פרטי ההליך
לפני
כבוד השופטת אירית קלמן ברום
תובעת
פלונית
ע"י ב"כ עו"ד מרק לייזרוביץ, קרן ברק
נגד
נתבע
הרצל בן חיים
ע"י ב"כ עו"ד יניב בקאל (במינוי הלשכה לסיוע משפטי)
פסק דין
רקע התובעת, ילידת יוני 1996, חודשיים לפני גיוסה לצה"ל (להלן: "התובעת"), יצרה קשר באמצעות הרשת החברתית "פייסבוק" עם בחור שהתפרסם בתקופה הרלוונטית כזמר (להלן: "הזמר"). השניים קבעו להיפגש בביתו. הזמר שלח מונית על חשבונו להביאה לביתו. דקות ספורות מרגע הגעתה ליעד, נכנסו השניים לחדרו של הזמר וקיימו יחסי מין. לאחר מכן חבר אליהם חברו של הזמר ושותפו לדירה ואף הוא קיים יחסי מין עם התובעת. הזמר וחברו עזבו את הדירה תוך שהם מותירים את התובעת עם אביו של הזמר (הנתבע) אשר הגיע לדירה בטרם עזיבתם. השניים שוחחו, עישנו ולאחר מכן קיימו יחסי מין. בכתב התביעה טוענת התובעת שהנתבע, אשר מבוגר ממנה בשנים רבות, כפה עליה את יחסי המין ובנוסף ניסה להדיחה לזנות תוך שהוא שידל אותה לקיים יחסי מין עם חברו (להלן: "מוטי"). כל אלה גרמו לה, לטענתה, לנזקים קשים ומכאן התביעה לפיצויים. התובעת הגישה תלונה במשטרה בעקבותיה הזמר, חברו והנתבע נעצרו ונחקרו. מוטי זומן ונחקר אף הוא, בסופו של יום לא הוגש כתב אישום נגד מי מהחשודים. תמצית טענות התובעת יחסי המין שקיימה עם הנתבע לא היו בהסכמה ולמעשה הוא אנס אותה. השתלשלות העניינים הייתה כדלקמן: לאחר עזיבת הזמר והחבר את הדירה, היא נותרה בדירה חסרת כל, לא היה לה כסף לחזור לביתה. הנתבע אשר הגיע לביתו של הזמר, נתן לה לעשן במרפסת הדירה סיגריה (סם) אשר גרמה לה לערפול חושים ולאחר מכן קיימו יחסי מין בניגוד לרצונה, תוך שהיא קפאה על מקומה ולא הצליחה להתנגד בכוח. לדבריה: "בחדר, הרצל התחיל לנשק אותי ואני נכנסתי להלם. לאחר מכן הוא הפשיט אותי וביקש ממני לקיים איתו יחסי מין אוראליים וסירבתי. הוא בכל זאת עשה זאת בניגוד לרצוני ולאחר מכן קיים איתי יחסי מין מלאים בניגוד לרצוני, תוך שאני בהלם שגבר מבוגר כ"כ כופה עליי יחסי מין. קפאתי במקום." (סעיף 16 לתצהיר התובעת). התובעת ציינה כי קודם לכן, תוך כדי קיום יחסי המין עם הזמר, הוא כינה אותה "זונה" ואמר לה: "את תזדייני עם כל מי שאני אגיד לך" (סעיף 7 לתצהיר התובעת) ובהמשך ביקש ממנה לפנק גם את אביו אשר התעתד להגיע לדירה (סעיף 10 לתצהירה). לדבריה, יחסי המין עם החבר לא היו בהסכמה, החבר ביקש מהתובעת לקיים עמו יחסי מין אנאליים ולמרות שסירבה עשה כן והכאיב לה. (הודעות המעורבים לרבות עימותים ביניהם צורפו לכתב התביעה אך לא כולם עומדים במוקד הבירור הנדרש). הזמר וחברו לא נתבעו, סיפור המעשה פורט על ידי התובעת כרקע להתרחשות אירועי אותו ערב. בהמשך אותו הערב, הפעיל עליה הנתבע לחץ לקיים יחסי מין עם חברו מוטי ולעבוד אצלו בזנות, שלושתם יתחלקו ברווחים. לטענת התובעת, אירועי אותו לילה שינו אותה, גרמו לה לנזקים נפשיים קשים, היא הפכה מבחורה שהאמינה באנשים לבחורה סגורה ומסתגרת (סעיף 33 לתצהירה). תמצית טענות הנתבע הנתבע מכחיש את כל הטענות נגדו, לטענתו יחסי המין היו בהסכמה מלאה, ובאשר למוטי הוא הציע לה לעבוד אצלו כפקידה במשרד תיווך שהוא מתכוון לפתוח. הוא הגיע לדירה טרם יציאת בנו הזמר וחברו, לדבריו נהג ללון מעת לעת בדירת בנו. התובעת ביקשה ממנו סיגריה והם יצאו לעשן במרפסת. הוא שאל אותה לגילה והתובעת השיבה שהיא בת 18 וחודשיים ועתידה להתגייס בקרוב. התובעת הייתה לבושה במכנס קצר וגופיה ללא חזייה. במהלך השיחה במרפסת התובעת דיברה בקול רם, בכדי לא להפריע לשכנים ביקש שיכנסו פנימה. התובעת נכנסה לחדר של החבר, ביקשה מהנתבע לשכב לידה ונישקה אותו. הנתבע הוסיף כי לאחר שהתנשקו והתמזמזו, התובעת הורידה את המכנס, לא היו לה תחתונים, והם קיימו יחסי מין בהסכמה ובהדדיות תוך שהתובעת גנחה ונהנתה. הנתבע הדגיש כי בשום בשלב התובעת לא הביעה אי-הסכמה, לא התנגדה ולא ביקשה להפסיק, נהפוך הוא. הנתבע מציין שתוך כדי נסיעה לביתה של התובעת, שוחח בטלפון עם חברו מוטי במטרה לעזור לתובעת, לסדר לה עבודה כפקידה במשרד תיווך שמוטי מתעתד לפתוח. הנתבע אמר למוטי שהם בדרך אליו (סעיף 16 לתצהיר הנתבע). התובעת דיברה עם מוטי במהלך הנסיעה ואמרה שהיא מגיעה לראות את המשרד. לאחר שהתובעת קיבלה במהלך הנסיעה הודעה מאחותה, שאין לה מפתחות לדירה, ביקשה לחזור לביתה ואמרה למוטי שתגיע אליו למחרת, הנתבע הסיעה לביתה בהתאם להוראותיה. דיון והכרעה המסגרת הנורמטיבית המסגרת הנורמטיבית לדיון מתמקדת בעוולות הנזיקיות הנובעות הן ממעשה האונס המיוחס לנתבע (תקיפה, רשלנות) והן מהניסיון המיוחס לנתבע להדיח את התובעת לזנות, להציע לה הצעות מגונות, תוך כדי יצירת קשר עם חבר בשם מוטי על מנת שתקיים איתו יחסי מין ותעבוד בזנות במשרדו. פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") אינה כוללת עוולת "אונס", עוולת "סרסרות" או עוולת הדחה לזנות ומשכך התביעה האזרחית בעילות מסוג זה מתבססת בדרך כלל על עוולות המסגרת הנזיקיות או עוולת התקיפה (השוו: ע"א 3347/16 פלונית נ' פלוני, בפסקה 4 (20.2.2018); דנ"א 1918/18 פלוני נ' פלונית, בפסקה 3 (29.5.2018)). כידוע, העוולות בפקודת הנזיקין אינן "איים" של אחריות ומערכת עובדות נתונה יכולה "להיתפס ברשתן" של מספר עוולות (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 126 (1985)). הטענות בדבר הפרת חובות חקוקות, ובכללן הפרות סימן ה' וסימן י' לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (נראה כי באת כח התובעת לא דייקה בהפנייתה בכתב התביעה), נזנחו על ידי התובעת בסיכומים שהוגשו מטעמה, ולפיכך איני נדרשת לדון בהן. העובדה שהתלונה שהגישה התובעת במשטרה נסגרה וכנגד הנתבע לא הוגש כתב אישום, אינה סוגרת את הדלת בפני הגשת תביעה אזרחית ואינה חוסמת את דרכה לזכות בפיצוי, ככל שתביעתה האזרחית תתקבל בהתאם למידת ההוכחה הנדרשת בהליך זה. אין בעצם העובדה שהתלונה לא הבשילה לכתב אישום, כדי לשמוט בהכרח את הבסיס לקיום עילת