רע"פ 8852-23 רע"פ 8852-23

1.זוהי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד הנשיא ר' שפירא) בעפ"א 7262-09-23 מיום 30.11.2023, בגדרו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בחיפה (כבוד השופט א' קאופמן) בחע"מ 32299-01-22, בחע"מ 18875-05-22, בחע"מ 46469-04-22, בחע"מ 28684-03-22 ובחע"מ 6536-02-22 מיום 01.05.2023 (הכרעת דין) ומיום 22.06.2023 (גזר דין).

תמצית העובדות וההליכים בבתי המשפט קמא

2.כעולה מהכרעת דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים, המבקשת מפעילה חנות המשווקת מוצרי אופטיקה וכן מעניקה שירותי אופטומטריה, ברחוב מקלף 21 בחיפה (להלן: החנות). לטענתה, באזור החנות ישנה מצוקת חנייה חמורה.

3.פתרון יצירתי מצאה לה המבקשת. במקומות החנייה המוסדרים, שאינם בתשלום, המצויים בקרבת החנות, מציבים בשגרה עובדי המבקשת קלנועיות, אשר נועדו לתפוס את מקומות החנייה. סדרן מטעמה של המבקשת דואג לפינוי הקלנועיות שעה שמגיע לקוח המבקש לחנות במקום ומכווין את הלקוח לחנייה זו או למקום חנייה פרטי המצוי בבעלות המבקשת. במקום אף מוצב שלט המורה "אופטיקה שפי – חניה – פנה לסדרן"; זאת, כפי שניתן לראות בבירור בצילום המקום, שהובא בהכרעת דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים, ויובא להלן גם עתה:

4.בשל הצבת הקלנועיות, פקחי עיריית חיפה (להלן: העירייה) הוציאו לחובת המבקשת שבע הודעות על תשלום קנס, כל אחת בסכום של 730 ש"ח (להלן יחד: הקנסות). חלק מהודעות אלו הוצאו מכוח סעיף 39(א)(3) לחוק עזר לחיפה (שמירת הסדר והניקיון), התשמ"ב-1981 (להלן: חוק העזר), אשר כבר עתה ייאמר בתמצית, כי הוא אוסר על הנחת "כל דבר ברחוב" שלא למטרת פריקה או טעינה, אלא אם כן ניתן לכך היתר בכתב ומראש מאת ראש העירייה; וחלקן הוצאו מכוח סעיף 5(ב) לחוק העזר, שעניינו בסילוק מפגע בהתאם להוראות פקח, זאת לנוכח הודעות הקנס הקודמות שהוצאו למבקשת.

5.המבקשת ביקשה להישפט בגין הקנסות, מכוח סעיף 228 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, והדיון בעניינם של הקנסות אוחד, ונדון בפני בית המשפט לעניינים מקומיים.

6.כעולה מהכרעת דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים, שניתנה בתום שמיעת הראיות, התברר כי, הלכה מעשה, אין כל מחלוקת ביחס לעובדות שפורטו לעיל. כך, המחלוקת היחידה שנתגלעה בין הצדדים עסקה בשאלה האם אומנם חניית הקלנועיות במקום אסורה מכוח חוק העזר, ובפרט, האם היא אסורה בנסיבות ענייננו, בשים לב לתכלית שלשמה הניחה המבקשת את הקלנועיות – תפיסת מקומות חניה.

7.ביום 01.05.2023 ניתנה הכרעת דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים. תחילה, עמד בית המשפט על כך שהמבקשת נוהגת להציב את קלנועיות במקום בלא היתר, שלא למטרת פריקתן או טעינתן. בית המשפט לעניינים מקומיים המשיך וציין כי על אף שתקנה 1 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה או התקנות) קובעת כי קלנועית היא רכב מנועי, הרי שתקנה 39יא(א) לתקנות אוסרת על נהיגה בה בכביש, אלא לשם חצייתו. משכך, ומפני שמקום החנייה מהווה חלק מ"כביש", כהגדרתו בתקנה 1 לתקנות, הסיק בית המשפט לעניינים מקומיים כי "אם הקלנועית לא נועדה לנסוע על הכביש, הרי אף לא נועדה לחנות בו". עוד הודגש, כי מעמדה של הקלנועית זהה לכיסא גלגלים, וכשם שלא ניתן להציב כיסא גלגלים בחנייה ציבורית, הרי שלא ניתן להציב בה גם קלנועית.

