ת"א 34074-03-21 ת"א 34074-03-21

לפניי תביעה במסגרתה עתרו התובעים כי בית המשפט יצהיר על בעלותם במקרקעין וכי הפקעות שבוצעו בהם יבוטלו. לחלופין, עתרו לחלק יחסי בזכויות הבנייה בהתאם לחלקם במקרקעין. בנוסף, טענו להיותם מחזיקים בחזקה נוגדת במקרקעין סמוכים. התיק נותב לטיפולי ביוני 2024. הרקע והצדדים להליך על פי כתב התביעה, התובעים הם בני משפחה אחת מורחבת. לטענתם, הם הבעלים האמיתיים והמחזיקים בפועל משנות ה-30 של המאה הקודמת של מקרקעין בחולון שהיו ידועים כגוש 7059 חלקה 69 (להלן: "המקרקעין"). בנוסף, הם טוענים כי הם מחזיקים בחזקה נוגדת במקרקעין שהיו ידועים כחלקות 36, 65, 67, 68, 71 ו-72 בגוש 7059 (להלן: "המקרקעין הסמוכים"). לטענת התובעים, הנתבעת 1, רשות מקרקעי ישראל, הפקיעה את המקרקעין באמצע שנות ה-50 לפי חוק רכישת המקרקעין (אישור פעולות ופיצויים) תשי"ג 1953 ו/או לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943 (להלן "החר"ם" ו"פקודת הקרקעות" בהתאמה). לימים, הנתבעת 1 מכרה את המקרקעין ואת המקרקעין הסמוכים לחברה פרטית, חברת מעונות דיור ופיתוח ברחובות בע"מ, לצורך בנייה עליהם. לדברי התובעים, הנתבעת 2, חברת ארץ ציון הדר בע"מ, היא חברה יזמית אשר רכשה את המקרקעין ואת המקרקעין הסמוכים מחברת מעונות שהייתה בהליכי כינוס. זאת, לצורך בניית מגדלים רבי קומות. לדבריהם, היא רכשה קרקעות סמוכות למקרקעין על מנת לבנות פרויקט מגורים רחב היקף. הנתבעת 3, עיריית חולון, טוענת לבעלות בשטחים הציבוריים בפרויקט שייבנה במקרקעין ובמקרקעין הסמוכים. טענות התובעים בכתב התביעה בתמצית על פי כתב התביעה, השטח היה שייך בעבר ליפו וכיום הוא חלק משטחה של העיר חולון. בסמוך להגשת התביעה, התברר לתובעים כי המקרקעין עברו מספר שינויי רישום והליכי פרצלציה והחלק הארי שלהם שונה לגוש 6996 חלקות 123-124. לטענתם, הם לא ידעו על השינוי ועד היום הם משלמים ארנונה לעיריית חולון בהתאם למספרי הגוש והחלקה הישנים. לטענת התובעים, אבי המשפחה סעיד אלחד ז"ל (להלן "סעיד" או "אבי המשפחה") רכש את הזכויות במקרקעין עוד בשנת 1936 ואלה נרשמו על שמו בפנקסי המקרקעין ב-3.8.1943. לדבריהם, ממועד הרכישה, הם או מי מטעמם מחזיקים בפועל במקרקעין ברציפות, בחזקה בלעדית ונוהגים בהם מנהג בעלים. אבי המשפחה התגורר במקרקעין עד יום פטירתו ב-1964 וכך גם אמם עד ליום פטירתה ב-2012. במקרקעין נולדו וגדלו ילדיהם, כאשר במקום מתגוררים בני המשפחה המורחבת. לגבי המקרקעין הסמוכים טענו התובעים כי בשנות ה-30 של המאה הקודמת, אבי המשפחה והמשפחה כולה תפסו חזקה גם במקרקעין הסמוכים. למיטב ידיעתם, מקרקעין אלה ידועים כיום כחלק מחלקות 123, 124, 198 ו-178 בגוש 6996. לטענתם, הם גידרו את המקרקעין הסמוכים, עיבדו אותם ובנו עליהם. הם ציינו כי בשטח עצמו אין הפרדה בין המקרקעין למקרקעין הסמוכים, כי הם מחזיקים בכל השטח המגודר כולו כמקשה אחת בגדר שהוצבה בזמנו על ידי סעיד. הם טענו כי סעיד היה ידוע כ"שריף" של האזור. הוא רכש את המקרקעין אותם יכול היה לרכוש. לגבי המקרקעין הסמוכים, לאור התנגדויות הבעלים למכירתם, השתלט עליהם וביסס עליהם חזקה באמצעות "כוח הזרוע". לדבריהם, מאז ועד היום, הם מחזיקים במקרקעין הסמוכים מבלי שאלה יירשמו על שמם לאור אי הסכמת הבעלים המקוריים. הם טענו כי אבי המשפחה פעל בשנת 1950 להרחיב את הבית שנבנה על המקרקעין לשטחים נוספים והגיש בקשה מסודרת, אך סורב בטענה לקיומה של פרצלציה באזור. במסגרת כתב התביעה פירטו התובעים הליכים משפטיים שנוהלו בעבר לגבי חלק קטן מהמקרקעין הסמוכים: ה"פ 176193/96- תביעה לסילוק יד שהגיש מנהל מקרקעי ישראל לפי חוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים) תשמ"א -1981 ממנה חזר לאחר שהכיר בכך כי אין מדובר בפולש לפי הוראות אותו חוק; ת"א 076724/00 - תביעה לסילוק יד שהוגשה על ידי מנהל מקרקעי ישראל נגד התובע 1, במסגרתה קיבל בית משפט השלום את טענת ההתיישנות של חזקה נוגדת; וערעור על פסק הדין במסגרתו בוטל פסק הדין של בית משפט השלום. למרות פסק הדין שניתן במסגרת הערעור, אותו חלק קטן של המקרקעין הסמוכים לא פונה. לטענת התובעים, בני המשפחה לרבות אבי המשפחה לא ידעו מעולם על הפקעה כלשהי והידיעה על ההפקעה "נחתה" עליהם כרעם ביום בהיר כשנתבעת 2 דרשה את סילוק ידם מהשטח. הם טענו כי לא קיבלו כל הודעה קודם להפקעה, לא היה כל פרסום ולא ניתנה התראה כלשהי בעניין. לאורך כל השנים, לא ננקטה פעולה כלשהי למימוש ההפקעה, ובהתאם לא קיבלו פיצוי. לטענתם, הם מעולם לא פונו מהמקרקעין והלכה למעשה המשיכו וממשיכים להחזיק במקרקעין ולנהוג בהם מנהג בעלים. התובעים טענו כי לא התקיימו התנאים הנדרשים להפקעה הן בהתאם לחר"ם והן בהתאם לפקודת הקרקעות. לטענתם, אף אם ההפקעה נעשתה כדין, יש להורות על ביטולה ועל רישומם כבעלי המקרקעין לאור הפסיקה וההלכות הקיימות. הם הפנו לפסק הדין שניתן בבג"ץ 2390/96 קרסיק נ' מדינת ישראל, מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נה(2) 625 (להלן: "עניין קרסיק") שלטענתם, התווה את בחינת דוקטרינת הזיקה הנמשכת שבמסגרתה בוחנים את מבחני המידתיות לאורך כל חיי ההפקעה. לטענתם, בענייננו, בחינה כאמור מובילה למסקנה כי ההפקעה שנעשתה לא מידתית, שכן נעשתה לצורך מסחרי גרידא ולא למטרה ציבורית. לדבריהם, בתחילת שנות ה-2000, המדינה פעלה לפינוי בני משפחתם שהתגוררו במקרקעין הסמוכים, בעוד שנמנעה מלפעול לפינויים מהמקרקעין נושא התביעה. מכאן, טענו, כי המדינה הכירה בכך שהם לא מחזיקים שלא כדין או מהווים פולשים במקרקעין, כפי שנטען ביחס למקרקעין הסמוכים. בנוגע למקרקעין הסמוכים טענו לקיומה של חזקה נוגדת. לדבריהם, סעיף 20 לחוק הקרקעות העותומני (להלן: "חוק הקרקעות") הקים מחסום דיוני לבעלים רשום של מקרקעין לדרוש את פינויו של מחזיק שהחזיק בהם חזקה נוגדת. לפי המצב המשפטי כיום, ניתן להכיר בחזקה נוגדת לצורך טענת התיישנות אם החזקה הייתה קיימת 25 שנה לפני כניסת חוק המקרקעין לתוקף ביום 1.1.1970. לכן, לטענתם, בהיותם מחזיקים במקרקעין החל משנת 1936, קמה בעניינם חזקה נוגדת. הם הוסיפו כי קיים חוסר תום לב מצד נתבעת 2 אשר רכשה את כל המקרקעין, לרבות המקרקעין הסמוכים, תוך ידיעה ברורה שקיימים במקרקעין מחזיקים כדין ושלא כדין ומכאן שלקחה את הסיכון שאלו יתבעו בעלות על המקרקעין ויטענו נגד חוקיות ההפקעה. בסעיף 5 לכתב התביעה ביקשו התובעים כי בית המשפט יקבע כדלקמן: כי התובעים הינם הבעלים של המקרקעין והינם זכאים להירשם כבעלים בחלקות 123 ו-124 בגוש 6996. כי הפקעה של המקרקעין אשר נעשתה מכוח החר״ם בטלה מעיקרא. כי ההפקעות של המקרקעין שנעשו מכוח פקודת