תביעה. ככלל, המוציא מחברו עליו הראיה, על התובעת נטל השכנוע להוכחת תביעתה ועליה לעמוד בנטל הבאת הראיות לביסוסה. חובת הבאת הראיות הינה דינמית ונעה במהלך הדיון משכמו של צד א' לשכמו של צד ב' על מנת לתמוך בטענותיו ולשמוט את טענות היריב (ר' ע"א 462/20 אורי אטיאס נ' גלעד בובליל, בפסקה 27 (12.9.2021)). בשל חשיבותם לענייננו, נדרשת אבחנה נוספת ביחס למושכלות יסוד אלה, טרם כניסה לגופם של דברים. על מנת לעמוד בנטל השכנוע, על התובעת להוכיח את טענתה במידה של מאזן הסתברויות. טענות התובעת מייחסות לנתבע מעשים בעלי גוון פלילי, ובנסיבות אלה על התובעת לבסס את תביעתה על ראיות איכותיות בעלות משקל רב מהרגיל במשפט אזרחי. בהקשר זה נפסק ב-ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 598 (1986) (ור' גם: ע"א 7426/14 פלונית נ' אורי דניאל, בפסקה 77 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית (14.3.2016)): "...הצד, שעליו רובץ הנטל להוכיח עובדות המטילות על יריבו סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית, חייב לעשות זאת באמצעות ראיות בעלות משקל רב וכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים" ברוח דומה נפסק ב-ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, בפסקה 33 (5.10.2006)): "באשר להוכחת עבירה פלילית בהליך אזרחי, קיימות מדינות שבהן דורשים רף הוכחה גבוה יותר ממאזן ההסתברויות. על אף שגישה זו נדחתה אצלנו, נפסק כי מידת ההוכחה תהא מוגברת ומושפעת ממהותו של הנושא וממידת החומרה של טענותיו, היינו, כמות הראיות שתידרש על מנת לעמוד בנטל השכנוע תהא גדולה יותר" ר' גם: יפעת ביטון "בין נזיקין לעונשין או בין הנזק ועונשו? דילמות מבניות, דיוניות ותפקודיות בייצוג נפגעות תקיפה מינית" עיוני משפט לו 657, 690 (2015): "על כך ניתן להוסיף את העמדה המקובלת שלפיה כאשר מדובר בהליך אזרחי שבו העוולה הנטענת מהווה גם עבירה, על התובעת-הקורבן להוכיח את אחריותו של המזיק ברמת הוכחה גבוהה מהרגיל. אף שאין בכך כדי לשנות, במובן הפורמלי, את נטל מאזן ההסתברויות הרובץ לפתחה, היא נדרשת להציג ראיות רבות יותר מהמקובל בהליך אזרחי רגיל, ובכלל זה ראיות שבתי-המשפט מכנים "כבדות-משקל", כדי לעמוד בנטל זה". מאידך, עסקינן בטענות לביצוע עבירות מין. כשם שבמשפט הפלילי ניתן להכריע על סמך עדות יחידה של נפגעת בעבירות מין (בתנאי סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות) [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"), גם במשפט האזרחי ניתן להכריע על סמך עדות יחידה (בתנאי סעיף 54 לפקודת הראיות, ובשילוב הדרישות לעיל) ובזהירות המתחייבת מזהות העד כבעל דין וענין בתוצאות ההליך (ר' ע"א 2274/21 נטע מור נ' אלעד ישראל מגורים בע"מ, בפסקה 26 (1.1.2023) (להלן: "ענין מור")). חקירת המשטרה לכתב התביעה ולתיק מוצגיה צורפו מסמכים שונים מתיק החקירה במשטרה. הנתבע טען שהמסמכים אינם קבילים ובא כח התובעת הסכים שככל שעורכי המסמכים לא יתייצבו – הם לא יוגשו (ר' בפתח פרוטוקול הדיון מיום 6.7.2022). על אף שתיק החקירה לא התקבל כראיה, הצדדים הפנו אליו במהלך החקירות הנגדיות בהתאם לצורך שמצאו. את תלונתה הגישה התובעת בסמוך לאירוע בשנת 2014. עצם הגשת התלונה במשטרה עשויה ללמד על המצוקה בה הייתה שרויה התובעת ועל אמיתות גרסתה ולמצער חלקה. אדגיש כי הימנעות מהגשת תלונה או שיהוי בהגשתה לא היו נזקפים לחובת התובעת שכן כבישת עדותם של נפגעי תקיפה מינית הינה תופעה מוכרת וידועה. בהקשר זה אוסיף כי בחינת גרסתה של התובעת ומהימנותה נעשתה בזהירות רבה תוך התחשבות באמות מידה מותאמות לנפגעות תקיפה מינית (סתירות, אי-דיוקים, התנהגות תמוהה בעיני המתבונן מהצד, וכיוצא באלה - מתקבלים לעיתים רבות בהבנה) תוך התמקדות בגרעין הקשה של גרסתה. טענת ההתיישנות שנטענה בכתב ההגנה באופן כוללני נזנחה, ובצדק. שאלת האחריות טרם כניסה לגופם של דברים אציין כי היריעה הראייתית שנפרשה בתיק זה לא הייתה רחבה במיוחד והתבססה בעיקר על עדויות הצדדים (ועל חוות דעת יחידה במישור הנזק) – אבחן להלן את שני האירועים הנטענים, יחסי המין בכפיה (אונס) ושכנוע התובעת לקיים יחסי מין עם אדם נוסף וניסיון הדחתה לזנות. עדות התובעת בפתח חקירתה בבית המשפט נשאלה התובעת אודות נסיבות הגעתה לדירה. התובעת העידה כי היא זו שיצרה את הקשר עם הזמר וקיימה עמו יחסי מין: "ש. כמה זמן חלף מאז שהגעת לבית של דניאל עד שקיימתם יחסי מין? ת. פחות מ-5 דקות. ש. זה היה בהסכמה? ת. זה לא היה בהתנגדות." (עמ' 8 לפרוטוקול) התובעת הופנתה לסעיף 6 לתצהירה בו ציינה: "כשהגעתי לדירה, קיימתי עם דניאל יחסי מין בהסכמה בחדרו". בהמשך התייחסה התובעת ליחסי המין שקיימה עם החבר. התובעת סיפרה שלא ידעה שהחבר נמצא בדירה עד הרגע שהוא נכנס לחדר, בהודעתה ציינה שהחבר הוא זה שהעלה אותה מהמונית לדירה. את הסתירה לכאורה בדבריה הבהירה שהכוונה שלא ידעה - בשעת קביעת המפגש - שיהיה מישהו נוסף בבית (עמ' 10 לפרוטוקול). התובעת נשאלה אם הג'וינט שעישנה בדירה ערפל את שיקול דעתה והשיבה: "מה שערפל לי את שיקול הדעת זה שחדרו לי לפי הטבעת וללא הסכמה" (עמ' 10 לפרוטוקול, ש' 28) בהתייחסה לחבר. התובעת נשאלה מדוע לא עזבה את הדירה באותו רגע והשיבה שלא הרגישה מצוקה משמעותית בשלב זה. לאחר שנותרה לבד עם הנתבע בדירה, התובעת העידה, שישבה במרפסת והנתבע הצטרף אליה, הזמר והחבר עזבו את הדירה (עמ' 11 לפרוטוקול) והתובעת והנתבע עישנו במרפסת. התובעת נשאלה: "המשך חקירה: ש. כשהייתם במרפסת, נכון שהייתה מרפסת צמודה למרפסת של הדירה עם חוצץ בגובה של 1.80 ס"מ בערך. ת. אני לא זוכרת. בשלב הזה הייתי מאד מנותקת. הייתי מאד מאד מנותקת. הראש והגוף שלי לא היו בסנכרון. ש. למה היית מנותקת כי אביב חדר לך לפי הטבעת, כעסת? היית מושפלת ת. הרגשתי שהראש והגוף שלי מנותקים, לא יכולים לעשות כלום .... (העדה רועדת)" (עמ' 12 לפרוטוקול). בשלב זה נעשתה הפסקה