8.בהתאם לכל האמור, נפסק כי על אף "ההבנה לטענות הנאשמת [המבקשת – ח' כ'] בדבר מצוקת החנייה במקום והרצון לספק חנייה ללקוחותיה", הרי "[ש]הדרך לעשות זאת אינה על ידי השתלטות על מקומות חנייה בהעמדת הקלנועיות". לפיכך, בית המשפט לעניינים מקומיים הרשיע את המבקשת במיוחס לה.

9.להשלמת התמונה יצוין, כי ביום 22.06.2023 נגזר דינה של המבקשת, כך שהוטל עליה קנס בסך של 8,000 ש"ח בגין כלל האישומים. כן נקבע, כי על המבקשת לחתום על התחייבות להימנע מביצוע העבירות בהן הורשעה במשך שנתיים.

10.המבקשת ערערה על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים לפני בית משפט קמא, וביום 27.11.2023 קיים בית משפט קמא דיון בערעור. בהמשך הדברים, ביום 30.11.2023, דחה בית משפט קמא את הערעור.

11.בפסק דינו, חזר בית משפט קמא על קביעת בית המשפט לעניינים מקומיים לפיה על אף שקלנועית מוגדרת כרכב מנועי בתקנות התעבורה, הרי שנהיגה בה בכביש, ככלל, אסורה – וכך גם חנייתה בחנייה ציבורית, אשר מהווה חלק מהכביש, כהגדרתו בתקנות.

לצד האמור, עמד בית משפט קמא על השימוש אשר נעשה בקלנועיות על ידי המבקשת, תוך שהטעים כי "אין מדובר בהנחת הקלנועיות במקומות החניה לשם חניה אלא לשם תפיסת מקומות החניה לשימוש לקוחות המערערת [המבקשת – ח' כ']". בנסיבות אלה, נקבע כי הצבת הקלנועיות במקום החנייה מהווה 'מכשול', כשם שכל חפץ אחר שהיה מוצב בחנייה ציבורית כדי לשמור את מקום החנייה לצורך שימוש פרטי, היה נחשב כמכשול.

על כל זאת אוסיף, כי בשולי דבריו מצא בית משפט קמא להעיר כי יש מקום לכך שהעירייה תפעל להסדרת מצוקת החנייה בקרבת החנות.

12.ביום 17.12.2023 הגישה המבקשת את הבקשה שלפניי.

בקשת רשות הערעור והתשובה לה

13.המבקשת טענה כי בקשתה מעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מענייננו אנו, אשר טרם זכתה לליבון על ידי בית משפט זה; כך, נטען, כי אין כל הוראת דין האוסרת על חניית רכב מנועי, כהגדרתו בתקנות התעבורה, במקום חנייה ציבורי. המבקשת הוסיפה וטענה כי משמעותן של המילים "כל דבר" שבסעיף 39(א)(3) לחוק העזר, היא – כל דבר, פרט לרכב מנועי.

14.עוד טענה המבקשת כי על אף שתקנות התעבורה קובעות מספר הסדרים שונים הנוגעים לקלנועית, הרי שלא נקבע בהן כי אין לחנותה במקום חנייה ציבורי. בתוך כך, נטען כי לו ביקשו המחוקק או מחוקק המשנה לאסור על חניית קלנועיות במקומות חנייה ציבוריים, היה עליהם לעשות זאת במפורש.

15.המבקשת הוסיפה והדגישה כי האיסור הקבוע בתקנות התעבורה על נהיגה בקלנועית בכביש, נובע מטעמי בטיחות. אולם, כך נטען, טעמים אלה אינם רלוונטיים להחנייתה של הקלנועית בחנייה ציבורית; נהפוך הוא, החלופה להחניית הקלנועית בחנייה הציבורית היא חנייתה על המדרכה, דבר שעלול להכריח את הולכי הרגל לפסוע על הכביש, ולסכנם.