המקרקעין בטלות. לחלופין בלבד, לקבוע כי התובעים זכאים בהתאם לחלקם במקרקעין, לחלק יחסי בזכויות הבניה של מי מהנתבעות. כי התובעים מחזיקים בחזקה נוגדת במקרקעין הסמוכים. . טענות הנתבעת 1 בכתב הגנתה בתמצית הנתבעת 1 טענה להתיישנות התביעה ולשיהוי בהגשתה. תקיפת ההפקעות בוצעה יותר מ-60 שנים ממועד הפקעת המקרקעין, כאשר התובעים עצמם מודים כי הודעות אודות ההפקעה פורסמו בילקוט הפרסומים עוד בשנות ה-50 של המאה הקודמת אך טוענים כי גילו זאת אך בעת האחרונה. לדבריה, בהתאם לסעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 תקופת ההתיישנות במקרקעין מוסדרים היא 25 שנה ובהתאם לסעיף 6 לחוק, תקופה זו מתחילה ביום בו נולדה עילת התביעה. לכן, גם אם נקבל את התזה המשפטית השגויה של התובעים בנוגע לזכותם להקניית זכויות בעלות מכוח חזקה נוגדת או היותם בעלים בדין של המקרקעין, הרי שטענות אלו התיישנו זה מכבר. זאת, מאחר שהתובעים עצמם טוענים שהחזקה הנוגדת כמו גם זכות הבעלות התגבשו לפני שנים רבות. לכל הפחות, טענה כי קיים שיהוי ניכר בהגשת התביעה שמצדיק סילוקה. בנוסף, טענה להיעדר סמכות עניינית של בית משפט זה לדון בחוקיות ההפקעות או ביטולן. לדבריה, מעיון בכתב התביעה עולה כי הסעד העיקרי המבוקש עוסק בביטול ההפקעה, כאשר התובעים ניסו למצוא דלת כניסה לבית המשפט בדמות העלאת טענת בעלות. לגופו של עניין, טענה הנתבעת 1 כי מדובר בחלקה היסטורית 69 בגוש 7059 בשטח של 421 מ"ר. סעיד רכש בשנת 1942 מחצית מהחלקה, קרי שטח של 210.5 מ"ר. השטח כולו היה בניהולו של האפוטרופוס לנכסי נפקדים. בשנת 1950 אושר לשחרר את מחצית החלקה אותה רכש סעיד, כאשר מחציתה השנייה שהייתה על שם נפקדים, לא שוחררה. על פי כתב ההגנה, לצורך הקמת שכונת תל גיבורים, נוצר צורך להפקיע שטחים בתל א- ריש בחולון שכללו גם את החלקה דנן. בכתב ההגנה תוארה בהרחבה ההתנהלות שקדמה לאקט ההפקעה ואליו צורפה ההתכתבות שנוהלה בעניין זה בין רשות הפיתוח, אגף נכסי המדינה וועדת ההפקדות. על פי כתב ההגנה, בהתאם להחלטת אגף נכסי המדינה מיום 9.7.52, מאחר שמדובר במושע, לא ניתן להפקיע חלקים ממנה ויש להפקיע את כל החלקות בשלמות. בעקבות כך, פנה אגף נכסי המדינה לשר האוצר בבקשה להמליץ על הפקעת קרקעות בתל א-ריש. ביום 14.7.1952 נחתמה הודעת שר האוצר בהתאם לסעיף 22(2) לפקודת הקרקעות. ההפקעה כללה שטח של 113,982 מ"ר. בהמשך, פורסמו הודעות כדין בילקוט הפרסומים. לאחר מכן, נחתמה ביום 15.4.1955 הודעת שר האוצר בהתאם לסעיף 19 לפקודת הקרקעות ובוצעו גם לגביה פרסומים כנדרש. לדברי הנתבעת 1, במשך השנים, חלקה 69 בגוש 7059 בשטח של 421 מ"ר אוחדה לחלקה 159. בהמשך, במסגרת פרצלציה, החלקות בוטלו, פוצלו ונרשמו כחלקות אחרות, בין היתר, החלקות נושא התביעה שלגביהן אין בעלות של מי מהתובעים. על פי דו"ח פיקוח שנערך ביום 10.6.2021, התובעים השתלטו על המקרקעין ומחזיקים שלא כדין גם בחלקות סמוכות (206, 220, 126, 123-125, 198). הנתבעת 1 הכחישה את טענות התובעים בכתב התביעה. בין היתר טענה כי מאחר שלא צורף צו קיום צוואה או כל מסמך אחר שיעיד על הקשר בין התובעים למנוח, אזי התובעים לא הוכיחו כל זיקה למנוח או את היותם חליפים שלו. היא הוסיפה כי הזכות הנטענת אינה עוברת בירושה. לטענת הנתבעת 1, מטענות התובעים עצמם עולה כי אלו פלשו למקרקעין הסמוכים והחזיקו בהם ב"כוח הזרוע" ועל כך, ודאי שאין ראוי לזכותם בפרס ולהפכם לבעליהם. בנוסף, טענה כי התובעים אינם יכולים ליהנות בהליך זה מטענת התיישנות המהווה טענת מחסום דיוני כטענה המקימה להם זכות בעלות. כך או כך, טענה כי מדובר במקרקעין מסוג מירי שלגביהם לא ניתן לטעון לחזקה נוגדת כנטען על ידי התובעים. לגבי המקרקעין טענה כי אלה הופקעו בשנות ה-50, ולכן בנוגע להם לא עומדת להם טענת הגנה מסוג "חזקה נוגדת". טענות הנתבעת 2 בכתב הגנתה בתמצית גם הנתבעת 2 העלתה טענות מקדמיות לסילוק התביעה על הסף בגין העדר סמכות עניינית, התיישנות, שיהוי ומעשה בית דין. היא טענה כי ההליך שננקט על ידי התובעים אינו ההליך המשפטי הנכון, שכן למעשה, הסעד הנדרש הוא ביטול הפקעת המקרקעין בכסות של תביעה להצהרת בעלות. לכן, טענה כי בית המשפט כאן אינו מוסמך לדון בתביעה. בנוסף, טענה כי טענת התובעים ל"חזקה נוגדת במקרקעין הסמוכים" היא טענת הגנה מכוח דיני התיישנות ולא יכולה לשמש עילת תביעה או ליצור זכות להירשם כבעלים. היא הוסיפה כי טענה זו נטענה כבר על ידי התובעים בהליכים קודמים ונדחתה. היא הפנתה לע"א (ת"א) מינהל מקרקעי ישראל נ' אלדח 3394/02 (פורסם בנבו, 14.8.2005) שהפך את פסק הדין שניתן בבית משפט השלום ולרע"א 9076/05 אלדוח נ' מינהל מקרקעי ישראל (2.5.2006) שדחה את בקשת רשות הערעור על פסק הדין בערעור. עוד טענה כי טענות התובעים התיישנו לפני עשרות שנים בהן "ישנו" על זכויותיהם הנטענות ללא מעש ולחלופין, כי טענות התביעה נגועות בשיהוי כבד ביותר. על פי הנתבעת 2, משנרכשו המקרקעין והמקרקעין הסמוכים על ידה במסגרת הליך כינוס נכסים עקב מימוש משכנתא באמצעות בית המשפט, קיים מעשה עשוי ואין מקום להשיב את המצב לאחור. לדבריה, הרכישה בוצעה בהתאם למסגרת הקבועה בסעיף 34א לחוק המכר, התשכ"ח-1968 ולכן הבעלות עברה אליה נקייה מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת בנכס. לטענתה, לאחר שרכשה את המקרקעין, החלה בהקמת בניין מגורים, אך התובעים המחזיקים בשטח שלא כדין, מסכלים את האפשרות לפעול בשטח ובכך גורמים לה נזק כבד ומתמשך ומונעים את פיתוחו של האזור לטובת הציבור. הנתבעת 2 טענה כי היא הבעלים הרשום והמחזיק כדין של המקרקעין ושל המקרקעין הסמוכים והנתבעת 3, עיריית חולון, בעלים של יתרת המקרקעין הסמוכים. לעניין זה, נסחי הרישום מהווים ראייה חותכת לתוכנם בהתאם לחזקת הרישום הקבועה בסעיף 125 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. לדבריה, בהתאם להלכה הפסוקה, ביצוע תשלומים שונים ביחס למקרקעין כדוגמת תשלומי ארנונה, כנטען על ידי התובעים, אינו מקנה להם זכויות במקרקעין. היא הפנתה את תשומת הלב לכך שטרם הגשת התביעה, הנתבעות 2-3 הגישו תביעה בסדר דין מקוצר לבית משפט השלום לסילוק ידם של התובעים מהמקרקעין הנ"ל (תא"ק 62397-10-20) ורק אז, התעוררו התובעים ומיהרו להגיש תביעה זו במסגרתה העלו טענות שתחילתן בשנות ה-30 של המאה הקודמת. הנתבעת 2 הוסיפה כי התובעים טוענים בעיקר נגד המדינה ביחס להפקעת המקרקעין מכוח החר"ם, אך מתעלמים מכך שעוד קודם לכן, בוצעה הפקעה לצרכי ציבור לפי פקודת הקרקעות. לדבריה, ביחס להפקעה זו, אין לתובעים טענות של ממש, לבד מטענות פרוצדורליות בעניין הפרסום וההודעה אותן יש לדחות על הסף, לנוכח חזקת התקינות המנהלית