כדי לאפשר לתובעת להירגע. בהמשך החקירה התובעת הייתה נסערת, רעדה, והתקשתה להשיב על שאלות. לאחר הפסקה נוספת הוסיפה התובעת להיחקר ונשאלה: "המשך חקירה נגדית: ש. אמרת בתחילת עדותך ששאלתי אותך לגבי מי יזם את הפגישה ואמרת שזה היה הדדי. בעימות במשטרה מיום 15.9.14 עם דניאל (עמ' 8/11 לתיק המשטרה) מפנה לשורה 204-205 (מקריא) . ואז נשאלת בנוגע לסמים ובשורה 207 "אני ביקשתי מהם לעשן סמים". ת. לא הבנתי את השאלה. אחרי שאתה מסביר לי – כן זה נכון. אני ביקשתי מהם סיגריה." ובהמשך: "המשך חקירה: ש. מפנה אותך לאותו עימות מיום 15.9.14 שורה 199 – למה התכוונת שכתבת שאת פסיכית. ת. זה סוג של ביטוי כזה. כאילו הייתי נערה ועדין הייתי ילדה בראש וכאילו היה סלנג כזה אבל לא בקונוטציה של המילה. זה בא מכוונה כאילו סלנג כזה. אני לא חושבת שהייתה לזה משמעות כלשהי." (עמ' 13 לפרוטוקול) בהמשך נשאלה התובעת לגבי אירוע אונס שעברה בגיל 14 (על פי תיעוד שצורף לכתב ההגנה), אירוע אשר לא הוזכר בחוות דעתה של המומחית מטעם התובעת, והתובעת השיבה: "אני לא זוכרת בוודאות אם שיתפתי אותה. אני לא נוהגת לשתף" (עמ' 14 לפרוטוקול, ש' 11). בהמשך הדיון הסכימו הצדדים כדלקמן: "ב"כ התובעת: אנחנו מוכנים להסכים לעובדות הבאות: שהתובעת גדלה בבית עם אב שהיה מכור לסמים, התובעת והאב לא הסתדרו מכיוון שהאב היה אלים כלפיה ולכן היא יצאה לסיים את לימודיה בפנימייה שם היא סיימה 12 שנות לימוד עם בגרות חלקית והתגייסה לצבא בפרופיל 97, וכן מסכימים להודות שהתובעת עברה אונס קבוצתי על ידי חבורה של נערים בגיל 14 וכן שהתובעת עישנה סמים והשתמשה בנייס גאיי אחרי האירוע וכל מה שאמרה במשטרה לעניין הסמים הוא נכון." (עמ' 19 לפרוטוקול) זה המקום לציין שהסתרת אירוע האונס ממומחית התביעה מקשה לקבל את ממצאי חוות הדעת של המומחית לאור העובדה שהתמונה בכללותה לא נפרסה בפניה, על משקלה של חוות הדעת ללא ממצאים אלו אדון בהמשך. מדובר באירועים הקשים בעברה של התובעת, הנני נכונה לקבל את האפשרות שהתובעת הדחיקה את האירועים הקודמים ולכן לא פירטה אותם בפני המומחית. במהלך חקירתה נשאלה התובעת כיצד התחיל המפגש עם הנתבע: "ת. ישבנו במרפסת, הוא מיוזמתו רצה שנלך משם לחדר, בשלב הזה כבר הייתי מאד סגורה וכל מה שרציתי בשלב הזה הוא רק ללכת הביתה. והוא ממש ככה התעקש ללכת לחדר וכשנכנסנו לחדר. אני לא חושבת שאפשר להסביר במילים למה. עשיתי או שהלכתי איתו, הייתי פשוט במקום של ללכת משם הביתה. (העדה מתרגשת ובוכה) כולם ידעו שאני רוצה ללכת הביתה." (עמ' 14 לפרוטוקול). התובעת חזרה ואמרה שכל הנוכחים ידעו שהיא רצתה ללכת הביתה ולא היו לה אמצעים לחזור לבד. במהלך עדותה התובעת הייתה נתונה בסערת רגשות והדיון הופסק מספר פעמים כדי לאפשר לה להירגע. המובאה להלן נשמעה מפי התובעת בבכי מהול בצעקות רמות: " ת. הוא (הנתבע) עשה לי את הנזק הכי גדול, והוא הביא את האדם שעשה לי את הנזק הכי גדול. אני רוצה שהבן אדם שיושב פה ... הוא יודע מה הוא עושה... הוא ואלוהים יודע מה הוא עשה. בסדר? הוא יודע הכל. יודע טוב מאד שרציתי ללכת הביתה והוא יודע טוב מאד שהייתי בובה. נטו בובה, הוא יודע את זה. הוא ידע את זה ממני. הוא יודע מהבן שלו. הם ידעו. הם יודעים שכבר איבדתי. הם ידעו שאין לי את הכוחות להגיב. הם ראו את הניתוק הזה הוא אמר לי במילים שלו "מה יש לך"? לא זזתי ולא דיברתי אלא רציתי הביתה (העדה בוכה ונרגשת) מהמקום הכי חלש שהייתי בו, הוא שבר אותי, הוא נתן את המכה האחרונה ששברה אותי. עד היום המעגל הזה סגור והבן אדם הזה חופשי וחי את החיים שלו ואני לא חיה. אני בשיניים נלחמת להציל את עצמי, אני הולכת לכל גוף מבקשת עזרה, אני צעירה והוא חי את החיים שלו (העדה בוכה), אני באתי לפה (לבית המשפט) לעשות כאן צדק, שהבן אדם הזה ישמע אותי (העדה צועקת ונרגשת) הוא קפץ עלי ועוד שניה הוא היה הופך אותי להיות זונה הוא יודע את זה (העדה צועקת, מתרגשת ובוכה) אם לא הייתי בורחת מכאן אני לא יודעת לאן הייתי מגיעה. אני הייתי ילדה. אני הייתי ילדה בראש, ככל שהשנים עוברות הכל מתבהר לי, זה משחק אחד מתוכנן חד משמעי, לא נשארתי שם סתם הם יצאו משם וחשבתי שעוד רגע אני יוצאת משם, אבל הם השאירו אותי. אני הגעתי לכאן עם כל הקושי ובאתי לבית המשפט כדי שהנתבע ישמע במילים שלי את הכל. זה הכל זה הכול..." (עמ' 15 לפרוטוקול). לשאלה מדוע חיכתה כל כך הרבה שנים להגשת התביעה האזרחית, השיבה שהייתה תמימה והחליטה להדחיק את המקרה. התובעת העידה שאת התנגדותה הביעה בתנועות גוף, במצב קיפאון אף שלא אמרה זאת במשטרה (עמ' 17 לפרוטוקול, ש' 30-25). התובעת הוסיפה בעניין זה בעדותה בבית המשפט: "ש. האם אמרת לנתבע שאין לך רצון לקיים יחסי מין. ת. לא זוכרת בוודאות. אבל בוודאות אני אומרת שהוא ידע. ש. איך הוא ידע אם לא אמרת לו. ת. אני לא אתפלא אם מישהו עדכן אותו. הוא במילים שלו אמר לי וראה שאני יושבת בצד בפינה קפואה ואמר לי "מה יש לך למה את לא זזה"? לא הייתי נוכחת בסיטואציה הזו. ולכן אני לא וזכרת את כל פירטי הפרטים. הגוף שלי והראש שלי היו שתי ידיים שונות. לא הצלחתי להגיב לכלום. פשוט ישבתי שם כמו גוף בלי נפש ובלי ראש ובלי כלום. פשוט עשיתי מה שאמרו לי . פחדתי שאני לא אחזור הביתה ולא אגיע הביתה. ופחדתי. פחדתי והתביישתי והייתי ילדה. והיום אני לא מתביישת והוא ידע טוב מאד. הכל היה בניגוד לרצוני, בהתעלמות מוחלטת מהמצב הפיזי והנפשי שלי כאחד. חד משמעי." (עמ' 18 לפרוטוקול, ש' 24-15). התובעת נשאלה לגבי תוכן השיחה עם מוטי, לאחר שיצאה יחד עם הנתבע מהדירה: "ש. לאחר שיצאתם מהדירה הייתה לך שיחת טלפון מאדם בשם מוטי. מה היה בשיחה? ת. אני זוכרת את השיחה הזו. הנתבע דיבר עם מוטי בטלפון ואני בהתחלה לא שמעתי את השיחה מה הוא אומר אלא שמעתי שהוא אומר שעכשיו הולכים למוטי והוא אמור לבדוק אותי. השיחה התחילה לא על רמקול ואז הוא העביר אותה לרמקול כדי שמוטי יוכל לדבר איתי. הוא דיבר עם מוטי ואמר לו שהוא מביא