רע"פ 9151/06 עזרא מזרחי נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (ת.פ 11127/03) בכתב אישום מתוקן בגין שני אישומים בפריצה לבניין ולדירה לשם גניבה לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק); גניבה, עבירה לפי סעיף 384 לחוק וכן עבירה אחת של החזקת כלי פריצה, לפי סעיף 409 לחוק.

לפי הנטען בכתב האישום, בשתי הזדמנויות שונות במהלך חציה השני של שנת 2003 התפרץ המבקש, יחד עם אחרים, לדירה או למחסן באמצעות כלים מיוחדים וגנב מתוכם רכוש רב.

בתאריך 28.9.2004 הרשיע בית-משפט השלום (כבוד השופטת ר' גרינברג) את המבקש על-פי הודאתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן והורה לשירות המבחן להגיש תסקיר בעניינו. ביום 11.1.2005 לאחר קבלת התסקיר ושמיעת הטיעונים לעונש, גזר בית-המשפט על המבקש עשרה חודשי מאסר בפועל ועשרה חודשים נוספים על תנאי, כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירות התפרצות וגניבה במשך שלוש שנים. כן הפעיל בית-המשפט שני עונשי מאסר מותנים בני עשרה חודשים כל אחד שהוטלו על המבקש בגין עבירות קודמות. בית-המשפט קבע, כי המאסרים יהיו חופפים בחלקם, כך שסך הכול ירצה המבקש שמונה עשר חודשי מאסר בפועל.

על גזר-דינו של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בית-המשפט המחוזי (כבוד סגן-הנשיא ז' המר וכבוד השופטים ג' קרא ו-י' שיצר) דחה את מועד הדיון פעמים מספר, וזאת על-מנת לאפשר לשירות המבחן לבחון בצורה מעמיקה את המשכיות תהליך השיקום והגמילה מסמים בו החל המבקש, עוד בטרם הכרעת הדין בעניינו בבית-משפט השלום. תסקירי שירות המבחן גילו, כי המבקש, כבן 43, הינו נשוי ואב לילדים, ובעל נכות רפואית ועבר עשיר של שימוש בסמים ועבירות רכוש. לדברי שירות המבחן, ביצע המבקש שינוי משמעותי בחייו ועובר כעת תהליך חיובי של גמילה, למעט פעם אחת בה כשל, ועליה אף דיווח לממונים עליו. במקביל פתח המבקש בית עסק קטן, בו הוא משקיע את מרצו וזוכה להתפרנס בכבוד. בהתאם לכך, המליץ שירות המבחן על הטלת עונש מאסר על-תנאי.

נוכח כל אלו, קיבל בית-המשפט המחוזי את ערעור המבקש באופן חלקי בקובעו, כי יש מקום להתערבות מסוימת בעונש שנגזר עליו. כן ציין בית-המשפט, כי בית-משפט השלום לא שגה כלל בשיקוליו בעת מתן גזר-הדין, אלא שההחלטה על קבלת הערעור מבוססת על המעקב אחר המבקש מאז מתן גזר-הדין. בהתאם לכך, העמיד בית-המשפט המחוזי את עונשו של המבקש על 12 חודשי מאסר בפועל. יתר רכיבי גזר-הדין נותרו על כנם.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר במסגרתה טוען המבקש באמצעות באת-כוחו כי שגה בית-המשפט המחוזי בכך שלא נתן את המשקל הראוי לנסיבותיו האישיות הבריאותיות החריגות, אשר מגבילות אותו בצורה משמעותית. כן מפנה באת-כוחו את בית-המשפט לנסיבותיו המשפחתיות ואחריותו כמפרנס וכאב לשלושה ילדים, אשר בחלקם מאובחנים אף הם כבעלי צרכים מיוחדים. עיקר טענותיה של באת-כוח המבקש נוגעות לעובדה, שלמרות עברו הפלילי העשיר בעבירות רכוש, לא נפתחו תיקים חדשים כנגדו מזה שש שנים וכי המבקש ממשיך בקפדנות בהליך השיקום הפיזי, הנפשי והתעסוקתי. לטענתה, פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, אשר לא המיר את רכיב המאסר בפועל באופן מלא בחלופה כלשהי, חורג ממדיניות הענישה המקובלת, בכך שאינו מתיישב עם המגמה לעודד את שיקומו של הנאשם ועם המגמה של מתן חשיבות רבה לתסקירי שירות המבחן. באת-כוח המבקש מעלה חשש, כי עונש המאסר בפועל יעצור את התקדמות המבקש ויגרום להתדרדרות במצבו, ירידה בביטחונו העצמי וחזרה לשימוש בסמים.

