ת"א 23012-09-22 ת"א 23012-09-22

הצדדים הנתבעת, עמותת "דרך-אל, אגודה ישראלית להכרת שורשים מקראיים", היא עמותה רשומה, הקשורה בפעילות ה"יהדות המשיחית", שהמאמינים בה מגדירים עצמם כיהודים אשר מאמינים בישו כמשיח ובברית החדשה כאחד מכתבי הקודש. הנתבעת מפעילה גוף בשם "המכללה למקרא", אשר מקיים פעולות הדרכה, בין השאר בקשר עם אמונותיה, ועם הדרכת הארץ. בנוסף היא מפעילה אתרי אינטרנט בשם IGOD"" ו"ישוע", וערוץ YouTube בשם IGOD, הכוללים תכנים העוסקים באמונתם הדתית של היהודים המשיחיים, לרבות האמונה בישו (ישוע) ובברית החדשה והקשר בינם ובין היהדות. התובע 1, מר לוי ווליקא (התובע 1 או לוי), יליד 2002, כבן 24, בן למשפחה המקיימת אורח חיים יהודי דתי. לטענתו, בשנת 2017, כשהיה כבן 15, נחשף לסרטון פרסומת של הנתבעת ביוטיוב או בפייסבוק שסקרן אותו. בהמשך אף יצר קשר ישיר עם הנתבעת. לדבריו, בעקבות החשיפה לתכני הנתבעת החל להאמין בישו ובברית החדשה כחלק מן היהדות, דבר שהוביל למשבר אמוני ותיאולוגי, למתחים משפחתיים קשים מול הוריו, ואף חייב אותו לפנות לטיפול. התובע 2, מר שמשון אלטמן (התובע 2 או שמשון) הוא בגיר, המקיים עם משפחתו אורח חיים דתי, אב למספר ילדים, בהם מר עוז אלטמן, יליד 2007 (כיום כבן 19). לטענת התובע 2, בעת שבנו היה קטין הוא נחשף לסרטונים של הנתבעת ביוטיוב, ואלו ערערו את תפיסת עולמו היהודית וגרמו לו להאמין בישו ובברית החדשה, ולהתבייש ביהדותו. התובעים טוענים, בתמצית, כי הנתבעת פונה במכוון, במדיה דיגיטאלית, לקטינים, ומציגה להם סרטונים העוסקים בעיקרי אמונת היהודים המשיחיים, ובכלל זה סרטונים המתאימים מבחינת תוכנם ומאפייניהם לילדים ובני נוער. לטענתם, הפצת סרטים אלו מהווה שידול קטין להמרת דת, בניגוד לסעיפים 174א ו-368(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977; עוולה צרכנית בניגוד לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 והתקנות מכוחו; רשלנות בהתאם לסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין; ופרסום לשון הרע כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. הסעד המבוקש בתביעה הוא צו עשה וצו אל-תעשה כלליים, המורים לנתבעת "לחדול מהצגת פרסומות ו/או תכנים המשדלים להמרת דת בפני קטינים מתחת לגיל 18, בכל פלטפורמה שהיא, בין אם דיגיטלית ובין בעיתונות הכתובה"; וכן "להורות לנתבעת להסיר את כל התכנים בחשבונות שבבעלותה בפלטפורמות החברתיות אשר עולים לכדי ניסיון להמיר דתם של קטינים". גלגולי התביעה והתביעות הקודמות תביעה זו אינה הראשונה שהוגשה בנושא וקדמו לה שתי תביעות אחרות, כאשר גם התביעה הנוכחית עברה שינוי מהותי. ת"צ (מחוזי מרכז) 43122-07-19 עמותת טרון למען זכויות משתמשים ברשת נ' Facebook inc: ב-17/7/2019 הוגשה תובענה ייצוגית שהמבקשים בה הם עמותה בשם טרון; עמותת יד לאחים, הפועלת למניעת התבוללות בעם היהודי; וגב' נטיעה קין. בהמשך הוחלפו עמותות טרון ויד לאחים על-ידי מר מנחם ווליקא – אביו של התובע 1, אשר צורף כמבקש. המבקשים יוצגו על ידי ב"כ התובעים בהליך הנוכחי. התביעה הוגשה נגד חברת פייסבוק, בטענה שהיא מאפשרת לגופים מיסיונרים הפועלים תחת השם "ישוע" ו-"IGOD" (שמות אתרי האינטרנט של הנתבעת), לפרסם לקטינים תכנים המעודדים המרת דת. ב-16/1/2022, לאחר שהתקיים דיון בתביעה, הגישו המבקשים בקשה להסתלק מן התובענה הייצוגית, והיא נמחקה (27/1/2022). ת"א (שלום הרצליה) 10841-05-21 פלונים נ' עמותת דרך אל: ב-5/5/2021 הגישו שני התובעים כאן, יחד עם אביו של תובע 1, מר מנחם ווליקא, תביעה לבית משפט השלום בהרצליה בה ביקשו סעדים כספיים וצווי עשה ואל-תעשה נגד הנתבעת ונגד חברותYouTube ו-Google. התביעה זהה ברובה לתביעה הנוכחית, אלא ששם נתבעו, כאמור, גם חברות גוגל ויוטיוב. שמם של התובעים הוצג בכתב התביעה כ"פלוני", בטענה שלוי הוא קטין, אף שאותה עת כבר היה בגיר. ב-6/10/2021 הוגשה בקשה מוסכמת לדחיית התביעה נגד גוגל ויוטיוב. ב-17/2/2022 התקיים דיון, בסיומו בית המשפט הורה לתובעים להגיש כתב תביעה מתוקן, אשר יכלול את פרטי התובעים, ועמד על הקושי במתן הסעדים המבוקשים בבית משפט השלום. בעקבות דיון זה ביקשו התובעים להעביר את התביעה לבית המשפט המחוזי, אך בית משפט השלום מחק אותה (15/3/2022). התביעה הנוכחית והשינוי שחל בה: התביעה הוגשה ב-11/9/2022 והתבקשו בה צווי עשה ופיצוי כספי של 300,000 ₪. הנתבעת הגישה בקשה לסילוק הסעד הכספי על הסף בשל סמכות עניינית. ב-2/4/2023 התקבלה הבקשה, אך ניתנה לתובעים אפשרות לבחור להעביר את הסעד הכספי לבית משפט השלום. ב-9/5/2023 ניתן פסק דין חלקי שקיבל את בקשת התובעים לתיקון כתב התביעה ומחיקת הסעד הכספי. כפועל יוצא נותרו בתביעה צווי עשה, שאינם נוגעים לתובעים אלא לציבור כולו. התובעים, שהנם בגירים, אינם מבקשים אפוא סעד אישי או פיצוי על עוול שנגרם להם, אלא לפעול בשם אחרים ולמנוע חשיפת קטינים אחרים, שלא הסמיכו אותם, לתכני המשיבה. הבהיר זאת לוי בחקירתו כשאמר "אני לא תובע נזק ... האינטרס שלי נורא פשוט למנוע את מה שעברתי הלאה" (עמ' 42). על רקע זה, ונוכח מעורבות יד לאחים בהליכים שנמנו למעלה, ובהליך הנוכחי (יד לאחים מממנת את ההליך ומשלמת את שכר טרחת ב"כ התובעים), טוענת הנתבעת שלא מדובר בהליך אותנטי של תובעים פרטיים שיש להם זכות עמידה, אלא חלק מניסיונותיה של יד לאחים לפגוע בחופש הדת של הנתבעת. טענות התובעים בהרחבה התובעים טוענים כי הנתבעת היא ארגון נוצרי אוונגליסטי ששם לעצמו למטרה להמיר את דתם של ישראלים לנצרות. לטענתם, הנתבעת פיתחה "שיטה" שבה היא מנצלת את נגישותם של ילדים ובני נוער לפלטפורמות דיגיטאליות (בטלפונים ניידים ובמחשבים), כדי לפנות אליהם ולשדלם להמיר את דתם. לשם כך נשתלות פרסומות מיסיונריות בין סרטוני ילדים וטף בפלטפורמות כמו יוטיוב, פייסבוק, טיק טוק ואינסטגרם, ואלו "מפתות" את הקטינים להתעניין בתכנים הדתיים של הנתבעת. התובעים מציגים סרטוני יוטיוב, של הנתבעת, שפונים לבני נוער ולצעירים, בין משום שנעשה בהם שימוש באנימציה; בין משום שהתוכן מיועד לצעירים, למשל משחק חפש את המטמון; ובין משום שהאנשים שמוצגים בסרטון צעירים. כתב התביעה מפנה גם להרצאה באנגלית שצולמה בארה"ב, בה אמר מר איתן בר, נציג הנתבעת, כי הנתבעת פונה לדור הצעיר, ישירות בטלפונים ומחשבים, וכך עוקפת את הרבנים האורתודוקסיים. ולכתב תביעת דיבה שהוגשה בפלורידה ארה"ב, מטעם גוף בשם One for Israel, מר איתן בר ומר מרדכי וקנין (מוטי), כולם קשורים בנתבעת, ובו הוצגו איתן ומוטי כמי שעובדים עם בני נוער (Youth) בישראל ומלמדים אותם על ישו ועל הברית החדשה. התובעים סבורים כי כל אלו מלמדים על פנייה מכוונת ויזומה לקטינים במטרה לשדל אותם להמיר את דתם. בכתב התביעה מתוארת חווייתם האישית של התובעים. לוי מספר כיצד נתקל בפרסומת של הנתבעת בפייסבוק, כשהיה כבן 15, שסקרנה אותו משום שלא הבהירה במפורש כי היא עוסקת בנצרות. ממנה עבר לסרטוני יוטיוב של המשיבה, שגרמו לו למשבר אמוני, ובהמשך לקשר ישיר עם המשיבה ונציגיה. שמשון מתאר חוויה דומה שעבר בנו, שצפה בסרטונים ברשת דבר שגרם לו לפקפק באמונתו ולהתבייש שהוא יהודי. התובעים טוענים, כאמור, כי פעולות אלו מהוות שידול להמרת דת, בניגוד לסעיפים 174א ו-368(ב) לחוק העונשין; פגיעה באוטונומיה ההורית ועקיפת סמכות ההורים; הפרה של סעיף 7(א) לחוק הגנת הצרכן, האוסר על פרסום המטעה קטין, מנצל את גילו ותמימותו או פוגע בבריאותו הנפשית; הפרת תקנה 3(1) לתקנות הגנת הצרכן (פרסומת ודרכי שיווק המכוונים לקטינים), תשנ"א-1991, האוסרת על ניצול לרעה של דמיונם, אמונם ותמימותם של קטינים; רשלנות והפרת חובה חקוקה לפי פקודת הנזיקין; בילוש וחדירה לפרטיות של קטינים, בניגוד לסעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981. בנוסף, נטען כי הסרטונים מהווים פרסום לשון הרע, אף שלא ברור מהי לשון הרע על התובעים. כאמור מלכתחילה התבקשו פיצוי כספי וצווים, אך כיום נותרו צווי עשה בלבד. צווים אלו אינם נוגעים לתובעים, שאינם קטינים, וממילא לא מתבקש סעד אישי כלשהו. הבקשה היא למתן צו כללי האוסר על הנתבעת להפיץ סרטונים ופרסומות שיכולים לפנות לקטינים, בלי קשר לתובעים עצמם. טענות הנתבעת הנתבעת טוענת כי מי שעומד מאחורי התביעה, יוזם ומניע אותה היא עמותת יד לאחים, כחלק מניסיונותיה למנוע מבעלי אמונה שונה מן היהדות האורתודוקסית לפרסם את משנתם. ראיה לכך היא מעורבות יד לאחים בתובענה הייצוגית, בחירת התובעים להמשיך בתביעה גם לאחר שהסעדים האישיים נמחקו, והעובדה שיד לאחים מממנת את התביעה, ומשלמת את שכר עורכי הדין (שייצגו בכל שלושת ההליכים). הנתבעת מדגישה כי אין בחוק איסור על הצגת תכניה לציבור, והדבר מותר כחלק מחופש הדת, הפולחן והמצפון שלה, המוגנים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עוד היא מדגישה כי קבלת התביעה תגרום לאפליה בינה ובין כל גוף דתי אחר המפרסם באינטרנט, לרבות רבנים יהודים אורתודוקסים. הנתבעת מכחישה כי היא פונה לקטינים באופן מכוון. אמנם קיימת אפשרות שקטינים יתקלו בפרסומים שלה במהלך גלישה ביוטיוב או ברשתות חברתיות, אך לא מדובר בפניה מכוונת ויזומה לקטינים, אלא בחשיפה אקראית, אשר נובעת מן האלגוריתם של הרשתות החברתיות, ומכך שבמקרים רבים הקטינים גולשים מחשבון אנונימי או מחשבון הוריהם המסומן כבגיר. לגבי תוכן הפרסומים נטען כי אלו מיועדים למבוגרים ולא לקטינים, וכי השימוש באנימציה ובמוטיבים היתוליים הוא אמצעי מקובל ונפוץ להעברת מסרים גם למבוגרים, בדומה לסרטונים שמפיקה מדינת ישראל. לטענתה, אין בפרסומיה כל קריאה או שידול להמרת דת במישרין או בעקיפין אלא, לכל היותר, הצגת אמונותיה. ממילא האיסור בחוק העונשין הוא על "שידול במישרין", דבר שבוודאי אינו מתקיים בסרטונים שהוצגו. כן נטען כי יתר עילות התביעה אינן מתקיימות – חוק הגנת הצרכן אינו חל משום שהנתבעת אינה "עוסק" והתובעים אינם "צרכנים", ולא מתקיימים יחסי עוסק-צרכן; לא נאמרה לשון הרע על התובעים או על כל אדם אחר; והנתבעת לא התרשלה ולא פגעה באוטונומיה או בפרטיות של התובעים. בנוסף נטען, כי הנתבעת רואה עצמה זרם של היהדות, ולא של הנצרות, וגם מן הטעם הזה, אין בפעילותה המרת דת כלשהי. אשר לתובעים, נטען כי עניינם דווקא מחזק את גרסת הנתבעת. כך, למשל, בעניינו של התובע 1, הוא נחשף לפרסום הנתבעת בחשבון שהתחזה לבגיר, הוא זה שיצר את הקשר עם הנתבעת והיא לא פנתה אליו ביוזמתה, אין בהתכתבות עמו ניסיון לשדלו להמיר דת, וכשביקש להגיע לאירוע של הנתבעת נדרש להציג אישור מהוריו. לגבי התובע 2, בנו נחשף לתכנים כשגלש בטלפון של בגיר, ואין ראיה לתוכן הפרסום או לשידול להמרת דת. הנתבעת מוסיפה כי אם נגרמו לתובעים נזקים, הם נגרמו עקב רשלנות ההורים שלא פיקחו על שימוש ילדיהם ברשת האינטרנט. עדים וראיות מטעם התביעה העידו שני התובעים; מר עוז אלטמן; מר אמיר אלוני, אב שהעיד כי שבתו הקטינה נחשפה לתכני הנתבעת בעת צפייה ביוטיוב; מר חנוך גכטמן מנהל מחלקת המיסיון וכתות ביד לאחים; וגב' שרה מאיזליק, מומחית בנושא פרסום ברשת וקידום ממומן. מטעם הנתבעת העידו מר ארז צורף מנכ"ל העמותה; מר איתן בר מנהל מחלקת המדיה לשעבר; עו"ד טוד מקמרטרי (Todd V. McMurtry), שייצג את One for Israel, ואת איתן ומוטי, בתביעת הדיבה בארה"ב, שנזכרה בכתב התביעה; ומר אור פיאלקוב, מומחה בתחום השיווק הדיגיטאלי. כן הוגשו תיקי מוצגים. סקירת העדויות מטעם התובעים התובע 1 – מר לוי ווליקא: לוי העיד כי נתקל בפרסום של הנתבעת בשנת 2017, כשהיה בן 15, וצפה בתכני וידיאו בפלטפורמת פייסבוק. לדבריו, בשל משבר