לו בחורה יפה וסקסית ושיבדוק אותי ושנעשה הרבה כסף ביחד ושנתחלק שווה בשווה. ואני אמרתי שאני רוצה ללכת הביתה וכדי להפעיל עלי לחץ הוא אמר לי "קחי קחי תדברי איתו בטלפון". אני זוכרת בוודאות שהוא אמר "אני חם, אני חם, תבואי רק נבדוק אותך" ורק כדי שאני אצטרך לרדת לו ולא לעשות איתו יחסים מלאים והוא הפעיל עלי מניפולציות בכך שהוא הפעיל את הרמקול כי הוא ראה שאני רוצה רק ללכת הביתה ולא ללכת לשם, הוא אמר לי את לא יכולה לעשות לי את זה, אני כבר דיברתי איתו." (עמ' 20 לפרוטוקול, ש' 14-5) ה' - אחותה הבכורה של התובעת, פנתה בשמה למרכז ענב"ל. בטופס מוזכר רק החבר של דניאל והאירוע המתואר בכתב התביעה לא נרשם. הרישום בטופס מהווה עדות מפי השמועה, התובעת לא ידעה להשיב על הרישום בטופס. ממילא הטופס לא הוגש כראיה, ה' לא זומנה למתן עדות, לפיכך לא אייחס כל משמעות לטופס זה. האונס הנטען לא אוזכר גם בפנייתה של התובעת למוסד לביטוח לאומי בשנת 2018. בהסכמת הצדדים הוגשה הצהרת התובעת בפרוטוקול המוסד לביטוח לאומי. על כך השיבה התובעת: "ש. למה לא אמרת בוועדה שנאנסת. ת. כמו ששמענו כאן ודיברנו ההגעה לשם בכלל זו סיטואציה שנחלקת לשניים, יש את חוסר ההתנגדות שלי למה שהיה בהתחלה בסוף אני באתי לשם, וזה מה שגרם לי להרגשות בושה. הרבה שנים מאוד התביישתי שבסוף הלכתי לבית הזה מרצון, וזה משהו שמאוד ניהל אותי ומאוד התביישתי לשתף את זה שהכנסתי את עצמי למקום הזה, וזו הסיבה שלא דיברתי על זה יותר מידי. היום אני לא מתביישת, אני מדברת על אז כאשר הייתי ילדה. היום אני אישה בוגרת. התביישתי אז, שהכנסתי את עצמי למצב הזה. אבל מה שנכפה עלי לא אני הכנסתי את עצמי למצב זה, זה נכפה עלי מתחילתו ועד סופו". (עמ' 24-23 לפרוטוקול) עדות ד' - אחותה של התובעת אחותה הגדולה של התובעת ד' ציינה בתצהירה כי נחשפה, לאחר האירוע, להתכתבות בין התובעת והזמר ודיברה על כך עם התובעת. לדבריה, התובעת סיפרה לה אודות השתלשלות האירועים ובהקשר לנתבע תואר כי הלה הציע לתובעת לעבוד בזנות וכדי להראות לו שהיא סומכת עליו הייתה צריכה לקיים איתו יחסי מין כאשר מרוב פחד הייתה כ"בול עץ" (סע' 13-12 לתצהיר האחות). תצהיר נוסף הוגש מטעם בת הזוג של ד' והיא וזומנה להעיד מטעם התובעת אולם לא התייצבה בבית המשפט. האחות ד' הסבירה שהקשר ביניהן נותק בשנים האחרונות ולא ידעה מדוע אינה משתפת פעולה (ר' 32 לפרוטוקול, ש' 18-14). לא אייחס משקל להימנעות מעדות זו לאור מיהות העדה, חוסר מרכזיותה וההסבר שניתן. עדות הנתבע הנתבע הכחיש את כל טענות התובעת, טען כי לא תקף מינית את התובעת ולא הציע לה לעבוד בזנות אלא קיים איתה יחסי מין בהסכמה. על פי תצהירו, הוא הגיע לדירה לפני יציאת בנו וחברו ונתבקש להקפיץ את התובעת לביתה. התובעת ביקשה סיגריה, השניים יצאו לעשן במרפסת, התובעת דיברה בקול רם, צחקה, דיברה "עם הידיים", לגופה לבוש תחרה, גופייה ללא חזיה ומכנס קצר. בהמשך ביקש להיכנס לדירה והתובעת נכנסה לחדר של החבר, שכבה על המיטה וביקשה מהנתבע לשכב לידה. כאשר התיישב על המיטה, התובעת הושיטה ידיים, משכה את הנתבע לכיוונה, נישקה אותו והם התמזמזו. לאחר מכן הורידה התובעת את מכנסיה, לא היו לה תחתונים, והשניים קיימו יחסי מין בהסכמה ובהדדיות (סעיף 12-10 לתצהיר התובע). בחקירתו הנגדית השיב הנתבע: "ת. היא לא התנפלה עלי, רק יזמה, לא ניסיתי להתנגד"... ת. לא הכריחה... ש. זה נראה לך הגיוני שהיא תשכב עם מישהו שיכול להיות סבא שלך. ת. כן. אם צביקה פיק התחתן עם מישהי קטנה ממנו, אז גם אני יכול. ויש עוד הרבה דוגמאות. ש. זו הפעם הראשונה שאתה שוכב עם מישהי לאחר שהבן שלך שכב איתה. ת. כן. לא ידעתי שהבן שלי שכב איתה". (עמ' 35 לפרוטוקול) בהמשך: "ת. עישנו במרפסת, והיא התחילה לדבר בקול רם, אמרתי לה שתכנס לסלון כדי לא לצעוק, והיא נכנסה לחדר השינה של אביב, היא שכבה לאורך, ואמרה לי בוא תשב, מפה התחיל הענין." ובהקשר זה נשאל עוד: "ש. היא אמרה לך בוא לחדר של אביב? ת. היא הלכה, אמרתי לה בואי לסלון, והיא קראה לי משם ואמרה לי בוא נראה טלויזיה בחדר של אביב ש. את הדבר הזה שהיא קראה לך, אמרת במשטרה או בתצהיר שלך. תקרא. ת. מפנה לסעיף 55, החקירה מיום 15.9.14 עמ' 3 ש' 55, סומן במוצגי התובעת עמ' 49. היא אמרה לי לבוא לשכב לידה. ש. באיזה שלב היא קראה לך ת. בשלב שהיא הלכה לחדר של אביב, כשיצאתי מהמרפסת לסלון, ראיתי שהיא לא נמצאת, ואז היא קראה לי לחדר של אביב." ...היא אמרה בוא תשכב לידי, לא הקדימה שאבוא לחדר." (עמ' 38 לפרוטוקול) הנתבע עמד על כך שהתובעת היא זו שיזמה את יחסי המין בהתנהגותה ובהחלט לא הביעה כל מצג של סירוב, נהפוך הוא, היא אף החמיאה לנתבע. הנתבע הוסיף כי לא ידע שהתובעת שכבה עם בנו ועם החבר. מצד שני תיאר הנתבע את התובעת כ"נימפומנית": "ש. אז למה אתה אומר שהיא נימפומנית ת. זו היתה התנהגותה בקיום יחסי המין, וגם בדיבור שלה ש. אחת שרוצה הרבה. ת. כן. ש. לכן אמרת אם היא שכבה עם השותף של הבן שלי ועם הבן שלי, אז היא תרצה גם לשכב איתי. ת. בשלב הזה לא ידעתי שהם היו איתה. אם הייתי יודע שהיא שכבה בעת ובעונה אחת עם 2 גברים, בכלל הייתי מוציא אותה מהבית וגם לא מקפיץ אותה." ...ש. בגלל שחשבת שהיא נימפומנית, רצית לסדר אותה גם לחבר שלך מוטי ולקפוץ אליו איתה באמצע הלילה. ת. ממש לא. ש.