פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
9117/06
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
אליהו שמואלי
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דין של
בית-המשפט המחוזי בירושלים בע"פ 30509/06 מיום 27.9.06, שניתן על-ידי כבוד
סגן-הנשיא צ' סגל והשופטים י' שפירא וי' נועם
בשם המבקש:
עו"ד מנחם מור
בשם המשיבה:
עו"ד מיטל שינדל
החלטה
כנגד המבקש הוגש, ביום 23.10.03, לבית-משפט השלום בירושלים כתב אישום (ת.פ. 4704/03), המייחס לו עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).
לפי הנטען בכתב האישום, במועד הרלוואנטי שימש המבקש כפקח עירייה והמתלונן שימש כמורה נהיגה. ביום 7.1.03 סמוך לחניון בנייני האומה בירושלים, החנה המתלונן את רכבו שעה שהמתין במקום לתלמיד נהיגה. המבקש הבהיר למתלונן, כי עליו לשים כסף במדחן והחל רושם דו"ח חניה. המתלונן טען, כי אינו צריך לשלם היות והוא ממתין לתלמידו. במהלך ויכוח שנתגלע בין השניים, הכה המבקש את המתלונן בפניו באמצעות המסופון אשר היה בחזקתו וכתוצאה מכך נחבל המתלונן ונגרמו לו שטף דם באפרכסת ונפיחות מאחורי אוזנו.
בית-משפט השלום (כבוד השופטת א' זיסקינד) הרשיע, ביום 4.4.06, את המבקש בעבירה שיוחסה לו וביום 13.7.06 גזר עליו שלושה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים; קנס בסכום של 50 ש"ח ופיצוי למתלונן בסך 1,500 ש"ח.
על פסק-הדין של בית-משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית-המשפט המחוזי בירושלים.
בית-המשפט המחוזי (כבוד סגן-הנשיא צ' סגל והשופטים י' שפירא וי' נועם) דחה, ביום 27.9.06, את הערעור, לאחר שבא-כוח המבקש הודיע, כי לאור הערות בית-המשפט, מבקש הוא לחזור בו מן הערעור והערעור נדחה.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי. עיקר טענות המבקש מופנות כנגד ההליך שהתקיים בבית-משפט השלום, שכן פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הינו קצר ואינו קובע כל קביעות לגופו של עניין. לטענת בא-כוח המבקש, העובדה, שלא היה מיוצג בבית-משפט השלום, יש בה משום קיפוח של זכויותיו, שבעטיו יש לקבל את בקשת רשות הערעור. כמו-כן, משיג בא-כוח המבקש על ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שקבע בית-משפט השלום. לבסוף מוסיף וטוען בא-כוח המבקש, כי בדיון בערעור בבית-המשפט המחוזי, עת היה המבקש מיוצג, המבקש היה "לא מרוכז ונרגש ביותר" ולכן לא היה לו יומו בבית-המשפט.
מנגד, תומכת באת-כוח המשיבה בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתה, בעניינו של המבקש לא מתעוררת כל שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית, המצדיקה דיון בגלגול שלישי.
דין בקשת רשות הערעור להידחות.
הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה )). בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה .
יתרה מכך, טענות המבקש מכוונות בעיקרן כנגד קביעותיו העובדתיות של בית-משפט השלום. כך, למשל, משיג המבקש על קביעות המהימנות והמשקל שייחס בית-משפט השלום לעדותם של העדים השונים לרבות השגותיו על שקרים לכאורה של המתלונן. כידוע, בית-משפט שלערעור אינו מתערב בממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, זאת במיוחד כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור. כך, למשל, נקבע בע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(6) 625, בעמ' 632-631:
"כידוע, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב במימצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית, וקל וחומר במימצאי מהימנות, אלא במקרים חריגים ונדירים, ורק אם הגירסה העובדתית שהתקבלה על-ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת".
ובהמשך –
"תפקידה של ערכאת הערעור אינו לבחון מחדש את אשמתו של הנאשם, את צדקתו או את רשעתו; תפקידה הוא להעביר תחת שבט ביקורתה את פסק-הדין של הערכאה הדיונית ולבחון אם "כשר" הוא או "פסול", ואם נפל בו פגם היורד לשורשו של עניין. אם לא נמצא פגם כזה, אל לה לערכאת הערעור להתערב בו, אפילו סבורה היא כי התוצאה שאליה הייתה מגיעה לו ישבה כערכאה דיונית, יכול שהייתה אחרת".