והפרסומים שבוצעו כדין בילקוט הפרסומים. טענות הנתבעת 3 בכתב הגנתה בתמצית בפתח הגנתה, העלתה גם הנתבעת 3 מספר טענות מקדמיות לדחיית התביעה על הסף בגין התיישנות, שיהוי ומעשה בית דין. בדומה לנתבעות האחרות, גם היא העלתה טענה להתיישנות עילת התביעה שהתעוררה, לטענתה, לפני עשרות שנים, עת פורסמו ההפקעות. היא הוסיפה כי התביעה הוגשה בשיהוי כבד, הרבה מעבר לתקופת ההתיישנות הסטטוטורית. בנוסף, טענה כי התובעים עצמם הודו בכתב התביעה כי טענתם לחזקה נוגדת נדחתה בהליכים קודמים (ע"א (ת"א) 3394/02 מינהל מקרקעי ישראל נ' אלדח (14.8.2005) ורע"א 9076/05 וליד אלדוח נ' מינהל מקרקעי ישראל ( 2.5.2006)). לכן, טענה כי קיים לגבי כך מעשה בית דין. היא הוסיפה וטענה להעדר עילה, שכן לפי סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, רישום בפנקסי המקרקעין לגבי מקרקעין מוסדרים מהווה ראיה חותכת לתוכנו ולכן, גם אם יוכיחו התובעים את עובדות כתב התביעה, בנסיבות דנן, התובעים לא זכאים לסעד המבוקש על ידם. הנתבעת 3 גם טענה להעדר יריבות בינה לבין התובעים ולעניין זה הפנתה לסעיפי כתב התביעה בהם מוזכרים רק הנתבעות הנוספות. היא אף טענה כי מאחר שטענות התובעים עוסקות בעילות מתחום המשפט המנהלי, אין לבית משפט זה סמכות לדון בהן. לגופו של עניין, טענה הנתבעת 3 כי התובעים לא עמדו בנטל להוכיח תביעתם. לטענתה, בהתאם לספרי רשם המקרקעין, היא והנתבעת 2 רשומות כבעלות הזכויות של המקרקעין, אשר עליהן חלה תכנית מפורטת שפורסמה למתן תוקף ביום 30.8.2001. לדבריה, התובעים אינם רשומים כבעלי הזכויות במקרקעין והיא לא העניקה למי מהם זכויות כלשהן. לטענתה, התובעים מחזיקים במקרקעין שלא כדין, לאחר שפלשו אליהם. לנוכח זאת, אף הגישה יחד עם הנתבעת 2 תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק יד ופינוי נגד התובעים המתבררת בבית משפט השלום בהרצליה. לדבריה, כל מטרתה של התובענה דנן היא לגרום לסחבת בבירור התביעה לסילוק יד ופינוי המקרקעין. הנתבעת 3 התייחסה לסעיפי כתב התביעה השונים והכחישה אותם. בין היתר, ציינה כי בפסיקה נקבע שרישום לאחר הסדר מבטל כל זכות הסותרת אותו ומאותו רגע נמחקות הזכויות שקדמו לו. היא הפנתה גם לקביעתו של בית המשפט העליון במסגרת בקשת הערעור שהוגשה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שהוזכר לעיל (רע"א 9076/05) לפיו לתובע 1 לא הייתה זכות בעלות במקרקעין. היא הוסיפה כי פסקי הדין אליהם הפנו התובעים כולל עניין קרסיק אינם רלוונטיים לנסיבות תיק זה. טענות התובעים בכתב תשובתם בתמצית בתשובה המאוחדת שהגישו לכתבי ההגנה טענו התובעים, בין היתר, כי מקריאת כתבי ההגנה עולה כי עיקר העובדות המצויות בבסיס התביעה אינן מצויות במחלוקת. הם טענו כי לבית המשפט יש סמכות עניינית לדון בתביעה שהיא תביעה להצהרה על בעלות במקרקעין שכדרך אגב, מצריכה דיון בתקיפה עקיפה בסוגיות ההפקעות שנרשמו על המקרקעין. זאת, להבדיל מתקיפה ישירה. הם הסבירו כי כיוון שהטפל הולך אחרי העיקר, לא מן הנמנע שבית המשפט יצטרך בעקיפין לדון בהפקעות שנרשמו על המקרקעין ולקבוע שאינן חוקיות כפי שהתבקש. הם הוסיפו כי הטענה לחזקה נוגדת צריכה להתברר במסגרת הליך זה, מאחר שבירור טענת החזקה הנוגדת מחייב את עדותה של המדינה שאינה צד בהליך בבית משפט השלום, אחרת לא יוכלו להוכיח טענותיהם ולעמוד על זכויותיהם הקנייניות. הם טענו כי טענה לחזקה נוגדת יכולה להיות גם טענת חרב. זאת, בהסתמך על האמור בספרו של כב' השופט שקד (יפורט בהמשך). בנוסף טענו כי בענייננו מדובר בהתיישנות רוכשת בהתאם לסעיף 78 לחוק הקרקעות, שכן רכישת הזכויות מכוח החזקה נעשתה עד למועד כניסת חוק יסוד מקרקעי ישראל לתוקף בשנת 1965. לדבריהם, הטענה לפיה לא ניתן לטעון להתיישנות אודות קרקע מירי כטענת חרב שיוצרת זכויות אינה רלוונטית מאחר שבית המשפט העליון החריג מקרים שבהם רכשו זכויות עד למועד כניסת חוק היסוד מקרקעי ישראל לתוקף בשנת 1965 ומשכך היא עומדת כחרב בתביעת בעלות. לטענתם, יש לדחות את הטענה להתיישנות התביעה, שכן הם התוודעו להפקעות הנטענות רק עם הגשת התביעה נגדם לסילוק יד בשלהי שנת 2020. זאת, מאחר שלא בוצע פרסום מלא כדין. מטעם זה יש לדחות גם את טענת השיהוי. התובעים הכחישו כי ידעו על ההפקעות בשנות ה-90 לנוכח תביעות שהתנהלו ביחס לחלק מן המקרקעין הסמוכים או לנוכח מכתב התראה שנשלח להם לכאורה בשנת 2015. התובעים דחו את הטענה למעשה בית דין וטענו כי הקביעות בהליכים קודמים היו ביחס לחלק קטן ממקרקעין סמוכים. לפיכך, לא ניתן להשליך מהם על המקרה דנן הדן בחלק אחר של המקרקעין ועל הפקעה לצורך מסחרי ולא ציבורי. הם עמדו על כך שהנתבעת 3, עיריית חולון, היא צד רלוונטי לתביעה. זאת מאחר שתשלומי הארנונה משולמים לה, היא ידעה היטב שהתובעים מחזיקים הלכה למעשה במקרקעין, ואף טוענת כי היא בעלת זכויות במקרקעין. התובעים הוסיפו כי מטענות הנתבעת 1 עולה כי ההפקעה נעשתה לצורך מסחרי ולכן, טענו כי זו לא מידתית. הם גם התייחסו לטענת הנתבעת 2 בדבר רכישת המקרקעין בהתאם לסעיף 34א לחוק המכר וטענו כי הסיפא לסעיף זה מחריגה, בין היתר, זכות שלפי תנאי המכירה אינה מתבטלת. זאת, לאור סעיף מפורש בהסכם הרכישה של הנתבעת 2 בו כתוב שהיא יודעת שיש במקרקעין מחזיקים כדין. טענות הצדדים הובאו לעיל בתמצית. ככל שיהיה צורך, יינתן פירוט נוסף בעניינים רלוונטיים בחלק הדיון וההכרעה. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית. התובעים הגישו את תצהירו של התובע 1, ואליד אלדח, תצהירו של מר גאלב דוח – אחיו הצעיר של התובע, חוות דעת מומחה של המודד מסארוה חוסאם ושל שמאי המקרקעין, ארז כהן. הנתבעת 1 הגישה את תצהירה של הגב' תמר פרי המשמשת כרכזת עסקאות בכירה ברשות מקרקעי ישראל ותעודת עובד ציבור של מר עוזי אלטשולר, רשם המקרקעין תל אביב. הנתבעת 2 הגישה את תצהירה של הגב' תניה אביגיל גלבוע, אדריכלית שאביה הוא מבעלי ארץ ציון הדר והיא מלווה אותו בענייניה השוטפים של החברה. בנוסף, הגישה חוות דעת מומחה של מודד מוסמך, ברנרד גטניו, ביחס למקרקעין. הנתבעת 3 הגישה את תצהירה של הגב' מירב סטרומזה המועסקת במחלקת המקרקעין בעיריית חולון. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובראיות הצדדים, שמעתי את העדויות ועיינתי בסיכומים, החלטתי לדחות את התביעה. לא הוצגו צווי ירושה או צווי קיום צוואה כאמור לעיל, התובעים מבססים את תביעתם על כך שסעיד, אבי המשפחה, רכש את המקרקעין והשתלט בכוח הזרוע על המקרקעין הסמוכים. בכתב ההגנה אותו הגישה הנתבעת 1 עוד ביום 15.11.2021 היא טענה כי לא הוגש צו קיום צוואה ולא הוכח כי התובעים הם חליפיו של המנוח (ראו סעיפים 38 ו-61). חרף זאת ולמרות שחלפו מספר שנים מאז, התובעים לא דאגו להציג צו כאמור ממנו ניתן יהיה לדעת האם הם אלה שאמורים להיכנס לנעליו של סעיד המנוח בכל העניינים הקשורים לתביעה. התובע 1 ואליד אלדח העיד בתצהירו כי סעיד הוא אביו (ראו סעיף 6). בחקירתו הנגדית של אחיו גלאב שלא נכלל בתביעה כתובע, נשאל גלאב על ידי בא כוח נתבעת 3 לגבי זהות התובעים השונים והקשר ביניהם. לשאלה האם יתר התובעים הם אחיו, השיב כי אין לו אחים וכולם נפטרו (עמוד 26 שורה 34). בהמשך, הסביר כי התובע 3 מוחמד דוח הוא בנו, כי התובע 4 מועטז דוח הוא בנו, כי התובעת 5, סמה דוח היא כלתו, וכי התובעת 2 אליהאם היא אשתו של אחיו (ראו עמוד 26 שורה 35 עד עמוד 27 שורה 3. לעניין זה של זהות התובעים ראו גם חקירתו הנגדית של התובע 1 בעמוד 18 שורות 17-24). כאמור, לא הוצג צו ירושה או צו קיום צוואה ממנו ניתן ללמוד כי התובע 1 הוא יורשו של המנוח. מעדותו של אחיו גלאב עולה כי ככל הנראה היו אחים נוספים שנפטרו. לא הובאו בפני בית המשפט נתונים המפרטים כמה ילדים היו למנוח ומי הם יורשיהם החוקיים של אותם אחים בהתאם לצווי ירושה או צווי קיום צוואה של מי מהם. זאת ועוד, על אף היותו של גלאב, בנו של סעיד, ולכאורה במעמד זהה לזה של התובע 1, הוא לא נכלל בתביעה. מעדותו עולה כי התביעה הוגשה על ידי שני ילדיו וכלתו הטוענים לזכויות בעלות במקרקעין. זאת, מבלי שיינתן הסבר מספק מדוע הם אלה שכלולים בתביעה ולא הוא. הכיצד אם כן ניתן להכריז עליהם כבעלים של זכויות במקרקעין שנטען כי היו לסעיד אבי המשפחה, כל עוד לא נקבע מי הם היורשים של אותם זכויות?! עניין זה משליך בין היתר גם לעניין קביעת זהותם של חליפיו של המנוח בכל הנוגע לטענות בדבר רכישת זכויות מכוח חזקה נוגדת. לא מצאתי מענה הולם לעניינים אלה בטיעוני התובעים. בנסיבות אלה, אין מקום שבית המשפט יוציא תחת ידו פסק דין שיכריז על בעלותם של חמשת התובעים שהגישו את כתב התביעה במקרקעין או במקרקעין הסמוכים. די בכך כדי לדחות את התביעה. מכל מקום, בית המשפט לא יעשה מלאכתו קלה וידון גם בטענות הנוספות שהועלו על ידי הצדדים. העדר סמכות עניינית לדון בביטול ההפקעה כאמור לעיל, הנתבעות כולן העלו את טענת העדר הסמכות העניינית לדון בביטול ההפקעה. הנתבעת 2 אף הגישה בקשה נפרדת בעניין זה (בקשה מס' 7). לטענתן, הסמכות לדון בביטול ההפקעה נתונה לבית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק. טענה זו נדחתה כאמור לעיל על ידי התובעים בטענה כי מדובר בתביעה לבעלות, כך שאין המדובר בתקיפה ישירה של ההפקעה אלא בתקיפה עקיפה. זאת, כדרך אגב ולצורך בחינת הטענה לבעלותם. לצורך כך, הסתמכו על סעיף 76 לחוק בתי המשפט הקובע כדלקמן: "הובא ענין כדין לפני בית משפט והתעוררה בו דרך אגב שאלה שהכרעתה דרושה לבירור הענין, רשאי בית המשפט להכריע בה לצורך אותו ענין אף אם הענין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר או של בית דין אחר". במסגרת דיון קדם המשפט שנערך ביום 10.7.2022 התייחסה כב' השופטת ברקוביץ' לטענה וציינה, בין היתר, כי בפני התובעים רובצות משוכות אשר אינן פשוטות כלל ועיקר וכי מדובר בטענות כבדות משקל. עם זאת, סברה שראוי לבררן במסגרת ההליך העיקרי. כפי שיפורט להלן, אני סבור כי הדין עם הנתבעות בסוגיה זו וכי הסמכות לדון בתביעה לביטול ההפקעה לא נתונה לבית משפט זה. כאשר מבוקש להצהיר כי הפקעה שבוצעה בהתאם לפקודת הקרקעות או בהתאם לחר"ם בטלה או לשנות את תוצאותיה, אזי מדובר בתקיפה ישירה של האקט המינהלי. תקיפה כאמור מצויה בסמכותו של בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק ולא בפני בתי המשפט האזרחיים. סמכות זו קיימת הן בהליכים המשיגים על החלטת ההפקעה המקורית והן בהליכים התוקפים את ההפקעה בשל נסיבות שאירעו לאחר החלטה זו. זאת, למעט הפקעות לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, שבהן הוסמך לדון בית המשפט לעניינים מינהליים (ראו דברי כב' השופט גרוניס ברע"א 5664/04 מדינת ישראל, מינהל מקרקעי ישראל נ' בן-גרא, מנהל עיזבון המנוחה שרה לוי ז"ל (10.3.2005)). בדנ"א 1099/13 מדינת ישראל נ' גארד סוילם גארד אבו פריח ז"ל ( 12.4.2015) (להלן: "עניין אבו פריח") התייחס כב' השופט גרוניס לפסק דינו בעניין בן גרא וציין כי הקביעה שם שבה נדונה הפקעה מכוח פקודת הקרקעות נכונה גם ביחס להפקעות שנעשו מכוח החר"ם (פסקה 7). יש לציין כי בעניין אבו פריח עלתה השאלה האם לבית המשפט המחוזי קיימת סמכות לדון במסגרת הליכי הסדר מקרקעין בטענות נגד תוקף הפקעת מקרקעין שהופקעו מכוח החר"ם. במסגרת פסק דינו, קבע כב' השופט גרוניס כי בית המשפט המחוזי מוסמך לדון בטענות בדבר תוקפה של הפקעה לפי החר"ם בתקיפה עקיפה במסגרת הליכי הסדר מקרקעין. הוא עיגן סמכות זו בסעיף 43 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין (נוסח חדש), התשכ"ט -1969 (להלן: "פקודת ההסדר") לפיו בית המשפט המחוזי בעל סמכות ייחודית לדון בכלל השאלות העשויות להתעורר אגב הסדר מקרקעין (פסקאות 13-16). לדבריו, מקור הסמכות לפי סעיף 43 לפקודת ההסדר מהווה תחליף למקור הסמכות לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט שהובא לעיל ומאפשר הכרעה אגבית "לצורך אותו עניין". הוא דחה את אפשרות השימוש בסעיף 76, כיוון שהכרעה בעניין רישום זכויות תקפה כלפי כולי עלמא ולא רק לגבי עניינם של הצדדים למחלוקת. כב' השופטת ברק ארז הסכימה לתוצאה זו, אם כי לטעמה, מקור הסמכות נמצא גם בסעיף 76 לחוק בתי המשפט. הנשיאה נאור, המשנה לנשיאה רובינשטיין והשופט עמית הצטרפו לעמדת השופט גרוניס במלואה ואילו השופטים דנציגר וג'ובראן הצטרפו לעמדת השופטת ברק ארז לעניין השימוש בסעיף 76 כמקור נוסף לסמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בתקיפה עקיפה של הפקעת המקרקעין אגב דיון בתביעה לפי פקודת ההסדר. ויובהר, כי במקרה דנן אין המדובר בתביעה לפי פקודת ההסדר. לעניין סמכות בתי המשפט המחוזיים וההבחנה בין תקיפה ישירה לעקיפה ראו גם את הדיון בסוגיות אלה בפסק דינו של כב' השופט שאהר אטרש בת"א (נצרת) 10493-04-21 פאהום נ' רשות מקרקעי ישראל (2.2.2023) לצורך הקביעה האם מדובר בתקיפה ישירה או בתקיפה עקיפה, יש לבחון את מהות הסעד המבוקש. לכן גם אם הטענה בדבר אי חוקיות ההפקעה מועלית למשל במסגרת תביעת פינוי או במסגרת כתב הגנה, אין די בכותרת ההליך או בזהות הצדדים כדי לקבוע כי אין המדובר בתקיפה ישירה (ראו למשל פסק דינו של כב' השופט רובס בת"א (שלום חי') 7974-12-24 עיריית חדרה נ' בוקובזה (17.8.2026) סעיף 14). יש לבחון את היחס בין הסעד העיקרי לבין שאלת חוקיות ההפקעה. כאשר ביטול או שינוי ההפקעה