רע"פ 9412/08 רן נתן נ. מדינת ישראל

השגתו זו של המבקש, שהורשע על-פי הודיתו בבית-משפט השלום בירושלים במעשי גניבה חמורים, על העונש שנגזר לו בערכאת הערעור, לא תוכל להישמע. אם נתגלע בפרשה זו "פער קיצוני", כלשון המבקש בעתירתו, לא היה זה בין העונש שנגזר בערכאה הראשונה – שנתיים מאסר וקנס, לבין זה שקבעה ערכאת הערעור – ארבע שנים וקנס בשיעור זהה, כי אם בין העונש שהושת לראשיתו של יום, לבין חומרת המעשים שיוחסו למבקש אשר לחובתו חמש הרשעות קודמות בעבירות של רכוש ואלימות.

כבר נקבע, כי "העקרון לפיו ראוי כי העונש שנגזר בערכאת הערעור לא יחרוג באופן מופרז מזה שקדם לו מטעמי הוגנות כלפי הנאשם, אינו עומד לבדו. על בית-המשפט הדן בערעור לאזנו אל מול שאר העקרונות המנחים בענישה, והראשון שבהם הוא ההלימה בין העונש לחומרת העבירה" (רע"פ 5469/08 נחמני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.6.08)). מעשיו של המבקש, שחבר לאחרים בגניבתן השיטתית והמאורגנת היטב של משאיות בנות שווי כספי ניכר מבעליהן הזקוקים להן לצורכי פרנסה, כמו גם עברוֹ המכביד, חייבו ענישה כבדה וממשית, שאפילו בהכרעתה של ערכאת הערעור לא ניתן לה, כדרכו של פסק-דין בהליך ערעורי, ביטוי ממצה.

מותר לתהות, כיצד מתיישבים המעשים הפליליים בהם שב המבקש ומורשע פעם אחר פעם, עם הטענה המועלית בבקשה זו כי אין הוא אלא "אדם צעיר, בעל משפחה וילדים קטנים, שבקלות דעת ועקב שיקול דעת מוטה מעד" (פסקה 13). בנסיבות בהן הוכח, כי להרתעת היחיד כוח מוגבל בלבד בהקשרו של המבקש, גובר משקלם של עקרון המניעה, היינו, של ההגנה על הציבור מפני מעשי פשיעה נוספים מצד

המבקש, ושל העקרון בדבר הרתעת הרבים, על כל שיקול רלוואנטי אחר. אותם עקרונות משתקפים היטב בהכרעתה של ערכאת הערעור אשר מאנה להסכין, ובדין עשתה כן, עם רטוריקה שיפוטית המאריכה בהטעמת חומרתם של מעשים שבוצעו, אך אינה קובעת להם מענה הולם כלל ועיקר.

משלא מצאתי כל יסוד להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי, איני רואה כל עילה להרשות ערעור שני.

הבקשה נדחית.