מנגד, טוען בא-כוח המשיבה, כי הבקשה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית, לפי הלכת ר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה ), שכן מדובר בערעור על חומרת העונש ותו-לא. עוד טוענת באת-כוח המשיבה, כי העונש שהוטל על המבקש איננו חורג ממדיניות הענישה המקובלת, בהתחשב בחומרתן של העבירות בהן הורשע ועצם חזרתו על עבירות דומות בעבר. לטענתו, נסיבותיו האישיות של המבקש אינן חריגות מספיק בכדי לעמוד כנגד העבירות שעבר ולמלטו ללא עונש הולם, בוודאי לאחר קבלת ערעורו וקיצור עונשו על-ידי בית-המשפט המחוזי.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי, בהתאם להלכת חניון חיפה .

זאת ועוד, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל , (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה , (לא פורסם)). בענייננו, העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה המקובל בעבירות מהסוג שביצע ונסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות בית-משפט זה.

לא ניתן לטעון, כי העונש שהוטל על המבקש, אף מלכתחילה, איננו סביר, בוודאי כאשר עונשי המאסר המותנים שהופעלו הגיעו לבדם לכדי עשרים חודשים במצטבר. בוודאי שלא ניתן לטעון גם ברצינות, כי לא ניתנה התייחסות להמלצות שירות המבחן. אדרבה, ניכרת רצינות רבה ורצון אמיתי לבחינת מצבו של המבקש, בעצם דחיית הדיון פעמים מספר ובקשת תסקירים משלימים בעניינו ועוד יותר, בעצם קבלת הערעור וקיצור משמעותי של עונשו.

בשולי הדברים אציין, כי על-אף ששירות המבחן הינו גוף מקצועי חיוני, אשר בית-המשפט נעזר בו ומכבד את המלצותיו, אין הוא מחויב לקבל אותן. תפקידו השופט הינו האיזון בין השיקול הטיפולי והשיקומי, המתבטא בהמלצות שירות המבחן ובין שיקולים אחרים, העומדים בבסיס הענישה הפלילית (ראו ע"פ 344/81 מדינת ישראל נ' שחר סגל , פ"ד לה(4) 313 וכן ע"פ 175/05 רונן שטרית נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). בענייננו, ראה בית-המשפט המחוזי לנגד עיניו שיקולים נוספים חשובים, כגון עברו הפלילי של המבקש בעברות דומות, הצורך בהרתעה והחובה להילחם בעבירות הרכוש הפושות בחברתנו. ועל-סמך שיקולים אלו יחדיו קבע בית-המשפט את עונשו של המבקש ובכך עשה מלאכתו נאמנה, ואין כל מקום להתערב בשיקול דעתו.

לבסוף, אביע את תקוותי, כי המבקש יפיק תועלת מריצוי עונשו וכי ימשיך את התהליך החיובי בו החל, לטובתו האישית ולטובת כל הסובבים אותו. כן אוסיף את קולי לקולו של שירות המבחן, ואפנה את תשומת לבו של שירות בתי הסוהר למצבו של המבקש, בתקווה ובביטחון כי ימצאו עבורו את הפתרונות הרפואיים, הטיפוליים והשיקומיים המתאימים במסגרת ריצוי עונשו.

סוף דבר, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. נוכח דחיית הבקשה, מתייתר הצורך הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע עונשו של המבקש.