הם המטרה המעשית של ההליך, מדובר בתקיפה ישירה במסווה ולא בתקיפה עקיפה. ברע"א 79180-05-26 הרשות הממשלתית למים ולביוב נ' מועצה מקומית ג'סר א-זרקא (26.7.2026) דנה כב' השופטת רונן בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי שדחה את טענת הרשות הממשלתית להעדר סמכות עניינית לדון בתביעה שנדונה בפניו. במסגרת ההליכים בבית משפט קמא העלתה המועצה המקומית טענות כלפי החלטות מנהליות שהתקבלו ברשות המים כאשר כתב התביעה כלל גם סעד כספי. כב' השופטת הבחינה בין תביעה בה הסעד המבוקש הוא אזרחי במהותו, דוגמת סעד כספי המצריך בירור טענות במישור המנהלי בדרך של תקיפה עקיפה, לבין תביעה בה מתבקש סעד של ביטול החלטה מנהלית המתבקש בדרך של תקיפה ישירה. במסגרת פסק הדין התייחסה בין היתר למבחן הסעד לפיו ניתן לקבוע בפשטות ובשל שיקולים של יעילות וודאות דיונית מי הערכאה המוסמכת לדון בסכסוך בהתאם למבוקש בתביעה. לצד יתרונותיו, היא ציינה את חסרונותיו הנובעים בעיקר מהכוח שניתן לתובע המנסח את כתב התביעה להשפיע על זהות הערכאה שתהיה מוסמכת לדון בהליך (ראו סעיפים 11-14 לפסק הדין). לדבריה: "על רקע חסרון זה, הכירה הפסיקה בשנים האחרונות בכך כי עצם נקיבה בסכום כספי כמטרת התביעה אינה מלמדת בהכרח כשלעצמה על סיווג התביעה לעניין הסמכות העניינית כתביעה כספית. באותם המקרים בהם מתעורר חשש במישור הסמכות – על בית המשפט להוסיף ולבחון את המהות האמיתית של התביעה – האם היא אזרחית או מינהלית ...בחינה זו תעשה על ידי עיון בכתב התביעה, תוך דיון בשאלה האם תקיפת המעשה המינהלי במסגרתו היא אגבית למחלוקת – או שמא מדובר בעניין המצוי בלב התובענה ...אם יימצא כי אין מדובר בתקיפה עקיפה "אותנטית" –אלא בתקיפה ישירה "במסווה" – הסמכות לדון בתביעה תהיה לערכאה המנהלית. זאת, לא רק במובן של "המתווה הדיוני הראוי" אלא מחמת חוסר סמכות עניינית של ממש" (סעיף 14). בהמשך, בדקה את הסעדים שהתבקשו באותה תביעה והגיעה למסקנה כי "למעשה, מרכז הכובד של כתב התביעה נטוע בבירור תוקפן של החלטות שונות שניתנו על ידי הממונה. זאת, כאשר מן האופן שבו נוסחו הסעדים עולה כי שחרור הכספים מקרן השיקום אינו אלא פועל יוצא ונלווה לביטול ההחלטות השונות הניצבות בלב המחלוקת ותיקונן (ולא להיפך)" (סעיף 17). בנסיבות אלה, הגיעה למסקנה כי התביעה שם צריכה לידון בפני הערכאה המנהלית המוסמכת. בחינה כאמור יש לבצע גם במקרה בו מוגשת תביעה להצהיר על בעלות. אם מדובר במקרה בו הצהרת בעלות על מקרקעין היא תוצאה של ביטול ההפקעה, השאלה המרכזית הטעונה הכרעה היא למעשה האם ההפקעה חוקית ותקפה. העובדה שהתביעה מנוסחת כעתירה להצהיר כי תובע הוא בעלים אינה משנה את מהות הדברים. נסיבות אלה מהוות במהותן תקיפה ישירה של מעשה ההפקעה. כך, במסגרת ת"א (מחוזי חי') 23845-03-16 שחאדה נ' מדינת ישראל (21.10.2018), עתר התובע כסעד ראשון בתובענה "להצהיר כי פעולת ההפקעה של מקרקעי התובע (מורישיו) איננה חוקית, וכי המקרקעין נשוא התביעה הינם בבעלותו של התובע". בפסק הדין שניתן על ידי כב' השופט מנדלבום נקבע כי מדובר למעשה בתקיפה ישירה של מעשה ההפקעה וכי "הסעד ההצהרתי הנוסף המבוקש בכתב התביעה שלפיו התובע הוא הבעלים של המקרקעין נשוא התביעה, נגזר למעשה מהסעד העיקרי של ביטול ההפקעה לפיו מתבקש בית המשפט להצהיר כי "פעולת ההפקעה" של המקרקעין נשוא התביעה "אינה חוקית"". לאור זאת, קבע כי בית המשפט המחוזי נעדר סמכות עניינית בטענה זו. כך הדברים גם במקרה דנן. כאמור, בכתב התביעה ביקשו התובעים בסעיף 5 כי בית המשפט יורה: א. כי התובעים הינם הבעלים של המקרקעין והינם זכאים להירשם כבעלים בחלקות 123 ו-124 בגוש 6996 (היא החלקה היסטורית 69 אותה רכש בשעתו סעיד המנוח); ב. כי הפקעה של המקרקעין אשר נעשתה מכוח החר״ם בטלה מעיקרא; ג. כי ההפקעות של המקרקעין שנעשו מכוח פקודת הקרקעות בטלות. האמור לעיל מהווה למעשה תקיפה ישירה של מעשי ההפקעה הן לפי פקודת הקרקעות והן לפי החר"ם. התובעים עותרים במפורש לבטל את ההפקעות שנעשו. זאת, במטרה שעם ביטולם, יוכרזו כבעלים של אותם מקרקעין. אין המדובר בסעד אגבי לסעד העיקרי ומהבחינה המהותית מדובר למעשה בסעד העיקרי. העובדה שהתובעים ניסחו את תביעתם, כך שבקשתם לקבוע כי הם הבעלים של המקרקעין הייתה ראשונה (סעיף קטן א'), אינה משנה את מהות הדברים. אם נניח היינו משנים את הסדר וממקמים את הסעד שיכריז על בעלותם של התובעים כסעד השלישי (סעיף קטן ג'), לא היה בכך כדי לשנות ממהות הדברים. לסיכום עד כאן, בית המשפט כאן אינו מוסמך לדון בביטול ההפקעות כפי המבוקש. סמכות זו נתונה לבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ ולכן, דין התביעה בעניינים אלה להידחות. . הפקעה מכוח פקודת הקרקעות אף אם נניח לצורך הדיון כי כטענת התובעים, לבית המשפט דנן יש סמכות לדון בביטול ההפקעות, וכאמור אין לו, הרי שאין מקום לעשות זאת גם לגופו של עניין. להלן יובאו נוסח הסעיפים הרלוונטיים לפקודת הקרקעות כפי שהיו במועד בו בוצעה ההפקעה. במאמר מוסגר יובהר כי פקודת הקרקעות עברה תיקון משמעותי במסגרת תיקון מספר 3 מיום 15.2.2010. בהתאם לנוסח שהיה בתוקף עובר לתיקון, הוענקו הסמכויות לנציב העליון שלצורך ענייננו מהווה שר האוצר. במסגרת התיקון, בכל מקום בו נכתב הנציב העליון בא שר האוצר במקום. סעיף 5 לפקודת הקרקעות קבע כי "(1) מקום שמתכוון הנציב העליון לרכוש קרקע כל-שהיא לצורך ציבורי כל-שהוא, יגרום כי תפורסם ברשומות הודעה על כוונתו זאת, והודעה זאת תהיה בטופס א' או בטופס ב' הרשומים בתוספת, הכול לפי הטופס הנאות. כמו-כן, יגרום כי יוצגו טפסים של אותה הודעה במקומות נוחים על הקרקע, או סמוך לקרקע, שעומדים לרכשה, ונוסף על-כך יגרום כי יימסר העתק של אותה הודעה לכל אדם, ששמו נרשם בפנקסי רישום הקרקעות כבעליה של הקרקע, או כאדם שיש לו טובת-הנאה בה, ומסירה זאת תבוצע בין מתוך מסירה לידיו ממש של האדם, שלו יש למסרה, או מתוך השארת העתק של אותה הודעה במקום מגוריו הידוע לאחרונה, או מתוך שליחתה בדואר במכתב רשום, שעליו נכתבה כתבתו של אותו אדם לפי כתובת-הדואר שלו הידועה לאחרונה, אם יש כזאת בנמצא. (2) פרסום ברשומות של הודעה לפי סעיף-קטן (1) יהיו רואים אותו כראייה מכרעת שהנציב העליון אישר כי המטרה שלשמה עומדים לרכוש את הקרקע היא מטרה ציבורית". סעיף 7 לפקודה קבע כי: "(1) הנציב העליון רשאי להורות – בהודעה שתימסר לפי סעיף 5, או בכל הודעה שלאחריה שתימסר באופן דומה – לכל אדם שיש לו אחיזה בקרקע שעומדים לרכשה, למסור את האחיזה בקרקע עם תום מועד התקופה הנקובה לכך בהודעה או לפניו, ואותה תקופה לא תפחת מכדי חדשיים מתאריך פרסום אותה הודעה ברשומות, אלא-אם