אם שכבת איתה פעם אחת בלילה ולא ידעת שהיא שכבה עם הבן ואביב, וגם לא רצית לקחת אותה למוטי. למה הגדרת אותה נימפומנית? ת. ההתנהגות שלה במיטה העידה על האישיות שלה בקטע של המין, כך הבנתי בשלב הזה. הרגשתי את זה עליה. היא ביקשה בקשות שלא נעים להגיד אותם בבית המשפט. ש. היא הייתה סוטה? ת. יתכן. אני לא בעל מקצוע שאקבע. בסלנג שהגברים מדברים, זה הסגנון שלה, של נימפומנית. ש. אתה מתכוון לשרמוטה. ת. לא, נימפומנית, מבקשת בקשות לא סטנדרטיות במיטה, שבחורות סטנדרטיות לא מבקשות." (עמ' 41-40 לפרוטוקול) בהמשך הופנה הנאשם לעימות שנערך במשטרה ונשאל מה הייתה כוונתו כאשר אמר לתובעת בעימות במשטרה: "את הבאת את זה על עצמך". הנתבע השיב: "היא סיפרה כל מיני סיפורים חלק נכונים וחלק לא, היא באה בטענות, כאילו מישהו הביא אותה לאיזה מקום, היא פנתה לדניאל גם ב- 2019. לא ניצלתי שום מצב שלה, לא הבאתי אותה לשם, היא יזמה, היא יצרה קשר עם דניאל בפייסבוק, כך שלא אני הבאתי אותה." (עמ' 41 לפרוטוקול, ש' 24-22) אציין שתיק החקירה, למצער חלקו, אמנם צורף לכתב התביעה אולם לבסוף לא הוגש על ידי התביעה כראיה. ביחס לשיחת הטלפון אל מוטי, השיב הנתבע: "ת. לא זוכר אם השעה היתה 01.00 ולא זוכר אם הערתי אותו. היא דיברה איתו ברמקול ואמרה שהיא מחפשת לעבוד, היה לו מכון קרבורטור, היה ספר, פתח תיווך, הייתה לו מונית, הוא רצה לפתוח בבית שלו תיווך, הוא חיפש מישהי שתעזור לו, לענות לטלפונים. אך בסוף הם לא נפגשו. היא זרקה שהיא רוצה עבודה, אז חשבתי לעזור. לא הייתי בקשר רציף עם מוטי, רק כשעברתי לאזור המרכז יצרתי איתו קשר." (עמ' 43 לפרוטוקול, ש' 23-18) ובהמשך: "ש. התכוונת לנסוע אליו ת. התכוונתי, אך בסוף לא נסענו." (עמ' 44 לפרוטוקול, ש' 11-4) שאלת ההסכמה לקיום יחסי המין אף שסיכומי התביעה עצמם מסיטים את הדיון משאלת ההסכמה, שמא מתוך הקושי לבסס אי-הסכמה, ראיתי לנכון לבחון את הסוגיה בהיותה בעלת חשיבות לענייננו. אציין שהתובעת העידה מדם ליבה מתוך תחושה של פגיעה עצומה. התובעת השתדלה לדייק בדבריה, לא ייפתה את תיאור העניינים גם בתשובה לשאלות מביכות ולא הגזימה בפירוט העובדות. מקובלת עלי עמדת התובעת לפיה לא הגיעה אל הדירה כדי לקיים יחסי מין עם הנתבע אלא הגיעה במטרה לבלות עם בנו הזמר. בהגינותה לא טענה התובעת שיחסי המין עם הנתבע נכפו עליה בכוח הזרוע או באלימות כלשהי. לא זכרה אם הביעה התנגדות מילולית, התמקדה בטיעון שקפאה על מקומה, לא הרגישה דבר. בהקשר זה אדגיש מושכלות ראשונים – השימוש בכוח ודאי אינו תנאי הכרחי לקיומה של תקיפה מינית או לאונס. היעדר ההסכמה עשוי לבוא לידי ביטוי בין היתר בקיפאון, בניסיון להיראות ישנה, בפחד ועוד. יצוין כי מאז תיקון מס' 61 לחוק העונשין, לצורך גיבוש היעדר ההסכמה לא נדרש שמעשה האינוס יבוצע בכוח, לא נדרשת התנגדות פיזית מצד הקורבן ואף לא נדרשת התנגדות מילולית בהכרח (ר' ע"פ 3998/17 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (22.3.2018); ע"פ 3217/14 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 21 (31.7.2016); ע"פ 2606/04 יגאל בנבידה, בפסקה 20-19 (26.4.2006)). היעדר השימוש בכוח מצד הנתבע והיעדר התנגדותה של התובעת אינם מבססים לכשעצמם את היעדר הסכמתה, אני מקבלת את עדותה שלא הגיעה לדירה לפגישה עם הנתבע ולקיים יחסי מין איתו, אלא נקלעה למצב. יחד עם זאת, על התובעת לשכנע את בית המשפט שהנתבע ידע או שהיה עליו לדעת שיחסי המין הללו נכפים עליה. לאחר שבחנתי בזהירות רבה את מכלול הנסיבות והעדויות תוך מתן הבכורה לעדות התובעת, תוך הכרה בכך שהתביעה מבוססת באופן טבעי בעיקר על עדותה הישירה היחידה, ולאחר התלבטות רבה, אומר בלב כבד, תוך הסתייגות כבדה המעשים שנעשו, כי לא שוכנעתי שבמקרה זה הוכח יסוד אי-ההסכמה מצד התובעת במידה הנדרשת במשפט אזרחי. במהלך עדותה התובעת הייתה נסערת והדיון הופסק מספר פעמים. סערת הרגשות מובנת, אין לדרוש או לצפות מעדות של נפגעת, בנסיבותיה, שתהא בהכרח שקטה ותינתן על מי מנוחות ורגישותה נלקחה בחשבון. אין מחלוקת שיחסי המין שקיימה התובעת תחילה עם הזמר היו בהסכמה אולם כאשר נשאלה אודות הסכמה זו השיבה: "זה לא היה בהתנגדות" (ר' לעיל). אף אם אניח כי ניסוחה של התובעת על דוכן העדים לא היה מיטבי, עלי לגבש התרשמות מבוססת דיה לצורך עמידה בנטל הראייתי הרובץ על כתפי התובעת להוכחת טענותיה כלפי הנתבע, אביו של הזמר. במקרה זה גם לא התנגדה ולטענתה קפאה. כידוע, קשת התגובות של קרבנות תקיפה מינית מגוונת, וכאמור אין הכרח שתקיפה מינית תתבצע בכוח ואין הכרח שההתנגדות תהיה בכוח או התנגדות מילולית מפורשת. עלי לבחון אם לאור ההתנהגות המתוארת הנתבע הבין שהתובעת מתנגדת לקיום יחסי המין איתו. ממסכת האירועים והעדויות עולה כי לא הייתה לנתבע אינדיקציה להיעדר רצונה או לחוסר הסכמתה לקיום יחסי המין. התובעת לא נותרה בדירה לבד עם הנתבע בעל כורחה, אף שהסבירה שלא הייתה לה דרך לחזור הביתה בעצמה או אפשרות להתקשר. התובעת, בהגינותה, לא הוסיפה ולא ציינה בעדותה כי בקשה מהנתבע שייקח אותה לביתה במהלך שהותם בדירה בטרם קיימו יחסי מין. הבקשה שייקח אותה לביתה לדבריה עלתה מצידה לאחר קיום יחסי המין. יתכן שלא חשה בסכנה מוחשית באותה עת שאם לא כן היה מצופה שתעזוב את הדירה, בפרט אם הותקפה מינית קודם לכן על ידי חברו של הזמר. לאחר מכן ישבה עם הנתבע במרפסת בהסכמה ועישנו ג'וינט, ככל הנראה, כאשר לפי עדותה "בשלב הזה הייתי מאד מנותקת" (עמ' 12 לפרוטוקול, ש' 4). לא שוכנעתי שהנתבע חש בניתוק זה. בהמשך עברה עם הנתבע לחדר השינה ולא הצליחה להסביר מדוע הסכימה להיכנס לחדר השינה: "אני לא חושבת שאפשר להסביר במילים למה. עשיתי או שהלכתי איתו, הייתי פשוט במקום של ללכת משם הביתה" (שם, בעמ' 14, ש' 17-16). בתצהירה העידה התובעת שנכנסה להלם לאחר שהנתבע נישק אותה בחדר השינה (סעיף 16 לתצהירה). בעדותה התקשתה לפרט בשלב זה אודות האירועים, התרגשה ונזקקה להפסקות. לאחר שנישק אותה הנתבע הציע לה יחסי מין אוראליים, היא סירבה לטענתה אך הוא בכל זאת עשה זאת (סעיף 16 לתצהירה) ולאחר מכן המשיכו בקיום יחסי המין. זאת ועוד, התובעת מעידה שהנתבע שאל אותה מה יש לה, מדוע אינה זזה, שאלה זו אינה בהכרח שאלה מתאימה למי שיודע שכופה יחסי מין על זולתו, גם בשלב זה לא ענתה התובעת שהיא לא מעוניינת, כך למצער על פי עדותה. מכלול האירועים, הראיות לרבות העדויות שנשמעו מוביל למסקנה כי לא הוכח אף ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי, שהנתבע כפה על התובעת יחסי מין בניגוד לרצונה, למצער שידע שיחסי המין הינם בניגוד לרצונה, חרף פער