ת"א 26889-03-23 ת"א 26889-03-23

עניינו של ההליך כאן בהסכם מכר והסכם חלוקה משנת 1962 שנערכו בנוגע למקרקעין הידועים כחלקה 16 בגוש 7826 בטייבה, ששטחה הרשום הוא 31,044 מ"ר (להלן: "חלקה 16" או "המקרקעין"). ההסכמים נערכו בין התובע 1 ושלושת אחיו לבין המנוחה חוסניה חוסין מצארוה (אמם של הנתבעים). עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגעת לתוקפו של הסכם החלוקה והשלכתו על זכויות הבעלים בחלקה 16 וזאת נוכח העובדה כי חלק מחלקה 16 נכלל בתחומי תכנית משביחה שהעניקה לבעלי הזכויות בה חמישה מגרשי תמורה המיועדים למגורים. על רקע מחלוקת זו הוגשה התביעה כאן. א. רקע עובדתי קצר המנוחה חוסניה חוסין מסארווה (להלן: "המנוחה חוסניה"), היתה בעלת כלל הזכויות במקרקעין ורשומה עד היום כבעלים הרשום במקרקעין. לאחר מותה, ירשו ילדיה של המנוחה חוסניה, הם הנתבעים כאן, את זכויותיה במקרקעין. ביום 29.5.1962 נערך הסכם מכר בין המנוחה חוסניה ובין ארבעה אחים למשפחת בלעום: עבד אלרחמאן בלעום המנוח, מחמוד בלעום המנוח, אסעד בלעום וסעיד בלעום, במסגרתו נמכרו להם זכויות בעלות בשטח כולל של 17,000 מ"ר מתוך המקרקעין, בחלקים שווים ביניהם (להלן: "הסכם המכר"). התובע 1, מר אסעד בלעום (להלן: "התובע 1"), הוא אחד מארבעת הרוכשים על פי הסכם המכר. התובע 2, מר מוחמד עבד אלרחמאן בלעום (להלן: "התובע 2"), הינו יורשו של המנוח עבד אלרחמאן בלעום, שהיה אף הוא אחד מארבעת הרוכשים על פי ההסכם. סעיד בלעום, אף הוא אחד מהרוכשים, העיד בפני בהליך כאן, תוך שהוא תומך בטענות התובעים בכתב התביעה. מחמוד בלעום הלך לעולמו טרם מועד ההליך וצורפו לתיק בית המשפט ביום 29.6.2025 תצהירי יורשיו לפיהם הם מודעים לתביעה, תומכים בתכנה ומקבלים כל פסק דין שינתן במסגרתה. לטענת התובעים, כשבועיים לאחר חתימת הסכם המכר, ביום 10.6.1962, נערך הסכם נוסף בין הצדדים שכותרתו "הסכם חלוקה" (להלן: "הסכם החלוקה"). הסכם החלוקה חילק את המקרקעין לחלק צפוני וחלק דרומי, כך שהחלק הצפוני במקרקעין שויך למנוחה חוסניה והחלק הדרומי שויך לאחים בלעום. בשנת 1966 נערך תשריט על ידי מודד, המעגן באופן מדויק את החלוקה על פי הסכם החלוקה ונחתם אף הוא על ידי הצדדים. כפי שיפורט להלן, חלק מהותי מהמחלוקת העובדתית והמשפטית נוגע להסכם החלוקה, כריתתו ומשמעותו המשפטית. החתימה על הסכם המכר אינה שנויה במחלוקת. עוד אין מחלוקת, כי בפועל נהגו הצדדים בהתאם להסכם החלוקה, כך שהמנוחה חוסניה נהגה מנהג בעלים בחלק הצפוני של חלקה 16, ואילו ארבעת האחים בלעום נהגו מנהג בעלים בחלקה הדרומי (ובהמשך אף חילקו ביניהם את 17 הדונם שרכשו, בהתאם לתשריט שנחתם ביניהם כך שלכל אחד מהם שויך חלק ספציפי ומסוים בחלק הדרומי והוא נהג בו מנהג בעלים). בשנת 1995 נרשמה הערה בגין הפקעה של חלק מן המקרקעין לצורך סלילת כביש חוצה ישראל. שטח ההפקעה הכולל במקרקעין עמד על 11,481 מ"ר ובשנים 2002-2003 ניתן לחלק מהבעלים במקרקעין פיצוי בהתאם להיקף השטח שהופקע מתוך החלק הספציפי ששויך לו על פי הסכם החלוקה. כך, למנוחה חוסניה ניתן פיצוי כספי בסך של 109,500$ בגין הפקעת שטח של 7,300 מ"ר מהחלק הצפוני של המקרקעין ששויך לה בהתאם להסכם החלוקה; למר סעיד בלעום ניתן פיצוי בגין שטח של 3,156 מ"ר שהופקע מהחלק הדרומי ששויך לו באופן בלעדי בהתאם להסכם החלוקה ולהסכם בינו לבין שלושת אחיו (הפיצוי ניתן על דרך של מתן קרקע חלופית); וליורשי עבד אלרחמאן בלעום, ובהם התובע 2, ניתן פיצוי כספי בגין שטח של 1,025 מ"ר שהופקע מתוך השטח ששויך אליו באופן בלעדי בחלק הדרומי של המקרקעין. בשנת 2015 קיבלו המנוחה חוסנייה והתובע 2, פיצוי בגין הנחת מערכת צינורות להולכת גז טבעי בשטחים הספציפיים ששויכו להם מכוח הסכם החלוקה. עד מועד כתיבת פסק דין זה לא נרשמו זכויות הבעלות של האחים בלעום בלשכת רישום המקרקעין ועובדה זו משליכה על המחלוקת בין הצדדים, כפי שיפורט להלן. רק ביום 26.2.2017 נרשמה לטובת התובע 1 הערת אזהרה על זכויות המנוחה חוסניה, מכוח ייפוי כוח בלתי חוזר שנחתם במועד החתימה על הסכם המכר. עוד לענייננו, בשנת 2017 אושרה תמ"ל 1039 (להלן: "התכנית" או "תמ"ל 1039"), כאשר חלק מן המקרקעין (ובעיקר החלק הדרומי במקרקעין ששויך על פי הסכם החלוקה לתובעים) נכללו בשטח התכנית (להלן: "החלק המשתתף בתכנית"). לאחר ביצוע הליך של איחוד וחלוקה נקבעו זכויות הבעלים מכוח החלק המשתתף בתכנית והוקצו להם 5 מגרשי תמורה (מגרשים 3201, 323, 322, 321 ו-341) (להלן: "מגרשי התמורה"). נוכח העובדה כי המנוחה חוסניה רשומה כבעלת הזכויות במקרקעין במלואם, מגרשי התמורה שהוקצו מכוח החלק המשתתף בתכנית, נרשמו על שם המנוחה חוסנייה ורשומים על שמה עד היום. המחלוקת בין הצדדים נתגלעה טרם הגשת התביעה ונסובה סביב זכות הבעלות במגרשי התמורה; מכוח זכות הבעלות הרשומה של חוסנייה המנוחה במגרשי התמורה ביקשו הנתבעים להוציא היתר בניה לצורך גידורם של שניים מהמגרשים (מגרשים 322 ו- 3201). התובעים התנגדו לכך מכוח הערת האזהרה הרשומה לטובת התובע 1, בטענה, כי מכוח הסכם המכר והסכם החלוקה הם זכאים להירשם כבעלים הבלעדיים במגרשי התמורה ואילו לנתבעים אין כל זכויות בהם. על רקע מחלוקת זו הוגשה התביעה שבפני, במסגרתה עתרו התובעים לפסק דין הצהרתי שיקבע כי הסכם החלוקה תקף וכי הם רכשו זכויות בעלות בחלק הדרומי של המקרקעין. לטענתם הבעלות שנרכשה על ידם מצויה כיום בחלק המשתתף בתכנית ועל כן הם למעשה בעלי הזכות להירשם כבעלים הבלעדיים במגרשי התמורה. כפועל יוצא עותרים הם אף לסעד שינתן כנגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה, ולפיו, היא לא תוציא היתרי בניה לבקשת הנתבעים, שכן אף שהמנוחה חוסנייה רשומה כבעלים במגרשים אלו אין להם למעשה כל זכות במגרשי התמורה. הנתבעים עצמם טוענים כי יש להותיר את רישום זכויות הבעלות במגרשי התמורה על כנו, היינו, על שם המנוחה חוסנייה. לצד סעד זה עתרו התובעים כי אורה לנתבעים לפרוע את חובותיה של המנוחה חוסנייה לרשויות המס. לטענת התובעים, בגין ההפקעה שבוצעה בשטח המשויך למנוחה חוסניה היה עליה לשלם מס שבח ומס מכירה, היא לא עשתה כן ועל כן הוטל עיקול על המקרקעין המונע את השלמת רישום זכויות הבעלות במקרקעין על שמם. בד בבד עם הגשת התביעה עתרו התובעים למתן צו מניעה זמני שימנע הוצאתם או מימושם של היתרי בנייה שהוצאו על שם הנתבעים במגרשי התמורה. בדיון מיום 27.3.2023 טענו הנתבעים כי הבעלות במגרשי התמורה הינה של המנוחה חוסנייה: "התמ"ל לקחה את החלקים שרשומים על שם חוסניה. מתוך חלקה 16 הוקצו לחוסניה. הטענה שלנו שהמגרשים הם של חוסניה כי מרגע שהוקצו מגרשים לחוסניה, 14 דונם שלה, הם שייכים לה." (פרוטוקול, עמוד 1 שורות 29-31). ובהמשך, טענו: "אנו לא טוענים שיש מושע אלא שחוסניה קיבלה את המגרשים א', ב'... הם טוענים שאנו בכלל לא בעלי המגרשים האלה." (פרוטוקול עמוד 2 שורות 5-6). בתום הדיון הגיעו הצדדים להסכמה לפיה: "מוסכם על הצדדים כי לאור המחלוקת הקניינית לא ניתן להוציא או לממש היתר בניה בנוגע לשטח וזאת עד לבירור הטענות הקנייניות של הצדדים. עמדה זו יפה ורלוונטית לכל היתר בניה שיבקש מי מהצדדים להוציא בנוגע לשטח נושא המחלוקת." (ההדגשה אינה במקור – י.