רע"פ 967/98 נאאל מחמד סלאמה נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטים ו' זילר, ד' חשין, י' צור) בע"פ 1159/97 מיום 8.1.98.

בית-משפט השלום בירושלים הרשיע את המבקש לפי הודאתו בעבירה של החזקת סם מסוכן מסוג הירואין שלא לצריכה עצמית, וגזר עליו 7 חודשי מאסר בפועל. בנוסף הפעיל בית-המשפט עונש מאסר על-תנאי של 12 חודשים שהיה תלוי ועומד נגד המבקש, כאשר 6 חודשים הופעלו בחופף לעונש המאסר שהוטל, וששה נוספים במצטבר לו. המדינה ערערה לבית-המשפט המחוזי על קולת העונש. ערעורה התקבל, ועל המבקש נגזרו 20 חודשי מאסר בפועל. הפעלת התנאי נותרה בעינה, כך שעל המבקש לרצות 26 חודשי מאסר. על פסק-דין זה מתבקשת רשות ערעור. בבקשתו מציין המבקש כי במהלך שהותו בכלא נגמל מהשימוש בסמים, וכי הינו נשוי ואב לארבעה ילדים. נוכח זאת, טוען המבקש, יש להקל בעונשו, למצער בביטול תקופת המאסר שהוספה על-ידי בית-המשפט המחוזי. המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור, בטענה כי אין מקום להעניק רשות כשמדובר בערעור על חומרת העונש בלבד, וכי לגופו של העניין צדק בית-המשפט המחוזי כשהחמיר בעונשו של המבקש.

דין הבקשה להידחות. כבר נפסק פעמים רבות כי חומרת העונש כשלעצמה לא תהווה בנסיבות רגילות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה (ראו, למשל, רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). הלכה זו עומדת בצידה של הלכת בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, לפיה תינתן רשות ערעור רק במקום שבו מתעוררת שאלה בעלת חשיבות ציבורית, חוקתית או משפטית החורגת מעניינם של הצדדים להכרעה. מטבע הדברים, אין חומרת העונש אשר הוטל על אדם מסוים מעוררת שאלות בעלות חשיבות כאמור, למעט בהתקיים נסיבות חריגות. לא מצאתי כי נסיבות מעין אלה מתקיימות במקרה דנן.

הבקשה נדחית.