רע"פ 9911/08 ציון גז נ. ועדה מקומית לתכנון ובניה "לודים"

1.

המבקש הועמד לדין בפני בית-משפט השלום ברמלה בגין עבירות על חוק התכנון והבנייה. במענה לכתב-האישום, כפר המבקש בעובדות שיוחסו לו, וטען כי עומדת לו ההגנה הקבועה בסעיף 208(ב) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, קרי, כי העבירה בוצעה שלא בידיעתו וכי הוא נקט בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראות הדין. במהלך המשפט בחר המבקש שלא להעיד או להביא ראיות אחרות מטעמו לעניין מעמדו במקרקעין.

2.

ביום 8.11.2005, ובתום שמיעתן של ראיות, הורשע המבקש בביצוען של עבודות הטעונות היתר בלא היתר או בסטיה מהיתר – עבירה לפי סעיף 145(א)(2)(3) בצירוף סעיפים 204(א)(ב) ו-208 לחוק התכנון והבנייה. הרשעתו נסמכה על הקביעה כי הוא בעל הזכויות במקרקעין. בקביעתה זו, נסמכה הערכאה הדיונית על עדות המפקח מטעם המשיבה, אותה מצאה כמהימנה ואף נתמכה במוצגים שהוגשו לבית-המשפט, והכוונה לבקשה להיתר בנייה, והיתר הבנייה עצמו. עוד נקבע, כי יש לראות בעובדה שהמבקש בחר שלא להעיד או להציג ראיות מטעמו לעניין מעמדו במקרקעין, משום חיזוק לראיות המשיבה. לכך הצטרפה העובדה, כי המבקש לא שעה לזימונו למשרדי המשיבה לשם גביית עדות בקשר עם הממצאים שמצא המפקח, ולא סיפק כל הסבר לטענות שהופנו כלפיו. בעקבות הרשעתו, גזר בית-משפט השלום למבקש קנס בסך 16,000 ש"ח, הוא חויב לחתום על התחייבות בסף 15,000 ש"ח להימנע מלשוב ולבצע את העבירה בה הורשע, וניתן צו להריסת המבנים שנבנו שלא כדין. מנגד, זוכו המבקש ושני נאשמים אחרים, מחמת הספק, מעבירה של שימוש חורג ללא היתר או בסטייה מהיתר, לאחר שנקבע כי המשיבה לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי השימוש שנעשה בקרקע עמד בניגוד להוראות התכנית החלה עליה.

3.

על פסק-דינו של בית-משפט השלום ערער המבקש בפני בית-המשפט המחוזי מרכז. השגותיו כוונו רובן ככולן נגד ממצאים שבעובדה ומהימנות, שעל יסודם נקבע כי הוא היה בעל הזכויות במקרקעין במועדים הרלוונטיים לכתב-האישום. ביום 2.10.2008 דחה בית-המשפט המחוזי ( כבוד השופט ז' כספי ) את ערעורו של המבקש, לאחר שלא מצא לשנות ממצאיה של הערכאה הדיונית, בהיותם מבוססים כדבעי על חומר הראיות.

להשלמת התמונה יצוין, כי נוכח העובדה כי תיק המוצגים המקורי לא אותר, ניתן פסק-הדין בערעור לאחר שהועמדו לעיונו של בית-המשפט המחוזי העתקים מן המוצגים המרכזיים אותם הגישה המשיבה, וכן העתק היתר הבניה אשר התקבל מבא–כוח המבקש.

4.

עתה עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי,

ובפיו הנימוקים אשר שימשו אותו בפני ערכאות קמא. לדידו, הקביעה לפיה הינו בעל הזכויות במקרקעין, באופן שיש ליחס לו את ביצועה של עבירת הבנייה, אינה יכולה לעמוד. לעניין זה נטען, כי טעה בית-המשפט קמא משנסמך על היתר הבניה לשם הרשעת המבקש, שעה שלדידו היתר הבנייה תומך בגרסתו לפיה הינו בעל רשות בלבד. כן נטען, כי טעה בית-המשפט קמא בהסתמכו על עדות המפקח, אשר רצופה סתירות ופרכות. עוד נטען, כי טעה בית-המשפט קמא בקובעו כי יש בשתיקת המבקש חיזוק לראיות המשיבה. לגישתו, משלא עלה בידי המשיבה להביא

ראיות ממשיות לביסוסם של האישומים שיוחסו לו, ממילא אין לראות בשתיקתו משום חיזוק לראיותיה. לבסוף נטען, כי טעה בית-המשפט המחוזי משלא המתין לקבלת תיק המוצגים המקורי, ותחת זאת בחר להסתמך על "עותקים עלומים", כלשונו של בא כוח המבקש, שקיבל מן המשיבה.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להדחות. זאת, מן הטעם שאין היא מעלה כל שאלה עקרונית החורגת מעניינו הפרטני של המבקש, ואשר יש בה כדי להקים עילה למתן רשות לערעור שני ( (ר"ע 103/82 חני ון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3), 123 (1982)). אף לגופו של עניין סבורני כי אין בבקשה ממש. טענותיו של המבקש מופנות ברובן כנגד ממצאים שבעובדה וממצאי מהימנות הנוגעים לזכותו במקרקעין. הלכה מושרשת היא, כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים ממין זה, אלא במקרים חריגים ( ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(1) 225 (1983); ע"פ 7758/04 אלקאדר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.2.2007)). בייחוד כך, מקום בו מדובר בערכאת ערעור שנייה. לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה עם אותם חריגים. סעיף 208(א)לחוק התכנון והבניה מנה את אלה שניתן להעמיד לדין על פי סעיף 204 לחוק, ועליהם נמנים בעל היתר הבנייה ומי שהיתה מוטלת עליו החובה להשיג את ההיתר מכוח החוק או התקנות שהותקנו על-פיו. מהתשתית העובדתית שהונחה בפני ערכאות קמא עולה, כי המבקש הוא שביקש את ההיתר וגם זה שזכה בו. ככל שחפץ המבקש לחסות תחת כנפיה של ההגנה הקבועה בסעיף 208(ב) לחוק התכנון והבנייה, היה מוטל עליו להוכיח את התקיימותה בעניינו (ד"נ 12/81 ש שפירא ושות' חברה קבלנית בנתניה בע"מ נ' מדינת ישראל , פ"ד לו(3), 645 (1982)), ומשבחר שלא להעיד, ממילא לא עמד בנטל זה. גם טענת המבקש בדבר היותו בר רשות במקרקעין אין בה כדי להועיל, וזאת מן הטעם כי היא הועלתה לראשונה בשלב הסיכומים, ומבלי שהונחה כל תשתית ראייתית לביסוסה (שהרי, כאמור המבקש נמנע מלהעיד או להביא ראיות לעניין מעמדו במקרקעין). אף הטענה לעניין תיק המוצגים אינה יכולה להתקבל. משנוכח בית-המשפט קמא כי תיק המוצגים המקורי לא נמצא, היה מוסמך, מכוח הוראת תקנה 2 לתקנות בתי המשפט (סדרי דין –

לשחזור תיקים ומסמכים), התשמ"ד-1984, להורות על שחזור המוצגים. לא ירדתי לסוף דעתו של המבקש ככל שהדבר נוגע לטענותיו כנגד טיבם של העתקי המוצגים שהוגשו לבית-המשפט קמא. בייחוד כך נוכח העובדה, כי עם המסמכים ששימשו נדבך מרכזי בדחיית הערעור, נמנה העתקו של היתר הבנייה אשר הוגש לבית-המשפט על ידי בא כוח המבקש עצמו.

על יסוד כל האמור, הבקשה נדחית.