מ.) (פרוטוקול עמוד 3 שורות 29-31). לאור זאת, נקבע בהחלטה: "מובהר, וזאת אף בהתאם לעמדת ב"כ המשיבה 4, כי עד להכרעה בזכויות הקנייניות בשטח מושא ההליך, עמדת המשיבה 4 הינה כי אין בכוונתה לאשר היתרי בניה חדשים." (ההדגשה אינה במקור). מטעם התובעים נשמעו עדויותיהם של התובע 1, התובע 2 ומר סעיד בלעום, ומטעם הנתבעים העיד הנתבע 1. כאמור, ביום 29.6.2025 הוגשו תצהירי יורשי האח מחמוד בלעום ז"ל שנפטר טרם פתיחת ההליך ולפיהם הם מודעים לתביעה ומסכימים לתוכנה (התצהירים הוגשו לבקשת ב"כ הנתבעים בפרוטוקול הדיון מיום 9.9.2024 (עמוד 11 שורות 1-3) והוא ויתר על חקירתם). הנתבעות 3 ו-4 נמחקו בהסכמה מכתב התביעה לאחר שהבהירו כי תקבלנה כל קביעה של בית המשפט במחלוקת. לאחר שמיעת הראיות הוגשו סיכומי הצדדים ומכאן הכרעתי. ב. טענות הצדדים ב.1. טענות סף לטענת הנתבעים דין התביעה דחיה על הסף. הסכם החלוקה מזויף ולא נחתם מעולם. ככל שנחתם הסכם החלוקה, הוא התיישן, שכן חלפו 60 שנים מאז שנחתם ומדובר במקרקעין מוסדרים. בנוסף טוענים, כי ככל שהתקיים לאורך השנים הסדר כלשהו, הרי שהוא פקע לאחר הפקעת הזכויות על ידי כביש חוצה ישראל ועל ידי שינוי יעוד חלק אחר של המקרקעין לייעוד מגורים. עוד טוענים הם, כי התובעים מעולם לא ביקשו לאשר את הסכם החלוקה לצורך רישום זכויות הבעלות מכוחו, כי בית המשפט אינו מוסמך להתערב בטבלאות ההקצאה וכי הפורום המוסמך לעשות כן הינו הוועדה המחוזית לתכנון ובניה או בית המשפט לעניינים מנהליים. כן טענו הנתבעים, כי אף אם הסכם החלוקה נחתם ועומד בתקפו, מדובר לכל היותר בהסכם לחלוקת זכויות השימוש והחזקה במקרקעין, שכן לא ניתן לחלק את זכויות הבעלות בחלקה בין בעלי הזכויות בה וזאת בהתאם להוראת סעיף 27 לחוק המקרקעין התשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") ועל כן דין התביעה סילוק על הסף מטעמים של חוסר סמכות עניינית וזאת נוכח הוראות סעיף 51 (א) (3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד - 1984 (להלן: "חוק בתי המשפט") (ראו פרוטוקול מיום 12.2.24, בעמוד 7, בשורות 19-16). לטענת התובעים אין לקבל את הבקשה. במסגרת הדיון בסעד הזמני לא אישרו הנתבעים את החתימה על הסכם המכר ("הנתבעים לא כופרים בעצם עסקת המכר והם גם לא מאשרים את עסקת המכר, הם לא יודעים את הנסיבות של החתימה. כיוון שהיו שם תשלומי הפקעה, אז מן הסתם ככל הנראה היה הסכם מכר אבל אנו לא יודעים להגיד אם נחתם או לא. אנו לא יכולים לאשר וגם לא להכחיש." פרוטוקול מיום 27.3.2023 עמוד 1 שורות 12-14). מטעם זה, כך לטענת התובעים, יש להכריע בעצם רכישת זכות הבעלות במקרקעין, וזו מצויה בסמכות בית המשפט המחוזי. בנוסף נטען, כי עניינה של התביעה בטענה לבעלות במגרשי התמורה. כן טענו התובעים כי נוכח כלל נסיבות העניין מדובר אף ב"תביעה אחרת הנוגעת למקרקעין" והסמכות לדון בה מוקנית לבית המשפט המחוזי. עוד לטענת התובעים, התביעה תדחה על הסף רק במקרים חריגים בהם ברור כי בית המשפט לא יוכל ליתן את הסעד המבוקש, כי ההכרעה מבוססת על "מבחן הסעד" ונוכח אלה לא ניתן להיעתר לבקשה הסוגרת את דלתו של בית המשפט. בדיון מיום 9.9.2024 הוסכם כי טענות הסמכות תוכרענה בפסק הדין. ב.2. טענות התובעים לגוף המחלוקת לטענת התובעים בין הצדדים נחתמו שני הסכמים; הסכם המכר מיום 29.5.1962 והסכם החלוקה מיום 10.6.1962. תחילה מכרה המנוחה חוסניה לארבעת האחים בלעום 17 דונם מתוך המקרקעין, ולאחר מכן הוסכם על חלוקה בעין של החלקה באופן בלתי הדיר, המשקף את רצון הצדדים להפריד את זכויותיהם ולשייך לכל אחד זכויות בחלקים ספציפיים במקרקעין. בהמשך, בשנת 1966 נערך על ידי המודד נסיב רמדאן אג'מיל תשריט, שנחתם על ידי חוסניה המנוחה (באמצעות טביעת אצבעה הימנית כמצוין על גבי התשריט), המשקף ומעגן באופן מדויק את החלוקה בעין שנעשתה בין הצדדים. חלוקת הזכויות אמנם לא הושלמה ברישום, שכן בשנת 1962 לא היתה כל תכנית למקרקעין או וועדה מקומית לאישור התשריט, אך הסכם החלוקה והתשריט משקפים את הסכמת הצדדים להירשם כבעלי מלוא הזכויות (ובכללן זכות הבעלות), על כל המשתמע מכך, כל אחד בחלקו. לטענת התובעים לשון הסכם החלוקה מעיד על חלוקה סופית ומוחלטת של זכות הבעלות ולא על חלוקת זכויות שימוש או חלוקה זמנית הדירה, באופן שהביא לסיום השיתוף ביניהם דה- פקטו. בכל הנוגע לנסיבות כריתתם של שני ההסכמים העידו התובע 1 ואחיו סעיד בלעום, שניים מארבעת הרוכשים המקוריים שהיו בחיים בעת שמיעת הראיות. השניים העידו כי נכחו בעת עריכת המסמכים בשנת 1962 וכי המנוחה חוסניה וארבעת האחים התייצבו בפני עו"ד יוסף חאג' יחיא לצורך עריכתם וחתימתם. התובעים מוסיפים כי התובע 1 שמר בידיו במשך למעלה משישים שנים את מסמכי המקור, הן את הסכם המכר והן את הסכם החלוקה ואלה אף הוצגו במהלך הדיונים. כך, עדותו של התובע 1 מיום 1.10.2024, עמוד 4 לתמליל שורות 10-11: "אני זוכר כמו שזוכר עכשיו, ישבנו, אנחנו 4 והיא החמישית וחתמנו על ההסכם, והעו"ד הסביר לנו בערבית ובעברית גם." גם אחיו של התובע, סעיד בלעום, העיד בישיבת יום 1.10.2024 בעמוד 18 לתמלול שורות 19-20: "ראינו אותה והיא חתמה לפנינו. כב' הש' מושקוביץ: כן, והוא גם עושה סימן של טביעת אצבע .כן." ובעמוד 19 שורות 10-16: "עו"ד ותד: אני מציג בפניך את התשריט שחתמה עליו חוסניה נספח 10 עמוד 51 אתה רואה את החתימה שלה ? ... העד, מר מוחמד בלעום: כן, הנה, רואה ? זאת החתימה שלה. מתורגמנית: הוא מראה על החתימה שלה." התובע העיד שכשבועיים לאחר החתימה על ההסכם נחתם הסכם החלוקה (עמוד 4 לתמליל מיום 1.10.2024 שורה 30) ושמאוחר יותר נחתם התשריט, וכי הוא עצמו ראה את המנוחה חותמת על גבי התשריט (עמוד 6 לתמלול מיום 1.10.2024 שורות 32-33): "אתה היית נוכח במקום שהיא באה וחתמה המוכרת, אתה היית שם? ראית אותה חותמת על התשריט הזה ? העד, מר בלעום: כן .כן." לצד הסכם המכר והסכם החלוקה מפנים התובעים לייפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר שחתם בשנת 1962 בקשר לעסקת המכר. לטענתם, עותק של ייפוי הכוח אותר בארכיון המדינה ומכוחו נרשמה ביום 26.2.2017 הערת אזהרה לטובת התובע 1. התובעים מבקשים לראות במסמך זה חיזוק נוסף לקיומה של עסקת המכר ולהתחייבות המנוחה להעברת הזכויות שנמכרו. לטענת התובעים לא ניתן היה לרשום את הזכויות במקרקעין על שמם לאור קיומו של חוב ועיקול שהוטל על זכויותיה של המנוחה חוסנייה (פרוטוקול ישיבה מיום 30.6.2025 עמוד 2 לתמלול שורות 11-12). מכל מקום העובדה כי לא נרשמו הזכויות אינה מעלה או מורידה. שני הצדדים נהגו מנהג בעלים כל אחד בחלקו משך כל השנים ולא כפרו בקיומו של הסכם המכר או הסכם החלוקה; התובע 2 העיד כי הוא עצמו בנה את בית מגוריו בחלק ששויך לאביו ללא כל התנגדות מטע המנוחה חוסניה (פרוטוקול יום 30.6.2025 עמוד 3 לתמלול שורות 29-32: "העד, מר בלעום :כן אני בניתי בית שם. יש לי בית שמה קיים. עו"ד ותד: באיזה שנה נבנה הבית? העד, מר בלעום: לפני 20 שנה ואף אחד לא התנגד גם."). כן דוחים התובעים את טענת הזיוף שהועלתה ביחס להסכם החלוקה. הם מציינים כי הנתבעים ביקשו במהלך ההליך לאפשר את בדיקת מסמכי המקור באמצעות מומחה והתובעים נתנו הסכמתם לכך (בדיון מיום 9.9.2024 מסר בא כוח התובעים כי כל מסמך מקורי שברשותם יועבר לצורך הבדיקה, ובהמשך אף הסכים להתייצב עם המסמכים בפני גרפולוג מטעם הנתבעים (פרוטוקול מיום 9.9.24, עמוד 12 שורות 12-11, 21-19)). חרף האפשרות שניתנה לנתבעים לבחון את מסמכי המקור, לא הוגשה בסופו של יום חוות דעת מומחה בנוגע להסכם החלוקה או לאותנטיות החתימות עליו, עובדה השומטת את הקרקע תחת טענת הזיוף. עוד מפנים התובעים לעדות הנתבע