16.ביום 28.12.2023 הוריתי למשיבה להשיב לבקשת רשות הערעור. בפרט, נתבקשה המשיבה להביע את עמדתה ביחס לשאלה מהו מקום החנייה החוקי בו ניתן לחנות קלנועית, וכן לציין האם השימוש שנעשה בקלנועית רלוונטי להתקיימות יסודות העבירה הקבועה בסעיף 39(א)(3) לחוק העזר.

17.תשובת המשיבה הוגשה ביום 05.02.2024. בתמצית, המשיבה טענה כי ההכרעה בענייננו מושתתת על עובדות המקרה הספציפי ולכן אין בה כדי לעורר כל שאלה עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור ב'גלגול שלישי'.

18.מעבר לאמור, הדגישה המשיבה כי לעמדתה, "מקומן של קלנועיות הוא על המדרכה" וכי למעט מקרים חריגים, קלנועית אינה רשאית לנוע על הכביש. בתוך כך, עמדה המשיבה על הסדרת מעמדן של קלנועיות בחקיקת המשנה ועל ההיסטוריה החקיקתית של הסדרה זו. המשיבה הטעימה, כי הסדרה זו מבקשת לאזן בין בטיחותו של המשתמש בקלנועית ובין השאיפה כי הקלנועית תהא חלופה יעילה, המאפשרת ניידות רבה יותר לאנשים מבוגרים או למי שנדרש להשתמש בכיסא גלגלים. בתוך כך, נטען כי מחוקק המשנה ביקש להשוות את דינה של הקלנועית לדינו של הולך הרגל, תוך שאסר על שניהם להתנייד על הכביש, למעט במקרים חריגים.

19.אשר לסעיף 39(א)(3) לחוק העזר. נטען, כי סעיף זה אינו מסייג את עצמו לחלקים מסוימים של הרחוב או לסוגים שונים של עצמים, וכך נטען כי אין עיגון לשוני לטענת המבקשת לפיה זה אינו נוגע לרכב מנועי כהגדרתו בתקנות התעבורה. משכך, נטען כי הפרקטיקה בה נהגה המבקשת, מקיימת את כלל יסודות העבירה הקבועה בסעיף זה.

20.המשיבה הוסיפה וציינה כי על אף שאין לחנות קלנועית במקום חנייה המיועד לכלי הרכב, שכן היא אינה כלי רכב, "אלא אביזר ניידות", הרי ש"התשובה היכן יש להציב את קלנועיות תיגזר מנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ספציפי, ובכללן – האם יש מדרכה במקום אם לאו, האם מידותיה או מצבה של המדרכה מאפשרים הצבת קלנועית וכד'".

21.לבסוף, המשיבה הטעימה כי אומנם, כוונתה של המבקשת עת שעשתה שימוש בקלנועיות לטובת תפיסת מקומות החנייה אינה רלוונטית להתקיימות יסודות העבירה הקבועה בסעיף 39(א)(3) לחוק העזר. אולם, נטען כי הממצא העובדתי אליו הגיע בית המשפט לעניינים מקומיים, לפיו הקלנועיות של המשיבה חסמו את הגישה למקומות החנייה, בהחלט רלוונטי לשם כך.

22.בדיון שהתקיים בפניי ביום 07.03.2024, באת כוח המבקשת שבה והודתה בפה מלא בפרקטיקה בה נהגה המבקשת, כפי שתוארה לעיל. לצד זאת, באת כוחה של המדינה טענה כי מהאסדרה הנוגעת למעמדן של קלנועיות עולה כי מקומן על המדרכה. מצדי, הבעתי את הקושי העולה בעמדת המשיבה, לפיו אדם נכה או מבוגר עשוי להיזקק לחנות בחנייה ציבורית, מקום בו, למשל, חנייה על המדרכה אינה אפשרית מסיבות שונות. במענה לכך, השיבה באת כוח המדינה כי הפקחים מפעילים שיקול דעת בעת הפעלת סמכותם, וכי כאשר מתעורר צורך לחנות את הקלנועית בחנייה, ולא על המדרכה – לא ניתן ולא יינתן קנס.

בהיאסף כל האמור, הגיעה העת להכריע בבקשה שלפניי.