שחווה באותה השנה בעקבות בעיות חברתיות ופסיכולוגיות, מצא את עצמו לבד שעות ארוכות והצפייה ביוטיוב מילאה את זמנו. בנוסף לכך החלו לעלות שאלות לגבי אורח החיים הדתי, קיומו של אלוהים וכדומה, עד שבשלב מסוים החשיב עצמו כמי שאינו מאמין באלוהים. בחקירתו (6/5/2025) העיד כי באותה עת הרבה לשחק במשחקי מחשב (גיימינג), ובמהלכם עלו פרסומות שונות. הוא אינו זוכר באילו תכנים צפה, באיזה פלטפורמה נחשף לתוכן של הנתבעת (להערכתו פייסבוק), כיצד הגיע אליו סרטון של הנתבעת דווקא, ואיזה סרטון של הנתבעת סיקרן אותו (עמ' 28-29). עם זאת, הוא אישר כי נוכח המשבר האמוני שהיה לו נהג לחפש סרטונים הקשורים בחזרה בתשובה או ויכוח עם אתיאיסטים כדי למצוא את הכיוון שמדבר אליו (עמ' 32). בעדותו אישר כי כדי לפתוח חשבון פייסבוק הזין תאריך לידה שגוי (1990) והציג עצמו בגיר (עמ' 29); וכי הוריו לא פיקחו על השימוש באינטרנט, ויתכן שלא ידעו שיש לו חשבון פייסבוק פעיל (עמ' 37-36). כן אישר כי התכתב עם גופים מיסיונרים נוספים מלבד הנתבעת (עמ' 30). ב-24/8/2017, לדבריו לאחר שחשף לפרסום של הנתבעת, פנה בעמוד הפייסבוק שלה וכתב כך: "היי שלום קוראים לי לוי אני בן 15 עד לפני חודש הייתי מאמין באלוהים לא יודע איך להסביר את זה אבל לפי רבנים יום אחד אני ביוטיוב ואז מופיע פירסומת אליכם לא בדיוק הבנתי שפשוט נכנסתי וקללתי אתכם והיום נכנסתי לערוץ שלכם וראיתי שם סירטונים על הנשים שמדברים על יהושע וזה די מעניין אותי כי זה לא תורה ומיצוות זה אהבה ואני מעוניין לדעת עוד על יהושע ואם זה הצלב אם זה כניסה ואיך זה עובד וגם איתי מעוניין לקנות ספר משהו הברית החדשה לא זוכר ממש אני ממש רוצה לדעת עוד על זה כי גם ככה אין לי אמונה באלוהים אולי בזה יכול להיות משהו אני כבר משהו כמו 12 שנה לא יוצא מהבית ורק מתעניין באלוהים ועד לפני חודש אמרתי חלאס בקיצור אני רוצה לדעת עוד על יהושע זה באמת לא מספיק מה שיש ביוטיוב ועם בשביל לאמין ב יהושע צריך לעשות הטבלה אני לא מבין בזה בכלל ומה זה נוצרות נוצרות זה יהושע ? אני לא יודע השמח עם תיתנו לי תשובות על הכל תודה". באותו יום השיבה הנתבעת: "היי לוי! אנחנו ממש שמחים לשמוע שאתה מתעניין באלוהים, הוא בהחלט מתעניין בך 😊 ובכל אדם בעולם. את הברית החדשה תוכל לקרוא אונליין או להזמין בחינם מכאן: http://new.org.il ". לוי מתאר בתצהירו כי מנקודת זמן זו החל קשר שנמשך במשך 13 חודשים, וכלל התכתבות, ספר ששלחה לו המשיבה, ותכנים שונים שהועברו לו, וכל אלו חיזקו אצלו את האמונה בישו הנוצרי ובברית החדשה, ואת ההבנה שאלו הם חלק מן היהדות. לדבריו, בשל אופי הפרסומים שלא הציגו את הנתבעת כעמותה נוצרית, אלא כחלק מהיהדות, סבר כי הדבר מתיישב עם אמונתו היהודית. חלק מטענותיו בתצהיר אינו תואם את הראיות, וחלקן הופרך במהלך חקירתו. הפניה הראשונה הייתה, כאמור, ביוזמתו, ב-24/8/2017, ובניגוד לאמור בתצהיר, אין תיעוד על קשר בינו ובין הנתבעת במשך תשעה חודשים. הפנייה הבאה היא מ-27/5/2018, כאשר התובע פונה לנתבעת בפייסבוק, עם קישור לסרטון של אדם המוצג כרב זמיר כהן, ושואל האם "תוכלו לעשות אלי סרטון שאתם סוטרים אותו". בהמשך אותה התכתבות הוא מבקש מענה לשאלות הלכתיות על חילול שבת, כשרות ועוד, כותב כי "דיברתי עם רב ויש מצב שהוא מבלבל את המוח, השמח אם תענו לי", ומצרף סרטון של הנתבעת ומבקש הסבר על תפילה מהלב. הנתבעת משיבה לו כי "תפילה מהלב הכוונה לתפילות שהתפללו (למשל) משה, אליהו הנביא, שלמה המלך, נחמיה, ודניאל... מהלב, כלומר: לא מתוך סידור תפילה!". מכאן מתחילה התכתבות שבה התובע שואל שאלות שונות, למשל – "ואיזה תפילה אם יתפללו?"; "מי כתב את הברית החדשה?"; האם "בשביל להיות יהודי משיחי צריך לעשות טבילה"; האם מה שהוא מאמין בו נקרא נצרות?; והנתבעת משיבה לחלק משאלותיו. לבסוף הוא מבקש להצטרף לקבוצת הווטסאפ של הנתבעת, והיא מציעה לו לחבר אותו לקהילה המשיחית באזורו, והתובע מבקש חיבור שכזה. כשנשאל בחקירתו על פרק הזמן הממושך שבין הפניות, השיב כי בכל אותה תקופה קיים קשר עם הנתבעת בערוצי תקשורת אחרים ובשיחות טלפון (עמ' 40-41). מדובר בגרסה כבושה, שלא הוזכרה קודם לכן ולא גובתה בראיות כלשהן, ודי בכך כדי לדחותה. לא סביר שהתובע ניהל שיחות והתכתבות עם הנתבעת במשך תשעה חודשים ולא נותר לו שום תיעוד מכך, וכן אין הסבר לעובדה ששתי הפניות נעשו בעמוד הפייסבוק של הנתבעת ואילו יתר השיחות במדיות אחרות. יתרה מכך, בחקירתו אמר כי אינו יודע ששוחח עם הנתבעת או נציגיה דווקא, שכן קיימים ארגונים שונים של היהדות המשיחית, ו"בעיניי כשאתה אומר יהודים משיחיים אז אני רואה את איגוד כארגון אחד גדול וכולם תחתיו" (עמ' 42). בחקירה חוזרת העיד אמנם כי הוא זוכר שהיה בקשר עם ארגון בשם IGOD שהביא לו חומרים וסרטונים (עמ' 51), אך, כאמור, אין לכך תיעוד כלשהו. כן אישר, כי בניגוד למה שנכתב בתצהיר הנתבעת לא שלחה לו ספר, אף שביקש זאת בפנייתו הראשונה, וכי הוא נתקל בספרון שחולק בשכונה לכולם, ולא נשלח רק אליו (עמ' 35-36). הספרון לא הוצג. המשמעות היא שעל פי גרסת התובע 1 עצמו, אמונתו החלה מתערערת בתשעת החודשים שבהם לא היה בקשר עם הנתבעת, ואפשר היה בקשר עם גורמים אחרים. כן עולה שבתום תקופה זו התובע הוא זה שפונה לנתבעת, ואילו הנתבעת אינה יוזמת את הקשר אלא מגיבה. השיחה ב-27/5/2018 הסתיימה בכך שהתובע ביקש חיבור לקהילה של היהדות המשיחית באזורו. למחרת, 28/5/2018, מיידעת אותו הנתבעת על מפגש קרוב, והתובע מבקש לבוא אליו. הנתבעת שואלת אותו לגילו, והתובע משיב כי הוא בן 16 וכי הוריו חילונים ולא אכפת להם. הנתבעת משיבה שלא ניתן להזמינו לאסיפה "מפני שאתה נחשב לקטין" ועליו להביא אישור מהוריו. בסעיפים 16-15 בתצהירו רומז התובע כי הנתבעת הנחתה אותו לזייף את אישור ההורים ("הנתבעת הנחתה אותי פשוט להעתיק את נוסח המכתב ששלחה בכתב יד, למלא את הפרטים ולשלוח אליה"); וכך עשה. טענה זו הופרכה. ההתכתבות מעלה כי התובע שואל על אופן הצגת האישור, ומקבל תשובה טכנית, ללא רמיזה לזיוף או עקיפת ההורים. ואכן לוי אישר בחקירתו כי לא התבקש לזייף חתימה או לעקוף את הוריו, ובלשונו: "אגיב על זה פשוטות. התצהיר הזה לא מדברת מה שנקרא את הסיפור ... אני אומר בר' גליי, לא קרה" (עמ' 43). ב-27/6/2018 שלח לנתבעת אישור מודפס שנחזה להיות חתום על ידי אימו, אך הנתבעת לא קיבלה את האישור, "סיננה" אותו, וכשפנה אליה שוב ביקשה אישור חדש (עמ' 44). אין טענה כי השתתף בפועל במפגשים של הנתבעת או נפגש עם גורמים מטעמה (עמ' 45). ב-14/6/2018 מחדש התובע את הקשר עם הנתבעת, ופונה אליה מפעם לפעם בשאלות, למשל הקשר בין ישו ובית דוד, תחיית המתים , נבואת ירמיהו, כשרות, שלום עולמי, מועד בריאת העולם, ועוד, וכן הוא מספר על רצונו להאמין בישוע ב-100%. הנתבעת משיבה לו, לעתים בכתב ולעתים בקישור לסרטונים מטעמה. התכתבות זו נמשכת כחודשיים וחצי עד 3/9/2018, אז הוא שואל לגבי צום יום כיפור, והנתבעת משיבה לו כי נוכח גילו אין באפשרותה להמשיך לשוחח עמו בנושאים אלה. התובע מנסה לפנות שוב לנתבעת אך לא מקבל מענה. התובע טוען כי לאחר סיום הקשר עם הנתבעת נדרש לטיפול פסיכולוגי, אולם אין תיעוד ומסמכים שיתמכו בטענה זו. בנוסף החל בשיחות עם רבנים, שעימתו אותו מול גרסאות הנתבעת בנוגע ליהדות. לדבריו, "[]יום אחד הגיעו שני חבר'ה לבית מיד לאחים, אחד מהם חבר של אבא שלי בנימין קלוגר אם אני לא טועה, וזהו ישבו איתי והתחילו לפרק לאט-לאט את התפיסות שהאמנתי בהם" (עמ' 39). אותם גורמים מ"יד לאחים" ליוו אותו בהתכתבות אישית (במסנג'ר פייסבוק) שניהל עם איתן בר, תוך שהוא מקיים מעין גרסה מודרנית של ויכוח ברצלונה – מציג לאיתן שאלות וטענות שהעלו לפניו נציגי יד לאחים, ומציג לנציגי יד לאחים את תשובותיו וטענותיו של איתן, ומעמתם זה עם זה (עמ' 39 - 42). התכתבות זו תועדה באופן חלקי בנספח 5 לתצהיר, שתחילתו ב-15/5/2019, תשעה חודשים אחרי סיום ההתכתבות עם הנתבעת, כשהתובע פונה לאיתן בעמוד הפייסבוק הפרטי שלו, וסיומה ב-22/5/2019. יוער כי נראה כי הפניה מ-15/5/2019 אינה הראשונה, אולם לא הובא תיעוד אחר. התובע טוען כי רק לאחר חודשים רבים של טיפול פסיכולוגי ותיאולוגי החל להפנים ולהבין שישו אינו המשיח של היהדות והברית החדשה אינה יהדות אלא שייכת לנצרות. כאמור – אין תיעוד לטיפול נפשי שעבר ולא הוצגו מסמכים רפואיים. עד כאן סיפורו האישי של התובע. יוער כי חלק גדול מתצהירו אינו קשור אליו אלא מתאר את פעילות הנתבעת באופן כללי. התובע אישר כי חלק זה, וכך גם רבים מפרסומי הנתבעת שהוזכרו בתצהירו (לרבות סרטון "חפש את המטמון") אינם מוכרים לו אישית, והוא לא נחשף אליהם. כפי שהסביר, "יש פה הרבה מאוד דברים בסעיפים שאני באופן אישי לא אמרתי או לפחות לא בשכתוב ישיר למה שאמרתי" (עמ' 47 ואילך). כשנשאל על מעורבות ארגון יד לאחים בתביעה ואישר כי הם עזרו "פחות או יותר" בהליך ושילמו את שכר הטרחה של באי כוחו (עמ' 48). סיכום ומסקנות מן העדות: חלק מעדותו לא היה מדויק, ורוב הטענות הכלליות שעסקו בנתבעת אינן בידיעתו האישית. הוכח כי אכן נחשף לתכנים של הנתבעת וכי על רקע משבר אמוני ואישי שחווה, ללא קשר אליה, התעניין בהם ופנה אליה. אין ראיה כי נחשף לתכנים המיועדים לקטינים, והוכח שהחשיפה הראשונית הייתה דרך חשבון פייסבוק שנחזה להיות חשבון בגיר, וכי באותה עת ביצע חיפושים עצמאיים בשל המשבר האישי. אין אפוא ראיה שהפרסום הגיע אליו משום שהיה קטין, והמסקנה מעדותו הפוכה. הוכח כי הנתבעת לא יזמה את הקשר עמו, לא חידשה את הקשר ביוזמתה, ולא אפשרה לו להשתתף בפעילותה ללא אישור הורים. הוכח גם שהטענה בתצהיר כי הנתבעת הנחתה אותו לזייף אישור הורים ולשקר להוריו לא הייתה אמת. עם זאת, הוכח כי הנתבעת המשיכה בהתכתבות עמו והשיבה לשאלות ששאל אף שידעה שהוא קטין, אך בשלב כלשהו הפסיקה את הקשר. עיון בהתכתבות העלה כי הנתבעת אינה משדלת אותו להמיר את דתו, אלא משיבה לשאלותיו ומציגה מידע וסרטים על אמונותיה. עוד הוכח כי התובע 1 היה בקשר עם ארגונים נוספים מלבד הנתבעת והושפע מהם. התובע 2 – מר שמשון אלטמן: שמשון תובע בשל חוויה שעבר בנו עוז, ב-2017, בעת שהיה כבן עשר. על פי הנטען בתצהיר, בעת שבנו צפה ביוטיוב בסרטון על קיפולי נייר המיועד לילדים, הוא נחשף לפרסומת של הנתבעת שכותרתה "מה יקרה כאשר יגיע המשיח?". "הדובר בסרטון היה לבוש כיהודי דתי, חובש כיפה, לבוש ציציות, ואולם הסרטון עסק בצליבתו של ישו כאשר המוטיב שליווה את הסרטון הוא שהיהודים אחראים לצליבתו של ישו" (סעיף 7 לתצהיר). שמשון הצהיר כי בעקבות הצפייה בסרטון זה ובסרטונים נוספים, החל עוז להתבייש להיות יהודי ולא רצה להיות חלק מהיהדות. משבר הזהות של הקטין ערער את כל המשפחה ויצר קשיים בארוחות שישי ובאירועים משפחתיים. בעקבותיו פנו ההורים לעמותת "יד לאחים" שסייעה להם במתן תמיכה נפשית לעוז ולהם וכן טיפול תיאולוגי של מספר פגישות שניתן לעוז על ידי העמותה. הקושי הבסיסי בגרסה זו הוא שהנתבעת, שמייצגת את מי שרואים עצמם זרם ביהדות, הכחישה כי פרסמה סרטון המאשים את היהודים בצליבת ישו. הסרטון שצורף לתצהיר בנו אינו תואם את התיאור בתצהיר (ואינו נחזה להיות סרטון המיועד לילדים). והתובעים – אשר הציגו סרטונים רבים של הנתבעת – לא הציגו סרטון בעל תכנים שכאלו. בחקירתו (6/5/2025) אישר שמשון שאין לו ידיעה אישית לגבי התכנים שראה בנו, והוא למד עליהם בדיעבד (עמ' 66). אף שבנו סבל ממצוקה קשה כתוצאה מהצפייה בסרטונים, והמשפחה כולה סבלה ממשבר, הוא עצמו הקפיד שלא לצפות בסרטונים, ולכן אינו יודע באופן אישי מה תוכנם (עמ' 71). ממילא לא ידע אם הפרסומים יועדו