לפיה, אמו נהגה לחתום באמצעות טביעת אצבע וכי טענתו כי ההסכם מזויף מבוססת על העובדה כי הכיר רק את הסכם המכר ולא את הסכם החלוקה (תמליל מיום 30.6.2025, בעמוד 10, שורות 35-7). לשיטת התובעים, עדות זו מלמדת כי טענת הזיוף אינה מבוססת ולא ניתן לשעות לה. מעבר למסמכים עצמם, התובעים מייחסים משקל מרכזי לאופן שבו נהגו הצדדים במקרקעין במשך עשרות שנים. לטענתם, החל משנת 1962 נהגה המנוחה חוסניה בחלק הצפוני מנהג בעלים ואילו משפחת בלעום נהגה מנהג בעלים בחלק הדרומי (כאשר אף האחים בינם לבין עצמם חילקו את החלק הדרומי לארבע חלקים שהוחזקו על ידם באופן בלעדי) (תמליל מיום 30.6.25, עמוד 1 שורות 38-28; שם, בעמ' 2 שורות 4-1). חיזוק משמעותי נוסף לעמדתם מצוי בהליכי הפקעת המקרקעין לצורך סלילת כביש חוצה ישראל. מתוך שטח כולל של 11,481 מ"ר שהופקע מן החלקה, שולמו פיצויים בגין 7,300 מ"ר שהופקעו מהחלק הצפוני למנוחה חוסניה באופן בלעדי (והסכום לא חולק באופן יחסי בין השותפים במקרקעין); בגין 3,156 מ"ר שהופקעו מחלקו של סעיד בלעום הוקצתה לו קרקע חלופית (שאין חולק שהוא בעל מלוא הזכויות הבלעדי בה); ובגין 1,025 מ"ר שהופקעו מחלקו של עבד אלרחמאן בלעום ניתן פיצוי בדרך של קרקע חלופית. העובדה שכל אחד מבעלי הזכויות פוצה באופן בלעדי בגין החלק שהופקע מחלקו במקרקעין והפיצוי לא ניתן לכלל הבעלים במשותף והצדדים הסכימו לכך ובוודאי לא הלינו על כך, מעידה אף היא, על אומד דעת הצדדים בדבר זכויות בלעדיות בהתאם להסכם החלוקה. ראו עדותו התובע 1 (תמלול ישיבת יום 1.10.2024 בעמוד 10 שורה 37 ועמוד 11 שורות 1-3) ועדות התובע 2 בישיבת יום 30.6.2025 עמוד 4 שורות 5-9: "כן. יש יש ניירות הכל. אחר כך אני לקחתי את האדמה, קניתי את זה מהאחים שלי ואני לקחו אחרי החוצה כן, אחר כך עבר הקו של הגז ופיצו אותי כסף, והחוצה פיצה אותנו על האדמה שהפקיעו מאיתנו וגם כן הוא הפקיעו אצלם כן, וקיבלו פיצוי. אף אחד לא אמר לי זה לכולם הפיצוי הזה. גם אני לא נתתי לאף אחד." בפרט מפנים התובעים למסמכים שהגישה חברת כביש חוצה ישראל במסגרת כתב הגנתה ולתצהירים שנמסרו לה בזמן אמת. מדובר במסמכים שנערכו שנים רבות לפני פרוץ המחלוקת הנוכחית, בהליך שבמסגרתו היה לבעלי הזכויות אינטרס ממשי למסור נתונים נכונים בדבר השטח שממנו בוצעה ההפקעה והאופן בו ראו את מהות זכויותיהם בשטחים אלו. עוד מדגישים התובעים כי המנוחה חוסניה עצמה קיבלה פיצוי כספי בסך 109,500 $ בגין הפקעת 7,300 מ"ר. שיעור זה מהווה חלק הארי מתוך כלל השטח שהופקע מהמקרקעין והיא בחרה שלא לחלוק בסכום הפיצוי, עובדה המעידה על כך שלא ראתה עצמה שותפה עם האחים בלעום בחלקה במקרקעין. הנתבע 1 אישר בחקירתו כי היה מעורב בהליך קבלת הפיצוי (תמליל מיום 30.6.25, עמוד 14 שורות 37-39; עמוד 15 שורה 1), אישר כי מתוך ההפקעה הכוללת, שהייתה בהיקף של כ-11 דונם, הופקעו מחלקה של אמו 7,300 מ"ר (שם, בעמוד 15 שורות 21-10) וכי היא קיבלה 70% מסך הפיצוי אף שחלקה במקרקעין עומד על כ- 40% בלבד. הוא הוסיף והעיד, כי הוצע לו כסף או קרקע חלופית והוא זקוק היה באותה עת לכסף ולכן בחר בחלופה זו (תמלול מיום 30.6.2025 בעמוד 15 שורות 14-16): "אמרתי לך אני לא ידעתי, אני כבר כשהייתי צעיר ולא הבנתי בכלום אני הייתי זקוק לכסף אז הם אמרו, אמרתי אני צריך לקחת כסף וזהו לא יודע כלום. הם נתנו לי ומה אני אגיד לך הפסדתי בזה." הנתבע העיד, כי אמו מסרה לו בעל פה שהיא מעבדת שטחים מסוימים והאחים בלעום שטחים אחרים. לטענת התובעים, בהתווסף עדות זו לקבלת הפיצוי בגין ההפקעה באופן בלעדי, מתחזקת המסקנה כי הצדדים הפרידו באופן מלא סופי ומוחלט את הזכויות במקרקעין. חיזוק נוסף לגרסת התובעים נמצא, לטענתם, בפיצוי נוסף שניתן למנוחה חוסניה בשנת 2015 בגין הנחת מערכת להולכת קו הגז הטבעי. גם במסגרת אותו הליך שולמו הפיצויים בהתאם לשטח המסוים שבו החזיק כל אחד מן הצדדים ולגדרות שהפרידו בפועל בין השטחים, באופן המלמד כי גם רשויות המדינה לא ראו את הצדדים כשותפים במושע אלא התבססו על הסכם החלוקה כמחלק את זכויות הבעלות. לטענת התובעים המחלוקת הנוכחית התעוררה רק לאחר אישורה של תמ"ל 1039 והשינוי שחל בייעוד החלק המשתתף בתכנית, מקרקע חקלאית לקרקע המיועדת למגורים. העובדה כי הטענה עלתה רק לאור שינוי היעוד מעידה על היעדר מהימנותה. לעניין זה מפנים התובעים לתשריט שנערך לבקשת הוועדה המקומית בעקבות דיון שנערך ביום 16.5.2022. התשריט מציב את גבולות החלוקה ההיסטורית על גבי תחום תמ"ל 1039 וממחיש כי החלק המשתתף בתוכנית הוא בעיקרו החלק במקרקעין ששייך למשפחת בלעום, בעוד שחלקה של המנוחה חוסניה מצוי בעיקרו מצפון לתחום התוכנית. בהתאם לכך, לדעת היועץ המשפטי של הוועדה המקומית, לכל היותר חלק מזערי מחלקה של המנוחה חוסניה (על פי הסכם החלוקה) כלול בחלק המשתתף בתוכנית. ב.3. טענות הנתבעים הנתבעים אינם חולקים על כך שהמנוחה חוסניה מכרה בשנת 1962 לארבעת האחים בלעום זכויות בשטח כולל של כ-17 דונם מתוך המקרקעין. עם זאת, לטענתם, המכר הקנה לרוכשים זכויות בלתי מסוימות במושע, ולא בעלות בחלק הדרומי או בכל שטח פיזי מסוים אחר במקרקעין. הנתבעים לא הכירו את הסכם החלוקה אלא את הסכם המכר בלבד. משכך, לא ניתן לאמץ את הסכם החלוקה כהסכם אותנטי, שכן, יש להניח, שאילו היה נחתם על ידי אמם, הוא היה מוצג להם ביחד עם הסכם המכר. כבר בתחילת ההליך העלו את הדרישה לבדוק את ההסכם, הסכם החלוקה והתשריט באמצעות מומחה. הם אמנם ביקשו לאפשר את בדיקת חתימותיה של המנוחה והשוואתן למסמכים שאין מחלוקת כי נחתמו על ידה, אך לטענתם, מקום שבו מבקשים התובעים לבסס זכות במקרקעין על מסמך שחתימת המוכרת עליו מוכחשת, על התובעים מוטל הנטל להוכיח את חתימתה של המנוחה עליו וזאת הם לא עשו. בהקשר זה טוענים כי התשריט שהוגש אינו נושא תאריך, אינו קריא במלואו, לא הוכח מתי נערך ועל ידי מי, או כי הוא קשור להסכם החלוקה מיום 10.6.1962 (פרוטוקול מיום 9.9.24, עמוד 12, שורות 9-7) ולא הוצג מקור של אותו תשריט. בסיכומיהם הפנו בעניין זה לעדותו של התובע 1 ממנה עלה, לטענתם, כי אין בידי התובעים את המסמך המקורי (פרוטוקול מיום 1.10.24, עמוד 6, שורה 15). כן טוענים כי התשריט לא נכלל בין המסמכים שהציגו התובעים לחברת כביש חוצה ישראל במסגרת הליכי הפיצוי. לטענתם, אילו היה מדובר בתשריט מוסכם מזמן אמת, הקובע חלוקה מחייבת של החלקה לצפון ולדרום, ניתן היה לצפות שיוצג במסגרת הליך שבו נדרשה קביעת הזכאות לפיצויים בגין שטחים מסוימים. הנתבעים חולקים גם על המשקל שמבקשים התובעים לייחס לעדותו של התובע 2, שכן בשנת 1962 היה בן שבע ובחקירתו הודה כי לא נכח בעת עריכת ההסכמים. לדבריו, רק לאחר שגדל נחשף למידע ולמסמכים הנוגעים למקרקעין (תמליל מיום 30.6.25, עמוד 1, שורות 38-32). לפיכך אין בעדותו כדי להוכיח את נסיבות כריתתו של הסכם החלוקה, את חתימת המנוחה עליו או את תוכן ההסכמות שהושגו בשנת 1962. הנתבעים מייחסים משקל לעובדה שהסכמי המכר והחלוקה לא הושלמו ברישום במשך למעלה משישים שנים. לטענתם, אם אכן הושגה בשנת 1962 חלוקה סופית של הבעלות בחלקה, במסגרתה הוקנה לאחים בלעום חלק דרומי מוגדר, ניתן היה לצפות כי הם יפעלו לרישום הזכויות והחלוקה בסמוך לכך. בפועל נותרו המקרקעין רשומים בשלמותם על שם המנוחה חוסנייה ורק ביום 26.2.2017 נרשמה הערת אזהרה לטובת התובע 1. בהקשר זה מפנים הנתבעים לחקירת התובע 2, אשר העיד בתחילה, כי חוב שרבץ על המקרקעין מנע את