס"ו)).

משלא עשה כן, אין לו להלין אלא על עצמו. יתרה מכך סבור המבקש, כי אף שהוא עצמו אינו זוכר מה היו פרטי ההליכים בהם היה בעל דין ונסתיימו לפני שנים אחדות, השופטת שרון-נתנאל זוכרת את עניינו לפרטי פרטים; אין צורך להכביר מלים לעניין טענה זו ומשקלה. ועל כל אלה, לא יתכן כי שופט ייפסל באופן גורף על שישב בתיקו של פלוני בעבר; והרי אין לדבר סוף, גם מעבר למבקש דנא. ישנם מי שבאים, מרצונם או על כרחם, לפני בתי המשפט פעמים הרבה - האם כל שופט שדרכו עברו ייפסל לשמוע את תיקיהם?

יג.

אשר לטענה לפיה היה צורך בשמיעת העדים מחדש לאחר החלפת סגן הנשיא בבית משפט השלום, גם אותה אין להלום. סעיף 233 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשנ"ב - 1982, קובע כך:

"כל עוד לא הוחל בגביית ראיות רשאי שופט אחר להמשיך במשפט מן השלב שאליו הגיע קודמו; הוחל בגביית ראיות ונבצר משופט מסיבה כלשהי לסיים את המשפט, רשאי שופט אחר להמשיך במשפט מן השלב שאליו הגיע קודמו, ורשאי הוא, לאחר שנתן הזדמנות לבעלי הדין להשמיע טענותיהם לענין , לנהוג בראיות שגבה קודמו כאילו גבה אותן בעצמו או לחזור ולגבותן, כולן או מקצתן."

ביום 12.4.07 קבע בית המשפט, בהסכמת הצדדים , כי אין מקום לשמוע את כל העדים מראשיתם, למעט עדותם של המתלונן והמבקש. סבורני, גם לעניין זה, כי משהושג המתוה המתואר בהסכמת המבקש, יכולתו לבוא בטענות לבית המשפט מדוע קיבל את הסכמתו מוגבלת עד מאוד:

"אין, איפוא, במתן פסק דין בהתבסס על ראיות שלא נשמעו ישירות על-ידי השופט היושב בדין ומכריע, ובפרט מקום בו ניתנה הסכמת בעלי הדין , משום פגם שיכול, כשלעצמו, להביא לפסילתה של הכרעת הדין... נוכח הסכמת הצדדים, תמוהה היא טענתו של המערער כי בית המשפט לא רשאי היה לקבוע ממצאי מהימנות ביחס לעדויות שלא נשמעו על-ידו. לו רצה בכך, היה בידי המערער להביע התנגדותו או אף לחזור בו מן ההסכמה שניתנה, אך הוא לא עשה כן" (ע"פ 4844/09 מסאעד נ' מדינת ישראל (לא פורסם) - פסקאות 11-10 לפסק דינו של השופט פוגלמן; ראו גם: ע"פ 8703/96 עמר נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(4) 764, 766).

ונזכיר, כי אין כל טענה לפיה הסכמת המבקש ניתנה שלא מדעת, וללא הבנה של ההשלכות לכך. אולם, אילו סברתי כי היה באי העדת העדים בנידון דידן כדי לפגוע באופן מהותי בזכותו של המבקש להליך הוגן, לא הייתי פוסל את הטענה אך בשל כך; אך לא אלה פני הדברים. לשיטת המבקש היה על בית המשפט לדרוש זאת לשם עשיית צדק - אך מדוע יעשה כן כשישנה הסכמה אחרת והחומר לפניו? ונזכיר, בית המשפט העיד מחדש את העדים המרכזיים - המתלונן (גם אם באופן חלקי) והמבקש - ואיני רואה כל פגם בכך; להיפך - אילו בחר בית המשפט, חרף הסכמת הצדדים, להעיד את כל העדים מראשית, הייתי סבור שיש בזאת כדי להביא להתמשכות מיותרת של ההליכים, שהתמשכו דים ממילא, ולבזבוז ללא צורך של זמן שיפוטי. מטעמים אלה אין להלום איפוא טענה זו.

יד.

לבסוף טוען המבקש, כאמור, כי שעה שנקבע כי הקלטת אינה קבילה כראיה, לא היה מקום להביא ציטוטים מתוכה בפסק הדין. כך, כיון שלטענת המבקש הקלטת נערכה והושתלו בה קטעים אחרים ("בושלה"), כדי להתאים את האמור בה לטענות המתלונן. אין בידי להלום טענה זו. בית המשפט המחוזי קבע, על סמך טענתו של המבקש לפיה הקלטת בושלה, כי אין לקבל את הקלטת כראיה (ע' 18 לפסק הדין). עם זאת וכפי שציין בית המשפט המחוזי, אין בכך כדי להביא לפסלות הודאותיו ועדותו של המבקש ככל שהן מתייחסות לקלטת. מקום בו מסר המבקש הסברים מפורטים לדברים אשר אמר בקלטת, ולא בחר, למשל, להכחיש מכל וכל כי אמר את הדברים הללו, אך ברור כי הסבריו לדברים שנאמרו - בצירוף הדברים עצמם - קבילים ואף הכרחיים לשם בירור האמת וניהול ההליך נגדו. הם מהוים לכאורה ראיה ברורה לעצמם, ולהם "חיים ראייתיים" משלהם, בנפרד מן הקלטת.

טו.

לסיכום, בית המשפט המחוזי הרשיע את המבקש לאחר שבחן את מכלול חומר הראיות, ובפסק דין מפורט קבע, כי המבקש ביצע את המיוחס לו והדבר הוכח מעל כל ספק סביר. המבקש קיבל - כאמור - את שני ימיו השיפוטיים, ולא מצאתי עילה להתערבות בממצאיו של בית המשפט המחוזי בגלגול שלישי.

טז.

איני נעתר איפוא לבקשה, וממילא מתייתרת הבקשה לעיכוב הביצוע. המבקש יתייצב ביום 27.11.11 בשעה 0800 ביחידת עבודות השירות במתחם בית הסוהר חרמון, לשם ריצוי עונש עבודות השירות - הכל לפי קביעת בית המשפט המחוזי מיום 27.10.11 בתיק ע"פ 35095-07-11.