רקע – קלנועיות – הסדרתן הנורמטיבית

23.עד שנת 2006 מעמדן של קלנועיות לא הוסדר באופן פרטני בחקיקה או בחקיקת משנה. או אז, נכנסו לתוקפן תקנות התעבורה (תיקון מס' 6), התשס"ו-2006 (להלן: התיקון או תיקון מס' 6), אשר עיגנו לראשונה את מעמדן הנורמטיבי של קלנועיות. כעולה מפרוטוקול הדיון שהתקיים בוועדת הכלכלה ביום 20.12.2005 ואשר עסק בתיקון זה (להלן בהתאמה: הפרוטוקול ו-הוועדה), עד לאותה עת, קלנועיות נעו בכביש באופן חופשי, דבר אשר הוביל מספר תאונות קטלניות (שם, בעמוד 2).

אשר על כן, תכליתה של הסדרת מעמדתן של הקלנועיות במסגרת התיקון הייתה, מחד גיסא, להבטיח ניידות מרבית של הנדרשים לעשות שימוש בקלנועית, ומאידך גיסא, לשמור על בטיחותם של אלה, כמו גם של יתר המשתמשים בכביש (ראו למשל: עמוד 8 לפרוטוקול).

24.בראי כל אלו, עסק התיקון בשלושה מישורים: הראשון, הסדרת רישוי הקלנועית ותקינתה; השני, מתן פטור מחובת רישיון נהיגה, לצד קביעת התנאים לשימוש בקלנועית; השלישי, הסדרת השתלבות הקלנועית בתנועה (ראו למשל: עמוד 2 לפרוטוקול).

מכאן לתקנות.

25.תקנה 1 לתקנות התעבורה מגדירה קלנועית כך:

""קלנועית" – רכב מנועי בעל שלושה או ארבעה גלגלים המונע באמצעות מנוע חשמלי שנתקיימו בו כל אלה:

(1) רוחבו הכולל אינו עולה על מטר אחד;

(2) ההיגוי שבו נעשה באמצעות כידון או מוט היגוי בלבד;

(3) הוא מיועד לנוסע אחד או שניים בלבד;

(4) מהירות נסיעתו המרבית המתוכננת על ידי יצרנו אינה עולה על 12 קילומטר לשעה;

(5) הוא עומד בדרישות תקן ישראלי ת"י 1279 חלק 2 כיסאות גלגלים: כיסאות גלגלים מונעים חשמלית קלנועיות והמטענים שלהם;

(6) הוא עומד בדרישות טכניות נוספות המפורטות בנוהל העומד לעיון הציבור באגף הרכב במשרד התחבורה בשעות העבודה הרגילות של המשרד".

26.הווה אומר, קלנועית מוגדרת בתקנות התעבורה כרכב מנועי. יחד עם זאת, תקנה 39ח לתקנות פוטרת את בעל הקלנועית מחובת רישום ורישוי הקלנועית, וכן תקנה 39ט פוטרת את הנוהג בקלנועית מחובת רישיון נהיגה (ראו גם: רע"פ 215/17 בטיה נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (29.04.2018)). כעולה מפרוטוקול הדיון בוועדה, הגיונה של הוראה אחרונה זו הוא – "[ש]מטבע הדברים רוב האוכלוסייה שמשתמשת בקלנועית אינה אוחזת ברישיון נהיגה או לא מחדשת רישיון נהיגה. לכן לא נראה שניתן יהיה לאכוף חובת רישוי" (שם, בעמוד 10).

27.לצד האמור, תקנה 39י, המסדירה את הנהיגה בקלנועית, אוסרת על נהיגה בקלנועית, אלא אם כן הנוגע בה בקיא בהפעלתה (תקנה 39י(ג)), מצבו הגופני והנפשי מאפשר לו להפעילה בבטחה (תקנה 39י(ב)), וכן מלאו לו שש עשרה שנים, או שהוא נכה שמלאו לו ארבע עשרה שנים (תקנה 39י(א)).