השלמת הרישום אך בחקירתו התברר, כי מדובר בעיקול שנרשם רק ביום 14.4.2005, עשרות שנים לאחר עסקת המכר, ולא ניתן כל הסבר לטעם בשלו לא פעלו התובעים לרישום זכויותיהם בסמוך לאחר החתימה (תמליל מיום 30.6.25, עמוד 2, שורות 29-7). לשיטת הנתבעים, הדבר מחליש את הטענה כי הצדדים ראו בהסכם החלוקה חלוקה קניינית סופית ומחייבת כבר בשנת 1962. יתרה מכך, אף אם תתקבל העמדה כי הסכם החלוקה נחתם על ידי המנוחה חוסנייה, ואף אם התקיימה בפועל הפרדה באופן עיבוד הקרקע הרי שלכל היותר מדובר בהסכם המסדיר את השימוש במקרקעין ואינו יכול להשליך על זכויות הבעלות במקרקעין. עצם השימוש הממושך בשטחים מסוימים אינו יוצר כשלעצמו זכויות קנייניות ואינו יכול לשמש תחליף להליכי החלוקה והרישום הנדרשים בדין. לשיטתם, אף אם כל אחת מן המשפחות עיבדה לאורך השנים אזור מסוים, מדובר בהסכמה מעשית בדבר אופן השימוש במקרקעין המשותפים, מבלי שהשותפים ויתרו על זכויותיהם הקנייניות הבלתי מסוימות בחלקה כולה. בנוסף, הנתבעים חולקים על המשמעות שמבקשים התובעים לייחס להסדרי הפיצוי עם חברת כביש חוצה ישראל. לטענתם, תכליתם של הסכמי הפיצוי הייתה לקבוע זכאות לקבלת הפיצוי בגין השטחים שהופקעו בפועל, ולא להכריע בזכויות הבעלות ביתרת החלקה. העובדה שהמנוחה חוסנייה, סעיד בלעום ויורשי עבד אלרחמאן קיבלו פיצויים בגין שטחים שונים אינה מוכיחה, לטענתם, כי בוצעה קודם לכן חלוקה קניינית מחייבת של מלוא החלקה. עוד לטענתם, חברת כביש חוצה ישראל לא התיימרה להכריע בזכויות הצדדים ביתרת המקרקעין. העובדה שחברת חוצה ישראל השתכנעה, לצורך הסכמי הפיצוי, כי אדם מסוים זכאי לפיצוי בגין השטח המופקע שאליו מתייחס ההסכם, אינה שקולה לקביעה בדבר בעלותו בשטח מסוים מתוך יתרת החלקה. ממילא אין בהליכי ההפקעה בכדי להשלים את החסר הראייתי והקנייני הנוגע להסכם החלוקה. לכך מוסיפים הנתבעים, כי חלוקה בעין של מקרקעין טעונה עמידה בהוראות הדין. הם מפנים, בין היתר, להוראות סעיפים 37 ו-38 לחוק המקרקעין וטוענים כי מקום שבו מבקשים לבצע פירוק שיתוף בדרך של חלוקה בעין נדרש אישור המעיד כי החלוקה תואמת את דיני התכנון והבנייה וכי לא ניתן ליתן פסק דין לחלוקת קרקע בין בעלים משותפים אלא על יסוד תשריט שאושר כדין. בענייננו, לא הוצג תשריט מאושר, לא ניתן אישור המפקח ולא בוצע הליך תכנוני או רישומי שהביא לחלוקת החלקה. לחלופין טוענים, כי גם אם היה בין הצדדים הסכם שיתוף או הסדר שימוש כלשהו תקף בעבר, לא ניתן להחילו כיום; במהלך השנים הופקע חלק ניכר מן החלקה לצורך כביש חוצה ישראל, וחלקים אחרים עברו שינויי ייעוד והליכי תכנון ואיחוד וחלוקה. שינויים אלה שינו את מצב המקרקעין באופן שאינו מתיר אכיפה של הסכם החלוקה. בהיבט התכנוני טוענים הנתבעים כי יש ליתן משקל להליכי תמ"ל 1039 ולהקצאות שנעשו מכוחה על יסוד מצב הזכויות הרשום. לטענתם, לא ניתן באמצעות ההליך הנוכחי לעקוף את המנגנונים הנוכחיים, ולהמיר בדיעבד זכויות הרשומות במושע בזכויות בעלות במגרשים מסוימים על יסוד תשריט פרטי שלא אושר ולא נרשם. הנתבעים טוענים עוד כי בקשותיהם להיתרי גידור הוגשו ביחס למגרשים שלשיטתם הוקצו מכוח התוכנית ואשר למנוחה חוסנייה זכויות בהם. הם דוחים את טענת התובעים כי עצם הגשת הבקשות מהווה ניסיון להשתלט על מקרקעי התובעים, וטוענים כי המחלוקת שנתגלעה בעקבות בקשות ההיתר אינה יכולה לשמש כשלעצמה בסיס לקביעה קניינית בדבר הבעלות בחלק הדרומי. ביחס לסעד הנוגע לחוב מיסוי מקרקעין טענו הנתבעים כי מדובר בסעד כספי שאינו מצוי בסמכותו העניינית של בית המשפט. הם מוסיפים כי בכתב התביעה נטענה טענה בדבר קיומו של חוב באופן כללי, מבלי שהונחה, לטענתם, תשתית מספקת ביחס למקור החוב, היקפו והחיוב החל על הצדדים. לפיכך הם דוחים גם את הדרישה לחייבם בסילוק החוב לצורך השלמת הרישום. אשר לסעדים התכנוניים טענו הנתבעים כי בית המשפט אינו משמש ערכאת ערעור על החלטות מוסדות התכנון ואינו מוסמך להורות לוועדה המקומית כיצד להפעיל את שיקול דעתה. לדידם, טענות הנוגעות להליכי תמ"ל 1039, ולהחלטות רשויות התכנון מקומן בהליכים הקבועים בדיני התכנון והבנייה ובמידת הצורך בבית המשפט לעניינים מינהליים. ג. דיון והכרעה ג.1. הכרעה בטענות הסף הסמכות העניינית כפי שפורט לעיל, לטענת הנתבעים דין התביעה דחיה על הסף בשל היעדר סמכות עניינית. לטענתם, לא ניתן לטעון לזכויות בעלות ספציפיות של כל אחד מבעלי הזכויות בחלקה 16 וזאת נוכח הוראת סעיף 27 לחוק המקרקעין. משלא ניתן לטעון לבעלות בחלקים ספציפיים בחלקה 16, הרי שהסכם החלוקה הינו הסכם העוסק בחלוקת זכויות החזקה והשימוש במקרקעין בין הבעלים השונים, ונוכח הוראת סעיף 51 (א) (3) לחוק בתי המשפט, הסמכות לדון בנובע ממנו הינה לבית משפט השלום. משהוגשה התביעה לבית המשפט המחוזי, דינה דחיה. ההכרעה בשאלת הסמכות העניינית נעשית על פי מבחן הסעד, במסגרתו נבחן הסעד כפי שנתבקש בכתב התביעה, תהא עילת התביעה אשר תהא. בהתאם לסעיף 51 (א) (3) לחוק בתי המשפט, בענייני מקרקעין, כאשר הסעד המבוקש נוגע לחזקה או שימוש במקרקעין, הסמכות תהיה בידי בית משפט השלום, בעוד כאשר מתבקש סעד אחר במסגרת תביעות אחרות הנוגעות למקרקעין, הסמכות היא של בית המשפט המחוזי (ראו רע"א 4890/15 אלוש נ' עיריית טבריה (31.12.2015), רע"א 1924/16 אבו ג'אנם נ' נכסי רמלה 3 בע"מ (20.4.2016)): "נדרש לבחון, אפוא, במבט צופה פני עתיד, מה תהא המשמעות האופרטיבית של מתן הסעד המבוקש בתביעה? – אם המשמעות תהא אכיפת זכות קניינית, כדוגמת הוראה על רישום בעלות, חכירה או חלוקה בפנקסי המקרקעין, אז הסמכות העניינית תיקבע לפי סעיף 51(א)(3) לחוק; אם המשמעות תהא העברת זכויות חוזיות בלבד, ללא כל הוראה "קניינית" אופרטיבית, למשל כאשר לא ניתן לרשום את הזכויות, אזי הסמכות העניינית תיקבע בהתאם לשווי הסעד.". כאמור בפתיח, המחלוקת בין הצדדים עלתה לראשונה בפני הוועדה המקומית לתכנון ובניה כאשר כל אחד מהצדדים טוען כי לו הזכות להירשם כבעלים במגרשי התמורה וכפועל יוצא מכך, הוא בעל הזכות להוצאת היתרי בניה במגרשים אלו. הנתבעים טענו לכך מכוח הרישום הקיים והעובדה כי זכויותיהם של האחים בלעום מכוח הסכם המכר טרם נרשמו בלשכת רישום המקרקעין, והתובעים טענו לכך מכוח זכותם להירשם כבעלים מכוח הסכם המכר והסכם החלוקה. בשלב הדיון בבקשה לסעד זמני לא אישרו הנתבעים את החתימה על הסכם המכר (רק בכתב ההגנה אישרו כי אין מחלוקת על קיומו). נוכח המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים בפני הוועדה המקומית לתכנון ובניה ונוכח מהות הסעד הזמני שהתבקש, הסכימו הצדדים במסגרת הדיון בבקשה לסעד זמני, כי הוועדה המקומית לא תוציא היתרי בניה במגרשי התמורה עד להכרעה במחלוקת הקניינית בין הצדדים ("מוסכם על הצדדים כי לאור המחלוקת הקניינית לא ניתן להוציא או לממש היתר בניה בנוגע לשטח וזאת עד לבירור הטענות הקנייניות של הצדדים. עמדה זו יפה ורלוונטית לכל היתר בניה שיבקש מי מהצדדים להוציא בנוגע לשטח נושא המחלוקת." (ההדגשה אינה במקור – י.מ.) (פרוטוקול עמוד 3 שורות 29-31)). בכתב התביעה לא התבקשה הצהרה בנוגע לזכויות הקנייניות במגרשי התמורה, אלא הצהרה לפיה הסכם החלוקה נחתם על ידי המנוחה חוסנייה ועומד בתקפו וקובע זכויות בלעדיות של הצדדים בחלקה ("בית המשפט הנכבד מתבקש בזאת לאשר את הסכם חלוקת המקרקעין שבין התובעים ואמם המנוחה של הנתבעים 1-2... במסגרתו החלק הצפוני בהתאם לתשריט הינו של המנוחה חוסניה חוסין מסארוה אמם של הנתבעים 1-2 ואילו החלק הדרומי שייך לתובעים וליתר האחים שלהם מכוח הסכם החלוקה (ההדגשות אינן במקור – י.