לילדים או לבגירים, כשגם הטענה שהפרסומת הראשונה הוצגה במהלך צפייה בתוכן המיועד לילדים אינה ידועה לו מידיעה אישית. הוא אישר שהצפייה והחיפושים נעשו בטלפון נייד של האם, וכי אינו יודע האם חשבון היוטיוב או הגדרות הצפייה בטלפון הציגו את הצופה כקטין או כבגיר (עמ' 67, 34). לדבריו, למיטב ידיעתו ספק האינטרנט שלהם היה "אינטרנט רימון" המספק אינטרנט המיועד לציבור הדתי, וכולל סינון תכנים שאינם הולמים. טענה זו לא הוזכרה בתצהיר. מר עוז אלטמן: עוז, היה כבן 10 בתקופה הרלוונטית, וכבן 17 במועד מתן התצהיר. בתצהירו טען כי למרות הזמן שחלף ופערי הגיל הדברים זכורים לו היטב. לדבריו, נהג לצפות בתכני ילדים ביוטיוב וכך נחשף לסרטון שכותרתו "מה יקרה כאשר יגיע המשיח?", של ערוץ IGOD. הסרטון סקרן אותו. בתצהירו הוצגה תמונה של סרטון שכותרתו "מתי יבוא המשיח?", ועוסק בחישוב ביאת המשיח לפי נבואת דניאל. לאחר שצפה בסרטון המשיך לצפות בסרטונים נוספים של אותו ערוץ. מאחר והסרטונים כללו סממנים יהודיים וביטויים הקשורים ליהדות (תנ"ך, משיח, עם ישראל וכו') לא הבין כי מדובר בדת אחרת. בסרטונים שצפה ראה מחזות קשים כמו צליבתו של ישו, והסרטונים גרמו לו להבין שהיהודים גרמו לצליבת ישו ולכן הרגיש שכיהודי גם הוא אחראי לצליבתו והתבייש בכך. בנוסף גרמו לו להטיל ספק בכל מה שלמד עד אותו זמן, ערכים אמונה ואפילו בהוריו. בהתחלה לא סיפר להוריו על הסרטונים אבל הוריו שמו לב שמשהו לא בסדר איתו והוא סיפר להם. בדיעבד יודע לומר שבעקבות הסרטונים בהם צפה חווה משבר זהות שערער את המשפחה שלו ואת כל עולמו. בתצהירו הוא מפנה לכתבה שפורסמה באתרYNET , ב-2019, שכללה ראיון עם אביו ואיתו. בכתבה הוצגו כמי שהגישו תביעה ייצוגית נגד פייסבוק, ובראיון אמרו כי צפה בסרטונים בפייסבוק, באמצעות טלפון של הבייביסיטר. כיום הוא מצהיר שהדברים לא היו נכונים – הוריו לא הגישו את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד פייסבוק, הוא צפה בסרטונים ביוטיוב ולא בפייסבוק, ועשה שימוש בטלפון של אימו ולא של הבייביסיטר. במועד חקירתו (6/5/2025) היה בגיר. הוא אישר כי לקראת העדות נפגש לפגישת הכנה עם בא כוחו, ובה נכחו אביו וחנוך מיד לאחים (עמ' 64). בחקירתו מסר כי נהג לגלוש בטלפון של הוריו ובמחשב הביתי. הוריו לא הטילו מגבלות על הגלישה שלו באינטרנט, אך לקראת הדיון נאמר לו כי הספק היה אינטרנט רימון (עמ' 59-58). לדבריו נתקל בפרסום המוזכר בתצהירו בעת שגלש בטלפון של אימו (עמ' 59). במענה לשאלה מה הייתה הפרסומת שסקרנה אותו? הפנה לצילום שצורף לתצהיר, והשיב "ממה שאני זוכר וזה היה מה שאנחנו יכולים לראות פה בתמונה אני לא בטוח וזה ב- 100% אני לא רוצה להגיד סתם ממה שאני זוכר זה היה הסרטון הזה. זה היה הסרטון שתפס אותי" (עמ' 60, 8-10). לאחר שהתברר כי מדובר בסרטון שכותרתו "מתי יבוא המשיח?" לפי נבואת דניאל, ואין בו מראות קשים של צליבה או האשמת יהודים בצליבת ישו, הודה כי "הטראומה לא נבעה מהסרטונים פה, אלא הסרטון שבאמת עשה לי את התחושה הקשה שראיתי אותו זה סרטון שחיפשתי בעקבות סרטון שראיתי מכם, שזה כבר משהו שחיפשתי כאילו אחרי שראיתי אחד מהסרטונים חיפשתי כבר עוד כי זה עניין אותי" (עמ' 62). לשאלת בית המשפט מה חיפש ביוטיוב כדי להגיע לאותו סרטון השיב "רשמתי ישו נצרות כזה נראה לי זה היה יותר הכיוון" (עמ' 63). בהמשך הודה כי אין לו מושג מי המפרסם של הסרטון המזעזע: "אז תראה אין לי אין לי ודאות להגיד לך מי עומד מאחורי בדיוק הסרט הזה" (עמ' 63). בחקירתו עומת עם גרסה מפורטת שמסר בראיון ל-YNET, ב-2019, סמוך לאירועים, ובה, בין השאר, אמר שלקח את הטלפון של הבייביסיטר וגלש בפייסבוק. לדבריו, הדברים שנאמרו בראיון היו טעות (עמ' 60-61). סיכום ומסקנות מעדותם של שמשון ועוז: טענת התובעים שעוז אכן חווה משבר אמוני כשהיה כבן עשר הוכחה. אולם הפרטים המדויקים והקשר לנתבעת לא הוכחו. קשה להאמין שזכרונו של ילד צעיר אחרי שנים כה רבות אכן מדויק, וניכרו פערים גדולים בין גרסתם ב-2019, סמוך לאירועים, ובין גרסתם היום, המעיבים על אמינותה. שמשון עצמו הקפיד לא לצפות בסרטונים, ויכול להעיד רק על מה שסיפר לו עוז. יתרה מכך, גם אם נאמין לגרסת העדים, כל מה שהוכח הוא שעוז נחשף לסרטון אחד של הנתבעת, שאינו מיועד לילדים, בזמן שהשתמש בטלפון של בגיר. הטענה כי פרסום הנתבעת גרם לו לחשוב שהיהודים צלבו את ישו הופרכה, ואינה תואמת את תוכן הסרטון ואת עדותו. סרטון זה אמנם סקרן אותו וגרם לו להתעניין בנושא המשיח, אולם הוא המשיך בחיפושים עצמאיים, ללא פיקוח, ובהם נתקל בתכנים שגרמו לו טראומה ולהתבייש ביהדותו. מקור הפרסומים הנוספים ותוכנם אינם ידועים, והתובעים לא הציגו כל ראיה שתקשור אותם לנתבעת. התובעים גם לא הראו סרטון של הנתבעת אשר כולל תכנים מסוג זה, והנתבעת הכחישה שקיים סרטון שכזה. לגבי הסרטון היחיד שכן הוצג – לא הוכח שהוא מיועד לילדים או כולל שידול להמרת דת. המסקנה היא שלא הוכח שהפניה לעוז נעשתה כי הוא קטין, לא הוכח כי צפה בתכני הנתבעת המיועדים לילדים, ולא הוכח שהסרטון היחיד שהגיע אליו שידל אותו להמרת דת. מר אמיר אלוני: מר אלוני הוא אב לשלושה ילדים. לדבריו ילדיו צופים ביוטיוב בחשבון בו הוגדרה הגבלת צפייה, לפיו לא יוצגו להם תכנים המיועדים למבוגרים (כהגדרתם ביוטיוב). ב-2020 לערך, כשבתו הגדולה הייתה כבת 15, הוצגו מפעם לפעם פרסומות מטעם היהודים המשיחיים. הכותרות שניתנו לסרטונים מטעות באופן כזה שהם נחזים להיות קשורים ליהדות אך מדובר בתוכן של הנצרות. מר אלוני הצהיר כי בתו סיפרה לו על החשיפה לפרסומות והוא ניסה לפנות ליוטיוב בדרישה למנוע הצגת פרסומות אלו בעתיד ובנוסף דיווח על כך לארגון "יד לאחים" הנאבק בתופעה זו. בחקירתו (6/5/2025) העיד כי יש לו ידע טכנולוגי, וכי בבית יש אינטרנט רימון, וכל חשבונות היוטיוב הוגדרו עם הגבלת צפייה, המיועדת למנוע צפייה בתכנים אלימים, סקס, הסתה, שימוש בחומרים מסוכנים, אלימות מילולית וכד' (עמ' 53-57). הוא בירר עם בתו ווידא כי עשתה שימוש בחשבון היוטיוב שלה, ולא בדפדפן אנונימי. לא מצא טעם להגביל צפייה ל"יוטיוב קידס", משום שבתו בת ה-15 צפתה גם בתכנים שאינם נמצאים בפלטפורמה זו, והוא סומך על שיקול דעתה. הוא עצמו לא צפה בפרסומת בזמן אמת, ואינו יכול לומר בוודאות שמדובר בפרסום של הנתבעת. הוא אמנם צפה בתכנים דומים בדיעבד, אך לא זכר באלו פרסומות מדובר ומה היה כתוב בהן, ולא בדק את זהות הארגון שעומד מאחוריהן. מר אלוני אישר מניסיונו המקצועי כי "בדרך כלל יש קשר בין החיפושים שאנשים עושים לבין התוכן שהם רואים ביוטיוב" (עמ' 57, שורות 5-6). סיכום ומסקנות מהעדות: עדות זו, הייתה אמינה אך לא ביססה קשר בין הנתבעת לבין הפרסום שהגיע לבתו של מר אלוני. גם אם נניח שמדובר בפרסומות של הנתבעת, שהוצגה בחשבון יוטיוב שהוגדר לקטינים, אין ראיה לגבי תוכן הפרסום, ולא נאמר כי הפרסום עצמו יועד לקטינים, או כי יש בו תוכן העולה כדי שידול להמרת דת. הדבר עשוי להראות אמנם כי תכני הנתבעת אינם נחסמים במסנן הגבלת הגיל של יוטיוב, אך העד הסכים כי הגדרת סוג התכנים המסוננים (מין, אלימות וכו') נקבעת על ידי יוטיוב וכי עשוי להיות קשר בין החיפושים שנעשים על ידי המשתמש ובין הפרסומים המגיעים אליו. מכאן שהוכל, לכל היותר, כי תכנים של הנתבעת עשויים להגיע לקטינים, אך לא הוכחה פניה מכוונת לקטינים. מר חנוך גכטמן: מר גכטמן עובד כמנהל מחלקת המיסיון והכתות ב"יד לאחים". על פי התצהיר, המחלקה נאבקת בגופים אשר פונים לקטינים ומנסים להמיר את דתם, ומסייעת להורים שילדיהם הושפעו מתכנים שכאלו. לדבריו, המיסיון, המיוצג על ידי הנתבעת, פונה לקטינים במספר ערוצים, ובעיקר ברשתות חברתיות, מציג עצמו כיהודי ומשתמש בביטויים שמזוהים עם היהדות כדי להסתיר את מהותו האמיתית כנוצרי. לטענתו, משנת 2020 ועד 2024 פנו לעמותה כ-300 הורים שדיווחו כי הנתבעת וגורמים מסוגה פונים לילדיהם, אך בשל סודיות הפניות הוא אינו יכול לפרטן. המכנה המשותף לפניות שמתקבלות הוא שהפנייה הראשונה של המיסיון לקטין מתרחשת כאשר הקטין צופה בסרטון ביוטיוב ואז קופצת פרסומת של הנתבעת. לתצהירו צורפה רשומה שבה תיעוד הפניות שהגיעו ליד לאחים ותוכנן. הרשומה כוללת תיעוד של כ-200 פניות, ועוד 30 רשומות, שהן כנראה תיעוד מפורט של חלק מהפניות. עיון ברשומה מעלה כי רוב מוחלט של הפניות הן תלונות של בגירים שנתקלו בפרסום זה או אחר של היהודים המשיחיים, בעיקר בפייסבוק ויוטיוב. קיימות פניות בודדות – על פי קריאתי חמש פניות בלבד – הקשורות לקטינים. בחקירתו (6/5/2025) הכחיש כי ארגון יד לאחים עומד מאחורי התביעה הנוכחית, אך אישר כי הארגון מממן את התביעה ומשלם את שכר טרחת עורכי הדין (עמ' 74-75). הוא אישר כי הרשומה שהציג נעשית על ידי מזכירה בשם דסי, וכי אין נוהל רישום מסודר. כן אישר כי אינו מבחין בין הנתבעת ובין ארגונים אחרים של יהודים משיחיים, וכי רוב הפרסומים אינם מתייחסים לקטינים (עמ' 81-78). לשאלת בית המשפט כיצד מתיישבת הרשומה שהציג עם תצהירו המתאר מאות פניות הקשורות בקטינים, השיב שפניות הקטינים לא נמצאות בראיות שהוגשו, אבל הוא יודע שיש כאלו: "זה לא נמצא פה אבל אני יכול פשוט להגיד ממה שאני יודע אנחנו יש לנו עשרות מקרים פשוט של ילדים קטנים, זאת אומרת קטינים שהעובדים שלנו מלווים את המשפחות האלה" (עמ' 81). בהמשך סתר את עצמו ואמר כי אלו הפניות המתועדות: "פשוט הבאנו פה את כל הפניות כמו שהן. אם צריך לזקק אז אנחנו נצטרך לעשות על זה עבודה נוספת ופשוט לברור רק את הקטינים. מה שאני כן יכול להגיד פשוט בצורה הכי אותנטית וכנה אני במחלקה שלי יודע לא על 5 ולא על 10 ולא על 20 על קטינים" (עמ' 82). במענה לשאלות ב"כ הנתבעת אישר שגם "יד לאחים" עושה שימוש באנימציה בסרטונים שהיא מציגה באתר ככלי הסברתי ושיווקי לקהל מבוגר (עמ' 84). סיכום ומסקנות מהעדות: עדותו של מר גכטמן לא הועילה לתובעים, הן משום שעלה ממנה שיד לאחים מממנת את התביעה, דבר שמחזק את האפשרות שלא מדובר בתביעה אישית אותנטית. והן משום שהרשומה שהציג סותרת את תצהירו, ומעלה כי מספר התלונות על חשיפת קטינים לפרסומים שעשויים להיות קשורים לנתבעת אינו גבוה, ומדובר בפניות בודדות מדי שנה. ממילא משקלה הראייתי של הרשומה אינו גבוה, שכן המזכירה שרשמה אותה לא העידה, לא הוכחו תנאי הרישום ואמיתותו, ומקור התלונות אינו ידוע. אולם גם אם נניח שמדובר בתיעוד המשקף את הפניות ליד לאחים, הוא אינו תומך באפשרות של פניה מכוונת ויזומה של הנתבעת לקטינים. כן נמצא כי יד לאחים רואה בכלל הארגונים המשיחיים כמקשה אחת, ואינו מבדיל את הנתבעת מארגונים אחרים. מומחית התובעים – גב' שרה מאיזליק: גב' מאיזליק עובדת כמנהלת מחלקת קידום ממומן בחברה המתמחה בקידום ממומן ובשווק רשתות חברתיות, ומכאן מומחיותה בתחום השיווק הדיגיטאלי. המומחית חקרה את התנהלות הנתבעת על סמך שישה סרטונים שהובאו בפניה. מסקנתה היא כי הנתבעת כיוונה פרסומיה לקטינים. לדעתה, השפה העיצובית של פרסומי המשיבה, השימוש באנימציות ובצבעים המותאמים למשוך את העין של ילדים ונוער, ותכני הפרסומים (למשל המשחק "חפשו את המטמון"), מהווים אינדיקציה ברורה לכך שהסרטונים פונים לקטינים ולא לבגירים. חיזוק לכך מצאה בבחירת הנתבעת שלא להגביל את גיל הצפייה בסרטונים. מסקנה נוספת היא שהנתבעת יכלה באמצעים סבירים למנוע חשיפת פרסומות בפני קטינים ביוטיוב. הדרך המרכזית למניעה היא קביעת "הגבלת גיל" (לצופים מעל גיל 18 בלבד) במעמד העלאת הסרטון, הגדרה המונעת מיוטיוב להציג מודעות אלו בתכנים המוגדרים ככאלו שנוצרו במיוחד לילדים. בנוסף, מנהל קמפיין מקצועי יכול לבצע