28.התקנות מסדירות גם את אופן השתלבותה של הקלנועית בדרך, ובכך עוסקת תקנה 39יא. כפי שציינה גם המשיבה בתשובתה, התפיסה שעמדה לנגד עיניו של מחוקק המשנה, עת שהתקין את תקנה 39יא לתקנות היא, שככלל – מקומה של הקלנועית על המדרכה. דברים אלה נלמדים הן מתוכנה של תקנה זו הן מההיסטוריה החקיקתית שלה. כך, בפתח הדיון שהתקיים בוועדה ביום 20.12.2005, ציין נציג משרד התחבורה כי:

"אנחנו נגביל את תנועת הקלנועית למדרכה. הגענו להסכמה עם ארגון הנכים, שבמקומות בהן תהיה בעיה לעבור את המדרכה, אפשר יהיה לרדת לכביש, לעבור את המכשול, ולחזור. נשווה בין קלנועית לבין כסא גלגלים ונסדיר את זה בתקנות" (עמוד 3 לפרוטוקול).

בהמשך הדיון, נציג נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, מר שמואל חיימוביץ, ציין אף הוא כי מקומה של קלנועית, ככלל, על המדרכה, אך הוסיף כי:

"אני רוצה לומר שאנחנו רואים בקלנועית אמצעי שמאפשר לאנשים מוגבלים להתנייד בצורה משופרת. יחד עם זה, אנחנו גם חושבים שמבחינה בטיחותית ראוי שהם ייסעו על מדרכות אבל במציאות, בהרבה מקומות אין נגישות למדרכות ועל המדרכות" (עמוד 8 לפרוטוקול).

29.הנה כי כן, תקנה 30יא(א) קובעת כי ככלל – "לא ינהג אדם בקלנועית בכביש אלא לשם חצייתו". יחד עם זאת, ובהמשך לדבריו של מר חיימוביץ, תקנה 39יא(ב) מכירה בכך שישנם מצבים בהם אין מנוס מכך שקלנועית תנוע על הכביש. כך, תקנה זו מתירה לנוהג בקלנועית לנסוע על הכביש בתחומי מושב, קיבוץ או כפר (תקנה 39יא(ב)(1)), או כאשר מדובר בדרך עירונית, ומתקיים אחד מהתנאים הבאים (תקנה 39יא(ב)(2)) –

"(א) אין לצד הכביש מדרכה;

(ב) לא ניתן לנסוע על המדרכה מפאת מידותיה, מצבה או מכשולים המצויים עליה;

(ג) בנסיעה בקלנועית לא ניתן לעלות על המדרכה או לרדת ממנה".

דומה אם כן, כי תקנה זו, מקרבת במידת מה את דינה של הקלנועית לדינו של הולך הרגל, כך שככלל מתאפשר לנוהג בה לנסוע על הכביש, רק כאשר אין ברירה אחרת (השוו: תקנה 108 לתקנות התעבורה).

30.להשלמת התמונה יוזכר, כי כאמור לעיל, הגדרת קלנועית בתקנה 1 לתקנות התעבורה כוללת, בין היתר, תנאי לפיו מהירות נסיעתו המרבית המתוכננת של הכלי על ידי יצרנו, אינה עולה על 12 קמ"ש; ובצד זאת, תקנה 39יא(ג) אוסרת על נהיגה בקלנועית במהירות העולה על מהירות זו. עוד יוער, כי תקנה 39יא(ב1) אוסרת על נהיגה בקלנועית במנהרה. דומני, כי גם הוראות אלו מצביעות על כך שלנגד עיני מחוקק המשנה, עמדה הגישה כי מקומן של קלנועיות אינו על הכביש, כי אם על המדרכה.

31.סיכום ביניים: כעולה מתיקון מס' 6 לתקנות התעבורה – ככלל, על הקלנועית להתנייד על גבי המדרכה. תכליתו של כלל זה היא לשמור על בטיחות המשתמשים בקלנועית, כמו גם על בטיחות יתר המשתמשים בדרך. לצד זאת, ועל מנת להבטיח את חופש התנועה של אלו שנזקקים לעשות שימוש בקלנועית, הוגדר מספר מצבים מצומצם, בהם ניתן יהיה לנהוג בקלנועית על גבי הכביש.