מ.). מכוח הצהרה זו ביקשו התובעים כי אורה לוועדה המקומית לתכנון ובניה שלא להוציא היתרי בניה לנתבעים שכן אין להם כל זכות במגרשי התמורה. לאחר ששקלתי את כלל טענות הצדדים, לא מצאתי לקבל את עמדת הנתבעים לפיה, המחלוקת בין הצדדים נוגעת לחזקה ושימוש במקרקעין. אפרט עמדתי. ראשית, בהתאם למבחן הסעד, הסעד שהתבקש הינו כי אורה כי החלק הדרומי "שייך" לתובעים וניתן ללמוד מעתירה זו כי הסעד המבוקש הינו הצהרה על זכות בעלות בהתאם להסכם החלוקה (וזאת מבלי להביע עמדה האם ניתן להיעתר לסעד זה). שנית, מלשון הסכם החלוקה עולה כי הצדדים גילו דעתם, כי בכוונתם לבצע הפרדה, סופית, מלאה ובלתי הדירה בין שני חלקי המקרקעין (הצפוני והדרומי), על כל הזכויות הנובעות מכך. כך, ה"הואיל" השלישי קובע: "והואיל וברצון שני הצדדים לחלק את החלקה המשותפת הנל, ביניהם, חלוקת קבע מחייבת ואין לחזור ממנה ובאמצעותה לקבוע ולסיים חלקו של כל אחד משני הצדדים בחלקה הנ"ל" (ההדגשה אינה במקור – י.מ.). סעיף 2 להסכם קובע כי החלק הצפוני יהא של המנוחה חוסנייה והחלק הדרומי של האחים בלעום. סעיף 3 קובע: "שני הצדדים מצהירים שחלוקה זו היא סופית ומחייבת את שניהם ואין לחזור ממנה." (ההדגשה אינה במקור – י.מ.). אמנם, החלוקה לא הושלמה מהפן הקנייני, היינו, לא בוצעה פרצלציה ולא נרשמו זכויות הבעלים של כל אחד מהצדדים בנפרד על חלקו, ברם, נוכח השתלשלות האירועים המאוחרת (אישור תמ"ל 1039, ביצוע איחוד וחלוקה והקצאת מגרשי התמורה), נוצרה למעשה חלוקה חדשה מכוח הדין במקרקעין, המאפשרת את השלמת רישום זכויות הבעלות במגרשי התמורה בנפרד מזכויות הבעלות בחלקה 16. היינו, עם אישורה של תמ"ל 1039 חלקה 16 כבר אינה קיימת בגדלה המקורי, החלק המשתתף בתמ"ל 1039 שמקורו בחלקה 16 נגרע ממנה רישומית (כ– 4.9 דונם), והחלוקה החדשה מתקיימת וקיבלה תוקף מכוח אישור התכנית (ראו סעיף 124 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה – 1965: "תחילת תקפה של חלוקה חדשה היא ביום תחילת תקפה של התכנית שבה נכללה החלוקה."). משנוצרה חלוקה חדשה מכוח הדין, והחלק הדרומי בחלקה 16 (הוא החלק המשתתף בתמ"ל 1039) כבר אינו שייך לחלקה 16, לא ניתן לקבל את טענת הנתבעים, כי נוכח העובדה שבחלקה 16 בגדלה ההיסטורי לא בוצעה פרצלציה, עניינו של ההליך כאן חזקה ושימוש במקרקעין. די בכך בכדי לקבוע כי הסכסוך מצוי בסמכותו של בית המשפט המחוזי. שלישית, ומבלי לגרוע מהאמור לעיל, נוכח כלל נסיבות העניין, ניתן אף לקבל את עמדתם החלופית של התובעים, לפיה, ענין לנו ב"תביעה אחרת הנוגעת למקרקעין" המצויה אף היא בסמכות בית המשפט המחוזי (בהתאם לסעיף 51 (א)(3) סיפא לחוק בתי המשפט); כאמור לעיל, הצדדים גילו דעתם כי הסכם החלוקה אינו קובע זכויות שימוש גרידא אלא מחלק ומפצל באופן בלתי הדיר ביניהם את כלל הזכויות הנובעות מהמקרקעין ובכללן את קבלת התמורות הנובעות מהחלקים הספציפיים ששויכו לכל אחד מהם (לרבות תמורות שהתקבלו בדמות קרקע חלופית שניתנה למר סעיד בלעום). לאור זאת, מכוח הסכם החלוקה, משהופקעו החלקים במקרקעין על ידי כביש חוצה ישראל, פוצה כל אחד מהבעלים על פי החלק הספציפי ששויך לו בהסכם החלוקה וסכומי הפיצוי או הקרקע החלופית, לא שולמו לכלל בעלי הזכויות במקרקעין. הצדדים לא חלקו על כך ועובדה זו אף עולה מהמסמכים עליהם חתמה חוסנייה טרם קבלת הפיצוי (סעיף 1 למסמך שכותרתו "כתב ויתור ביחס לתביעת פיצויים במקרקעין", נספח 3 לכתב הגנתה של הנתבעת 3, כביש חוצה ישראל בע"מ): "אני בעל הזכויות ...והמחזיק במקרקעין המופקעים..." ובסעיף 2: "הנני הזכאי הבלעדי לקבלת פיצוי בגין המקרקעין המופקעים..."וכך גם בסעיף 5: "הריני להצהיר כי אני הזכאי הבלעדי לקבלת התמורה...". (ההדגשה אינה במקור – י.מ.). כידוע, הפקעה היא רכישה כפויה של זכויות פרטיות במקרקעין, המתבצעת על ידי המדינה או מי מטעמה, למטרה ציבורית והזכאות לפיצוי נתונה למי שהיו בעלי הקרקע (ראו: ע"א 261/84 רפאלי נ' חנניה, פ"ד מ(4) 561, 571-570 (1986), ע"א 977/91 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים נ' נוסייבה, פ"ד מו(5) 758, 763 (1998); ע"א 388/22 נתיבי ישראל - החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ נ' שלמה הובר (נבו 15.8.2023)). היינו, חברת כביש חוצה ישראל רכשה מהמנוחה חוסנייה וכן ממר סעיד בלעום ומוחמד עבד אלרחמאן בלעום המנוח את החלקים הספציפיים ששויכו להם במסגרת הסכם החלוקה כנגד קבלת תמורה מלאה כל אחד בגין חלקו (לרבות, כאמור, תמורה שעניינה קרקע חלופית שלא ניתנה לבעלי הזכויות במשותף אלא לכל אחד על פי חלקו). מכאן עולה, כי כלל בעלי הזכויות במקרקעין ראו עצמם כבעלים בלעדיים בחלק המקרקעין ששויך להם בהסכם החלוקה, כי הסכם החלוקה לא נגע רק לשימוש במקרקעין אלא לכלל הזכויות הנובעות מן הבעלות, לרבות קבלת תמורות בגין החלק הספציפי ששויך לכל אחד מהם ומשכך, לכל הפחות ענין לנו ב"תביעה אחרת הנוגעת למקרקעין" (בהתאם לסעיף 51 (א)(3) סיפא לחוק בתי המשפט) ואין מדובר במחלוקת שעניינה חזקה ושימוש. עוד לא מצאתי לקבל את טענת הנתבעים לפיה מדובר, למעשה, בתביעה לפירוק שיתוף ועל כן היה מקום להגישה לבית משפט השלום; המחלוקת בין הצדדים נוגעת למעשה, לחלק המשתתף בתמ"ל 1039, אשר נגרע מחלקה 16. משכך, לכאורה, אין מניעה להכריע בזכויות הבעלים בו ללא צורך בפירוק שיתוף. ההסכם פקע או התיישן לא מצאתי לקבל אף את טענת הנתבעים לפיה, נוכח העובדה שמדובר במקרקעין מוסדרים וכי הזכויות על פי הסכם החלוקה לא נרשמו, הרי שההסכם פקע או התיישן. סעיף 2 לחוק ההתיישנות, התשי"ח–1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), קובע, כי ההתיישנות אינה מבטלת את הזכות גופה, אלא עשויה למנוע את בירורה של תביעה לקיומה, אם חלפה תקופת ההתיישנות והטענה הועלתה כדין. סעיף 6 לחוק ההתיישנות מוסיף וקובע, כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. לפיכך, השאלה אינה כמה שנים חלפו מאז חתימת ההסכמים, אלא מתי נולדה עילת התביעה בגינה נדרש הסעד בהליך זה. ככלל, נקבע בפסיקה, כי תאריך לידתה של עילת התובענה חל במועד שבו "מתקיימות כל העובדות החיוניות המגבשות בידיו של התובע כוח להגיש תובענה ולזכות בסעד המבוקש" (ע"א 2262/17 פז חברת נפט בע"מ נ' דיעי, פסקה 48 והאסמכתאות שם (2.7.2019); רע"א 901/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פ"ד סד(2) 82, 118-117 (2010)). מקום בו עילת התביעה היא הפרת חוזה, מתגבשת עילה זו לכל המוקדם ביום ההפרה, ולא ביום יצירת החיוב (ראו ע"א 3599/94 שמעון יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (18.2.1997), ראו גם ע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן, פ"ד נז(5) 49, בעמ׳ 61–69 בפסקאות 11–18 (2003) (להלן: "ענין צימבלר")). בעניין צימבלר נדחתה טענה להתיישנות תביעה לאכיפת הסכם מכר נושן שלא נרשם בלשכת רישום המקרקעין מהטעמים המפורטים שם ובין היתר נוכח העובדה כי הצדדים נהגו על פי ההסכם, כי המוכרת חבה בנאמנות קונסטרוקטיבית כל עוד לא נרשמו המקרקעין על שם הרוכשים ועילת התביעה קמה רק עם כפירת המוכרת בזכויות הרוכשים. בענייננו, הצדדים נהגו על פי הסכם החלוקה מאז חתימתו, כאשר, בין היתר, עיבדו את המקרקעין בהתאם להסכם החלוקה, קיבלו פיצוי בגין הפקעות חלקים ספציפיים