פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
9131/09
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
חיים אמיד
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בירושלים מיום 29.6.09 ומיום 2.9.09 שניתן על ידי כבוד השופטים: צ'
סגל – סג"נ, מ' דרורי וי' נועם
בשם המבקש:
בעצמו
החלטה
לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 2884/08, ב"ש 9221/09 כבוד השופטים צ' סגל, מ' דרורי, י' נועם ) מיום 29.6.2009, ומיום 2.9.2009 בו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בירושלים (ת"פ 5020/07, כבוד השופט ח' לי-רן ).
המבקש הורשע, על יסוד הודאתו שבאה במסגרת הסדר טיעון, בשורה ארוכה של מעשים שעניינם קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות והונאה בכרטיסי חיוב. בית משפט השלום גזר עליו 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל; 6 חודשי מאסר על תנאי; קנס בסך 100,000 ש"ח או 6 חודשי מאסר; פיצוי בסך 154,423 ש"ח למתלוננים.
לאחר שסיים המבקש לרצות את מאסרו, הוא הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים, המופנה כנגד רכיב הקנס בלבד. ביום 29.6.2009 דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש, וקבע כי הערעור כנגד רכיב הקנס, הינו ערעור סרק, שכן נוכח המניע הכלכלי שעומד ביסוד עבירות המרמה וההונאה ראוי היה להשית על המערער – בנוסף לפיצוי – גם רכיב של קנס כספי בשיעור לא מבוטל. נקבע כי על המבקש לשלם את הקנס ב 10 תשלומים.
לאחר דחיית הערעור הגיש המבקש בקשה לבית המשפט המחוזי לפריסת הקנס לתשלומים בהתאם ליכולתו הכלכלית, עד לסכום של 700 ש"ח בחודש. בית המשפט המחוזי החליט שלא להיעתר לבקשה וקבע כי פריסת התשלומים נקבעה ואין מקום לשנותה. עם זאת נדחה מועד תחילת התשלומים ליום 1.10.2009.
כעת פונה המבקש לבית משפט זה בבקשה לפרוס את תשלומי הקנס שהוטל עליו בהתאם ליכולתו הכלכלית. בבקשתו טוען המבקש כי אין באפשרותו לעמוד במסגרת התשלומים הנוכחית שכן זה עתה שוחרר ממאסר, והוא נמצא בהליך שיקום ומשכורתו החודשית בעבודתו החדשה הינה 4,000 ש"ח בחודש. אשר על כן, הוא מבקש לפרוס את הקנס לתשלומים, עד לסכום של 800 ש"ח בחודש.
דין הבקשה להידחות וזאת אף מבלי לבקש את תגובת המשיבה.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' אור מצת (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 (1982). בענייננו לא מצאתי בבקשתו כל עילה שתצדיק מתן רשות ערעור.
יתרה מכן, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.
אף לגופו של ענין, דין הבקשה להדחות. המבקש ביצע עבירות כלכליות חמורות ביותר, ואין בידי לקבל את בקשתו להקלה משמעותית באופן תשלום הקנס. בית משפט זה פסק לא פעם, כי בעבירות כלכליות, גובר משקלו של השיקול ההרתעתי על משקלן של נסיבותיו האישיות, ובכללן מצבו הכלכלי של האדם שדינו נגזר (ראו 254/06 קעדאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.6.2006)). יפים לענין זה גם הדברים שנאמרו בע"פ 6474/03 מלכה נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(3) 721, 727 (2004):
"עבירות ... הכלכליות הפכו בשנים האחרונות להיות רעה חולה ומכאן יש מקום ליתן לכך משקל בענישה על הפן ההרתעתי. כך שבבוא בית המשפט לגזור את דינו של אדם אשר הורשע בעבירות מסוג זה לא ייתן משקל לנסיבות אישיות ולמצוקה כלכלית".
לענין בקשה לפריסת תשלומים ראו רע"פ 5134/98 פוקס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.11.1998) בו לא התקבלה בקשה לפריסת קנס לתשלומים בטענות הדומות למקרה הנדון.
סוף דבר, הבקשה נידחת.
ניתנה היום, ד' בטבת התש"ע (21.12.2009).
ש ו פ ט