כאמור, הצדדים בענייננו נחלקו בשאלה האם מותר לחנות קלנועית בחנייה ציבורית? המשיבה מדגישה את הרציונל שעמד ביסוד תיקון מס' 6, שלפיו מקומן של קלנועיות על המדרכה. מנגד, המבקשת מדגישה את העובדה שהתיקון האמור אינו כולל איסור מפורש על חניית קלנועית בחנייה ציבורית, על אף העובדה שהוא ככלל אוסר, כאמור, את הנסיעה בה בכביש.

דיון והכרעה

32.הלכה היא עמנו כי רשות ערעור 'בגלגול שלישי' תינתן רק במקרים חריגים המעוררים שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, או כאשר מתעורר חשש לעיוות דין או אי צדק חמור שנגרם למבקש (ראו, מני רבים: רע"פ 7283/23 וקסלר נ' מדינת ישראל, פסקה 36 (11.03.2024) (להלן: עניין וקסלר); רע"פ 6365/23 קיסרי נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (14.11.2023), והאסמכתאות שם).

33.בענייננו, סבורני כי אין צורך להכריע בשאלה העקרונית שהמבקשת העלתה על הפרק, בכל הנוגע למקום החוקי לחניית קלנועית. שכן, אף אם אניח שניתן לחנות קלנועית בכביש – עדיין התקיימו כל יסודות העבירה שיוחסה למבקשת. אשר על כן, איני סבור כי נדרש לדון בבקשה כבערעור.

34.כאמור לעיל, המבקשת הורשעה בעבירה על סעיף 39(א)(3) לחוק העזר. בשל חשיבותה, תובא להלן לשונו של סעיף זה:

" מכשול ברחוב

[...]

39.(א) (3) לא יניח אדם כל דבר ברחוב, לא יציבו, לא ישאירו, לא יקימו, לא יתלהו, לא יטילו ברחוב, לא יבליטו, לא יציגו מעל לרחוב ולא ירשה שפעולות אלה ייעשו בידי אחר, אלא אם כן דרוש לעשות כך לטעינת הדבר או לפריקתו, תוך כדי פריקתו או טעינתו ולא יותר מן הזמן הסביר הדרוש לכך, ואלא אם ניתן לכך היתר בכתב ומראש מאת ראש העיריה ובהתאם לתנאי ההיתר".

35.אך לאחרונה ציינתי, בהתייחס לסעיף דומה בחוק עזר שהתקינה עיריית ירושלים, כי זה נועד לשמור על המעבר החופשי ברחובות, כמו גם על תקינותם (ראו: עניין וקסלר, בפסקה 26; ראו גם: עע"ם 3829/04 טויטו נ' עיריית ירושלים, פ"ד נט(4) 769, 776 (2004) (להלן: עניין טויטו); ראו גם: עע"ם 1775/20 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' עיריית ירושלים, פסקאות 26-25 לחוות דעתו של המשנה לנשיאה ח' מלצר (24.09.2020) (להלן: עניין בית הנשיא); ע"א 9368/96 מליסרון בע"מ נ' עיריית קרית ביאליק, פ"ד נה(1) 156, 160 (1999); רע"פ 6795/93 אגדי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 705, 708 (1994)). שהלוא, מאחר שהשטחים הציבוריים מיועדים לרווחת הכלל, מובן כי אין מקום לאפשר לגורם מסוים להפקיע אותם מהציבור תוך עשיית מעשים שנועדו למנוע את השימוש של אחרים בהם, ומבלי לקבל לשם כך היתר מאת הגורמים המוסמכים לכך, על פי חוק העזר.

לשונו הרחבה של סעיף זה, האוסר על הנחת "כל דבר", כמו גם תכליתו המוזכרת, מצביעות שתיהן על כך שהוא כולל בתוכו גם את האיסור על הצבת קלנועית, כמו גם כל חפץ אחר. משמעות דבריי אלו היא כי אין בידי לקבל את הפרשנות שהציעה המבקשת למילים "כל דבר" שבסעיף 39(א)(3) לחוק העזר (ראו: פסקה 13 שלעיל).