בהתאם להסכם החלוקה, לרבות פיצוי שקיבלה המנוחה חוסנייה בשנת 2015 בגין החלק הספציפי ששויך לה והערת האזהרה נרשמה בשנת 2017. לראשונה כפרו הנתבעים בתקפו של הסכם החלוקה (או בהתאם לטענת התובעים הפרו את הוראות הסכם החלוקה), כאשר ביקשו להוציא היתר בניה במגרשי התמורה וטענו, כי בניגוד להסכם החלוקה הם בעלי הזכויות בהם. כפירה או הפרה זו התרחשה בשנת 2022 וזהו מועד התגבשות העילה. משהתביעה הוגשה זמן קצר לאחר מכן, לא ניתן לטעון כי עילת התביעה התיישנה. לא מצאתי לקבל את הטענה כי ההסכמים או הסכם החלוקה "פקע". לא מצאתי כל נימוק משפטי או טיעון עובדתי לביסוס הטענה כי הסכם החלוקה חדל מלהתקיים לפני שנים רבות ועל כן לא ניתן לתבוע מכוחו (ולטעמים המשפטיים לדחיית הטענה ראו ענין צימבלר לעיל); לא נשלחה כל הודעת ביטול להסכם החלוקה, המנוחה חוסנייה ואף הנתבעים עצמם פעלו על פיו, והמחלוקת בנוגע לקיומו או נפקות הוראותיו נתגלעה כעת, ומתבררת בהליך כאן. יתרה מכך, לשון ההסכם הינה כי מדובר בהסכם ל"חלוקת קבע מחייבת ואין לחזור ממנה" ואף מטעם זה לא ניתן לטעון כי הסכם החלוקה "פקע". לאור כל האמור, לא מצאתי לקבל את טענות הנתבעים לפיהן היה מקום לדחות את התביעה על הסף ואפנה כעת לדון בטענות התובעים לגופן. ג.2. הכרעה בטענת הזיוף הנתבעים ביססו את הטענה לפיה המנוחה חוסנייה לא חתמה על הסכם החלוקה על עדותו של בנה, הנתבע 1, שהעיד, כי הוא לא הכיר את הסכם החלוקה, אמו מסרה לו רק עותק מהסכם המכר, ואף שהודה כי היתה הפרדה פיסית בין החלק שעובד על ידי המנוחה חוסנייה לבין החלק שעובד והוחזק על ידי האחים בלעום, לא הוצג לו מעולם תשריט חלוקה או הסכם החלוקה. מעובדה זו הסיק, כי מדובר במסמך שאינו אותנטי ומזויף. כן נטען כי הנטל להוכיח את אותנטיות החתימה מוטל על המבקש להסתמך על החתימה. לצורך הוכחתה של חתימה, הוכרו, בין היתר, עדות ישירה של החותם או של מי שנכח בעת החתימה, השוואת חתימות ועדותו של מי שמכיר היטב את כתב היד או החתימה. עוד נקבע כי חוות דעת גרפולוגית עשויה להיות כלי ראייתי חשוב ואף רצוי במקרים המתאימים, אך אין חובה גורפת להגיש חוות דעת מומחה, וההכרעה בדבר אותנטיות המסמך נעשית על יסוד מכלול הראיות על ידי בית המשפט, אשר רשאי להפעיל שיקול דעת לאור הממצאים הקיימים בפניו (ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240, 261–263 (1993)). משכך, לא מצאתי לקבל את טענת הנתבעים לפיה היה על התובעים להביא חוות דעת גרפולוגית או מומחה מטעם לביסוס הטענה כי החתימה הינה חתימתה של המנוחה חוסנייה. לצורך ביסוס הטענה כי המסמכים נחתמו על ידי המנוחה חוסניה, הובאו עדויות ישירות של התובע 1 ואחיו מר סעיד בלעום לפיהן ראו את המנוחה חוסניה חותמת על המסמכים ואין דרישה כי אותנטיות החתימה תוכח דווקא על ידי חוות דעת מומחה. הנתבעים הם שטענו כי החתימה מזויפת; טענה לזיוף מחייבת כמות ראיות ורף ראיות גבוהים יותר מאלו המוצגים ברגיל בהליך האזרחי בבחינת מאזן ההסתברויות. קיימת זיקה בין חומרת הטענה לעוצמת ההוכחה הנדרשת להוכחת הטענה, ומקום בו מועלית טענת תרמית וזיוף, על בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות קל וחומר כאשר החותם אינו עוד בין החיים (ראו, לדוגמה, ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4) 253, 257 (1984); ע"א 359/79 אלחנני נ' רפאל, פ"ד לה(1) 701, 711 (1980); ע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל נ' סנדובסקי, סעיף 5 לפסק דינה של השופטת שטרסברג-כהן והאסמכתאות שם, 17.7.2003); ע"א 3725/08 חזן נ' חזן (3.2.2011); ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח, פ"ד מו(1) 589 (1986) ע"א 45/15 נבולסי נ' נבולסי, פסקה 13 (15.5.2017); ע"א 3546/10 מישאלי נ' קליין, פסקאות 14–15 (18.4.2012)). על אף הצורך בראיות כבדות משקל להוכחת טענת הזיוף, לא ביססו הנתבעים טענתם בעדות כל שהיא מזמן אמת או בחוות דעת מומחה. מנגד, כפי שצוין לעיל, העידו בפני התובע 1 ואחיו, סעיד בלעום, שניהם נכחו במעמד החתימה על שני ההסכמים, תיארו את מעמד החתימות, לרבות את מעמד החתימה על התשריט, העידו שניהם עדויות קוהרנטיות, לפיהן ראו בעיניהם את המנוחה חוסנייה חותמת באמצעות טביעת אצבעה. ואכן טביעת אצבע מוטבעת על הסכם המכר ועל התשריט המעגן את החלוקה כאשר לצד טביעת האצבע שעל התשריט מצוין: "אני החותמת מטה חוסיין מסראווה ת.ז 5431964 מאשרת בזה שהחלק שלי שבבעלותי בחלקה 16 הינו החלק הצפוני של החלקה המסומן א'.(ההדגשה אינה במקור). שני האחים בלעום העידו כי החתימה על שני ההסכמים לא נערכה באותו יום אלא בהפרש של כשבועיים (כעולה גם מתאריכי ההסכמים) ובניגוד לנטען על ידי הנתבעים, שני ההסכמים המקוריים, הן הסכם המכר והן הסכם החלוקה, הוצגו במהלך הדיון בפני (בעמוד 3 שורות 13-14 ובעמוד 3 שורות 37-39 לפרוטוקול מיום 1.10.2024 הוצג הסכם החלוקה המקורי ובעמוד 2 שורות 6-16 ובעמוד 2 שורות 28 עד סוף העמוד בפרוטוקול יום 1.10.2024 הוצג הסכם המכר המקורי). הנתבע 1 בנה של המנוחה חוסנייה אישר, כי אמו לא חתמה בכתב יד אלא באמצעות טביעת אצבע. חיזוק נוסף לעדויות התובע 1 ומר סעיד בלעום ניתן למצוא בהתנהלות הצדדים מאז חתימת הסכם המכר והסכם החלוקה ועד למועד פרוץ המחלוקת. לא היתה מחלוקת כי אכן בוצעה חלוקה פיסית של המקרקעין ולא היתה מחלוקת כי הצדדים נהגו על פי חלוקה זו אף בכל הנוגע לכלל הזכויות הנובעות מהחלוקה הפיסית ובכללן חלוקת התמורות הנובעות מהחלקים הפיסיים שהוחזקו על ידי כל אחד מהצדדים. כך עלה מהתנהלות הצדדים בכל הנוגע לעיבוד הקרקע על ידי כל אחד מהצדדים בחלקו הבלעדי, כך עלה מהעובדה כי התובע 2 בנה בית על החלק המוחזק על ידו, כך עלה מהתנהלות הצדדים בכל הנוגע להפקעה שבוצעה על ידי כביש חוצה ישראל, וכך עלה מהתנהלות הצדדים בכל הנוגע לפיצוי שהתקבל מהנחת צינור הגז הטבעי (במסגרת שני הליכים אלו התקבלו הפיצויים בידי כל אחד מהבעלים בגין החלק הספציפי שבידיו ולא חולק בין כלל הבעלים ביחס לחלקו היחסי). לאור האמור, ונוכח רמת ההוכחה הנדרשת לביסוס טענת הזיוף לא מצאתי לקבלה; אל מול עדויותיהם של התובע ומר סעיד בלעום, שלא נסתרו ואף נתמכו בהתנהלות הצדדים במהלך השנים, לא הובאה כל ראיה לסתור מטעם הנתבעים והעובדה כי הנתבע 1 לא הכיר את ההסכם עצמו, אין בה די בכדי לבסס קביעה כי מדובר בהסכם מזויף. לפיכך, אני דוחה את הטענה כי הסכם החלוקה מזויף וקובעת כי התובעים הוכיחו ברמת ההוכחה הנדרשת כי הסכם החלוקה והתשריט אותנטיים וכי החתימה על התשריט היא חתימתה של המנוחה חוסנייה. ג.3. הכרעה בטענות התובעים גופן טענתם המרכזית של הנתבעים בהליך שבפני היתה, כי הסכם החלוקה לא נועד להפריד בין זכויותיהם הקנייניות של הצדדים במקרקעין אלא להסדיר את השימוש הנפרד בהם (ראו סעיפים 21-22 לסיכומי הנתבעים). ראשית, ככל שזוהי עמדת הנתבעים, כלל לא ברור מדוע לטענתם לתובעים אין זכויות כלל במגרשי התמורה. נאמנים לגישתם לפיה הצדדים בעלים במקרקעין במושע, נראה כי שומה היה על הנתבעים, לכל הפחות, לטעון כי הם בעלים במשותף במגרשי התמורה על פי חלקם היחסי בחלקה 16 (וכפי שהעיד הנתבע 1, כי לגישתו חלקה היחסי של המנוחה חוסנייה הינו 40% במקרקעין ואילו של האחים בלעום 60%, תמלול ישיבת יום 30.6.2025 עמוד 15 שורות 31-37). שנית, וכאן המהות, טענת הנתבעים אינה עולה בקנה אחד עם התנהלותה של המנוחה חוסנייה בכל הנוגע הן להפקעה שבוצעה על ידי כביש חוצה