רע"פ 8632/00 אגבריה זכי נ. מדינת ישראל

1.המבקש הועמד לדין בגין עבירה של נהיגה בזמן שתקפו של רשיון הנהיגה שהיה ברשותו פקע. ביום 25.01.00 הרשיע בית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו את המבקש והשית עליו קנס בסך 2000 ש"ח וכן פסל את המבקש מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של שנה. ביום 23.07.00 הפקיד המבקש במזכירות בית משפט השלום לתעבורה תצהיר בו נאמר כי רשיון הנהיגה שהיה ברשותו אבד עוד בשנת 1997; לאחר זאת ערער המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור וקבע בפסק דינו כי תקופת הפסילה תימנה החל מיום 23.07.00 - המועד בו הצהיר המבקש על אובדן רשיונו כאמור בהוראת תקנה 557(ב) לתקנות התעבורה.

2.טענתו של המבקש בבקשה שלפני היא כי בנסיבות עניינו יש להחיל את הוראת תקנה 557(ד) לתקנות התעבורה. על פי פירושו של המבקש מתחיל מניין תקופת הפסילה במועד שבו פקע תוקפו של הרשיון אף אם אירע הדבר עוד קודם למועד שבו נעברה העבירה והוטל בגינה עונש הפסילה, או לכל המאוחר ביום שבו ניתן גזר הדין כאמור בסעיף 42(א) לפקודת התעבורה. המשיבה בתשובתה מתנגדת לפירוש המוצע ומפנה בעניין זה לאמור בפסק הדין בעניין רע"פ 9237/99 (לא פורסם).

3.דין הבקשה להידחות. הסוגיה שמבקש לעורר המבקש בדבר פירושה של הוראת תקנה 557(ד) איננה מעוררת קושי מיוחד המצדיק לקיים דיון בערכאה שלישית בעניין זה: על פי האמור בתקנה 557 יחל מניין תקופת הפסילה עם הפקדת רשיון הנהיגה או הצהרה על אובדנו בין אם פקע תוקפו של הרשיון קודם לכן ובין אם לאו. תקנה 557(ד) מתייחסת למצב שבו לא הופקד הרשיון ולא הופקדה הצהרה על אובדנו ולאחר מכן פקע תוקפו (ראה פסק הדין ברע"פ 9327/99 שהוזכר לעיל). בנסיבות ענייננו אין המבקש נכנס לגדרה של תקנה 557(ד). מכל מקום, נראה כי החלטתו של בית המשפט המחוזי עולה בקנה אחד עם הפירוש הראוי לתקנה ואין קיימת עילה לבחון את העניין פעם נוספת.

לפיכך, הבקשה נדחית.