עבודה שוטפת של סינון של מיקומים וערוצים המיועדים לילדים מתוך דוחות החשיפה של מערכת גוגל. מסקנתה השלישית היא כי הנתבעת נמנעה מלהציג מידע וראיות שיוכיחו כי לא פנתה במישרין ובמכוון לקטינים, שכן לא סיפקה את נתוני קמפיין הפרסום וצילומי המסך מחשבון גוגל שלה, אשר נמצאים בשליטתה הבלעדית ויכלו להוכיח בקלות אם אכן בוצעו החרגות לקהל היעד של קטינים. בחקירתה (6/5/2025), אישרה כי יוטיוב דורשת הגדרת תוכן במיועד לבגירים (מעל 18) רק במקרים המכילים אלימות, עירום ופעילויות מסוכנות; ואינה מגבילה את הצפייה בסרטונים הקשורים בדת, לבגירים בלבד (עמ' 6). לא ידוע לה שגוגל או יוטיוב חסמו סרטונים של הנתבעת או הגדירו אותם כתוכן למבוגרים בלבד (עמ' 7). כן אישרה שסימון סרטון כמוגבל לגיל 18 ומעלה מטיל עליו סנקציות ומקשה על קידומו ומימונו. לגבי אופן הגעת הפרסומות לצופים הסבירה כי קיימות מספר אפשרויות. דרך אחת היא שהמערכת (האלגוריתם) של גוגל מפנה את הצופה לתכנים דומים לאלו שהתעניין בהם בעבר (למשל – סרטונים בנושא דת, בנושא משיח או סרטונים של הנתבעת) (עמ' 8). דרך אחרת היא הגדרת יעדי הקמפיין, למשל – הפניית הפרסומת לכל מי שצופה בערוץ "הופ" (המיועד לקטינים צעירים) ולחלופין הגדרה לפיו הפרסום לא יגיע לצופי "הופ" (עמ' 17). המומחית הסכימה כי המידע מושפע בפועל מהגדרת החשבון – חשבון מזוהה או אנונימי, חשבון בוגר או קטין, וכו'; ואישרה כי כאשר קטין צופה בחשבון של הוריו או בחשבון אנונימי, ההגדרות לא קיימות (עמ' 25). בפועל קטינים רבים צורכים תכנים דרך מכשירים וחשבונות הרשומים על שם הוריהם הבגירים או בגלישה אנונימית, לכן לא ניתן לדעת כמה קטינים צופים בקמפיין מסוים, ואף לא למנוע חשיפתם לקמפיין (עמ' 24). המומחית אישרה כי נתונים שהוצגו לה אינם מלמדים כי הנתבעת הפנתה את פרסומיה לערוץ שמתאים לקטינים, אך הדגישה כי לא היו ברשותה כל נתוני הקמפיין (עמ' 17), וכי המידע על הגדרות הקמפיין והיסטוריית הפעולות שבוצעו, כולל סינון, מצוי בידי הנתבעת, אך היא בחרה שלא להציגו (עמ' 23). עם זאת, אישרה כי הפרסומות של הנתבעת הופיעו בלמעלה ממיליון מיקומים וערוצים, אך לדבריה מנהל קמפיין מקצועי צריך לבצע באופן יזום החרגות יומיות של ערוצים לא רלוונטיים (עמ' 9). כאשר התבקשה להציג דוגמאות לסרטוני הנתבעת שפנו לקטינים, פרט לסרטון חפשו את המטמון שהוזכר בהרחבה בחוות הדעת, אישרה שאין לה דוגמא שכזו "בשלוף". בנוסף התקשתה להסביר את קביעותיה לגבי "שפה עיצובית" הפונה לקטינים, או לגבי ההבדל בין ילדים צעירים לבני נוער, וענתה כי היא מומחית לשיווק ולא לקריאייטיב עיצובי, וכי לא התעמקה בנושא עד הסוף (עמ' 27-26). סיכום ומסקנות מהעדות: המומחית התקשתה להצביע על תוכן הפונה לקטינים, פרט למשחק "חפשו את המטמון", וקביעותיה לגבי התאמתם הויזואלית והתוכנית של הסרטונים לקטינים חסרו ביסוס מקצועי. בנוסף, לא הוצגה ראיה לפניה מכוונת לקטינים, ומדובר במסקנה שמתבססת על כך שהנתבעת אינה פועלת באופן אקטיבי למנוע הגעת התכנים לקטינים. המומחית שכנעה אמנם כי הנתבעת יכולה, באופן אקטיבי, להגדיר את פרסומיה כמיועדים לבגירים בלבד, אך הסכימה הגדרה זו קשורה לתכני אלימות ומין ותגביל את יכולת ההפצה והמימון של הפרסומים. כן עלה, כי ניתן לנטר באופן שוטף ואקטיבי את הפרסומים. הדבר נעשה בקמפיין רגיל, במטרה לחסוך בכסף ולוודא שהפרסום מגיע לקהל היעד, והנתבעת יכלה לעשות זאת במקרה הנוכחי. המומחית הדגישה, ודבריה לא נסתרו, כי לא עמדו לפניה מלוא נתוני הקמפיין. סקירת העדויות מטעם הנתבעת מר איתן בר: איתן האמין ביהדות המשיחית, ועבד בנתבעת. ב-2022 עזב את הנתבעת, וזנח את האמונה היהודית משיחית (אך הוא עדיין מאמין שישוע היה משיח). בניגוד לנטען בתביעה ובתצהירים הוא לא כיהן כמנכ"ל הנתבעת, אך בתקופה הרלוונטית לתביעה עבד כמנהל מחלקת המדיה והאינטרנט בנתבעת. במסגרת זו היה אחראי, בין השאר, על הפקת הסרטונים, ניהול הרשתות החברתיות וחשבון הפרסום ביוטיוב. לדבריו, הוא אינו מאמין בהמרת דתם של יהודים, שכן הוא מחשיב עצמו כיהודי, ומעולם לא עסק בהמרת דתם של קטינים לא באופן עצמאי ולא באף מסגרת אחרת. כאמור, אין חולק שאיתן קיים עם התובע 1 התכתבות פייסבוק, במסגרתה התקיים מעין ויכוח תיאולוגי בינו ובין נציגי יד לאחים. בתצהירו הוא מכחיש כי שוחח עם התובע בטלפון, ומבהיר כי גם לא היה שותף להתכתבות בעמוד הפייסבוק של הנתבעת ולא הכיר אותה. בנסיבות אלו לא ידע ולא יכול היה לדעת שהתובע הוא קטין, שכן בחשבון הפייסבוק של התובע הוזן תאריך לידה שגוי שהציג אותו כבגיר. פניית התובע נעשתה באופן פרטי, ותוכן ההתכתבות מלמד שלא ניסה להמיר את דתו של התובע, אלא השיב לשאלות שהופנו על ידי התובע ושני הרבנים מיד לאחים שליוו אותו, כשהתובע אף שלח תמונה המעידה כי הוא נמצא בחברת הרבנים בזמן השיחה. לדבריו, הדברים שצוטטו מפיו בכנס ב-2021, בה אמר שהנתבעת פונה ל-Children, תורגמו באופן מטעה, וכי המילה "Children" בה השתמש לא התכוונה לילדים אלא "בני ישראל" או "ילדי אלוהים". לגבי תביעת הדיבה בארה"ב, בה נכתב שהוא עובד עם בני נוער (youth) ומלמד אותם את הברית החדשה, הצהיר כי הוא לא עמד בקשר מול עורכי הדין אלא עובדת התאגיד בארה"ב. בחקירתו (13/5/2025) הבהיר מספר פעמים כי כיום אינו חלק מן הנתבעת, וכי "אין לי עניין עם שום צד פה, שני הצדדים רוצים לדפוק אותי". בהמשך התייחס לאיומים שהופנו בעבר כלפיו וכלפי בת זוגו, וציין כי הוא חושש שהנתבעת תתבע אותו (עמ' 33-30). כן אמר כי בשיחת ההכנה לקראת עדותו איים עליו אחד מבאי כוח הנתבעת שהוא צפוי לששה חודשי מאסר (עמ' 38), אך זה לא היה בהקשר של קטינים (עמ' 39). לגוף הדברים, להשקפתו היום, ה"יהדות המשיחית זה זרם בתוך הנצרות הפרוטסטנטית אוונגלית שמרנית" (עמ' 2). מבחינה תיאולוגית עיקרי אמונתם של יהודים משיחיים נטועים בנצרות, ולימודי הדת וההכשרה נעשים במוסדות נוצריים (עמ' 9-8). לשאלה מדוע בסרטוני הנתבעת הציג את עצמו כיהודי ולא כנוצרי, השיב שהתכוון שהוא בן הלאום היהודי, וככזה קיים את מנהגי היהדות כמו מילה, כיפה וחגי ישראל (עמ' 9). לדבריו "אני באמת ובתמים האמנתי שאני יהודי ואני עדיין מאמין שאני יהודי" (עמ' 10). חלק מרכזי בחקירה עסק, מטבע הדברים, בקטינים וניסיונות להמיר את דתם. איתן אישר כי הנתבעת פועלת להפיץ את הבשורה הנוצרית בישראל, שכן על פי אמונתה מי שאינו מאמין בישוע כמשיח צפוי לרשת גיהינום (עמ' 4). עם זאת הדגיש, מספר פעמים, שלא הייתה אסטרטגיה של פניה מכוונת לקטינים (למשל עמ' 5, 6, 20 ו-21). לדבריו, אם החוק היה מאפשר היה פונה גם לקטינים כדי להציל את נפשם, אך הוא נמנע מכך בשל הוראות החוק (עמ' 5). בהמשך אף תיאר פגישת צוות בה מוטי – מר מרדכי וקנין, שהיה אחראי על הנוער – סיפר שהתכתב עם קטין, ובעקבות זאת היועץ המשפטי של הנתבעת התריע שזה יכול להיות בעייתי. לדבריו, מאותו רגע הנתבעת נקטה משנה זהירות והבינה שעדיף להימנע מלדבר עם קטינים – "ממש הקפדנו, חד משמעית, כאילו, להיזהר עם הקטינים סופר דופר" (עמ' 34)). "ברגע שמישהו מזדהה כ[קטין] אנחנו ישר היינו מסבירים לו שאי אפשר באמת לעמוד איתו בקשר, ובדרך כלל מנסים להפנות אותו, לחבר אותו לבני נוער, ובני נוער היו ממשיכים" (עמ' 15). כשנשאל אם אותם בני הנוער פועלים מטעם הנתבעת השיב ש"העמותה לא המשיכה את הקשר, היא הפנתה אותו למישהו שהוא לא קשור לעמותה, בחוץ" (בעמ' 17). באשר להתכתבות עם תובע 1, שנמשכה למרות שאמר שהוא קטין, השיב שהוא לא היה צד להתכתבות בעמוד העמותה, ומקריאתה הוא סבור שמי שהתכתב היה אדם בשם גולן ברושי. כן השיב שאינו יודע אם ההתכתבות היא לפני או אחרי אזהרת היועץ המשפטי. כשנשאל כמה קטינים פנו לנתבעת כשהיה שם השיב כי הדבר קרה "לעתים לא קרובות" (עמ' 11), וכי אין לו מידע מדויק הן משום ש"ב-99% מהמקרים אתה לא יודע עם מי אתה מדבר ... אין לך מושג עם מי אתה מדבר בדרך כלל" (עמ' 17-16), והן משום שהיו מספר אנשים שענו לפניות (שם). בחקירתו עומת עם סרטון הנתבעת שעסק ב"מורה שולה" וב"רב של הבר מצווה", דבר שסותר, לכאורה, את הטענה כי הפניה לא יועדה לנוער. איתן טען שמדובר במטאפורה, אך התקשה להסביר מדוע אדם בגיר יפנה למורה או לרב של הבר מצווה (עמ' 20-19). בהמשך אישר כי מטרת הפרסומים הייתה לחשוף את הצופים לישוע ולהניע אותם לתהליך חיפוש. הוא הדגיש כי הגדרות מסע הפרסום לא כיוונו לקבוצה מסוימת, ובוודאי שלא לקטינים, ואף סומנו במיועדים לבגירים (מעל 18), אך לא ניתן למנוע מצב שבו קטינים נתקלים בפרסומות באופן אקראי בערוצים שאינם ערוצי ילדים (YouTube Kids). "הפרסומות כיוונו לגילאים שהם לא קטינים. אם במקרה איך שהוא קטין ראה כי הוא נתקע פה שם, אני לא לוקח על זה אחריות" (עמ' 37). בשלהי חקירתו ענה כי קיימים ארגונים מיסיונרים נוספים, כמו ארגון בשם Chosen people ministries, שפועלים להמרת דתם של יהודים, ומשתפים פעולה עם הנתבעת, לרבות בהעברת סרטונים שתורגמו לעברית. אך הסכים כי אלו אינם מפרסמים סרטונים בעברית. כן ענה כי להבנתו המונח Youth שבכתב התביעה שהוגש בארה"ב בשמו ובשם מוטי מתכוון לבני נוער, אך הדגיש כי לא היה מעורב בניסוח. סיכום ומסקנות מן העדות: איתן היה חסיד נלהב של הנתבעת וכיום נמצא עמה ועם בכיריה בסכסוך. הוא אינו קשור לאחד הצדדים, ובמובן זה הוא אובייקטיבי יחסית ואף עד עוין לנתבעת, אך ניכר כי הוא חושש מן הנתבעת, ומהשלכות עדותו, בין השאר על רקע דברים שאמרו לו באי כוחה. עדותו חיזקה את המסקנה שהנתבעת היא ארגון נוצרי במהותו. כן עלה כי הנתבעת פועלת להמרת דתם של יהודים בישראל באמצעות חשיפת האמונה היהודית משיחית. אולם עובדה זו אינה שנויה במחלוקת של ממש, ובאשר לליבת המחלוקת הדגיש מספר פעמים כי לא הייתה פניה מכוונת לקטינים וכי הנתבעת אף חששה מכך. עם זאת, עלה כי הנתבעת לא נמנעה לחלוטין מפניה לבני נוער, הן באמצעות פרסום סרטים המיועדים על פי תוכנם לגילאי העשרה, והן בכך שהפנתה קטינים שפנו אליה להתכתבות ישירה עם בני נוער המאמינים באמונה היהודית משיחית. מר ארז צורף – מנכ"ל הנתבעת: ארז המשמש כמנכ"ל העמותה משנת 2006. בתצהירו הסביר על תנועת היהדות המשיחית, שורשיה ואמונותיה. לדבריו, מדובר בשילוב של זהות יהדות ואמונה בישו כמשיח, ללא סממנים נוצריים אחרים. המאמינים מגדירים עצמם כיהודים מאמיני ישו ולא כנוצרים, ולהשקפתם הצטרפות ליהדות המשיחית אינה מהווה המרת דת, שכן הם מחשיבים עצמם זרם ביהדות. בנוסף הרחיב בתצהירו על מאבק של זרמים מסוימים ביהדות האורתודוקסית ביהדות המשיחית, חלקו בדרכים משפטיות (שלדעתו תביעה זו משתייכת אליהן), וחלקן פעולות אלימות ממש. ארז אישר כי הנתבעת פועלת לקדם את השקפותיה ולחשוף אותן לציבור בישראל, לרבות במדיה דיגיטאלית, אך הדגיש כי אינה עוסקת בהמרת דת או בשידול להמרת דת. לדבריו, הבחירה של אדם אם לשנות את אמונותיו מבוססת על בחירתו החופשית והאישית ואין לעמותה כל רצון להשפיע, לכפות או לאלץ אדם לעשות מעשים בניגוד לרצונו החופשי. לשם כך היא מקיימת שיח פתוח וחופשי על מגוון רחב של נושאים, לרבות בנושאים תיאולוגיים, על מנת לחשוף את זרם היהדות המשיחית ולהרחיב את הידע למי שחפץ בכך. לדבריו, עיון בפרסומי העמותה המפורטים בתביעה תומך במסקנה זו, שכן הפרסומים אינם עוסקים בהמרת דת אלא באמונות היהדות המשיחית. ארז הדגיש כי הנתבעת אינה פונה ביוזמתה ליחידים, בוודאי שאינה פונה לקטינים, ועיקר פעילותה מתבצעת מול יחידים הפונים אליה ביוזמתם ומבקשים מידע. ביחס לשיחות עם תובע 1 (לוי ווליקא), הפנה לכך שהתובע הוא שפנה לעמותה מספר פעמים ביוזמתו, וכי העמותה לא פנתה לתובע. כן הפנה לתוכן