הגילאים. לא אכחד לומר שתיאורי התובעת את מעשי הנתבע מעוררים סלידה ודחיה, עדותה, תוך סערת רגשות עצומה, במהלך החקירה הנגדית, מעידה על המצוקה אליה נקלעה בגין האירועים המתוארים בכתב התביעה. התיאור שקפאה והייתה "כְּבּובּה" הינו תיאור סובייקטיבי המתאר את רגשותיה, לא שוכנעתי שזו תמונת המצב שראה הנתבע לנגד עיניו, לא בהכרח הבין הנתבע שהוא כופה את רצונו על התובעת. בית המשפט שואף לחקר האמת וגילוי האמת העובדתית – ולאורה יש לפסוק. כידוע, אין לבית המשפט אלא את מה שרואות עיניו ונסמך הוא על מה שהציגו לו בעלי הדין לשם קביעת האמת המשפטית (דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך (18.9.2014) בפסקה 26 לפסק דינו של כב' הנשיא (כתוארו אז) א' גרוניס). הנתבע טען כי אי זימון כל העדים צריך להיזקף לחובתה של התובעת. הכוונה לזימון הזמר וחברו. האירועים המשמעותיים המבססים את עילת התביעה, התרחשו לאחר שאלה עזבו את הדירה, לכן איני מייחסת חשיבות לאי זימונם. יחד עם זאת ככל שהיה בידי עדים אלו לשפוך אור על שהתרחש בדירה לאחר שעזבו אותה, בשל נגישותם לנתבע, אני נוטה לזקוף לחובתו של הנתבע את אי הבאתם, אלא שכאמור אין המדובר בעדי ראיה משמעותיים לאירוע. שונים הם פני הדברים ביחס לראיות שהתובעת בחרה להימנע מצירופן, ובכללן תיק החקירה במשטרה, הגשת תצהיר מטעם אחותה ה', אשר פנתה למרכז ענב"ל, וטפסי ענב"ל. כלל ידוע ונקוט הוא כי הימנעותו של צד מהבאת ראיות, בהיעדר הסבר סביר, מקימה חזקה לפיה אותן הראיות היו פועלות לרעתו (ר' ע"א 6277/19 הרמן סנפורד אשר ד"ר נ. אריה וייס עו"ד, בפסקה 54 (15.3.2022)). בענייננו, חלק מהמסמכים צורפו לכתבי הטענות אולם התובעת העדיפה להימנע מהגשתם במלואם כראיה, בלא שניתן הסבר כלשהו לכך, שמא כדי להימנע מהתמודדות עם חלק מהנושאים שעלו במסגרת העדויות. למען הסר ספק אחזור ואציין כי, ככלל, סגירת התיק במשטרה והעובדה שהתלונה לא הבשילה לכתב אישום, אינה שומטת בהכרח את הבסיס לקיום עילת תביעה אזרחית, וכך הוא אף אם היה מוגש כתב אישום אך הנאשם לא היה מורשע נוכח רף ההוכחה הנדרש בהליך הפלילי. בהקשר לסוגיית ההסכמה, סיכומי התביעה פותחים באמירה נוקבת לפיה התובעת "נאנסה באכזריות על ידי הנתבע" (סעיף 1 לסיכומי התביעה). עם זאת מציין בא כוחה של התובעת כי "השאלה היחידה העומדת במחלוקת היא האם הנתבע התרשל עת קיים עם התובעת יחסי מין...". בהמשך נטען בסיכומי התובעת: "כאן לא שאלת ההסכמה היא במוקד" (שם, סעיף 7) ועוד נטען: "יתכן שאין כאן אונס ברמה הפלילית, שכן אונס ברמה הפלילית דורש העדר הסכמה וביהמ"ש הנכבד לא מתבקש לקבוע, כממצא פוזיטיבי שהנתבע אנס." (שם, סעיף 17). דומה כי גם התביעה עצמה לא בכדי מבקשת להסיט את הזרקור משאלת ההסכמה אל עבר טענת התנהגות רשלנית מצד הנתבע. לסיכום, התמונה שמצטיירת מהראיות בשאלת יחסי המין בכפיה; התובעת נשארה מרצון עם הנתבע בדירה, ישבה איתו במרפסת עישנו ביחד, לא בקשה בשלב הזה שייקח אותה לביתה, נעתרה לבקשתו להיכנס לחדר השינה של אביב, חרף המתנה בסלון, לא אמרה בשום שלב במהלך קיום יחסי המין שהיא לא מעוניינת, לא התנגדה פיסית, לפיכך לא עלה בידי התובעת להוכיח כי יחסי המין נכפו עליה. עוולת התקיפה הגם שסיכומי התביעה מתמקדים כאמור בעוולת הרשלנות, מציינים הם בלקוניות וללא פירוט מינימאלי, כי הנתבע תקף את התובעת בהתאם לעוולת התקיפה (סעיף 168 לסיכומי התביעה), ללא כל ביסוס נוסף להתקיימות יסודות העוולה. סעיף 23(א) לפקודת הנזיקין קובע כי:"תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם...". לעוולה זו שלושה יסודות מצטברים: (1) יסוד עובדתי: "שימוש בכוח"; (2) יסוד נפשי: "במתכוון"; (3) נסיבות: "שלא בהסכמת האדם" (השוו: רע"א 1272/05 כרמי נ' סבג (2.12.2007)). לאחר שקבעתי כי לא הוכח יסוד היעדר ההסכמה, נדחית הטענה לעוולת תקיפה מכוונת. על אף שלא נטען במפורש, אבחן גם את שאלת "התקיפה הרשלנית". אציין כי עוולה זו אינה מחייבת את התמלאות היסוד הנפשי של כוונה בדומה לעוולת התקיפה המכוונת, אולם היא מחייבת התנהגות החורגת מהתנהגות של אדם סביר, היינו האם הייתה חובת זהירות מצד הנתבע וביתר פירוט, האם הנתבע יכול היה לצפות, שכתוצאה מקיום יחסי המין עם התובעת ייגרם לה הנזק הנטען והאם היה עליו לצפות זאת. על כך אעמוד להלן במסגרת הדיון בעוולת הרשלנות. עוולת הרשלנות עמדת התביעה בפתח סיכומיה כי "השאלה היחידה העומדת במחלוקת היא האם הנתבע התרשל עת קיים עם התובעת יחסי מין באופן שאדם סביר אחר בנעליו לא היה נוהג, ושהתרשלותו היא זו שגרמה לנזקיה של התובעת" (סעיף 3 לסיכומי התביעה, ר' גם: סעיפים 8, 17, 169 ואילך לסיכומי התביעה ועוד). בא כח התובעת טוען כי קיום יחסי מין של גבר בוגר מעל גיל חמישים עם בחורה בגיל 18 לאחר היכרות קצרה הינו כשלעצמו בלתי סביר – ואת זאת אינני יכולה לקבוע. החוק אינו אוסר קיום יחסי מין בפערי גילאים שכאלה, דיני הנזיקין לא נועדו לקביעת נורמות חדשות מנוגדות לחוק על פי נורמות של מתבונן זה או אחר, בעוד שמציאות החיים מלמדת על מגוון יחסים אינטימיים שונים, מסוגים שונים, שלא תמיד עולים בקנה אחד עם אמות המוסר של רבים אחרים. אין בפער הגילאים כשלעצמו, כשהתובעת בגירה מעל גיל 18, כדי להוות חזקה ליחסי מין בכפיה. כדי לבסס את אחריות הנתבע לנזקי התובעת מכוח עוולת הרשלנות, בהתאם לסעיפים 36-35 לפקודת הנזיקין, יש לבסס את ארבעת יסודות העוולה – חובת זהירות; הפרת חובת הזהירות בהתרשלות מצד הנתבע; קיומו של נזק לתובעת; קשר סיבתי בין התרשלות הנתבע והנזק. תחילה יש לבחון בענייננו האם עשה הנתבע מעשה שאדם סביר לא היה עושה באותן נסיבות, בניגוד לחובה שלא לנהוג כפי שנהג, והיה עליו לראות שהתובעת עלולה להיפגע ממעשיו. בהקשר זה נפסק זה לא מכבר מפי כב' השופטת י' וילנר ב-ע"א 3709/22 מדינת ישראל נ' פלונית, בפסקה 25 (8.6.2023): "אשר לשאלת קיומה של חובת זהירות במקרה מסוים, הרי שזו תוכרע בחיוב אם יינתן מענה חיובי לשתי