במקרה שלפנינו, בית-משפט השלום נתן דעתו לסתירות שעלו מהעדויות והחליט כפי שהחליט. כך, למשל, קבע בית-משפט השלום בהכרעת דינו, בעמ' 11, בנוגע למר משה חזן, עובר אורח שחיפש את מורה הנהיגה שלו:
"אי-הדיוקים בעדותו של חזן עליהם מצביע הנאשם [המבקש] בעמ' 4 לסיכומיו אינם מהותיים, אינם מעלים או מורידים לעניין גרעין עדותו ובוודאי שאין בהם כדי להביא למסקנה כי מדובר בעדות שקר ולפסול אותה. כפי שציינתי, עדותו עשתה עלי רושם אמין במיוחד".
עוד נקבע בעמ' 9 להכרעת הדין, כי:
"בנוסף, עדות המתלונן נתמכת בעדות חזן, למרות שבין השניים אין כל היכרות קודמת וחזן תיאר היטב את תחושת אי-הצדק שחש מהתנהגות הנאשם כשפקח תקף את המתלונן ללא כל צורך...".
עוד קבע בית-משפט השלום, בין היתר, בעמ' 13 להכרעת הדין, בנוגע למר סעיד עבאדין, שומר החניון בבוטקה הסמוכה למקום, כי:
"לאחר שבחנתי את עדותו של סעיד, ולאור האמור לעיל, עדותו אינה מהימנה בעיניי כלל ועיקר. התרשמתי כי סעיד מבקש לסייע לנאשם בעדותו אף במחיר עיוות האמת".
בנסיבות אלה, לא מצאתי כל עילה להתערבותו של בית-משפט זה.
אף לגופו של עניין, דין בקשת רשות הערעור להידחות.
המבקש טוען, כאמור, כי העובדה שלא היה מיוצג בבית-משפט השלום, יש בה משום קיפוחו ולכן היא מצדיקה דיון בעניינו בפני ערכאה שלישית.
טענה זו דינה להידחות.
סעיף 18(א) לחוק הסניגוריה הציבורית, תשנ"ו-1995 מפרט את המקרים בהם זכאי נאשם לייצוג בהליך פלילי. ברם, עניינו של המבקש אינו נכנס בגדר אחת החלופות המנויות בסעיף זה. בבקשתו, מפנה המבקש לסעיף 18(ב) לחוק הסניגוריה הציבורית, אשר קובע, כי:
"(ב)
אין בהוראות סעיף זה כדי למנוע מבית המשפט למנות לנאשם סניגור אם הוא סבור שאינו יכול לנהל את המשפט כשהנאשם אינו מיוצג."
בעניינו של המבקש, לא נדרש בית-משפט השלום לסעיף זה, שכן המשיבה הציגה את עמדתה לעניין העונש, לפיה אין בכוונתה לבקש עונש מאסר בפועל אם יורשע המבקש, כך שלא הייתה הצדקה למינוי סניגור. יתרה מכך, בערכאת הערעור היה המבקש מיוצג על-ידי עורך-דין וערעורו נדחה לאחר שהוא חזר בו ממנו. בנסיבות אלה נראה, כי אין מקום להעלאת הטענה בדבר הזכות הקמה לכאורה למבקש להיות מיוצג בערכאה הראשונה.
אף את טענת בא-כוח המבקש - לפיה בדיון בערעור בפני בית-המשפט המחוזי, המבקש היה "לא מרוכז ונרגש ביותר" ולכן לא היה לו יומו בבית-המשפט – לא אוכל לקבל, שכן בבית-המשפט המחוזי היה המבקש, כאמור, מיוצג ובא-כוחו החליט לחזור בו מן הערעור וזאת לאור הערות בית-המשפט. וכך עולה מפרוטוקול הדיון:
ב"כ המערער: לאור הערות חברי והערות בית המשפט, אני מבקש לחזור בי מן הערעור".
אף מטעם זה, אין מקום ליתן רשות ערעור בגלגול שלישי.
ולבסוף, אף את טענות בא-כוח המבקש בנוגע לחומרת העונש, יש לדחות. שכן, כידוע, אין בחומרת העונש כשלעצמה כדי ליתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בהתקיים נסיבות חריגות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); כך, למשל, נקבע ברע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם):
"בית משפט זה אינו נוהג ליתן רשות ערעור שעה שהערעור המבוקש עוסק אך ורק בחומרת העונש שנגזר: 'הלכה היא מימים ימימה, כי 'על חומרת העונש אין נוהגים לתת רשות לערער בכלל כי בעניין עונש מספיקות שתי ערכאות די והותר'... רשות כזאת ניתנת רק במקרים חריגים ומיוחדים והמקרה דנן אינו כזה'" (ראו גם רע"פ 1459/91 טולדנו נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 2092/04 קשקוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).
במקרה דנן, יש לציין, כי בית-משפט השלום נתן דעתו בגזר-הדין לנסיבותיו האישיות של המבקש ונראה, כי העונש שהוטל על המבקש אינו חמור כלל וכלל, זאת במיוחד נוכח היותו עובד ציבור בעת ביצוע העבירה.
אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.
ניתנה היום, י"ט בטבת תשס"ז (9.1.2007).
ש
ו פ ט