ההתכתבות שבה לא נאמר דבר בקשר להמרת דת, שינוי אמוני או שינוי באורחות החיים, אלא מענה כללי לשאלות התובע; ולעובדה שכאשר התובע רצה לבוא למפגש העמותה הוא התבקש להציג אישור הורים. לדבריו, אף התובע עצמו מצהיר כי מעולם לא החשיב עצמו כמי שהמיר את דתו. לגבי תצהירו של תובע 2 (שמשון אלטמן) נאמר כי עולה ממנו שבנו, עוז, צפה ביוטיוב מחשבון המשויך לבגיר, וכי לעמותה אין יכולת למנוע חשיפת קטינים לפרסומיה, וכי אחריות זו מוטלת על הורי הקטין ומתפקידם לוודא לאילו תכנים ילדיהם נחשפים ברשת. בכל מקרה הסרטונים בהם צפה אינם עוסקים בהמרת דת אלא בתכנים הנוגעים ליהדות כפי שהיא נתפסת על ידי העמותה. באשר לתצהירו של מר אלוני, נטען כי לא פורטו מועדי הצפייה ותוכן הפרסומים, ואין כל ראיה כי מדובר בפרסומי הנתבעת. בחקירתו (13/5/2025) הבהיר כי הוא מגדיר את עצמו כיהודי שמאמין כי ישוע הוא המשיח (עמ' 47). הוא אישר כי תקציב העמותה מגיע ברובו מתורמים נוצרים-אוונגליסטים בחו"ל (עמ' 75 ואילך); וכי במצגים לקהל האוונגליסטי השיח הוא על יהודים שהתנצרו, ולא על יהודים שהחלו מאמינים בישו. לדבריו מדובר בטרמינולוגיה פשטנית ולא בהגדרה תיאולוגית מדויקת, אך הוא אישר שאיתן הציג בכנס בארה"ב ציטוט לפיו ב-19 השנים האחרונות הומרו יותר יהודים מאשר ב-1,900 השנים שקדמו להן, ואמר על כך "הללויה" (לחקירה המאוד ארוכה בסוגיה זו ראו עמ' 76 ואילך). ארז הכחיש כי הנתבעת פונה באופן יזום ומכוון לקטינים, וטען שאין לה עניין לפנות לקטינים (עמ' 62). לדבריו, הנתבעת מגדירה את מסעות הפרסום שלה ביוטיוב לגיל 18 ומעלה, ומסמנת שאינם מיועדים לילדים. זאת מטעמים כלכליים, כדי לא לבזבז משאבים ולהבטיח שהפרסום מגיע לקהל היעד המבוקש, ולא מטעמים חוקיים. הנתבעת יודעת שקיימים מצבים מסוימים בהם קטינים יחשפו לפרסומים, אך זה נובע מהאלגוריתם של גוגל ובחריגה מהגדרות הקמפיין. בנוסף, ואף שאין לה חובה חוקית לעשות זאת, הנתבעת נוקטת אמצעי הגנה נוספים, דומים לאלו שפירטה מומחית התובעים, למשל ניטור שבועי לוודא שהפרסומות אינן מופצות באתרים המיועדים לקטינים: "אנחנו עושים פחות או יותר בדיוק מה שמומחית הטכנולוגיה שלכם אמרה בשבוע שעבר, מה שאיתן אמר פה, זה השלב הראשון, שאנחנו מסמנים שזה מעל גיל 18, ואנחנו כן בודקים באופן שבועי שזה לא הולך לאתרים לקטינים, כמו שהיא המליצה" (עמ' 54, 18-22). לגבי פרסומים בפייסבוק, המוגדרים לגיל 13 ומעלה, השיב כי למיטב ידיעתו אלו הן ההגדרות בפלטפורמה של פייסבוק, וכי הפרסום הספציפי שהוצג בחקירה אינו מוכר לו (עמ' 68-67). לדבריו, תוכן פרסומי הנתבעת אינו מיועד לילדים ולנוער. כשנשאל על סרטון ובו רואים ילד עם ברוקולי, השיב שזה סרטון ישן, וכי יש סרטוני אנימציה מתורגמים מאנגלית אבל הם פונים למבוגרים. לגבי הסרטונים על "המורה שולה", ו"הרב של הבר מצווה" (עמ' 64-65), השיב כי אלו מיועדים למבוגרים. במענה להערת בית המשפט כי מדובר בתכנים שנחזים להיות לילדים ולא למבוגרים השיב שבעולם הדיגיטל של היום צריך להתחיל עם דברים דרמטיים כדי שלא ידפדפו הלאה והמומחה שלהם הראה להם שהרבה פרסומים שבעין שלו נראים כמשהו שפונה לילדים הם בעצם למבוגרים. כן השיב שסרטונים מסוג זה הוסרו ממזמן וללא קשר לתביעה (עמ' 66-67). בחקירתו העיד כי בשנים האחרונות מיישמת הנתבעת פרוטוקול לפיו לא משיבים לפניות קטינים בלי אישור הורים (עמ' 60). לדבריו הנתבעת החלה במדיניות זו כשנתיים-שלוש לפני חקירתו (במקביל או לאחר הגשת התביעה), והיא עושה זאת לפנים משורת הדין, לא משום שפעילותה אינה חוקית אלא משום שהיא חוששת מפעולות "יד לאחים" נגדה (עמ' 60 ו-71). סיכום ומסקנות מן העדות: עדותו לימדה על קשר הדוק בין הנתבעת ובין גורמים נוצרים אוונגליסטים, ששאיפתם להמיר יהודים לנצרות. כן עלה כי קיימים הבדלים בשיח בעברית, המופנה לקהל ישראלי, ומציג את היהודים המשיחיים כזרם ביהדות, ובין השיח באנגלית המופנה לקהל תורמים נוצרי, ומציג את הנתבעת כחלק מהנצרות. לגבי המחלוקת המרכזית בהליך – הוכח כי הנתבעת מודעת לכך שפרסומיה עשויים להגיע לקטינים, וכי חלק מהתוכן מיועד לקטינים, אך לא נסתרה גרסת העד כי הנתבעת אינה מכוונת את מסעות הפרסום שלה לקטינים, הן מטעמים כלכליים והן מחשש מארגון יד לאחים, וכי חשיפת קטינים היא אקראית. עוד עלה כי סביב הגשת התביעה החלה הנתבעת להפעיל אמצעי סינון מחמירים יותר ובדיקות שבועיות, לטענתה משום שהיא חוששת מפעילות "יד לאחים". עובדה זו לא גובתה במסמכים ועלתה לראשונה בעדות. עו"ד טוד וי מקמרטרי: עו"ד מקמרטרי ייצג את איתן, מוטי וגוף הקרוי One For Israel, בתביעת דיבה שהוגשה ב-2021, בבית המשפט הפדרלי בפלורידה ארה"ב, נגד אדם בשם ירון ראובן. ההליך בפלורידה בוטל בהסכמת הצדדים. הנתבעת מדגישה שלא הייתה צד להליך זה. עדותו נדרשה משום שהתובעים מייחסים חשיבות רבה לפסקה 12 בכתב התביעה הנ"ל בו נכתב: "Moti and Eitan work with youth, soldiers, and students, teaching the New Testament and sharing the Gospel of Jesus Christ. Moti and Eitan are passionate about reaching their fellow Israelis, especially youth and young adults". המחלוקת היא לגבי תרגום המונח Youth, שלטענת התובעים מהווה הודאת בעל דין כי הנתבעת פונה ל"בני נוער", בעוד שלטענת הנתבעת מדובר ב"צעירים". בתצהירו הסביר כי כשניסח את כתב התביעה התכוון לצעירים – חיילים וסטודנטים – ולא לקטינים מתחת לגיל 18, ולכן השתמש במילה youth. לדבריו אם היה מבקש להתייחס לקטינים היה בוחר במילים "children", "minors" או "teens" . בנוסף הדגיש כי בהתאם לדין בארה"ב, הדברים שנכתבים בכתב התביעה אינם מהווים באופן אוטומטי "הודאה שיפוטית", וכי במקרה הנוכחי לא מתקיימות הנסיבות המאפשרות להשתמש בסעיף 12 לכתב התביעה בהליכים עתידיים, בין השאר משום שתוכן הסעיף אינו חלק מהותי מן המחלוקת (להרחבה על הדין בארה"ב ראו סעיפים 11-10 בתצהירו המתורגם). עדותו ניתנה בהיוועדות חזותית (13/5/2025), ובעזרת מתורגמן. לדבריו, אינו זוכר האם הלקוח או הוא בחרו במילה Youth, אך להבנתו הכוונה אינה לבני נוער או לילדים מתחת לגיל 18, שכן אז היה בוחר במילה children. הוא עומת עם העובדה שהציטוט המלא מתייחס ל-"youth, soldiers, and students" ובהמשך ל-"youth and young adults", ולכאורה יש הבחנה ברורה בין בני נוער ובין בגירים צעירים, והשיב שזה כנראה לא הניסוח הטוב ביותר, אולם עמד על כך שהכוונה הייתה לאנשים מעל גיל 18. עוד הוסיף כי כאדם ששפת האם שלו היא אנגלית לא דמיין או הבין כיצד אנשים בישראל עשויים לפרש את אותן מילים. במענה להערת בית משפט כי המילים מופיעות בסדר כרונולוגי המרמז על בני נוער השיב כי בארצות הברית בבתי משפט מיישמים הגדרות משפטיות שונות בפרשנות המילה הכתובה, ואחת מהן נקראת ejusdem generis – דוקטרינה משפטית שמשמעותה שאם יש א ו-ב ו-ג הם מטופלים כאותו סוג או כאותה קטגוריה. ולכן כשהוא מסתכל על המשפטים האלה באנגלית יתייחס לחייל מבוגר וצעיר כאנשים מעל גיל 18. במהלך החקירה ביקש ב"כ התובעים לחקור בנושאים נוספים הקשורים לנתבעת ופעילותה, אולם עו"ד מקמרטרי הבהיר כי אינו יכול להשיב מטעמים של חיסיון עו"ד-לקוח, והבהרתו התקבלה. סיכום ומסקנות מן העדות: קריאה פשוטה של כתב התביעה בארה"ב מלמדת על הבחנה בין בני נוער ובין מבוגרים צעירים, כאשר ההתייחסות לסטודנטים וחיילים, מחזקת אבחנה זו. עם זאת, מדובר בחלק כללי ותיאורי, בכתב תביעה שנוסח בידי עורך דין, באנגלית, בהתאם לדין בארה"ב, בהליך שהנתבעת אינה צד לו, ולא הוכח שתיאור העבודה עם "בני נוער" מהותי לתביעה או שעורך הדין ובעלי הדין שם דקדקו בהגדרות. די בכך לשלול כל רלוונטיות או משקל בהליך הנוכחי. אוסיף, כי הטקסט אמנם מציין כי איתן ומוטי עובדים עם בני נוער, אך לא נאמר בו שהם משכנעים בני נוער להמיר את דתם ואין לשלול כי הכוונה לבני נוער שהם ממילא חלק ממעגל המאמינים ביהדות המשיחית. מומחה הנתבעת – מר אור פיאלקוב: מר פיאלקוב עוסק בתחום הפרסום הדיגיטאלי כעשר שנים והוא בעלים ומנכ"ל של חברה המתמחה בפרסום באינטרנט במגוון ערוצים, ומכאן מומחיותו בתחום השיווק הדיגיטאלי. בחוות דעתו בדק את פרסומי הנתבעת ביוטיוב, פייסבוק וגוגל, ומסקנתו היא שהנתבעת לא ניסתה לפרסם לקטינים בלבד, ואם פרסומיה הופיעו בתוכן המיועד לקטינים זה לא מתוך כוונה או פילוח מסוים. על פי חוות הדעת, הנתבעת עשתה שימוש בשיטה המכונה Boost Post, שמקדמת את הפרסום באופן רחב ככל האפשר, ולא פונה לקהל יעד מסוים. מכאן הוא מסיק שהגדרות מסע הפרסום הפוכות למה שנטען בכתב התביעה, ומלמדות שאין פניה מכוונת לקטינים. עוד נטען כי ביוטיוב כלל לא ניתן לבחור להציג פרסומים לצופים שגילם מתחת ל-18, ולכן טענת התובעים והמומחית מטעמם כי העמותה פנתה מראש לילדים ביוטיוב משוללת יסוד. המומחה מודע לכך ששיטת פרסום זו עשויה לגרום לחשיפה מקרית של קטינים לפרסומים, אך מדובר בחשיפה אקראית הנובעת מההגדרות הרחבות ולא מפנייה ייעודית לקטינים. לדברי המומחה הנתונים תומכים במסקנה זו. ביוטיוב לא נבחרו מסננים כלשהם, והתכנים הוצגו בערוצים רבים ומגוונים, וניכר שלא הגיעו לקטינים דווקא. בפייסבוק רק 1% מתכני הנתבעת נצפה על ידי קהל המזוהה כקטינים. המומחה סבור שאין לנתבעת חובה לסווג את פרסומיה ביוטיוב כמיועדים לבני גיל 18 ומעלה, שכן הסיווג מיועד לתכנים של מין ואלימות, ומטיל מגבלות רבות על הפרסום. כן הוא מציין שגם סיווג שכזה לא ימנע צפייה של קטינים בחשבון אנונימי בו משתמשים רבים מהצופים ביוטיוב. לכן, בניגוד לחוות דעת מומחית התובעים, העמותה אינה מסוגלת באמצעים סבירים למנוע חשיפת פרסומות בפני קטינים ביוטיוב. לגבי תוכן הפרסומים, לדעת המומחה שימוש באנימציה אינו יכול להיחשב כפניה לקטינים, ולראיה שהחברות הגדולות בעולם המשתמשות באנימציה עבור פרסום מוצריהן. חקירתו התקיימה בהיוועדות חזותית (13/5/2025). במהלך החקירה עמד על טענתו כי הנתבעת לא פנתה לקטינים בכוונת מכוון, והגדיר אותה "מפרסם טיפש" ולא מקצועי, שביצע קמפיינים רחבים ו"זרק כספים אדירים רק בשביל להגיע לכל תושבי אוכלוסיית ישראל" (עמ' 95)). לדבריו, הגדרות הקמפיין מעידות שלא נעשה ניסיון להגיע במיוחד לקטינים, ולמעשה רק פחות מאחוז אחד מהפרסומים שלו הגיעו לקטינים. המומחה חזר על הגדרת "מפרסם טיפש" מספר פעמים בעדותו. לשאלה כיצד הוא יודע שהפניה לקטינים אינה מכוונת השיב לגבי פייסבוק כי "אם הייתי רוצה לטרגט קטינים אז אני לא הייתי מפנה רק אחוז אחד מהתקציב לקטינים ... הייתי פותח קמפיין של אוורנס ומטרגט 13 עד 17, עוקף את המערכת פרסום של פייסבוק וככה מגיע לקטינים, והם לא עשו את זה ... אם הם היו רוצים להגיע לקטינים הם לא היו מגיעים רק לאחוז אחד מכל התכנים שלהם ... הם היו מנסים להגיע לאחוז הרבה יותר גדול. היינו מנסים, מצפים, כי הרוב של המשתמשים יהיו קטינים" (עמ' 98, 8-15). ולגבי יוטיוב השיב "התכנים של העמותה פורסמו באופן רחב מעל ל-1,000,000 ערוצים שונים ללא ניסיון להתמקד בקהלים ספציפיים. גם ביוטיוב אתה לא יכול לטרגט קטינים, אז הטענה לא רק שהיא לא נכונה, היא לא אפשרית בפועל" (עמ' 98, 21-23). "אני גם הראיתי בחוות הדעת שמגיעים להודים, הם הגיעו לעובדים זרים בדרום תל אביב, הם הגיעו לאנשים שאין שום היגיון להגיע אליהם..." (עמ' 99, 10-14). במענה לשאלות ב"כ התובעים הסביר כי על פי הנתונים שהוצגו למעלה מ-700,000 מצפיות ביוטיוב הוגדרו כ-unknown, כלומר צופה אלמוני שזהותו וגילו אינם ידועים. עם זאת הוא חלק על הטענה כי רוב הצופים מסוג זה הם קטינים, וסבר שאינה הגיונית (עמ' 114). המומחה הסביר כי רוב הקמפיינים