השאלות הבאות: האם הנתבע יכול היה לצפות, שכתוצאה ממעשהו או ממחדלו ייגרם לתובע הנזק הנדון; והאם הנתבע חייב היה לצפות זאת. בעוד השאלה הראשונה מוכרעת במישור הפיזי-טכני, השאלה השנייה היא נורמטיבית ומוכרעת בעיקרה לפי שיקולי מדיניות משפטית (ראו, למשל: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פס' 8 [פורסם בנבו] (9.11.1982))." אין חולק כאשר מדובר בנסיבות של היעדר הסכמה קיימת חובת זהירות מושגית. במקרים כאלה שאלת חובת הזהירות כמעט ברורה מאליה (השוו למודל המוצע לעוולת הרשלנות בו נבחנת ההתרשלות תחילה: ע"א 4486/11 פלוני נ' שירותי בריאות כללית, (15.7.2013)). לאור המסקנה לפיה לא הוכח יסוד אי-ההסכמה, יש לבחון האם צריך אדם לצפות לנזק בנסיבות של קיום יחסי מין בהסכמה חופשית בין שני בגירים. בהקשר זה איני מקבלת את עמדת בא כח התובעת לפיה לא יהיה זה סביר שאישה צעירה ויפה בת 18 תחשוק בגבר מבוגר ממנה בהרבה. פער הגילאים לכשעצמו, בנסיבות של שני צדדים בגירים המקיימים יחסי מין בהסכמה חופשית, אינו בלתי סביר אף אם אינו תופעה שכיחה. כאמור אין זה מקומו של המשפט להיכנס אל "הפינות האינטימיות" של צדדים בנסיבות המאופיינות על ידי הסכמה חופשית בין בגירים (השוו גם לרתיעת המשפט מכניסה אל מערכות יחסים אינטימיות בנסיבות אחרות של ניאוף ובגידה: ע"א 8489/12 פלוני נ' פלוני (29.10.2013)). אף אם היה נקבע במישור העקרוני כי קיימת חובת זהירות מושגית בנסיבות של יחסי מין בהסכמה חופשית בין זוג בגירים שביניהם פער גילאים גדול תוך אפשרות של גרימת נזק נפשי לצד הנפגע, הנני סבורה כי בנסיבות המקרה הספציפי לא התמלא מבחן חובת הזהירות הקונקרטית בעיקר בשל היעדרה של צפיות קונקרטית, דהיינו חוסר יכולתו של הנתבע לזהות את התממשות הנזק הספציפי בשל רגישותה המיוחדת של התובעת שמא על רקע אירועי העבר שחוותה (עליהם אעמוד להלן). עם זאת, המסך טרם ירד על טענות התובעת. ניסיון ההדחה לזנות ("האירוע השני") שונה דעתי בכל הקשור לאירוע השני. במסגרת האירוע השני שהתרחש לאחר קיום יחסי המין בין התובעת והנתבע, טענה התובעת כי הנתבע הציע לה לקיים יחסי מין גם עם מוטי, ולעבוד בדירתו כאשר תפקידה יהיה לקיים יחסי מין תמורת תשלום מלקוחות שיגיעו לדירה תוך חלוקת הרווחים בין התובעת, הנתבע ומוטי באופן שווה. עדות התובעת בנושא זה, הייתה ברורה, מפורטת דיה ונשמעה מהימנה. שוכנעתי כי הנתבע אכן הציע לתובעת לעסוק במתן שירותי מין תמורת תשלום והפציר בה לקיים יחסי מין עם מוטי. גרסתה של התובעת אף נתמכה בעדותו של הנתבע כאשר למעשה בין גרסאות הצדדים קיימת חפיפה משמעותית. הנתבע מכחיש את הדברים, הוא מודה כי התקיימה שיחה עם מוטי במהלך הנסיעה באותו לילה, לגרסתו, תוכן השיחה נסב סביב הצעת עבודה. הפגישה פרי יוזמתו עם מוטי, לא יצאה לפועל, לטענתו, כי התובעת קיבלה הודעות מאחותה ביקשה לחזור לביתה ונתבע נעתר לבקשתה. מצאתי כי עדותו של הנתבע כללה "חצאי אמיתות" בלבד. הסבריו של הנתבע לשיחת הטלפון הינם מופרכים, ההסבר שמדובר בראיון לעבודה פקידותית בשעה 1:00 לפנות בוקר, או בסמוך לשעה זו, כשהתובעת לבושה, כך לדבריו, בביגוד מינימלי – אינו סביר. לשיטת הנתבע הצעת העבודה כללה עבודה פקידותית בעסק תיווך של מוטי, בעוד מוטי עובד כנהג מונית. גרסתו של הנתבע אינה מתיישבת לחלוטין עם שורת ההיגיון. מאידך גרסתה של התובעת, נתמכת ועולה בקנה אחד עם האופן שבו היא תוארה על ידי הנתבע עצמו כ"נימפומנית", בעלת התנהגות מינית של "אחת שרוצה הרבה" (עמ' 40-41 לפרוטוקול). על אף שהנתבע השיב שלא ידע אודות קיום יחסי המין עם בנו הזמר וחברו של הזמר, הוא חזר ותיאר את התנהגות התובעת: "ההתנהגות שלה במיטה העידה על האישיות שלה בקטע של המין, כך הבנתי בשלב הזה. הרגשתי את זה עליה", "בסלנג שהגברים מדברים, זה הסגנון שלה, של נימפומנית" (עמ' 41 לפרוטוקול, ש' 17-14). הנתבע לא זימן את מוטי לעדות אף שמדובר בחבר. נטל השכנוע אומנם רובץ על כתפי התובעת אולם נטל הראיה עשוי לעבור מצד אל צד בהתאם לצורך להציג ראיות נגדיות אשר תגברנה על ראיות היריב או למצער תיצורנה תיקו ראייתי (השוו: ע"א 6460/21 טובי פרץ נ' יגאל כהן, פסקה 55 ((18.6.2023) (להלן: "ענין פרץ"); דנ"א 5046/23 טובי פרץ נ' יגאל כהן (17.7.2023)). הנתבע אישר שהתקיימה שיחה עם מוטי. השיחה התקיימה בשעות הלילה המאוחרות או לפנות בוקר, הסבריו התמוהים של הנתבע אינם משכנעים. ניסיון להביא את התובעת לראיון לעבודה פקידותית במשרד תיווך שעדין לא קם, בדירתו של מוטי, בשעה כזו, הינה גרסה מופרכת בלשון המעטה. הראיות בנושא זה נכרכו סביב צווארו, המפתח לשכנע בגרסתו התמוהה מצוי בידיו של החבר מוטי. הימנעות מהזמנתו למתן עדות לאישוש טענה שכזו מחזקת את גרסת התובעת. הנתבע העיד שהוא ומוטי מכירים מהצבא ומאז הם חברים (עמ' 36 לפרוטוקול, ש' 14) ואף היה אצל מוטי כאשר נעצר (עמ' 43 לפרוטוקול, ש' 28-27). חרף יחסי קרבה אלו, לא מצא הנתבע לנכון לזמנו לעדות על מנת שיתמוך בגרסתו. מחדל ראייתי זה נזקף לחובתו, בפרט כאשר מצאתי את עדות התובעת כמהימנה, תוך שזו אף נסתייעה בעדותו של הנתבע אשר חיזק אותה הן ביחס לעצם יצירת הקשר עם מוטי והן ביחס לאופן שבו התובעת נתפשה בעיני הנתבע (השוו: ענין פרץ, בפסקה 2, ענין מור, בפסקה 26). מכל הנימוקים הללו אני מעדיפה את גרסתה על התובעת על פני גרסת הנתבע. בהתנהגותו של הנתבע התקיימו כל יסודות עוולת הרשלנות. כידוע, עוולת הרשלנות הינה עוולת מסגרת לתוכה ניתן לצקת מערכת מצבים שונה. בהקשר זה נפסק ב-ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון (11.2.85): "בעוד שהעוולות הפארטיקולאריות הן בעיקרן עוולות "סגורות" (עם פתח מסוים בדמות ביטוי כגון "דין"), הרי שעוולות המסגרת, ובעיקר הרשלנות, הן עוולות "פתוחות", המבוססות על יסודות "משפטיים", המבטאים מדיניות משפטית והמשתרעים על מערכות משתנות של מצבים. אף עוולת המסגרת של רשלנות היא עוולה, ועל-כן קובעת קטיגוריה של אחריות, אך