דרושה הקרקע באופן דחוף לצורך הציבורי שלשמו עומדים לרכשה, והרצאת-דברים בהודעה כזאת כי הקרקע דרושה באופן דחוף לצורך הציבורי שלשמו עומדים לרכשה, תהיה ראייה מכרעת לאותה עובדה. (2) כתום מועד התקופה הנקובה בהודעה, שתימסר לפי סעיף-קטן (1), יהיה הנציב העליון זכאי להיכנס אל הקרקע, או לעלות עליה, ולקנות אחיזה בה בהתאם לכך". סעיף 19 לפקודת הקרקעות שכותרתו "הקנייה ורישום" קבע כי "(1) בכל זמן לאחר שתפורסם ברשומות הודעה לפי סעיף 5 יהיה הנציב העליון רשאי להכריז – בהודעה שתתפרסם ברשומות שאותה קרקע תהיה מוקנית לו החל מאותו תאריך, שיהיה תאריך פרסומה של אותה הודעה ברשומות, או תאריך שלפני אותו תאריך או לאחריו, ככל אשר יהיה עשוי להינקב באותה הודעה: בתנאי שאפשר יהיה לנקוב תאריך הקודם לתאריך פרסומה של אותה הודעה, רק אם נקנתה אחיזה בקרקע לפי הפקודה הזאת קודם לפרסומה של הודעה לפי הסעיף הזה, והתאריך הנקוב לא יהיה תאריך הקודם לתאריך שבו נקנתה אחיזה באותו אופן. (2) לאחר שתתפרסם ברשומות הודעה לפי סעיף-קטן (1), תוקנה הקרקע לנציב העליון בהתאם לכך, חפשית מכל נטל, ומנהל רישום הקרקעות יגרום שתיערכנה הרשומות הנאותות בפנקסי רישום הקרקעות". ובסעיף 22 נקבע כי 1) כל אדם רשאי לפנות אל הנציב העליון בבקשה שירכוש קרקע כל-שהיא בשם אותו אדם ולשם שימושו, וכן (א) אם המבקש מחזיק בזכיון, שלפיו זכאי הוא לדרוש מן הנציב העליון שירכוש אותה קרקע מטעמו – ייגש הנציב העליון. (ב) ובכל מקרה אחר אם סבור הנציב העליון שרכישת הקרקע מטעמו של אותו אדם ולשם שימושו עשוייה להיות מועילה לציבור – רשאי הנציב העליון לגשת, לרכישת אותה קרקע לפי קביעותיה של הפקודה הזאת, כאילו היתה זו קרקע שיש לרכוש אותה לצורך ציבורי. (2) מקום שהאדם הפונה אל הנציב העליון – לפי קביעותיו של סעיף-קטן (1) – הוא עירייה או מועצה מקומית או כל רשות מקומית אחרת, או המחזיק בזכיון, שלפיו הוא זכאי לדרוש מן הנציב העליון שירכוש אותה קרקע מטעמו, או כל אדם אחר או גוף אחר של בני-אדם שציינוֹ הנציב העליון בהודעה שנתפרסמה בעיתון, רשאי הנציב העליון להרשות אותו אדם בהודעה שתתפרסם ברשומות – להשתמש בכל הכוחות והזכויות, שהוענקו לנציב העליון או ליועץ המשפטי לפי קביעותיה של הפקודה הזאת, ולמלא את כל החיובים, שהוטלו עליהם כן, ולאחר-מכן יתבאר רימוז כל-שהוא שבפקודה הזאת, שאינו רימוז שבסעיף זה ובסעיף 25, על הנציב העליון או על היועץ המשפטי או על ממשלת פלשתינה (א"י) או למנהל, מחלקת סידור הקרקעות – במידה שהוא עשוי להיות חל, ביחס לרכישתה של אותה קרקע על-ידי אותו אדם – כרימוז על אותו אדם, והרצאת-דברים שבאותה הודעה, האומרת כי רכישת הקרקע, המתוארת בה, עשוייה להיות – לדעת הנציב העליון – מועילה לציבור, תהיה ראייה מכרעת לאותה עובדה. לתצהירה של גב' תמר פרי המשמשת רכזת עסקאות בכירה ברשות מקרקעי ישראל, צורפו העתקי מסמכי מקור. בתצהירה תיארה בהרחבה את התהליך שקדם לפרסום ההודעה ברשומות בעניינם של המקרקעין דנן, אשר כלל חלופת מכתבים ומסמכים שונים בין רשות הפיתוח, אגף נכסי המדינה, אגף רישום והסדר קרקעות ושר האוצר בכל הקשור לביצוע ההפקעה והיקפה. המדובר בהפקעה של שטחים לצורך הקמה /הרחבה של שכונה בתל א- אריש (חולון) (סעיף 5). במכתב מיום 27.4.1952 מאת מר פרושנסקי מרשות הפיתוח שהופנה אל ועדת ההפקעות, אגף נכסי המדינה, התבקש להוסיף לשטח המופקע גם את חלקה 69 בגוש 7059 היא המקרקעין נושא המחלוקת (ראו נספח ד). במכתב מיום 29.5.1952 שהופנה לראש אגף רישום והסדר קרקעות, התבקשה על ידי מנהל אגף נכסי המדינה חוות דעת בדבר הפקעת שטחים שפורטו במכתב הכוללים גם את המקרקעין (העמוד השני של נספח ד). במכתב מיום 9.7.1952 הודיע מנהל אגף נכסי המדינה למנהל רשות הפיתוח כי הם מכינים את החומר הדרוש לשם הגשתו לשר האוצר לצורך חתימה. הם העירו שאין אפשרות לתת לרשות הפיתוח הרשאה לפי סעיף 22 (2) לפקודת הקרקעות. זאת, מאחר שבשטחים שהם במושע, אין אפשרות להפקיע רק חלקים של בלתי נפקדים. לפיכך, הוצע כי רשות הפיתוח תפנה אל האפוטרופוס לנכסי נפקדים בבקשה להעביר אליה את זכויות הנפקדים טרם ההפקעה (ראו נספח ה). במכתב מיום 11.7.1952 פנה מנהל אגף נכסי המדינה אל שר האוצר לאור בקשת מנהל רשות הפיתוח להמליץ על הפקעת הקרקעות בתל א-ריש לפי סעיף 22(2) לפקודת הקרקעות (ראו נספח ו). ואכן, ביום 14.7.1952 פורסמה הודעה לפי סעיף 22(2) לפקודה לפיה ניתנה רשות לרשות הפיתוח בקשר לרכישתן של הקרקעות, אשר כללה בין היתר את המקרקעין נושא התביעה (ראו נספח ז). הודעה זו פורסמה ביום 31.7.1952 בילקוט הפרסומים (נספח ח'). ביום 20.2.1953 פורסמה הודעה לפי סעיפים 5 ו-7 בילקוט הפרסומים מספר 270 (נספח ט). להלן נוסח ההודעה: "בכוח ההרשאה שניתנה לרשות הפיתוח שתוקפה על פי חוק רשות הפיתוח (העברת נכסים), תש"י -1950 (להלן – רשות הפיתוח) שהודעה עליה פורסמה בילקוט הפרסומים 212 מיום ט' באב תשי"ב (31.7.1952) עמוד 913 נמסרת בזה הודעה כי הקרקע המתוארת בתוספת דרושה לרשות הפיתוח לחלוטין לצרכי ציבור וכי רשות הפיתוח מוכנה לישא וליתן בדבר רכישת הקרקע האמורה. כל התובע לעצמו זכות או טובת הנאה כלשהן בקרקע האמורה ורוצה לקבל פיצוי על כך, נדרש לשלוח לרשות הפיתוח – תוך חודשיים מיום פרסום הודעה זו ברשומות- הרצאה על זכותו או טובת הנאה שיש לו בקרקע האמורה בצירוף ראיות חיזוק תביעתו, שיכללו את פרטי הרישום- אם ישנו- בפנקסי רישום הקרקעות, והודעה המפרטת לסעיפיהם את הפיצויים שהוא תובע, וכן חישוב הסכום הנתבע בכל סעיף וסעיף. כן נמסרת בזה הודעה, כי רשות הפיתוח מתכוונת לקנות מיד חזקה בקרקע באמורה, מפני שהיא דרושה באופן דחוף לצרכי הציבור שלמענם עומדים לרכשה, ורשות הפיתוח מורה בזה, שכל אדם המחזיק בקרקע האמורה ימסור מיד את החזקה בה". בהמשך, ביום 15.4.1955 נחתמה הודעת שר האוצר בהתאם לסעיף 19 לפקודת הקרקעות. ההודעה פורסמה בילקוט הפרסומים ביום 5.5.1955 (נספח י'). על פי האמור בסעיף 5, הפרסום על דבר ההפקעה צריך שייעשה כדלקמן: פרסום ברשומות על כוונה להפקיע; הצגת טפסים של אותה הודעה במקומות נוחים על הקרקע, או סמוך לקרקע, שעומדים לרכשה; מסירת הודעה לאדם ששמו נרשם בספרי האחוזה כבעליה או לאדם שיש לו טובת הנאה בה. כאמור, התובעים טענו כי המדינה לא ביצעה כנדרש את ההודעה לפי סעיף 5 לפקודת הקרקעות המחייב לפרסם הודעה על הכוונה להפקיע במקומות נוחים על הקרקע או בסמוך אליה ולמסור העתק ממנה לבעלים הרשומים במסירה אישית. לטענתם, בענייננו, לא פורסמה הודעה כאמור ומעולם לא הודע להם על ההפקעה. כפי שיובהר להלן, יש לדחות טענה זו. במהלך חקירתה הנגדית בדיון, אישרה הגב' פרי כי מעבר לפרסום ברשומות, יש