ישראל והן לפיצוי שהתקבל בידיה בגין הנחת מערכת צינורות הגז הטבעי. בשתי הזדמנויות אלה קיבלה המנוחה חוסנייה פיצוי בגין החלק המסוים במקרקעין ששויך לה בהסכם החלוקה וקיבלה את הפיצוי באופן בלעדי. עובדה זו מעידה על כך שהיא עצמה (כמו גם הנתבע 1 שהעיד כי היה מעורב באופן פעיל בקבלת הפיצוי בגין ההפקעה שבוצעה לצורך כביש חוצה ישראל), ראו עצמם, בוודאי בכל הנוגע לקבלת התמורות בגין המקרקעין, כבעלים בלעדיים בחלק הצפוני ולא ראו עצמם כבעלים במשותף במושע ביחד עם התובעים כפי שטוענים כיום, שכן לא חלקו עם האחים בלעום, כפי חלקם היחסי, את הפיצוי. לאור זאת, יש ממש בעמדת התובעים לפיה, כפי שנהנתה המנוחה חוסנייה באופן בלעדי מהפיצוי שניתן לה על ידי כביש חוצה ישראל והנחת קו הגז הטבעי, זכאים הם כיום ליהנות, על פי חלקם בהסכם החלוקה, מהתמורה המתקבלת בתמ"ל 1039. עמדת התובעים עולה בקנה אחד עם פסיקה ענפה של בתי המשפט הדנה בשאלה מה דינן של תמורות המתקבלות בגין חלקים ספציפיים בקרקע שהבעלות בה משותפת ונחתם בין הבעלים הסכם שיתוף. ראו את שנקבע בע"א 5628/99 מרקין נ' יורשת המנוח יהודה משה ז"ל (5.11.2002) (להלן: "ענין מרקין") בפסק דינו של כבוד השופט מצא: "ברור מן החוזה כי כוונת המתקשרים הייתה לבצע מכר של נכס מקרקעין מסוים ומוגדר, על כל הכרוך בכך. במכר כזה, לאחר שהושלם, נושא כל צד בעצמו בתוצאותיה של הפקעה הפוגעת בשטחו. ביצועה המעשי של עיסקת המכר נושא ענייננו הושלם לפני שנים רבות, ולכל המאוחר בשנת 1988, עת שולמה למוכר – כגירסת יורשיו – יתרת התמורה. המוכר והקונה אמנם לא השלימו את עיסקתם ברישום, וההפקעות פגעו בחלקה בעוד הזכויות בה רשומות על שמו של המוכר, אך בנסיבותיו של המקרה אין, לדידי, יסוד לייחס למתקשרים כוונה להשגת תוצאה שונה מזו המקובלת בעיסקה מושלמת בכל הנוגע להשפעתה של הפקעה אפשרית על גריעת זכויותיו של כל אחד משניהם. על-כן ניתן לומר כי חלוקתם החוזית של סיכוני ההפקעה, כמקובל במכר מושלם, חלה גם על עיסקתם ה"כמעט-מושלמת" של מורישי הצדדים, ומכאן, שעל כל אחד מן הצדדים לשאת בתוצאות ההפקעה כמידת פגיעתה בפועל בשטחו." ובהמשך ראו גם פסק דינו של כבוד השופט ריבלין (בפסקה 4): "טענתו הראשונה של המוכר היא כאמור כי יש להצהיר על כך שההפקעה גרעה 40% גם מן הממכר. משמעות טענה זו היא כי בין המוכר לקונה התקיים שיתוף בחלקה, קרי יש לראות בשניים כאילו היו רשומים כבעלים של חלקים בלתי מסוימים בחלקה, כך שההפקעה צריכה "לנגוס" את אותו שיעור יחסי מחלקו של כל אחד מהם בחלקה. גישה זו יש לדחות. היא אינה מתיישבת עם כוונתם של הצדדים, שעשו ככל יכולתם כדי להימנע מיחסי שיתוף שכאלה. כך בהסכם וכך בהתנהגות שקדמה לו וזו שבאה אחריו. החוזה בין הצדדים נערך לאחר שהקונה החזיק במגרש כשוכר במשך שנתיים; בחוזה צוין כי הקונה מעוניין לרכוש שטח של 500 מ"ר בהתאם לתרשים שצורף לחוזה ועוד נאמר בחוזה כי המוכר מתחייב להפריד את החלקה הנמכרת ולהעבירה על שם הקונה במרשם המקרקעין. מאז ועד היום, זה עשרות בשנים, מחזיק הקונה בממכר. ממילא לא היה מקום לטענה כי במקרה זה נוצרה מעין "ערבות הדדית" של הצדדים לעניין סיכון ההפקעה." אמנם, בשונה מעניין מרקין אין בהסכם בין הצדדים כאן התייחסות מפורשת לביצוע פרצלציה בחלקה 16, אך כאמור, ניתן ללמוד מהתנהלות הצדדים על אומד דעתם בנוגע לאופן בו יש ליהנות מהתמורות המתקבלות עבור החלקים הספציפיים במקרקעין כפי שחולקו ביניהם בהסכם החלוקה. ראו והשוו אף לקביעות בע"א 7136/06 שלום קופמן נ' מרדכי ז"ל לודמיר (22.1.2009) מהן עולה כי אופן הרישום אינו חזות הכל, וכי יש ליתן משקל לאומד דעת הצדדים כפי שנלמד מלשון ההסכמים בין הבעלים ולהתנהלותם. בענייננו, לשון הסכם החלוקה שנערך על ידי הצדדים ברור ומעיד על כוונה להפרדה מוחלטת, מלאה, סופית ומחייבת. אף התנהלות הצדדים מעידה באופן מפורש כי כוונתם היתה שכל אחד מהם ייהנה באופן בלעדי מהתמורות המתקבלות בחלקו על פי הסכם החלוקה. לטענת הנתבעים, נוכח העובדה שחלק מהחלקה נגרע (בין בהפקעה ובין בהכללתו בתמ"ל 1039), לא ניתן עוד להסתמך על הסכם החלוקה, שכן החלקה כבר אינה בגדלה המקורי (כך סעיף 13 לכתב הגנתם). אף טענה זו לא ניתן לקבל. יישום הסכם החלוקה אף על החלקה בגדלה הנוכחי (לרבות בחינת השלכתו על בעלי הזכויות במגרשי התמורה נוכח הפיצוי שקיבלה המנוחה חוסנייה בגין ההפקעה בחלק ששויך לה) יהא ביצוע בקירוב של הסכם החלוקה וישקף את אומד דעת הצדדים כפי שהתגבש בעת החתימה על הסכם המכר והסכם החלוקה, וכפי שנהגו על פיו כל השנים. כאמור, הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה, כי ההפקעה שבוצעה בחלק הצפוני שהוחזק על ידי המנוחה חוסנייה הינה מכירה שהושלמה, תוך תשלום מלוא התמורה בגינה, וכך אף הפיצוי בגין הנחת מערכת הגז הטבעי. לא ניתן כיום לטעון, לאחר ביצוע ההפקעה וקבלת הפיצוי והנאתה של המנוחה מהם באופן בלעדי, כי פקע הסכם החלוקה. ראו ענין מירקין בפסקה 5 לפסק דינו של כבוד השופט ריבלין: "אכן, ביצוע ההסכם בדרך של השלמת ההקניה לאחר ההפקעה לא יהא כמוסכם בחוזה – הקונה לא יהיה זכאי לאכיפתו אלא בנתון לתוצאות ההפקעה. אלא שביצוע בקירוב, או ביצוע מותנה כאמור, של ההקניה מתאפשר מכוח הוראות סעיפים 3 ו-4 לחוק התרופות, ובמקרה זה הוא אף נותן ביטוי לכוונת הצדדים. יש לפרש את החוזה שנקשר ביניהם כמתכוון להעביר מהמוכר לקונה זכויות הקרובות, ככל שרק ניתן, לזכויות בעלות רשומות במגרש, ומכאן – כי כוונת החוזה הייתה להטיל כל סיכון של הפקעה עתידית על הצד שהיה נושא בו לאחר השלמת ההקניה. זוהי תכלית החוזה (ראו א' ברק פרשנות במשפט, כרך ד, פרשנות החוזה [3], בעמ' 208); יש לייחס למתקשרים בו כוונה זהה לזו המקובלת בעיסקה מושלמת, ואכן, יש המציעים להרחיב, אף בלא הסכמה מפורשת או משתמעת, את תחולת ההוראות החלות על זכות הבעלות לעניין ההפקעה גם על מי שיש לו זכות להירשם כבעלים או חוכר לדורות (ד' לוינסון-זמיר פגיעות במקרקעין על ידי רשויות התכנון [4], בעמ' 268). לאור האמור, מצאתי לקבל את עתירתם של התובעים להצהרה כי הסכם החלוקה תקף. לא ניתן להיעתר לעתירת התובעים בנוגע להצהרה בדבר זכות בעלות ספציפית בחלקה 16 וזאת נוכח הוראת סעיף 27 לחוק המקרקעין. יחד עם זאת, כפי שקבעתי לעיל, אומד דעת הצדדים היה כי התמורות להן זכאים בעלי הזכויות בחלקה 16 בגין המקרקעין הן בהתאם לחלוקה שבהסכם החלוקה. משכך, משחלקה 16 לא נותרה בגדלה המקורי וחלק ממנה מצוי כעת בשטחה של תמ"ל 1039, נראה לכאורה, כי התמורות מכוח השטח המשתתף (שטח חלקה 16 המשתתף בתמ"ל 1039), צריכות להיות בהתאם לחלוקה על פי הסכם החלוקה. מתן הוראות לנתבעים לשלם חובותיהם לרשות המיסים התובעים עתרו לכך כי אורה לנתבעים לשלם חובות בגין מס שבח ומס מכירה שלטענתם לא שולמו על ידי המנוחה חוסנייה בגין הליך ההפקעה שבוצע על ידי כביש חוצה ישראל. לטענתם, בגין חוב זה הוטל עיקול על המקרקעין המונע את העברת הזכויות על שמם בלשכת רישום המקרקעין. לביסוס קיומו של חוב לנתבעים ולביסוס הטענה כי החוב מונע את העברת הזכויות על שם התובעים, צירפו התובעים לתצהיריהם את נספח 21 שהינו פלט מרשות המיסים שכותרתו "מצב חשבון לשומה" הנושא תאריך 30.5.2018, ממנו עולה, לטענתם, כי נכון למועד הוצאת הפלט נרשם חוב על שם המנוחה. בסעיף 35 לכתב התביעה צוין כי הוטל עיקול על המקרקעין בגין החוב. לא מצאתי להיעתר לסעד זה בכתב התביעה. לא מצאתי כי די בנספח 21 בכדי לבסס את הסעד