רע"פ 9062/10 צבי ביגל נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בעפ"ת 45007-10-10 (כבוד השופט ר' בן-יוסף ) מיום 2.12.2010 במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בתל אביב-יפו (ת"ד 11965-07, כבוד השופט י' צימרמן ).

כנגד המבקש הוגש כתב אישום לבית המשפט לתעבורה בתל אביב-יפו, המייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיפים 62(3), 64ב, ו-64ד(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ), בקשר עם סעיפים 39א ו-38(1) לפקודת התעבורה , ובקשר עם תקנה 26(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה ); עבירה של נהיגה בקלות ראש, לפי סעיפים 62(2) לפקודת התעבורה, בקשר עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה;

עבירה של אי השארת פרטים, לפי תקנה 145(ג)(1) לתקנות התעבורה; ועבירה של נהיגה ללא ביטוח, לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970.

לפי המתואר בכתב האישום, ביום 22.4.2007 נהג המבקש ברכב מנועי ללא ביטוח תקף, בקלות ראש ובהיותו שיכור. במהלך נסיעתו נקלע המבקש לתאונה, עת שפגע ברכב אשר חנה בצד הדרך. כתוצאה מפגיעה זו, נהדף הרכב החונה לעבר רכב שחנה שלפניו, וזה האחרון נפגע ונהדף אף הוא לעבר רכב חונה נוסף. לכלל הרכבים המעורבים בתאונה נגרם נזק. על פי כתב האישום, המבקש עזב את מקום התאונה מבלי להשאיר את פרטיו על גבי הרכבים שניזוקו.

לאחר שמיעת הראיות, זיכה בית המשפט לתעבורה את המבקש מעבירת אי השארת הפרטים, וזאת מחמת הספק, אך הרשיעו ביתר העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בית המשפט ביסס את הרשעתו של המבקש בעבירת הנהיגה בשכרות על שני אדנים: האחד, מן הגרסאות שמסר המבקש ומבדיקת המאפיינים שנערכה לו, עולה כי הוא נהג ברכב בהיותו שיכור. השני, הנאשם סירב לתת דגימת דם ומשכך ניתן להרשיעו בנהיגה בשכרות, בהתאם לסעיף 64ד לפקודת התעבורה, וזאת על בסיס סירובו בלבד.

בגין העבירות בהן הורשע המבקש הטיל עליו בית המשפט את העונשים הבאים: פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 30 חודשים; פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של ארבעה חודשים, וזאת על תנאי למשך שלוש שנים; תשלום קנס בסך 2,000 ש"ח או 20 ימי מאסר תמורתם; חמישה חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור עבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה בשכרות או נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים במשך 3 שנים.

המבקש הגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, ובגדרו הלין הן על הרשעתו בעבירה של נהיגה בשכרות והן על חומרת עונשו. בנימוקיו לערעור טען המבקש כנגד מהימנותה של בדיקת המאפיינים שנערכה לו, בטענה כי השוטרים שערכו לו את הבדיקה פיתחו במהלך האירוע רגשות שליליים כלפיו. כן טען, כי בניגוד לקביעתו של בית המשפט לתעבורה, לא הוסברה לו משמעות סירובו לתת דגימת דם ומשכך לא ניתן להרשיעו על בסיס סירובו בלבד. לעניין חומרת עונשו, טען המבקש כי מדובר בעונש חמור החורג באופן קיצוני מהענישה המקובלת בעבירות מסוג זה.

בפסק דינו מיום 2.12.2010 דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש. בית המשפט קבע, לאחר שבחן את חומר הראיות, כי אין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, לפיהן המבקש נהג בהיותו שיכור וסירב לתת דגימת דם לאחר שמשמעות הסירוב הוסברה לו. עוד קבע בית המשפט כי אמנם עונש הפסילה שהוטל על המבקש איננו קל אך "בוודאי שאיננו סוטה במידה בלתי מוצדקת מהעונש ההולם".

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי בגדרה חוזר המבקש על הטענות שהעלה בפני בית המשפט המחוזי.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית.

יתרה מכך, לעניין טענותיו של המבקש בנוגע לחומרת עונשו, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי שהתקיימה כל סטייה שכזו. מטעמים אלו בלבד דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש יוער, כי דין הבקשה להידחות אף לגופה. טענותיו של המבקש כנגד הכרעת הדין מבקשות לבוא בריב עם קביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, ועם קביעות אלו בלבד. לעניין זה, לא מצאתי כל פגם בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי אין מקום להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית. בייחוד כך, כאשר קביעות אלו התבססו בעיקרן על ממצאי מהימנות (ראו : ע"פ 125/50 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל פ"ד ו(1) 514, 560 (1952); ע"פ 377/61 לוי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז 1065, 1077-1073 (1963); ע"פ 4184/96 מדינת ישראל נ' גנות

פ"ד נ(5) 367, 382 (1996)). כמו כן, צדק בית המשפט המחוזי גם בקביעותיו לגבי העונש שהוטל על המבקש. בשים לב לעונש המינימום הקבוע בחוק לעבירת הנהיגה בשכרות בה הורשע, ובשים לב לנסיבות המקרה, לא היה כל מקום להתערב בעונש שקבעה הערכאה הראשונה.

סוף דבר הבקשה נדחית.