פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
889/14
לפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
עקיבא פישר
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 14.11.13 בעפ"ת 8377-09-13 שניתן על ידי
כבוד השופט ר' בן-יוסף
בשם המבקש:
עו"ד דוד גולן
החלטה
1.
בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופט ר' בן-יוסף ) בעפ"ת 8377-09-13 מיום 14.11.2013 , במסגרתו נדחה ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בתל אביב-יפו (השופט ע' נהרי ) בפ"ל 6266-04-11 מיום 9.7.2013.
רקע והליכים
2.
נגד המבקש הוגש לבית משפט השלום לתעבורה בתל אביב-יפו כתב אישום בו הואשם בעבירות נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ) ; נהיגה ללא רישיון תקף, לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה ושימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף, לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970. על פי עובדות כתב האישום, רישיונו של המבקש נפסל לתקופה של שלושה חודשים על ידי משרד הרישוי, בשל צבירת נקודות במסגרת "שיטת הניקוד". ביום 1.8.2010, בנוכחותו, ניתנה לו במסגרת שימוע במשרד הרישוי ארכה למועד תחילת ריצוי הפסילה עד ליום 31.1.2011. ביום 24.2.2011 בשעה 21:38, נהג המבקש ברכבו בבני ברק, בעוד רישיונו פסול, ללא רישיון נהיגה תקף וללא ביטוח תקף.
3.
ביום 9.7.2013, הרשיע בית משפט השלום לתעבורה את המבקש, לאחר ניהול הוכחות, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. המבקש הודה בכך שנהג בזמן פסילה, אך טען שלא היה מודע לכך כיוון שלא קיבל הודעה על תחילת הפסילה ממשרד הרישוי. בנוסף טען שלא עשה שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח תקפה. בית המשפט עמד על הודעתו ועדותו של המבקש, מהן עלה כי ביום 1.8.2010 נכח בשימוע במשרד הרישוי בו נדחתה תחילת פסילת רישיונו, לבקשתו, בחצי שנה, והוא קיבל רישיון זמני שתוקפו פג ביום 31.1.2011. עוד עלה מהן כי הרישיון נמצא בתא הכפפות של הרכב, אך המבקש לא הביט בו ושכח את מועד תחילת הפסילה. בית המשפט בחן טענות שונות של המבקש, ביניהן כי טעה בתום לב, כי בתור אדם חרדי הוא אינו בקיא בתאריכים לועזיים, וכי אדם סביר ייחשב שישה חודשים מיום 1.8.2010 באופן כזה שרק בפברואר תחל הפסילה, ודחה אותן על סמך הראיות שהיו בפניו. באשר לטענה כי על משרד הרישוי היה להזכיר למבקש על מועד תחילת הפסילה, קבע בית המשפט כי ההגנה לא הצביעה על קיום חובה כזאת מצידו של משרד הרישוי, וכי מדובר באחריותו של המבקש. לסיכום, קבע בית משפט השלום לתעבורה כממצא, כי לא הוכח שהמבקש האמין שהוא רשאי לנהוג, ולכל הפחות עצם עיניו לפסילה, והרשיעו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.
4.
באותו היום ניתן גזר דינו של המבקש. בית משפט השלום לתעבורה דן בחומרת העבירה, והתייחס לענישה הנוהגת. באשר לנסיבותיו האישיות של המבקש, עמד על כך שלמבקש עבר תעבורתי בעבירות שונות, אך הדגיש שזו הפעם הראשונה שהמבקש עבר עבירת נהיגה בזמן פסילה הראשונה של המבקש. עוד התייחס לכך שהמבקש נוהג במסגרת עבודתו ברחבי הארץ, והדגיש כי העונש לא הושפע מבחירתו של המבקש לנהל הוכחות. נוכח האמור, השית בית משפט עליו קנס בסך 4,000 ש"ח, פסילת רישיון לתקופה של 16 חודשים בפועל ופסילה ומאסר על תנאי.
5.
המבקש ערער על גזר הדין בעניינו לבית המשפט המחוזי תל אביב-יפו. המבקש טען כי בית משפט השלום לתעבורה החמיר עימו יתר על המידה, והעונשים בעבירות ראשונות של נהיגה בזמן פסילה נמוכים בהרבה מזה שהושת עליו. עוד ציין המבקש נסיבות אישיות שונות, בכללן תרומתו החברתית, ומצבה הרפואי של אשתו, אשר מצדיקות הקלה בעונשו. ביום 14.11.2013 דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש, בקובעו כי בית המשפט השלום לתעבורה התייחס לתיקון 113 לחוק העונשין, וגזר עונש ראוי ומוצדק שאין להתערב בו.
הבקשה
6.
במסגרת הבקשה, המבקש טוען כי לא יוּדע על מועד תחילת פסילתו המנהלית לקראת תחילתה, לאחר הארכה שניתנה לו. בשל כך, נהג בזמן הפסילה, אך ללא מודעות לביצוע העבירה. לטענתו, זוהי סוגיה המצריכה פיתרון של בית משפט זה, שיורה על חובת יידוע במקרה מסוג זה. עוד טוען המבקש כי העונש שהושת עליו חמור במיוחד נוכח נסיבות המקרה ונסיבותיו האישיות, וכי המתחם שנקבע מתאים לעבירות נהיגה בפסילה של צו שיפוטי ולא בפסילה מנהלית, ולכן יש להקל עימו.
הכרעה
7.
אין בידי להיעתר לבקשה לרשות ערעור. הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן המקרה מעלה סוגיה טענה בעלת חשיבות כללית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)), או אם ישנם שיקולי צדק ייחודיים בנסיבות המקרה (רע"פ 5066/09 אוחיון נ' מדינת ישראל (22.4.2010)).
8.
טענתו של המבקש באשר לאי-יידועו מחדש על ידי משרד הרישוי נדונה על ידי בית המשפט השלום לתעבורה (בעמ' 8 להכרעת הדין). כן נדונו טענות מרובות של המבקש באשר למודעותו, ונקבע כי היה מודע לפסילה, וכי היא נדחתה לבקשתו, בשימוע שנערך בנוכחותו, וכן כי בחזקתו (אף בזמן הנסיעה בה נתפס) היה כל העת רישיון תקף עד יום 31.1.2014. אלו הם ממצאים שנקבעו בהכרעת הדין, עליה לא ערער המבקש לבית המשפט המחוזי . אציין כי החובות השונות של משרד הרישוי באשר ליידוע נהגים על פסילתם בעקבות שיטת הניקוד, לרבות חובת השימוע והיידוע בגדרה, כולן קבועות בתקנות 549–551 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. שינוי בהן, הוא בסמכותו של מחוקק המשנה, ולשם ראוי שיופנו טענות אלה, שכאמור, אינן רלוונטיות למבקש, היות שנקבע שהוא ידע על הפסילה בזמן שנתפס נוהג .
9.
לעניין חומרת העונש, כידוע, ככלל, טענות לעניין זה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור לפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (11.12.1997); רע"פ 5504/08 פלוני נ' מדינת ישראל (27.7.2008)). מצאתי כי העונש שהושת על המבקש אינו מן החמורים והוא ראוי בנסיבות המקרה. באופן כללי, יוער כי אין להקל ראש בעבירה נהיגה בזמן פסילה, גם אם מדובר בפסילה מנהלית ולא על פי צו שיפוטי (ראו גם: רע"פ 898/13 וייס נ' מדינת ישראל , פסקה 11 (10.2.2013)).
10.
סוף דבר, הבקשה נדחית.
ניתנה היום, ה' באדר א' התשע"ד (5.2.2014).
ש ו פ ט