המבוקש; ראשית, איני סבורה כי די במסמך זה בכדי לבסס טענה לקיומו של חוב חלוט שעל הנתבעים לשלמו לרשויות המס. מהות החיוב או הסכסוך, ככל שקיימים, בין הנתבעים ובין רשויות המס לא הוצגו בפני ואין באפשרותי להיעתר לבקשה ליתן צו לתשלום חוב שמהותו ותוקפו לא התבררו בפני. בנוסף, לא הוכח בפני כי קיומו של החוב, שלכאורה מקורו בעסקת ההפקעה שבוצעה בשנת 2002, מונע את העברת הזכויות בגין העסקה שהושלמה בשנת 1962 ולא הוכח בפני כי צו העיקול מונע את רישום הזכויות, או כי לא ניתן להשלים את רישום הזכויות מבלי לחייב את הנתבעים בתשלום החוב. הדברים כמובן נאמרים מבלי לגרוע מהעובדה כי על פניו חלה על הנתבעים החובה לקיים את חובותיה של המנוחה חוסניה על פי הסכם המכר ולפעול על מנת לאפשר את העברת הזכויות על שם הרוכשים. מתן הוראה לוועדה המקומית שלא להוציא היתרי בניה כאמור לעיל, ביקשו התובעים בסעיף 8 לכתב התביעה, להורות לוועדה המקומית "לפעול וליישם את הסכם החלוקה ולא להנפיק היתרי בנייה לנתבע 1-2 מאחר ואין להם מקרקעין שבוצע בהם שינוי ייעוד בהתאם לתוכנית תמ"ל 1039". כפי שקבעתי לעיל, העובדה שהסכם החלוקה תקף והצדדים נהגו בהתאם לו לא רק בהיבט השימוש אלא בקבלת התמורות המיוחסות לחלקים ספציפיים ששויכו לכל אחד מהבעלים, מביאה לכך, כי נראה לכאורה, כי על זכויות הבעלות במגרשי התמורה להתבסס על החלוקה שנקבעה בהסכם החלוקה. מן הפן העובדתי; התובעים הגישו מפת קומפילציה המשקפת את היחס בין גבולות תמ"ל 1039 ולגבולות חלקה 16 המקורית ותשריט החלוקה שבוצע בין בעליה (מפת הקומפילציה משולבת ומשווה בין הנתונים מתמ"ל 1039, וגבולותיה וגבולות החלוקה הפנימית של חלקה 16 – נספח א לכתב התשובה שהוגש על ידי התובעים). לא התקיים בפני דיון בנוגע לאופן החלוקה הפנימית בין זכויות התובעים והנתבעים בתוך מגרשי התמורה לאור אותה מפת קומפילציה ומכל מקום לא מצאתי כי די במפת הקומפילציה שהוגשה, בכדי לקבוע את חלוקת הזכויות בין הבעלים בתוך מגרשי התמורה ומטעם זה לא ניתן לקבל את עתירת התובעים להורות לוועדה המקומית שלא להוציא היתרים לנתבעים במגרשי התמורה. לטענת הנתבעים, מן הפן המשפטי בית המשפט האזרחי אינו מוסמך להתערב בשיקול דעתה של וועדת תכנון ועל כן, מתן צווים והוראות לרשויות תכנון יכולה להיעשות בבית המשפט המנהלי. ככלל, אכן התערבות בשקול דעתה של רשות תכנון, מצויה, לכאורה, בסמכות הערכאות המנהליות; תהא זו ועדת התכנון עצמה בדונה בהתנגדויות, ועדת הערר הדנה בעררים על החלטות ועדות התכנון, או בית המשפט לעניינים מינהליים הדן בערעורים על ועדות הערר (ראו סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מנהלים תש"ס – 2000 וסעיף 10 לתוספת הראשונה). חריג מסוים לכלל רחב זה ניתן למצוא, כאשר הצו המבוקש אינו מתבקש בהתייחס לשיקול הדעת התכנוני, אלא לעניין קנייני. בענייננו, הסעד המבוקש לא נועד להתערב בסוגיות תכנוניות, אלא להבטיח, כי אף שהזכויות במגרשי התמורה רשומות על שם חוסנייה המנוחה, תובא בפני הוועדה המקומית העובדה כי זכויות הבעלות הן לכאורה בהתאם להסכם החלוקה אף שאינן באות לידי ביטוי במרשם. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה, כי סמכות ועדת תכנון או ועדת ערר המבקרת את החלטות ועדת התכנון מצומצמת לשאלות תכנוניות, זאת להבדיל ממחלוקות בשאלות קנייניות או בשאלות של שימוש וחזקה הנדונות בערכאות האזרחיות הרגילות (עע"מ 317/10 שפר נ' יניב (23.8.2012)). המקור החוקי למתן צו כאמור ממצוי בסעיף 75 לחוק בתי המשפט המקנה לכל בית משפט הדן בעניין אזרחי סמכות ליתן "פסק דין הצהרתי, צו עשה, צו לא-תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר, ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו" ובכלל זה גם צו נגד רשות מרשויות המדינה הפועלת על פי חוק, בנסיבות המתאימות (ראו ע"א 23/85 גולדשטיק נ' כהן (9.12.1986)): "בנסיבות אלה, וכשעניין לנו בנושא השייך למעשה לתחום הזכויות הקנייניות של בעלי דירות בבית משותף, וכשהשאלה שעמדה לדיון כנגד המשיבה 5 הייתה חוליה אחת במכלול הנושאים הקשורים לבקשת ההיתר (כפי שהועלו בתובענה), ובירורה היה פותר בהליך אחד את השאלות כולן וכנגד כל הנוגעים בדבר, סבורני, כי היה על בית המשפט קמא להיזקק גם לבקשת ההצהרה האמורה ולא להשיב את פני המערערים ריקם ולהפנותם לבית המשפט הגובה לצדק, שגם בידיו סמכות בנדון." וראו גם רע"א 1450/20 פרופ' טוביה פרילינג נ' ניר משה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (19.4.2020): "בענייננו כאמור, מדובר בהכרעה בשאלות הכרוכות בסכסוך שאפיונו הוא תכנוני, אך הוא נטוע במהות הזכויות הנובעות ממעמד הצדדים במשק חקלאי המנוהל במקרקעין של אגודה שיתופית וזכויותיהם הקנייניות של הצדדים באותם מקרקעין, עניין שאיננו מסור לסמכות ועדות התכנון. מכאן אפוא, ומבלי לקבוע דברים חד-משמעיים, אין זה ברור כי במקרה זה אין לבית המשפט המחוזי ביושבו כערכאה "אזרחית" ולא כערכאה "מינהלית", סמכות לתת את הסעדים המבוקשים נגד רשויות התכנון, גם במסגרת ההליך האזרחי המתנהל לפניו. על פני הדברים, נראה כי ישנו בסיס לסברה כי אין מניעה כי יעשה כן נוכח מהותו של ההליך כאמור." נוכח האמור, איני מקבלת את טענת הנתבעים לפיה, בית המשפט אינו מוסמך ליתן את הסעד המבוקש. יחד עם זאת, כאמור לעיל, לא ניתן להיעתר לסעד המבוקש כלשונו, וזאת נוכח העובדה כי לא הוכח בפני כי לנתבעים אין כלל זכויות במגרשי התמורה (היינו, כי על פי הסכם החלוקה החלק ששוייך לחוסנייה המנוחה לא נכלל כלל בחלק המשתתף בתמ"ל 1039). כפי שקבעתי לעיל, זכויות הבעלים בחלק המשתתף בתמ"ל 1039, וכפועל יוצא במגרשי התמורה, אמורות להיקבע בהתאם להסכם החלוקה ועל פי מפת קומפילציה מדויקת שתוגש לרשויות התכנון. ד. סוף דבר מצאתי לקבל את עתירת התובעים ולקבוע, כי הסכם החלוקה נחתם בין המנוחה חוסנייה והאחים בלעום וכי הוא עומד בתקפו. לא ניתן לקבוע זכויות בעלות ספציפיות בחלקה 16 מכוח הסכם החלוקה, אך נוכח העובדה כי חלק מחלקה 16 מצוי כיום בשטחה של תמ"ל 1039, הקביעה כי הסכם החלוקה עומד בתקפו משליכה, לכאורה, על האפשרות לייחד את הזכויות שניתנו לבעלי הזכויות בחלקה 16 במגרשי התמורה, בהתאם לחלוקת הזכויות בהסכם החלוקה. לא מצאתי להיעתר לסעד לפיו יש להורות לנתבעים לשלם את החוב הרשום על שם המנוחה חוסנייה בגין המקרקעין ואף לא מצאתי להיעתר לסעד במסגרתו נתבקשתי להורות לוועדה המקומית שלא להוציא היתרי בניה לנתבעים הכל מהנימוקים שפורטו לעיל. לעניין הוצאות משפט, בנסיבות העניין, לאחר שנתתי דעתי לשיקולים הקבועים בתקנות 152 ו-153(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 וכן לשיקולים שנקבעו בפסיקה (ר' למשל: ע"א 7627/20 אייזלר החברה לניהול בע"מ נ' תפן מדיקל בע"מ, פס' 6 (24.2.2022); רע"א 7650/20 Magic Software Enterprises Ltd נ' פאיירפלאי בע"מ, פס' 11-10 (28.12.2020); ת"א (מחוזי מרכז) 40762-10-10 Alpha Capital Anstalt נ' נויה חיפושי נפט וגז בע"מ (4.8.2016)), מצאתי לנכון לקבוע כי הנתבעים יישאו בהוצאות התובעים וכן שכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. בקביעת הסכום הבאתי בחשבון את העובדה כי קיבלתי את עתירתם העיקרית של התובעים ודחיתי את טענת הזיוף שהועלתה על ידי הנתבעים, ואת העובדה כי דחיתי את שני הסעדים הנוספים שנתבעו בכתב התביעה. שקלול שני אלה הביאני לקבוע את סכום ההוצאות ושכה"ט על הרף הנמוך וזאת כפי שנקבע לעיל.