של הנתבעת בפייסבוק הוגדרו לגיל 18 ומעלה. הוא הסכים כי קיימים קמפיינים שהוגדרו לקהל בגילאי 13 ומעלה, והסביר כי זוהי ברירת המחדל במערכת הפרסום של פייסבוק, ולכן לא בטוח שמדובר בבחירה מודעת או מכוונת של המפרסם לפנות לקטינים (עמ' 110). לגבי הפרסום ביוטיוב, הסביר כי אם הנתבעת הייתה רוצה לטרגט קטינים במכוון, היא הייתה מנתבת את תקציבה לערוצי ילדים ספציפיים כמו "לולי" או "הופ", או לערוצי נוער, דבר שלא נעשה על ידה (עמ' 99-98). המומחה העיד כי על פי הנתונים שהוצגו לו רוב הצפיות באתר הנתבעת הן מפרסום ממומן ולא מפרסם אורגני (כניסות מתוך אתר הנתבעת עצמו) (עמ' 117 ואילך). לשאלה כיצד היה מצמצם את הקמפיין אם היה רוצה לפנות למבוגרים בלבד ולהימנע מפנייה לקטינים, השיב כי "אני הייתי מנסה להגיע לערוצים שמדברים על התפתחות אישית, על אנשים שמחפשים שינוי בחיים ודברים כאלה, שאני מניח שהם ערוצים יותר למבוגרים, זה היה מאוד עוזר לי לא להגיע לקטינים" (עמ' 110, 11); וכן כי "תיאורטית... בהנחה והמפרסם עשה פרסום שהוא לא מבוסס לערוצים, כדי להתחיל לחסום ערוצים באופן יומיומי שהוא מפרסם ולהחליט על כל ערוץ האם זה ערוץ של קטינים או לא ערוץ של קטינים, אני מניח שהדבר הזה היה לוקח להם ימים, אם לא ימים שלמים בשביל לעשות את זה הואיל והם פנו למאות ערוצים וזה. מאות אלפי ערוצים, הפרסומות שלהם הגיעו אליהם" (עמ' 113, 19). חלק ניכר מחקירתו עסק בנתונים שהועברו למומחית התובעים וכן למהימנות קבצי ה-excel המופקים ממערכת הפרסום של גוגל ויוטיוב. המומחה אישר שאינו יודע איזה מידע הועבר לתובעים בגילוי המסמכים וכי חלק מהמידע שבדק בחשבון הפרסום כנראה לא עבר אליהם, אם כי לדעתו מדובר במידע על קמפיינים מחוקים שלא הוציאו כסף (עמ' 105 ואילך). סיכום ומסקנות מן העדות: המומחה עמד על רוב קביעותיו בחוות הדעת והן לא הופרכו. הוכח כי נתוני חשיפת הקמפיין מלמדים על חשיפה נמוכה יחסית של קטינים, המחזקת מסקנה כי מדובר בחשיפה אקראית ולא קמפיין מכוון לקטינים. חקירתו חיזקה את עדות מומחית התובעים כי ניתן למנוע מלכתחילה חשיפת קטינים אך הדבר כרוך בהגדרות שעשויות לפגוע בחשיפה הכללית; כי ניתן לנטר את הצפיות בדיעבד ולמנוע חשיפה נוספת, אך הדבר מחייב משאבים כלכליים; וכי לצורך הכנת חוות דעתו השתמש במידע ונתונים שלא עמדו לנגד עיני מומחית התובעים. דיון והכרעה מהות התביעה והסעד המבוקש התובעים הגישו תביעה שבה ביקשו סעד כספי וסעד ציבורי, אך כשנדרשו לבחור בין השניים בחרו לוותר על הסעד האישי, ולעמוד על הסעד הציבורי. כפועל יוצא הם אינם מבקשים בתביעה זו פיצוי אישי על נזק שנגרם להם, סעד הצהרתי הנוגע לזכות אישית, או צו שיגן עליהם וימנע מהנתבעת לפנות אליהם בעתיד (ממילא מדובר בבגירים). חלף זאת, הם פועלים בשם כל אזרחי המדינה (שלא הסמיכו אותם), ומבקשים צווים כלליים המורים לנתבעת "לחדול מהצגת פרסומות ו/או תכנים המשדלים להמרת דת בפני קטינים מתחת לגיל 18, בכל פלטפורמה שהיא, בין אם דיגיטלית ובין בעיתונות הכתובה"; ו"להסיר את כל התכנים בחשבונות שבבעלותה בפלטפורמות החברתיות אשר עולים לכדי ניסיון להמיר דתם של קטינים". בחירה זו של התובעים משתלבת עם מעורבותה של עמותת "יד לאחים" בהליך זה ובהליכים שקדמו לו, כמממנת ההליכים וכמי שנושאת בשכר טרחת ב"כ התובעים בהם. עולה אפוא חשד כי לאחר שניסיונה של יד לאחים לשמש בעל דין בתביעה הייצוגית נכשל, ונוכח קשיים אפשריים בזכות העמידה, גייסה העמותה תובעים בעלי תביעה אישית וזכות עמידה, כדי לנהל באמצעותם את המאבק הציבורי. אלא שכאשר אותם תובעים בעלי זכות עמידה נדרשו לבחון בין עניינם האישי למטרה הציבורית, בחרו באחרונה. המסקנה הנובעת מעובדות אלו היא שהתביעה אינה תביעה פרטית של תובעים שמבקשים תרופה או סעד המגן על אינטרס אישי שלהם, אלא חלק ממאבק ציבורי עקרוני, אידאולוגי ותיאולוגי, נגד הנתבעת ואמונותיה. אני מאמין לשני התובעים כי חשו פגועים, אך הצווים המבוקשים בתביעה אינם מכוונים אליהם, לא נועדו להגן על אינטרס אישי שלהם, לא ישרתו אותם, ולא יסדירו את יחסיהם עם הנתבעת. ההליך האזרחי נועד לפתור סכסוך קונקרטי, ולא להסדיר התנהגויות כללית בחברה. זהו הליך שבמרכזו נפגע ופוגע, ומטרתו הסדרת היחסים ביניהם. מובן אפוא שאם התובעים היו מבקשים פיצוי או צווים שנועדו להגן עליהם באופן אישי היה מקום לדון בכך (למקרה דומה השוו ת.א (שלום ראשל"צ) 1282-09 עמותת המצפה לישראל נ' העמותה לחינוך בלתי פורמלי בנתניה (18/12/2014), שם ניתן צו המונע פעילות של ארגון מיסיונרי בבית ספר, משום שהוכח שקיים חשש קונקרטי שפעילות זו תזלוג לניסיונות המרת דת של התלמידים; ערעור על פסק הדין נדחה בע"א (מרכז) 25594-04-14 עמותת המצפה לישראל נ' העמותה לחינוך בלתי פורמלי בנתניה (6/10/2015), תוך שבית המשפט מאמץ את קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום). אולם יש קושי במתן צווים כלליים שלא נועדו להגן על אינטרס של התובע עצמו, ומטרתם ניהול מאבקים ציבוריים והסדרת פעולות כלליות של בעל דין, שאין לו קשר ישיר לתובע (השוו רע"א 7837/14 פורקס אסטייטס נ' קניס דבלופמנט (6/5/2015); וע"א 490/92 שאבי נ' אררט, פ"ד מז(3) 700 (1993), שעסקה אמנם בסעד הצהרתי אך התייחסה לעקרונות דומים). זאת מקל וחומר כאשר הצו אינו מופנה כלפי סרטון מסוים של הנתבעת או פעולה קונקרטית שלה, אלא כלפי כלל פרסומיה. לגבי צווים כלליים השוו: בג"ץ 240/98 עדאלה נ' השר לענייני דתות, פ''ד נב(5) 167 (1998), אליו מפנה הנתבעת; ובג"ץ 3181/19 הקליניקות המשפטיות, המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט נ' מ"י (2019), שם הובהר כי יש לדון רק במקרים שבהם מתבקש סעד קונקרטי, מוגדר ומוחשי, להבדיל מסעד כוללני או מופשט. הוא הדין גם כאשר הצו המבוקש על ידי התובע בהליך אזרחי נועד למנוע פעולה בלתי חוקית של הנתבע, בשם הציבור כולו, אך הציבור עליו מבקשים להגן, או המדינה אשר אחראית על אכיפת החוק, אינם צד להליך. כל אדם חייב לקיים את החוק, ואין צורך במתן צווים שיורו זאת, ולא יכוונו להפרה קונקרטית או להגנה על הנתבע עצמו. אם הנתבעת הפרה את החוק הנפגע יכול לתבוע תביעה אזרחית בגין ההפרה הקונקרטית או להתלונן למשטרה. אולם לא ניתן לעתור לצו כללי ולא ממוקד שיורה לנתבעת לפעול בהתאם לחוק. נוכח כל אלו, מאחר ונמצא כי התביעה לא נועדה להשגת סעד אישי לתובעים, או להסדיר סכסוך קונקרטי, וכי הסעדים המבוקשים הם כלליים ואינם נוגעים לסכסוך פרטני בין התובעים לנתבעת או אפילו לתוכן פרטני של הנתבעת, לא ניתן לתת את הסעד המבוקש ויש לדחות את התביעה מטעם זה לבדו. בהקשר זה, אזכיר כי לטענת הנתבעת, בשנים האחרונות, בשל פעילות יד לאחים, היא החלה לנקוט גם בפעולות יזומות שימנעו הגעה מקרית לקטינים וקשר עמם, בדומה לפעולות עליהן המליצה מומחית התובעים ולסעדים המתבקשים בתביעה. במובן זה נראה כי ממילא התביעה הצליחה והסעד המבוקש התייתר. לא הוכח שהנתבעת כיוונה את מסעות הפרסום שלה לקטינים במוקד התביעה הטענה שהנתבעת פנתה פניה מכוונת לקטינים, היינו – טרגטה קטינים, במטרה לשדלם להמיר את דתם. טענה עובדתית זו לא הוכחה. תובע 1 נחשף לסרטון של הנתבעת כשעשה שימוש בחשבון פייסבוק שבו הציג את עצמו כבגיר. בנו של תובע 2 נחשף לסרטון של הנתבעת כשצפה ביוטיוב בטלפון של בגיר. היחידה שנטען שנחשפה לסרטון בחשבון קטינה ביוטיוב היא בתו של מר אלוני. רשומת יד לאחים מלמדת כי רוב מוחלט (97.5%) מן הפניות אליה הוא של בגירים שנחשפו לפרסומי הנתבעת, וקיימות פניות בודדות הקשורות לקטינים. שני המומחים הסכימו כי פרסומי הנתבעת ביוטיוב הופיעו בכמיליון מיקומים וערוצים, דבר שאינו מאפיין פנייה מכוונת לאוכלוסייה מסוימת או לקטינים, ואין ראיה כי הפרסומים כוונו לערוצים המיועדים לקטינים. לגבי פייסבוק הוכח ש-1% מהפרסומים נצפה בידי משתמשים המוגדרים קטינים. ראיות אלו, וניסיון התובעים עצמם, תומכים בעדותם של איתן וארז מטעם הנתבעת, כי לא הייתה אסטרטגיה מכוונת של פניה לקטינים. בנוסף הם תומכים במסקנת מומחה הנתבעת, שלא סביר שמסעות הפרסום כוונו באופן יזום ומכוון לקטינים, שכן אם הייתה פניה מכוונת לקטינים הנתונים היו מצביעים על חשיפה גבוהה בהרבה. מומחית התובעים אישרה כי אין בידיה נתונים שילמדו כי הנתבעת כוונה את פרסומיה לתכנים וערוצים שמתאימים לקטינים דווקא. קביעתה כי הנתבעת פנתה לקטינים מתבססת על ה"שפה העיצובית" של הסרטונים, ועל כך שהנתבעת לא הגבילה את גיל הצפייה ולא נקטה באמצעים אקטיביים לסינון תכנים. אולם בחקירה נאלצה להודות כי אינה בקיאה בשפה העיצובית, וכי מוכר לה סרטון אחד בלבד ("חפשו את המטמון") שפונה לבני נוער. כן אישרה כי הגבלת הגיל שהציעה נועדה לתכנים של אלימות ומין, ופוגעת באפשרות הפצת הסרטונים. המומחית הדגישה שלא היו ברשותה כל נתוני הקמפיין, וסוגיה זו זוכה להתייחסות רחבה בסיכומי התובעים, שטוענים כי הנתבעת לא הציגה צילומי מסך הקשורים לקמפיין. אולם בחינת שתי חוות הדעת ושמיעת עדות שני המומחים מובילה למסקנה כי היה בידי התובעים המידע הרלוונטי, כי מומחית התובעים יכלה לעיין במסמכים והמידע שצורפו לחוות דעת מומחה הנתבעת ולהגיב להם, ולא הוסבר מדוע התובעים לא פנו לקבל נתונים נוספים או מידע נוסף לגבי תוכן הקמפיינים, אם חשבו שהוא חיוני. בכל מקרה, קיימות די ראיות השוללות את גרסת התובעים. התובעים והמומחית מטעמם גם לא הציגו בדיקות אובייקטיביות שאותן יכלו לבצע בעצמם כדי לבסס את גרסתם. למשל – בדיקה שתעקוב לפרק זמן מסוים אחרי הצפייה בחשבון המשויך לקטין, ותראה מוצגים פרסומים של הנתבעת בתדירות שיכולה ללמד על פניה מכוונת לקטינים; בדיקה שתראה כי בזמן צפייה מחשבון בגיר, בתוכן המיועד לקטינים (ללא היסטוריה של חיפוש תכנים שרלוונטיים לנתבעת), מוצגים פרסומים של הנתבעת בתדירות גבוהה שיכולה ללמד על פניה מכוונת לתוכן המיועד לקטינים; או בדיקה מדגמית של תדירות הופעת הפרסומים בערוצים המיועדים לקטינים או בתכנים המיועדים לקטינים, כדי להראות שאכן מדובר בתדירות גבוהה שיכולה ללמד על פניה מכוונת. אני ער לדבריו של איתן בכנס בארה"ב ב-2021 (מספר שנים אחרי האירועים נושא התביעה) כי הנתבעת עוקפת את הרבנים האורתודוקסים ופונה לצעירים ברשתות החברתיות. דברים אלו אכן תומכים בגרסת התובעים, שכן גרסתו של איתן כי המילה Children התכוונה ל-Children of God ולא לילדים, אינה סבירה ולא מסתדרת עם הדברים שאמר. אולם לא שוכנעתי כי משפט שנאמר בכנס שיועד להשגת תמיכה ותרומות מהווה ראיה למדיניות רשמית של הנתבעת, או שמשקלו של משפט זה גובר על יתר הראיות בתיק ומטה את הכף לטובת התובעים. אשר לכתב התביעה בארה"ב, הנתבעת לא הייתה צד לאותו הליך וממילא, מהטעמים שפורטו למעלה, אין לו כל משקל. המסקנה היא שהתובעים לא הוכיחו שהנתבעת בחרה בהגדרות פרסומיות שנועדו לאתר באופן מכוון קטינים, וגם לא הוכיחו כי הפרסומים הגיעו אליהם (או אל בנו של תובע 2) משום שהיו קטינים. אין ספק שהנתבעת ידעה כי פרסומיה עשויים להגיע מפעם לפעם גם לקטינים, אך הראיות שהוצגו לא תומכות במסקנה שמדובר בפניה מכוונת ויזומה לאותם קטינים. הראיות כן תומכות בגרסת הנתבעת כי מדובר בהצגה מקרית של תוכן, הנובעת מכך שמדובר ב"מפרסם טיפש" (כהגדרת מומחה הנתבעת), שפרסם פרסום רחב לכלל הציבור, וממאפייני האלגוריתם של יוטיוב ופייסבוק. מסקנה זו מתיישבת עם עדותם של התובע 1, שהשתמש בחשבון בגיר והעיד כי חיפש תכנים הקשורים בדת ואמונה; ועדות עוז אלטמן, שביצע חיפושים עצמאיים בטלפון המשויך לבגיר. כלומר – בשני המקרים בגינם הוגשה התביעה, הראיות מתיישבות עם המסקנה שהפרסומים שהגיעו לתובעים כחלק