צורך לבצע גם מסירה אישית ולהציב שילוט, אך הוסיפה כי אף שלא נמצאו לכך אסמכתאות, זה מה שקרה בפועל (ראו בפרוטוקול הדיון מיום 28.5.25 עמ' 33 שורה 39 עד עמ' 34 שורה 12). יש לציין כי במסגרת חקירתה הנגדית התברר כי לתצהיר צורף תשריט שונה מזה שצוין בפרסומים וכי לתצהירה צורף מה שנמצא בתיק. עניין זה הוסבר על ידה בכך שחלפו מאז שבוצעו הפרסומים כ-70 שנה וכי למעשה הגשת התביעה בחלוף שנים כה רבות יוצר נזק ראייתי לנתבעת 1 (ראו עמוד 33 שורות 34-36). הסבר זה נכון גם לגבי העדר היכולת של הנתבעת 1 להציג כיום בחלוף כ- 70 שנה אסמכתאות בדבר ביצוע מסירה אישית והצבת שילוט. זה המקום לציין כי לרשויות המדינה עומדת חזקת תקינות המנהל שהתקבלה בפסיקה הישראלית (ראו בע"א 6066/97 עיריית תל אביב – יפו נ' אבן אור פסגת רוממה בע"מ, פ"ד נד (3), 749, 755-756 והפסיקה המופיעה שם). על פי חזקה זו, נקודת המוצא היא כי המנהל פעל באופן חוקי ותקין. ניתן לסתור את החזקה, אך הנטל מוטל על המבקש לעשות כן ובמקרה דנן, על התובעים. זאת ועוד, ככל שעבר זמן רב יותר מהפעולה המנהלית, גובר כוחה של חזקת התקינות. "חזקת החוקיות עשויה להוסיף משקל עם הזמן. לאחר שנים רבות יהיה לה משקל רב. אכן, עדיין היא רק חזקה, ולכן עדיין היא ניתנת לסתירה, אך ככל שחולף הזמן יקשה יותר ויותר לסתור אותה" (ראו בג"ץ 4146/95 עיזבון המנוחה לילי דנקנר ז"ל נ' מנהל רשות העתיקות, פ"ד נב(4), 774, 793). בענייננו, התובעים לא עמדו בנטל לסתור את חזקת תקינות המנהל. בחקירתו הנגדית, העיד התובע 1, מר ואליד אלדח, שעל פי תצהירו נולד ב- 1.3.1941 (נספח 1 לתצהירו) כי במועדים הרלוונטיים להפקעה ופרסומה היה ילד קטן (ראו עדותו בפרוטוקול הדיון מיום 28.5.25 בעמ' 11 שורות 1-3, בעמ' 12 שורות 26-27 ובעמ' 14 שורות 8-10). גאלב אחיו של התובע 1 נולד על פי תצהירו ביום 15.9.1956 קרי לאחר ביצוע ההפקעה. בנסיבות אלה, אין מי שיעיד בתמיכה לטענת התובעים כי לא מולאו הדרישות הקבועות בסעיף 5 לפקודה הקרקעות ולכן, לא עמדו בנטל להפריך את חזקת תקינות המנהל בכל הקשור לביצוען. זאת ועוד, על פי פרשנות הוראת סעיף 5(1) בספרות וכפי שלא אחת נקבע בפסיקה, כל עוד בוצע פרסום ברשומות, תוקפה של ההפקעה אינו נפגע, שכן מסירת ההודעה האישית והנחת ההודעה על הקרקע מהוות אקט דקלרטיבי בלבד, שמטרתו להביא את דבר ההפקעה לידיעת מי שזכותו רשומה בפנקסי המקרקעין. "הוראתו של סעיף 5(1) בדבר הפרסום ברשומות הינה הוראה מצווה, ולא הוראה מנחה בלבד. ובהעדר פרסום ברשומות – אין ההודעות מקבלות תוקף. בסעיף 5(1) לפקודת הקרקעות קבועות שלוש דרכים נוספות למתן ההודעות: מסירה אישית למי שרשום בפנקסי המקרקעין כבעל זכות או טובת-הנאה במקרקעין; הצבת ההודעה על המקרקעין או סמוך אליהם; רישום הערת אזהרה בפנקסי המקרקעין. מחדל מצד הרשות המפקיעה בנקיטת הפעולות הללו, כולן או מקצתן, אינו פוגם בתוקף ההפקעה, שכן הפעולות האמורות אינן בחזקת אקטים קונסטיטוטיביים, אלא אקטים דקלרטיביים גרידא... מסירת ההודעות האישיות אינה אקט קונסטיטוטיבי, שעשייתו יוצרת את ההפקעה, אלא אקט דקלרטיבי גרידא, שתכליתו להביא את דבר ההפקעה לידיעת מי שזכותו רשומה בפנקסי המקרקעין" (א. קמר, דיני הפקעת מקרקעין, 280, 331, 533, מהדורה שמינית, התשע"ד-2013, כרך א' וכן ראו בבג"צ 1597/93 ההסתדרות הכללית נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה (3.5.94) ; ע"א 119/01 אקונס נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 817, 833 (2003) ; רע"א 3220/15 ד"ר יאלי הרן נ' מדינת ישראל (9.12.15), פסקה כ ; הפ (ת"א) 20781-05-12 הועדה המקומית לתכנון ובניה נ' אקסלרוד (11.10.18) ; ה"פ (י-ם) 29355-09-13 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים נ' מאזן נסאר (15.3.2016) סעיף 13; וכן ראו בעת"מ (חי') 56155-09-19 אחמד גראר מחאמיד נ' עיריית אום אל פאחם, (7.6.20), סעיף 33. יפים הדברים שנכתבו על ידי כב' השופט בדימוס חיים כהן ושהובאו על ידי הנתבעת 1 בכתב הגנתה כדלקמן: "הפרסום ב'רשומות' סגולה מיוחדת נודעת לו, שמה שנפרסם שם, ורק שם, רואים כמפורסם הלכה ולמעשה: אף על פי שאדם מן היישוב אינו קורא לעולם את ה'רשומות', אין שום אדם יכול להישמע בטענה שמה שפורסם שם לא הגיע לידיעתו ; או, לפחות, מעמידים כל אדם בחזקתו שמה שפורסם שם הגיע לידיעתו – אם משום שמעמידים את כלי –התקשורת ההמוניים בחזקתם שהם מביאים לידי הציבור הרחב כל דבר הנוגע לציבור, ובפרט דבר חקיקה שהתפרסם ב'רשומות' ; אם משום שהרשומות מגיעות לידיעתם של כל היועצים המקצועיים למיניהם אשר מהם האזרח יכול להשיג את המידע הדרוש לו ; ואם אך בדרך הפיקציה המשפטית בלבד, לאמור: אנו יודעים שהאזרח לא קרא את הרשומות, אבל אנו רואים אותו כאילו קרא וזכר ויודע כל מה שהתפרסם שם" (חיים ה כהן, המשפט, מוסד ביאליק, 1991). לסיכום עד כאן, משבוצעו הפרסומים ברשומות בהתאם להוראות הפקודה כמפורט לעיל, לאור חזקת תקינות המנהל בכל הקשור לביצוע הנדרש בהתאם לסעיף 5 לפקודה, בהעדר ראיה מטעם התובעים בסתירה לחזקה זו ומאחר שתוקפה של ההפקעה לא ייפגע אף אם היה פגם בדרישות הנוספות הכלולות בסעיף 5 (וכאמור, לא הוכח כי נפל פגם כזה), הרי שהמסקנה היא כי ההפקעה על פי פקודת הקרקעות תקפה ואין מקום לבטלה. אי תחולת הלכת קרסיק כאמור, התובעים טענו כי אף אם נניח שההפקעה נעשתה כדין, יש להורות על ביטולה ועל רישומם כבעלי המקרקעין לאור הפסיקה וההלכות הקיימות. הם הפנו לפסק הדין בעניין קרסיק וטענו כי התווה את בחינת דוקטרינת הזיקה הנמשכת שבמסגרתה בוחנים את מבחני המידתיות לאורך כל חיי ההפקעה. לטענתם, בענייננו, בחינה כאמור מובילה למסקנה כי ההפקעה שנעשתה לא מידתית, שכן נעשתה לצורך מסחרי גרידא ולא למטרה ציבורית. אין מקום לטענה זו במקרה דנן. בפסק הדין בעניין קרסיק שניתן ביום 13.2.2001 נקבע, בין היתר, כי פקודת הקרקעות לא נותנת ביטוי הולם לאיזון שבין הפקעת מקרקעין לצרכי ציבור לבין מעמדה החוקי של זכות הקניין של הפרט. לפיכך, בכפוף למספר חריגים, נקבע כי כאשר המטרה הציבורית שלשמה הופקעה הקרקע חדלה להתקיים, קיימת לבעלי הקרקע זכות עקרונית להשבתה (ראו למשל בעמ' 650, 695, 712-713 לפסק הדין). אלא שבעקבות הקריאה שיצאה מפסק הדין למחוקק לומר דברו בעניין זה, חוקק תיקון 3 לפקודת הקרקעות בו נקבעו התנאים בהם קמה לבעלי הקרקע עובר להפקעתה, הזכות לרכישת הקרקע או השבתה (סעיפים 14-14ב לפקודת הקרקעות) ובד בבד נקבעה תקופת התיישנות של 25 שנים ממועד פרסום הודעת שר האוצר המחייבת למסור את החזקה בקרקע לפי סעיף 7 לפקודת הקרקעות. כך, נקבע בסעיף 14 ד(ב) לפקודה כדלקמן: "חלפו 25 שנים ממועד פרסום ההודעה לפי סעיף 7 (בסעיף זה – התקופה הקובעת), ושר האוצר לא חזר בו מרכישת הקרקע לפי סעיף 14 ולא פעל לפי הוראות סעיף 14ב, רשאי הוא להשתמש בקרקע שלגביה פורסמה ההודעה לכל מטרה שהיא, לרבות העברת הבעלות בה לאחר, בכפוף להוראות כל דין, בלא תשלום פיצוי נוסף בשל כך, בין אם מומשה מטרת הרכישה ובין אם לאו, ולא יחולו לגבי אותה קרקע הוראות סעיפים 14 עד 14ב". במסגרת סעיף 27 לתיקון נקבעו הוראות מעבר, כאשר לענייננו רלוונטית הוראת סעיף 27 (ב) כדלקמן: "בקרקע כמפורט להלן, רשאי שר האוצר או שר התחבורה והבטיחות בדרכים, לפי העניין, להשתמש לכל מטרה שהיא, לרבות העברת הבעלות בה לאחר, בכפוף להוראות כל דין, בלא תשלום פיצוי נוסף בשל כך, ואולם לגבי קרקע שנרכשה לפי הוראות חוק התכנון והבניה לא יחולו הוראות סעיף קטן זה וימשיכו לחול לגביה הוראות החוק האמור: (1).