קטיגוריה זו עצמה היא ללא קטיגוריות, שכן רשימת המצבים, עליה משתרעת הרשלנות, לעולם אינה סגורה: "הקטיגוריות של הרשלנות לעולם אינן סגורות, לעולם אינן נוקשות ולעולם אינן שוקטות על השמרים, אלא נקבעות הן בהתאם לתחושת המוסר והצדק החברתי והסוציאלי וצורכי החברה המשתנים" (ע"פ 186/80 [1], בעמ' 779)". ניסיונו של הנתבע להוביל את התובעת לעסוק בשירותי מין ולמעשה להדיחה לזנות מנוגד לנורמת ההתנהגות הסבירה בעטיה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית בנסיבות, אותה הפר הנתבע בהצעת "העבודה" לתובעת ובניסיון לממש את ההצעה דרך רצונו לנסוע אל מוטי באישון לילה יחד עם התובעת ואף לבצע את אותו "סיפתח" כבר באותו מועד. ניסיונות שכנוע אלה, על רקע מאמציה של התובעת להתחמק מהמפגש עם מוטי, ושכנוע התובעת לקיים יחסי מין עם מוטי הינם מעשים פוגעים ומצלקים, אמירות אלה רמסו את כבודה של התובעת, המעט שעוד נותר לה מאותו לילה. על הנתבע היה לצפות כי במעשיו יגרום לתובעת לנזק, באשר היא, ובפרט כאשר מדובר בבחורה צעירה בימים, המצויה בתחילת חייה הבוגרים. שוכנעתי כי התובעת חוותה פגיעה עמוקה מאמירות אלו ומההצעות לחבור למוטי, לקיים איתו יחסי מין ולעסוק בזנות. למעלה מהצורך אומר כי אמירות אלו של הנתבע והניסיון לשכנע את התובעת בנסיבות שבהן נאמרו, כשהתובעת מבקשת להגיע לביתה, בהיותה "לכודה" במכוניתו של הנתבע, עולות כדי תקיפה. אלימות עשויה להתבטא לא רק באופן פיזי מובהק אלא גם, בנסיבות מסוימות, באופן מילולי, נפסק שהיסוד הפיזי באלימות אינו בהכרח מכת יד, גם מילים יכולות לפגוע ולהזיק. כפי שפסק כב' הנשיא (כתוארו אז) מ' שמגר ב-דנ"א 4811/93 "סלע" חברה לביטוח בע"מ נ' יעקב שלו (29.9.93): "... כך גם אלימות בהקשר אחר - יכול שתתבטא בהשמעת קולות או דברים שתוצאתם פגיעה רעה בקורבנו של המעשה. יתרה מזאת, אינני שולל את המסקנה כי היסוד "הפיזי" באלימות אשר אחריו תרה העותרת, יכול ויתבטא בקולו של הגורם האלים או המאיים, או בנוסח הדברים המושמע, באותה מידה בה הוא יכול להתבטא במכת-יד. אולם, הרחבת המשמעות של התיבה "פיזי" איננה דרושה לצורך ענייננו כי "האלימות" כשלעצמה, צורות שונות לה והמגע הפיזי הוא רק אחת מהן. 5. על כן, אינני סבור כי הביטוי "אלימות מילולית" הוא רק מטפורה; אני רואה בו ביטוי לשוני הנובע מהרחבת התודעה והתובנה האנושיים. למדנו שמילים יכולות להיות אלימות כמדקרות חרב. משמע, יתכן ובעבר ראו את הביטוי שבפנינו בצורתו הפשטנית, אך זו עת רבה שלמד להכיר בכך כי גם הלשון יכולה לשמש נשקה של האלימות." באותו מקרה התגלע ויכוח מילולי קשה אשר הוכר "כמעשה אלימות חיצוני" אשר הוביל לפיצוי התובע במסגרת פוליסת תאונות אישיות (ע"א 779/89 יעקב שלו נ' סלע חברה לבטוח בע"מ (22.8.93)). פסיקה זו יושמה, למשל, במקרה בו רופא אף-אוזן-גרון הותקף מילולית על ידי אדם אשר טען כי גנב את כרטיסי הקולנוע שלו (ת"א (ת"א) 167926/02 ד"ר ביזר מיכאל נ' יפרח אבי (18.6.2003); ובמקרה בו נהג אוטובוס תקף נוסעת בכך שהרים עליה קולו (ת"א (ת"א) 43011/07 אורה סמרה נ' דן חב' לתחבורה ציבורית בע"מ (24/06/2009)). עוד נפסק כי עוולת התקיפה חולשת על פגיעה בכבודו של אדם וברגשותיו, כפי שנפסק מפי כב' הש' מ' נאור (כתוארה אז) ב-ע"א 1338/97 תנובה מרכז שיתופי לשווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' ראבי, פ"ד נז(4) 684: "הוא הדין בפגיעה בכבודו של אדם וברגשותיו, אשר מהווים ראש נזק עיקרי בעוולת התקיפה ובעוולה של כליאת שווא (ראוH. McGregor On Damages, at pp. 1024, 1026)." נזקי התובעת התובעת צירפה חוות דעת רפואית מטעם מומחית בתחום הפסיכיאטריה (להלן: "המומחית") אשר בדקה את התובעת וקבעה כי התובעת סובלת מהפרעה בתר חבלתית (PTSD) והפרעת אישיות גבולית, וקבעה לה נכות נפשית בשיעור 50 אחוזים לפי סעיף 34(ב)(5) לתקנות הביטוח הלאומי לצמיתות. התובעת גם הגישה תביעת נכות כללית למוסד לביטוח לאומי, המסמך הוגש כחלק ממוצגי התובעת לגבי הצהרתה ולא לעניין אחוזי הנכות (ר' עמ' 23 לפרוטוקול, ש' 25-24). הנתבע לא הגיש חוות דעת רפואית מטעמו באשר למצב התובעת. במהלך פרשת ההוכחות הגיעו הצדדים להסכמה לפיה התובעת גדלה בבית עם אב מכור לסמים שהיה אלים כלפיה וכן שהתובעת עברה אונס קבוצתי על ידי חבורה של נערים בגיל 14 (ר' לעיל, ובעמ' 19 לפרוטוקול). במהלך החקירה הנגדית של המומחית, התברר שהתובעת לא סיפקה למומחית מידע לגבי עברה. המומחית לא הייתה מודעת כלל לעבר הקשה של התובעת, לנסיבות החיים הקשות שהיו מנת חלקה, אב מכור לסמים, אלים כלפי התובעת, המומחית לא ידעה על האונס הקבוצתי שעברה התובעת שנים לפני הפרשה מושא תביעה זו. המומחית בהגינותה אמרה שלא יכולה ללא בדיקה נוספת לקבוע ממה נובעת הפוסט טראומה. הנושאים הללו עלו בחומרים שהגישה ההגנה – ובאי כוחה של התובעת נמנעו מהגשת בקשה לתיקון חוות הדעת שהגישו עובר לחקירת המומחית, ואף סירבו להצעת בית המשפט למנות מומחה מטעמו: "ביהמ"ש מציע למינוי מומחה. עו"ד ברק: לא אסכים למינוי מומחה למרות המלצת ביהמ"ש." (עמ' 25 לפרוטוקול). בנסיבות אלו, שבהן לא התבקשה המומחית להאיר את עינינו ביחס להשפעת האירועים בעברה של התובעת על נכויותיה, אם בכלל, אינני יכולה ליתן משקל כלשהו לחוות הדעת הפסיכיאטרית. בהעדר חוות דעת וקביעה לגבי אחוזי הנכות שנותרו לתובעת, אם נותרו, בגין האירוע השני, לא הוכחו נזקים ממוניים, לפיכך אפסוק לתובעת סכום גלובאלי שיגלם את הכאב והסבל שנגרם לה כתוצאה מהפגיעה בכבודה ובנפשה ומצאתי להעמידו על סך 250,000 ₪. סוף דבר נותר לי להביע תקווה כי התובעת תצליח בהליכי השיקום שנקטה, תוכל לשים את האירועים המתוארים בכתב התביעה מאחוריה, שלא תיפול רוחה, וכי העתיד יאיר לה פנים. התוצאה היא שהתביעה מתקבלת באופן חלקי. על הנתבע לשלם לתובעת סך 250,000 ₪ בצרוף שכר טרחת עו"ד בשיעור 23.4% (20% בתוספת מע"מ).
ניתן היום, ט"ו אלול תשפ"ג, 01 ספטמבר 2023, בהעדר הצדדים.