ממסע פרסום כללי, בעקבות חיפושים שביצעו, ולא דווקא משום שהיו קטינים. תוכן הפרסומים טענה נוספת של התובעים היא שתוכן הפרסומים והשפה העיצובית שלהם פונים לקהל צעיר, ובכך יש להוכיח כי לנתבעת אסטרטגיית פנייה מכוונת לקטינים. התובעים אכן הוכיחו שהנתבעת מפרסמת גם תכנים המיועדים בבירור לצעירים, כמו משחק "חפשו את המטמון", הסרטונים העוסקים ב"רב של הבר מצווה" וב"מורה שולה", הסרטון שבו אישה צעירה משוחחת על אמונה (סעיף 41 לתצהירו של לוי); וכן, ככל הנראה, גם סרטון הברוקולי, שתורגם מאנגלית ונראה כי הוא מיועד לגיל הצעיר. גרסת הנתבעת כי סרטונים אלה מיועדים לבגירים צעירים נדחית ואינה מתיישבת עם תוכן הסרטונים. אולם עצם קיומם של סרטונים המיועדים לקטינים אינו מספיק כדי להוכיח כי הנתבעת פונה במכוון ובאופן יזום לקטינים, שכן אין בהליך ראיה לקטין שקיבל פרסום אשר כולל תכנים של הנתבעת המיועדים לקטינים, תוך כדי גלישה אקראית במרשתת (להבדיל מחיפוש יזום וצפייה אורגנית באתרי הנתבעת). התובעים טוענים אמנם כי נחשפו לתכנים המיועדים לקטינים, אך גם על פי עדותם הפרסום שהגיע אליהם כלל תוכן המיועד לבגירים, ואילו בתכנים המיועדים לבני נוער נתקלו בהמשך, כשביצעו חיפושים יזומים. התנהלות זו תומכת בגרסת הנתבעת כי אינה שולחת את הסרטונים לקטינים באופן יזום. אוסיף כי עדות התובעים בנושא זה לא הייתה אמינה, התכנים בהם צפו לטענתם לא הוצגו, ולגבי התובע 2 מתעורר ספק גדול אם מדובר בתכנים של הנתבעת. התובעים מאשרים כי הפרסומים הספציפיים שצורפו לתצהירים מאוחרים לעניינם, ואותרו בדיעבד בחיפושים יזומים, לצורך ההליך המשפטי, ואין עדות של קטין אחר שצפה בהם. המסקנה היא שהוכח אמנם שניתן לצפות בסרטונים של הנתבעת המיועדים לקטינים בצפייה אורגנית ויזומה בערוצי הנתבעת, אך לא הוכח שהם מגיעים לקטינים כתוצאה מפרסום מכוון. חיזוק למסקנה זו נמצא גם ביחס שבין מספר הסרטונים המיועדים לבגירים ובין מספר הסרטונים המיועדים לקטינים. התובעים הציגו פרסומים רבים של הנתבעת, אך רק חלק קטן מהם (אלו שהוזכרו למעלה) מיועד באופן ברור לקטינים. רוב הפרסומים אינם פונים באופן מובהק לקטינים, והתובעים לא הוכיחו כי תוכנם או שפתם העיצובית מיועדים לקטינים. כזה הוא, למשל, הסרטון שהוזכר בתצהירו של עוז אלטמן, ועוסק בנבואת דניאל ובמועד ביאת המשיח. כאלה הם הסרטונים שהועברו בהתכתבות בין לוי ובין הנתבעת ואיתן בר, שלא הוצגו במלואם אך ניכר כי אינם מיועדים לילדים דווקא. וכך, רק להמחשה, גם סרטון שהציג לוי בנספחי תצהירו, ועוסק ב"תרגום אונקלוס" והקשר בינו ובין עליית הנצרות. ספק רב אם סרטון זה ותוכנו פונים לקהל צעיר. מספר הפרסומים המצומצם, והעדר ראיה לפרסומם בערוצים ותכנים המיועדים לבני נוער, מחזק אפוא את המסקנה שלא הוכחו מסעות פרסום המיועדים לקטינים. שידול להמרת דת? סעיף 368(ב) לחוק העונשין קובע כי "המשדל קטין, בפניה ישירה אליו, להמיר דתו, דינו - מאסר ששה חדשים". סעיף 174א לחוק העונשין קובע כי "הנותן או מבטיח לאדם כסף, שווה כסף או טובת הנאה חמרית אחרת כדי לפתות אותו להמיר דתו או כדי שיפתה אדם אחר להמיר דתו, דינו – מאסר חמש שנים או קנס 50,000 לירות". טענתם המרכזית של התובעים היא כי הנתבעת מפירה את האיסור שבחוק העונשין, ומשדלת קטינים להמיר את דתם, תוך שהיא פונה אליהם באופן ישיר ומכוון, חושפת אותם לפרסומים שכוללים תכנים ושפה חזותית המיועדת לקטינים, וגורמת להם להתעניין בעיקרי הדת האחרת ולהאמין בה. לטענתם זה מה שקרה ללוי ולעוז. התובעים מסבירים כי גם אם סרטוני הנתבעת אינם כוללים שכנוע ישיר להמרת דת, מדובר בכוונה נסתרת להמרת דת, ולמצער במודעות לסיכון, כהגדרתה בסעיף 20(ג) לחוק העונשין. בנוסף מפנים התובעים להצעת חוק העונשין (תיקון - איסור שידול להמרת דת), התשפ"ג-2023, שהציעה לתקן את סעיף 174א ולהוסיף לו איסור על שידול "בפניה ישירה, דיגיטלית, בדיוור ישיר, או בצורה מקוונת", כביטוי למדיניות הציבורית המבקשת למנוע שימוש בטכניקות שכנוע מניפולטיביות כלפי קטינים. הנתבעת טוענת כי היא זרם ביהדות ולכן אין המרת דת. וכן היא טוענת כי אינה משדלת קטינים, לא במישרין ולא בעקיפין, להמיר את דתם. הנתבעת מדגישה כי מדובר בסוגיה של חופש הדת והפולחן, ויש לפרש הוראות חוק הפוגעות בהם בצמצום. סעיף 368(ב) לחוק העונשין מחייב שידול ממשי בעל פוטנציאל להביא להמרת דת, ולא התבטאויות בעלמא או חשיפה כללית של תכני דת אחרת. לשיטתה, פרסום תכנים באינטרנט ובכלל זה ברשתות החברתיות, אשר אליהם נחשפים קטינים באורח אגבי, אינו מגבש את יסודות העבירה, שכן קהל היעד של הפרסומים אינו קטינים. חיזוק לעמדתה מוצאת הנתבעת בדברי ההסבר לחוק, לפיהם "אדם לא יהיה צפוי לעונש בגלל זה בלבד שבקהל שומעיו נמצא במקרה קטין"; וכן באותה הצעה לתיקון החוק שאליה הפנו התובעים, שלגישת הנתבעת מלמדת כי במצב המשפטי הקיים כיום פרסום מקוון אינו עבירה פלילית. הנתבעת מדגישה כי הצעת החוק לא קודמה ואינה בגדר דין מחייב. טענות התובעים נדחות. אשר לסיווג היהדות המשיחית וטענתה שהיא זרם ביהדות – קשה להלום בין אמונה בישו כמשיח ובברית החדשה ובין הדת היהודית. אין צורך בדיון תיאולוגי-דתי מעמיק, שלא התקיים בהליך, שכן בית המשפט העליון כבר קבע כי "מבחינת המבחן התיאולוגי, משתייכים איפוא העותרים בפרט והיהודים המשיחיים בכלל לעולם הנצרות" (כב' המשנה לנשיא אלון בבג"ץ 265/87 ברספורד נ' משרד הפנים, פ''ד מג(4) 793 (1989)); וכי "מי שמאמין במשיחיותו של ישוע ורואה באמונתו זו את האפקטיבית שבאמונותיו ועושה לה נפשות ומתרכז לשם כך בקהילות, הריהו אדם המאמין בדת אחרת" (כב' השופט ברק, שם). על רקע זה שב בית המשפט וקבע כי המאמינים ביהדות המשיחית מוגדרים "בני דת אחרת" (ראו למשל, בג"ץ 758/88 קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505 (1992); בג"ץ 10226/08 זבידובסקי נ' שר הפנים (2/8/2010), בו מתייחס כב' השופט רובינשטיין, בעקיפין, לנושא המרת הדת; ולאחרונה בג"ץ 5265/17 מקיני נ' משרד הפנים (29/4/2019)). קביעות אלו מתייחסות אמנם לחוק השבות, התש"י-1950, אך כוחן ועקרונותיהן יפים גם לעניין שלפנינו. חיזוק למסקנה ששורשי הנתבעת קשורים בנצרות דווקא, נמצא בראיות שקשרו בינה ובין הנצרות האוונגליסטית. לפיכך נקבע כי שידול קטין יהודי להאמין בעיקרי אמונת היהדות המשיחית מהווה שידול להמרת דת. אלא שהתובעים לא הוכיחו כי הנתבעת משדלת קטינים להמיר את דתם, והעובדה שקטין עשוי להיחשף באופן אקראי לאמונה אחרת אינה מלמדת על שידול להמרת דת. די לומר כי קבלת עמדתם המרחיבה של התובעים אינה מוגבלת לנתבעת, ומחייבת הוצאת צווים דומים גם לרבנים יהודיים שהרצאותיהם מפורסמות במרשתת ועשויות להגיע לקטינים נוצרים, מוסלמים או בני דתות אחרות, וכך לגבי כל תוכן דתי שהוא. לגוף הדברים, סעיף 174א לחוק העונשין עוסק ב"מתן הטבות כפיתוי להמרת דת", ומתייחס לכסף, שווה כסף או טובת הנאה חומרית אחרת. אין טענה שהנתבעת נתנה או הבטיחה לתובעים או לקטין כלשהו הטבות חומריות כפיתוי להמרת דת, ודי בכך לקבוע שהסעיף אינו רלוונטי להליך. התובעים טוענים אמנם כי הסעיף "אוסר במפורש על הטעייה לשם המרת דת" (סעיפים 62 ו-78 לסיכומים), אולם הדבר אינו עולה מן הסעיף והמילה הטעייה אינה מוזכרת בו – לא במישרין ולא בעקיפין. לגבי סעיף 368(ב) לחוק העונשין, הסעיף מחייב שידול ב"פניה ישירה" אל הקטין. שידול מוגדר בסעיף 30 לחוק העונשין כהנעת אדם אחר "בשכנוע, בעידוד, בדרישה, בהפצרה או בכל דרך שיש בה משום הפעלת לחץ". בפסיקה נקבע כי העלאת רעיון או תמיכה כללית במעשה מסוים אינם מהווים שידול, ונדרשת התנהגות אקטיבית ואפקטיבית שהביאה את המשודל לפעול (השוו: ע"פ 8466/99 אסקין נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2), 65 (2001)), ומודעות של המשדל לכוח השפעתו (ע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל, פ''ד סד(2) 666 (2011)). בנוסף הובהר כי השידול מופנה כלפי אדם ספציפי, וכי פנייה כללית, לציבור בלתי מסוים אינה מהווה שידול (תפח (מחוזי ת"א) 1158/02 מדינת ישראל נ' ברגותי (20/5/2004)). לגבי שידול במשפט האזרחי, ראו סעיף 12 לפקודת הנזיקין המתייחס לאדם "המשתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה ... או מצווה, מרשה או מאשרר" מעשה או מחדל עוולתיים; וע"א 2362/19 פלונים נ' הרשות הפלסטינית (18/4/2022), שאמנם עסק בעיקרו בהגדרת "אשרור" אך התייחס גם לשידול. ציטוט הוראות החוק והפסיקה לא נועד לבחון אם קיימים בהליך היבטים פליליים, אלא להבהיר כי השידול המוזכר בסעיף 368(ב) לא נועד למנוע אמירות כלליות או פרסומים כלליים בנושאי דת, דבר שעשוי להגביל את חופש הדת והפולחן בישראל. ישראל היא מדינה יהודית, ומובן שראוי ורצוי להגן ולקדם סממנים וערכים יהודיים, ולהגן עליהם. אולם חיים בה גם בני דתות אחרות, הזוכים לחופש דת ופולחן מכוח מגילת העצמאות וחוקי המדינה, ואין איסור על הצגת תכנים ואמונות של דתות אחרות. למעשה, אין גם איסור על שידול בגירים להמיר את דתם (אלא אם הדבר כרוך במתן הנאות חומריות בניגוד לסעיף 174א). המסקנה היא שהפרת האיסור מחייבת פניה קונקרטית, ישירה ואפקטיבית, המיועדת לקטין מסוים, בניסיון לשכנע אותו להמיר את דתו, ואין די בהצגה כללית של תכנים שאינם יהודיים כדי לגבש שידול. פניה שכזו לא מתקיימת בענייננו. התובעים עצמם לא הראו שהנתבעת שידלה אותם להמיר את דתם. התובע 1, חיפש תכנים בנושאי דת (כולל, למשל, הרב אמנון יצחק), והסתקרן מפרסומי הנתבעת, אולם לא הראה כי הנתבעת ניסתה לשכנע אותו להמיר את דתו. אמנם הנתבעת התכתבה אתו אף שידעה שהוא קטין – דבר שראוי להימנע ממנו – אך תוכן ההתכתבות מלמד כי התובע הוא שיזם את הקשר, הוא ששאל שאלות, וכי הנתבעת ענתה לשאלותיו אך לא שידלה אותו להמיר את דתו, לא רמזה או הציעה המרת דת או אימוץ אמונה בישו, ואף מנעה ממנו להגיע לכנס ללא אישור הורים. בנו של התובע 2 כלל לא היה בקשר עם הנתבעת, ורק נחשף לסרטון שלה, שעוסק בנבואת דניאל ואינו משדל להמרת דת. העובדה שסרטון זה סקרן אותו אינה מהווה שידול להמרת דת, ותכנים אחרים שראה לא נקשרו לנתבעת (כאמור – הוכח כי קיימים גופים אחרים שפועלים בתחום, והדברים עולים גם בפסיקה, למשל פרשת עמותת המצפה לישראל שהוזכרה למעלה ועוסקת בפעילותם המיסיונרית של עדי יהווה). יתר הפרסומים שהוצגו כוללים אינפורמציה על עיקרי היהדות המשיחית ויתרונותיה, ואין בהם קריאה ישירה הצעה או המלצה להמרת דת. אין חולק כי הפרסומים עשויים לעניין אדם מסוים – קטין או בגיר – ולגרום לו להתעניין באמונה המוצגת בהם ולהמשיך לחקור בה. אולם עניין שכזה לבדו אינו עולה כדי שידול להמרת דת. אם התובעים היו מוכיחים את טענתם ומראים כי הנתבעת אכן הפעילה קמפיין מאסיבי ומשמעותי, המיועד לקטינים, וחושף אותם לאמונה חדשה שלא הכירו יתכן והיה מקום לראות בכך חשש לשידול (ראו ת.