36.בהתאם לאמור, נקל עליי לקבוע כי בדין ניתנו הודעות הקנס, מכוח סעיף 39(א)(3) לחוק העזר. זאת, לבטח בנסיבות ענייננו, בו הקלנועיות לא שימשו למימוש התכליות העומדות ביסוד תיקון מס' 6 לתקנות, דהיינו להיות "אמצעי שמאפשר לאנשים מוגבלים להתנייד בצורה משופרת" (ראו: פסקה 28 שלעיל); אלא, הן שימשו, הלכה למעשה, כלי להשתלטות ממושכת ובלעדית על מקרקעי ציבור המיועדים לשימוש הכלל.

כפי שציינה השופטת א' פרוקצ'יה, בהקשר לסעיף דומה המצוי בחוק עזר שהתקינה עיריית ירושלים – "בלא היתר מהרשות המוסמכת אין היתר לאזרחים לתפוס חזקה לאורך זמן רב ברחוב המיועד לשימוש הציבור הרחב" (עניין טויטו, בעמוד 776; ראו גם: שם, בעמודים 778-777 ו-780).

37.עם כל זאת, אעיר כי חששתי שמא פרשנותה של המשיבה, שכאמור סבורה כי תיקון מס' 6 לתקנות אוסר על חניית קלנועית בשטח חניה ציבורי, תפגע במי שנדרש באופן כן לעשות שימוש בקלנועית. שהלוא, תכליתו של תיקון זה, היא לאזן בין בטיחות המשתמשים בכביש ובין חופש התנועה של אלו אשר נדרשים לעשות שימוש בקלנועית. אודה ולא אכחד, גם עמדתה של המדינה כפי שהובעה בתשובתה לבקשת רשות הערעור, לפיה "התשובה היכן יש להציב [את] [ה]קלנועיות תיגזר מנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ספציפי", לא הניחה את דעתי.

38.אולם, רשמתי לפניי את הצהרת באת כוח המדינה, אשר ניתנה בדיון שהתקיים לפניי, לפיה ניתן ויינתן מענה לקושי המוזכר במישור האכיפה. אם כן, אף מבלי שאכריע בדבר המקום החוקי לחניית קלנועית (שאלה שכאמור אינה נדרשת בה הכרעה בענייננו), חזקה על המדינה, כמו גם על הפקחים מטעמן של הרשויות המקומיות, כי יפעלו שלא לרשום הודעות קנס, לבטח כאשר ישנו צורך להחנות את הקלנועית בחנייה ציבורית, כאמור בדבריה של באת כוח המדינה.

במאמר מוסגר אעיר כי, ככלל, בהתאם לעדותו של הפקח מטעם העירייה, אשר את דבריו ציטטה באת כוח המדינה גם בדיון שהתקיים לפניי, לא מוטלים קנסות על קלנועיות, אף אם הן חונות על המדרכה.

39.מדיניותה המוצהרת של המשיבה, כפי שהוזכרה לעיל, תסייע לממש את תכליות תיקון מס' 6, תוך שמירה על זכויותיהן של אותן אוכלוסיות שנדרשות לעשות בקלנועית שימוש.

סוף דבר

40.כאמור בפתח דבריי, בענייננו – אין כל מחלוקת עובדתית בין הצדדים. המבקשת נהגה לעשות שימוש בקלנועיות לטובת תפיסת חזקה בלעדית בחניות הציבוריות, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם הוראות חוק העזר או עם תכליתו, וכך גם אינו מממש את תכלית תיקון מס' 6 לתקנות התעבורה, שנועד "[ל]אפשר לאנשים מוגבלים להתנייד בצורה משופרת" (ראו: פסקה 28 שלעיל).

41.כפי שציינתי לעיל, המקרה דנן אינו דורש הכרעה בדבר השאלה היכן יש להחנות קלנועית. לא מצאתי גם כי יש כל קושי במישור האכיפה, לנוכח הבהרות המשיבה שפורטו לעיל.

42.בסופו של דבר, עם כל ההבנה למצוקת החנייה השוררת בקרבת החנות שבבעלות המבקשת – לא זו הדרך; שהרי, "אי אפשר שכל גורם יקבע לעצמו כללי התנהגות ברשות הרבים" (עניין טויטו, בעמוד 783), באופן שימנע מעוברי דרך אחרים לעשות שימוש בנחלת הכלל.

43.בכפוף לאמור בפסקאות 39-38 שלעיל, הבקשה נדחית בזאת.