א 1282-09 הנ"ל, שעסק, כאמור, בפעילות שוטפת וקבועה של ארגון מיסיונרי בבית ספר, וההשוואה שנעשתה שם לה"פ (מחוזי חיפה) 110/06 עמותת המצפה לישראל נ' מרכז הקונגרסים (5/2/2007) שם נקבע כי ההחלטה שלא להשכיר את מרכז הכנסים לעמותה נוצרית מיסיונרית מהווה הפליה אסורה מחמת דת). אולם התובעים לא הצליחו להוכיח את טענותיהם, וכפי שפורט למעלה בהרחבה, לא הוכח כי הנתבעת נקטה במסע פרסום המיועד להגיע לקטינים, ומנגד הוכח שרוב תכניה מיועדים לבגירים. אמנם קטינים עשויים להיחשף באקראי לתכני הנתבעת, וכן הם יכולים להיכנס באופן יזום לאתרי האינטרנט או לערוץ היוטיוב של הנתבעת ולחפש מידע, אולם אפשרות זו אינה מהווה שידול, בפניה ישירה, להמרת דת; מה גם שכאמור לא הוצגו תכנים הקוראים או משדלים להמרה שכזו. המסקנה היא שהתובעים לא הוכיחו שהנתבעת משדלת קטינים, בפניה ישירה, להמיר את דתם; לא הראו כי החוק אוסר על הנתבעת לפרסם את אמונותיה או לנהל אתר אינטרנט שמציג אותן; ולא הראו כי האיסור החוקי מחייב את הנתבעת לנקוט פעולות אקטיביות שימנעו מקטינים לצפות בתכניה. חוק הגנת הצרכן התובעים טוענים כי הנתבעת היא "בעל עסק" לפי חוק הגנת הצרכן, המנהלת פעילות מסחרית הממומנת מתרומות, בכלל זה מפעילה מוסדות, מקיימת כנסים, ומפרסמת עצמה לציבור, ואילו התובעים הם "צרכנים" שקיבלו מן הנתבעת שירותים של צפיית תכנים ברשת, שיח ישיר והזמנה לאירועים. לטענתם, הנתבעת ביצעה עוולת הטעייה, משום שהציגה מצג שווא מטעה לגבי זהותה היהודית. טענת התובעים נדחית. חוק הגנת הצרכן נועד – כשמו כן הוא – בראש ובראשונה להסדיר מערכת יחסים מסחרית בין עוסק לצרכן. "עוסק" הוא "מי שמוכר נכס או נותן שירות דרך עיסוק, כולל יצרן"; "צרכן" הוא "מי שקונה נכס או מקבל שירות מעוסק"; ו"עסקה" היא "מכירת נכס או מתן שירות". די בהגדרות אלו להבהיר כי "תכליתו של החוק היא לאסדר נורמות התנהגות של המגזר העסקי ולקבע 'כללי משחק הוגנים ביחסים של הצרכן לעוסק'" (דנ"א 5783/14 צמח נ' אל על (12/9/2017)). וכי הוא נועד לטפל בהתקשרויות המתקיימות "בתוך סביבה עסקית ותוך התחשבות בשיקולים עסקיים" (עע"מ 2956/22 כהן נ' עמותת בית יעקב (17/2/2026)). חוק הגנת הצרכן חל גם על גופים שאינם עסקיים-מסחריים, למשל עמותה הפועלת ללא כוונת רווח. אך האפשרות לתבוע מכוחו שמורה לפעילות עסקית ומסחרית של אותו גוף, היינו – לשירות שהוא נותן או למוצר שהוא מייצא או מוכר; ולעסקה שהתקיימה. הדברים הובהרו בעע"מ 2956/22 הנ"ל, שם עמד כב' השופט גרוסקופף על עקרונות החוק והמבחנים לזיהוי עסקה צרכנית. פסק הדין עוסק אמנם בגופים ציבוריים ודו מהותיים, ובתובענות ייצוגיות (בהן ההגדרה רחבה יותר, ומתייחסת ללקוח ולא לצרכן), אך העקרונות יפים לענייננו. כפי שעולה מפסק הדין, התנאים לתחולת חוק הגנת הצרכן כוללים סביבה מסחרית; מתן תמורה (במובנה הרחב); וקשר משפטי בעל אופי של יחסי עוסק-לקוח, שלרוב ביסודו התקשרות חוזית. כן הודגש כי העובדה שבין שני צדדים מתקיימים יחסי עוסק-צרכן בעניין מסוים, אינה מתרחבת להיבטים אחרים של הקשר ביניהם: "כך, לדוגמה, דייר המתגורר בסמוך למחלבה, ורוכש ממנה מצרכים, לא יכול לתבוע את המחלבה בגין ירידת הערך שהיא גורמת לדירתו ולדירות השכנים, שכן אף שמתקיימים בין הצדדים יחסי עוסק-לקוח ביחס לרכישת המצרכים, עילת התביעה אינה נוגעת כלל ליחסים אלה, אלא לעובדה שהמבקש המייצג ושכניו מתגוררים בסמוך למחלבה" (פסקה 62). ראו גם עע"מ 7752/12 אסל נ' מינהל מקרקעי ישראל (2/11/2014); ע"א 4110/18 פלונית נ' קדימה מדע חינוך לחיים (7/11/2019); דנ"מ 5519/15 יונס נ' מי הגליל (17/12/2019); וכן ת"צ (מחוזי י-ם) 11319-04-11 בראונר נ' Google (23/11/2011), שם סולקה התביעה על הסף משום שלא התקיימה עסקה או מערכת יחסים צרכנית, בנוגע לטענה שעלתה בתביעה. תנאים אלו אינם מתקיימים בענייננו, שכן מסגרת היחסים בין התובעים והנתבעת, וממילא גם בין הנתבעת ובין אחרים שעשויים לקבל את פרסומיה, אינה מסגרת יחסים מסחרית. הנתבעת לא הציעה לתובעים דבר, לא סיפקה להם שירות או מוצר, ולא קיבלה מהם דבר. העובדה שהנתבעת מפיצה סרטונים המסבירים על אמונתה לא הופכת אותה לעוסק. והעובדה שהתובעים צפו בסרטונים כאלו לא הופכת אותם לצרכן. ממילא, כאמור, לא התקיימה בין הצדדים עסקה כלשהי, שכן צפיה בסרטונים אינה עסקה. די בכך לדחות את טענות התובעים ואת עילת התביעה. מובהר כי אינני שולל באופן גורף כי פעילות אחרת של הנתבעת הופכת אותה לעוסק. כך, למשל, הפעלת מכללה עשויה להיות במסגרת של עוסק, גם אם אינה למטרת רווח, וגיוס סטודנטים במצגי שווא עשוי להיות הטעיה לפי חוק הגנת הצרכן. אולם פעילות זו של הנתבעת, וכך גם גיוס התרומות שנעשה ברובו בחו"ל, אינם רלוונטיים בשום צורה לתביעה. התביעה כאן מתרכזת בהצגת סרטונים המסבירים על אמונותיה של הנתבעת, ללא מאפיינים מסחריים, ללא בקשה לתמורה וללא הזמנה להירשם לפעילות שעשויה לקשור קשר חוזי בין הצדדים, ולכן אין עילה לפי חוק הגנת הצרכן. ובלשון החוק – הנתבעת לא מכרה נכס ולא נתנה שירות לתובעים או לצופים אחרים של הפרסומים, ולכן אינה "עוסק"; התובעים צפו בסרטונים אך לא קנו מן הנתבעת נכס ולא קיבלו ממנה שירות, ולכן אינם "צרכן"; ולא התקיימה מכירת נכס או מתן שירות או העברת תמורה, ולכן אין "עסקה". עוולת הרשלנות התובעים טענו כי הנתבעת התרשלה והפרה חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי קטינים פגיעים והוריהם. לטענתם, הנתבעת הייתה מודעת היטב לחשיפת קטינים לתכניה המיסיונריים ואף זיהתה אותם כקהל יעד מועדף, אך בחרה להמשיך בפעילותה חרף אזהרה פנימית של יועצה המשפטי ומתוך העדפת שיקולים כלכליים על פני הגנת קטינים. התובעים טענו גם לקיומו של קשר סיבתי לנזקים הקשים שספגו, הכוללים פגיעה נפשית, בלבול ומשבר זהותי למר ווליקא, וכן פגיעה חמורה באוטונומיה ההורית של מר אלטמן. טענות התובעים נדחות. פקודת הנזיקין נועדה לפצות על נזק ולא להעניק צו מניעה כללי לציבור לא מזוהה. כאמור בסעיף 3 לפקודה: "כל הנפגע או הניזוק על ידי עוולה שנעשתה בישראל יהא זכאי לתרופה המפורשת בפקודה מידי עושה העוולה או האחראי לה". מובן שחלק מן הסעדים האפשריים הם צו עשה וצו לא-תעשה (סעיף 72 לפקודה), אך אלו ניתנים לבקשת ניזוק, למניעת עוולה או נזק קונקרטיים שנגרמו או עלולים להיגרם לו. כך גם בעוולת הרשלנות שאחד מיסודותיה הוא הנזק, וכאמור בסעיף 35 "והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה". כלומר – אין עוולה בלי נזק. אם התובעים היו מבקשים תרופה לנזק אישי שנגרם להם או צו המונע פניה נוספת של הנתבעת אליהם, מובן שהיה מקום לדון בעוולת הרשלנות, ובשאלה האם הנתבעת חבה להם חובת זהירות והאם הפרה אותה. אך משוויתרו על טענת הנזק ועל הסעד האישי, ובחרו לעמוד על סעד ציבורי בשם הציבור כולו, לא מתקיימים יסודות העוולה ודין התביעה מכוחה להידחות. כפי שהובהר למעלה, התובעים מבקשים להרחיב עד-מאוד את הגדרת היריבות המשפטית ואת גבולותיה. קבלת התביעה תאפשר לכאורה לכל אדם תושב במדינת ישראל להגיש תביעה אישית בטענה שאדם אחר התרשל ועלול לפגוע בזולת, גם אם הסעד אינו נוגע לו באופן אישי ולא ישרת אותו. ברור כי אימוץ עמדה זו עשויה לגרור השלכות החורגות מן המקרה הנוכחי, וספק אם הן רצויות מבחינת המדיניות המשפטית. עוד אוסיף, כי משלא הוכחה פניה מכוונת לקטינים, ולתובעים בפרט; ונוכח הראיות שהסרטונים שהגיעו לתובעים הגיעו אליהם במקרה, בחשבונות בגירים, וכפועל יוצא מפרסום רחב ואלגוריתם שאינו בשליטת הנתבעת; יהיה קשה לקבוע כי הנתבעת הפרה חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעים או כלפי אדם אחר או כי לא פעלה כאדם סביר בנסיבות העניין. בנוסף, בנסיבות העניין תובע 2 כלל לא הוכיח קשר סיבתי בין הנתבעת ובין הנזק שנגרם לבנו (לטענתו), ועל פי גרסתו הנזק נגרם מסיבות אחרות, דבר שמחייב דחיית תביעתו. וכך גם, אך במידה פחותה, התובע 1, שהיה במשבר אמוני שאינו קשור לנתבעת, והוכח כי היה בקשר עם גופים נוספים. לשון הרע אין ראיה כי הנתבעת הוציאה לשון הרע על התובעים. חוק סמכויות לשם מניעת ביצוע עבירות באמצעות אתר אינטרנט, התשע"ז-2017 החוק מאפשר הגבלת גלישה (צו הגבלת גישה, צו הגבלת איתור או צו הסרה) באתרי אינטרנט מסוימים, כאשר מתקיימת אחת מן העבירות המנויות בסעיף 1 לחוק. לטענת הנתבעת, בסיכומיה, משעה שנקבע מסלול סטוטורי ברור ומוגבל למתן צווים המגבילים גלישה באתרי אינטרנט, נוצר הסדר שלילי לכל הגבלה אחרת, ולא ניתן לתת צו המחייב הסרת תכנים או הגבלה על תכנים בגין העבירה הנטענת של שידול קטין להמרת דת, משום שהיא אינה נמנית בין העבירות הקבועות בחוק. לשיטתה, קבלת הסעדים הללו תכניס דרך החלון את מה שהמחוקק קבע כי אין להכניס בדלת הראשית. התובעים טוענים, בסיכומי התשובה, כי החוק מופיע לראשונה בסיכומי הנתבעת, ולכן מדובר בהרחבת חזית אסורה, שכן לא ניתנה להם אפשרות להתייחס אליו בהליך. לגופו של עניין, נטען כי החוק אינו רלוונטי להליך, שכן הם אינם מבקשים חסימת גישה לאתר כלשהו, אלא עותרים לכך שבית המשפט יורה לנתבעת עצמה להסיר תכנים ספציפיים המהווים שידול לקטינים מכוח עוולת הרשלנות. בזהירות הנדרשת, נראה כי החוק לא נועד לחסום תביעות אזרחיות פרטיות של מי שנפגעו מאתר אינטרנט מסוים. עם זאת, מערך השיקולים עשוי להיות שונה כאשר הסעד המתבקש הוא של צו מניעה כללי, בשם הציבור כולו, כמו בתביעה כאן. מאחר ולא התקיים דיון מקיף בחוק ובהיבטיו, ומשנמצא כי ממילא יש לדחות את התביעה, אין מקום להכריע במחלוקת, ואותיר אותה בצריך עיון. הערה קצרה על התבוללות והמרת דת כאמור למעלה, התביעה נחזית אמנם להיות תביעה פרטית, אך ברקע נמצא החשש מהתנצרותם של קטינים יהודים בישראל. התובעים אף הדגישו, מספר פעמים, את דבריו של איתן בכנס לקהל נוצרי-אוונגליסטי, כי ב-19 השנים האחרונות הומרו יותר יהודים מאשר ב-1,900 השנים שקדמו להן. מבלי להתייחס לנתונים המדויקים, יש, למרבה הצער, אמת מסוימת בתיאור שתיאר איתן. אולם רוב מכריע של ההתבוללות אינו מתרחש במדינת היהודים, אלא בתפוצות, לרוב בשל נישואי תערובת והיטמעות תרבותית (דוח מרכז המידע של הכנסת בנושא "התבוללות בישראל ובתפוצות", 26/2/2008). הנתונים הרשמיים בישראל אינם מלמדים על תופעה רחבה של המרת דת, נהפוך הוא. רשם הזוגיות והיחידה לענייני עדות דתיות במשרד המשפטים מפרסם מדי רבעון את נתוני המרות הדת בישראל, ועולה מהם כי ישראלים בודדים ממירים את דתם מיהדות לנצרות מדי שנה. בשנים 2023-2019 התנצרו 38 יהודים (דו שנתון של המכון הישראלי לדמוקרטיה, מ-2024, בו סוכמו הנתונים ממשרד המשפטים); ב-2024 נרשם מקרה אחד של יהודי שהתנצר; וב-2025 נרשמו שמונה מקרים של יהודים שהתנצרו. ברוב המקרים מדובר במעבר לנצרות יוונית אורתודוקסית ולא לנצרות אוונגליסטית. ראו גם ודוח מרכז המחקר והמידע של הכנסת בנושא "היקף הגיורים והמרות הדת מיהדות לדתות אחרות בישראל", מ-23/5/2012. מובן שהנתונים אינם משקפים תמונה מלאה, שכן יהודים משיחיים מגדירים עצמם יהודים, וספק אם יבקשו לרשום המרת דת. עם זאת, נראה שיש בהם להעיד, במידה מסוימת, על היקף התופעה. אוסיף כי מתוך הנתונים שמפרסמת הכנסת דומה שהקושי בישראל אינו נובע מהמרות דת שאינן רווחות בישראל, אלא דווקא ממעמדה של אוכלוסייה גדולה שעלתה מכוח חוק השבות, בעיקר ממדינות ברית המועצות לשעבר. אוכלוסייה זו קשרה את גורלה במדינת ישראל ובעם היהודי, משרתת בצבא, נטמעת בחברה ותורמת לכלכלה, אך רבים מבניה ובנותיה מוצאים עצמם מוגדרים כ"חסרי דת", ואינם מוכרים כיהודים לפי ההגדרה הדתית הנהוגה בישראל. כפועל יוצא גם רבים מצאצאיהם מוגדרים "חסרי דת", וחוזר חלילה. ראו בהרחבה דוח מרכז המחקר והמידע של הכנסת בנושא ״עולים מברית המועצות לשעבר שאינם מוכרים כיהודים והיקף גיורם בישראל״ (4/8/2022); וכן הדוח בנושא "היקף הגיורים והמרות הדת מיהדות לדתות אחרות בישראל" שהוזכר למעלה. נתונים אלה מלמדים כי בסוגיה זו נדרש למצוא פתרונות טובים ונכונים לבני אוכלוסייה זו המבקשים להתגייר. סוף דבר התביעה נדחית. התובעים יישאו בהוצאות הנתבעת בסך 25,000 ₪ (ההוצאות מתחשבות גם בחוות דעת המומחה והחקירות מחו"ל); ובשכ"ט עו"ד בסך 70,800 ₪, המתחשב בהיקף ההליכים ובהערכת שווי הסעד הנתבע. הסכומים ישולמו תוך 30 ימים. סכומים אלו נפרדים מן הוצאות שנפסקו לחובת מי מן הצדדים במהלך הדיונים.