קרקע שנרכשה לפני יום התחילה לפי הוראות הפקודה או לפי הוראות פקודת הדרכים, ולפני היום האמור מומש לגביה הצורך הציבורי שלשמו נרכשה או צורך ציבורי אחר; (2).קרקע שביום התחילה חלפו 25 שנים לפחות ממועד פרסום ההודעה לגביה לפי סעיף 7 לפקודה; (3) קרקע שביום התחילה חלפו 25 שנים לפחות ממועד תחילתו של צו שהחיל עליה את פקודת הדרכים ושהוצא מכוח סעיף 3 או 11 לפקודה האמורה". הוראה זו חלה על כל הקרקעות שהופקעו 25 שנים לפני יום 15.02.2010 – יום כניסת התיקון לפקודת הקרקעות לתוקף. באופן זה, למעשה, "כל אותן קרקעות שהופקעו עובר לשנת 1985 ולגביהן פורסמה הודעה לפי סעיף 7 לפקודת הקרקעות, הדין החל עליהן הוא זה ששרר לפני שניתנה ההחלטה בעניין קרסיק, ולכן קרקעות אלה הן קניינה של המדינה ללא קשר לשאלת פקיעת מטרת ההפקעה המקורית" (ראו בג"ץ 42244-02-25 יורשי המנוחה רבקה בת שלום מלציק ז"ל נ' שר האוצר, פסקה 20 (20.10.2025). משמעות הדבר היא כי חלוף פרק הזמן האמור מנתק את זיקתו המשפטית של הבעלים המקורי לקרקע. במקרה דנן, המקרקעין הופקעו כשבעים שנה כאשר הודעה לפי סעיף 7 לפקודת הקרקעות פורסמה ביום 20.2.1953. מכאן, שחלפו להן מעל 25 שנים ממועד פרסום ההודעה ולכן המדינה הייתה רשאית לעשות במקרקעין שימוש לכל מטרה שהיא לרבות מטרה השונה מהמטרה המקורית שלשמה הופקעו המקרקעין. הפקעה מכוח החר"ם מההתכתבות והפרסומים שהובאו לעיל עולה כי הפקעת המקרקעין בוצעה מכוח פקודת הקרקעות ולא מכוח החר"ם. בעדותה אישרה הגב' פרי כי כל הראיות מלמדות על כך שההפקעה הייתה לפי פקודת הקרקעות (עמוד 29 שורות 30-32). גם התובעים טענו בסיכומיהם כי אין חולק בין הצדדים כי אין הפקעה מכוח החר"ם (ראו סעיף 25). זאת, תוך העלאת ביקורת כלפי התנהלות המדינה באותה עת והמניעים לביצוע ההפקעה. מכל מקום, מאחר שבוצעה הפקעה מכוח פקודת הקרקעות וזו לאור הדיון הנרחב שבוצע לעיל, נותרה על מכונה, הרי שהתייתר הדיון בטענות התובעים לבטלותה של הפקעה מכוח החר"ם. עיקרון סופיות המרשם כאמור, התובעים טוענים לזכותם להירשם כבעלים של מקרקעין סמוכים גם מכוחה של חזקה נוגדת רוכשת. מאחר שמדובר במקרקעין שעברו הליכי הסדר שנים רבות לפני הגשת התביעה ומאחר שהנתבעות 2 ו-3 רשומות כבעלים בפנקס הזכויות, הרי שאין מקום לשמוע טענות מטעם התובעים בדבר קיומן של זכויות העומדות בסתירה לזכויותיהן הרשומות. לתצהיר מטעם הנתבעת 2 צורפו נסחי טאבו מהם עולה כי הזכויות במקרקעין הסמוכים נרשמו על שם הנתבעת 2. זאת, בעקבות רכישתן במסגרת הליכי כינוס של אותם מקרקעין שהיו קודם לכן בבעלות אחרים, בהתאם להסכם מכר מיום 14.7.2013 (ראו נספחים 1, 2). כן צורפו נסחים לפיהן הנתבעת 3 רשומה גם היא כבעלת הזכויות בחלקים מהמקרקעין הסמוכים וזאת מיום 15.4.1996 (ראו נספחים 4 ו-5 לתצהיר מטעם הנתבעת 2 וכן נספחים ה- ח לתצהיר מטעם הנתבעת 3). למעשה, אין חולק כי התובעים אינם רשומים כבעלי זכויות במקרקעין הסמוכים וכי הנתבעות הן הרשומות כבעליהן. לעניין משמעות הרישום של הזכויות במקרקעין טובים הדברים שנקבעו בע"א 7237/13 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח מוסטפא יאסין (פורסם בנבו, 3.12.2015)). להלן דברי כב' השופט סולברג : "הליכי ההסדר במקרקעין נועדו ליצור 'לוח חלק' לעניין הזכויות במקרקעין (ע"א 492/83 עזבון המנוח איברהים חסן דיאב נ' תאופיק מוחמד חסן דיאב (9.5.1988) (להלן: "עניין דיאב")), באופן שמרגע הרישום בפנקס המקרקעין לאחר ההסדר, נמחקות הזכויות שקדמו לו (ע"א 2449/00 עזבון המנוח יוסף מוסטפא נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 519, 525 (2001) (להלן: "עניין עזבון יוסף")). בהתאם לכך, סעיף 81 לפקודת ההסדר קובע כי: "הרישום של מקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת אותו רישום, אם אין בפקודה זו הוראה אחרת לענין זה". מוסיף סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") וקובע כי: "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969". העיקרון העומד בבסיס סעיפי חוק אלה הוא עיקרון סופיות המרשם, ולפיו נקודת המוצא היא כי הרישום בפנקס המקרקעין משקף נכוחה את מצב הדברים לאשורו. תכליתו של עיקרון זה היא לבצר את אמינות המרשם ואת ודאותו, ולהבטיח את יציבותן של זכויות רשומות במקרקעין מוסדרים (ע"א 7744/12 מרזוק פואז שעלאן נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (2014) (להלן: "עניין שעלאן")). על חשיבותו של עיקרון סופיות המרשם נאמר כי הוא "מהווה את 'הבריח התיכון' של שיטת ההסדר" (עניין דיאב). מחמת חשיבותו של עיקרון סופיות המרשם, ועל מנת שלא לפגוע בבעל הזכות הרשומה וביציבות המרשם, הותיר המחוקק בסעיפים 97-93 לפקודת ההסדר פתח צר בלבד לסתירת נכונות הרישום (סעיף 125(א) לחוק המקרקעין; עניין שעלאן). זו לשונו של סעיף 93 לפקודת ההסדר: "שוכנע בית המשפט לאחר ההסדר שרישומה של זכות בפנקס הושג במרמה, או שזכות שהיתה רשומה בפנקס קיים הושמטה מן הפנקס החדש או נרשמה בו שלא כשורה, רשאי בית המשפט, בכפוף לדין החל על התיישנות תובענות, להורות על תיקון הפנקס, אם דרך ביטול הרישום או בדרך אחרת כפי שבית המשפט ראה לנכון; אולם בית המשפט לא יורה על תיקון הפנקס אם רכש אדם מקרקעין בתום לב ובתמורה, מבעל רשום, אחרי ההסדר". על פי האמור לעיל, הרישום מוחק כל זכות קודמת במקרקעין, כאשר על פי הפסיקה, תיקון הרישום ייעשה במקרים חריגים בלבד ואת ההוראות המאפשרות את תיקון הרישום או את שינויו ובהן הוראת סעיף 93 יש לפרש בצמצום (ראו סעיפים 17-19 לפסק הדין). אין בטענות המועלות כיום על ידי התובעים לקיומה של חזקה נוגדת רוכשת שמעולם לא הייתה רשומה בשום פנקס ובהיותם של המקרקעין הסמוכים מוסדרים ורשומים על שם בעליהם, כדי לשנות עניין זה. התובעים טענו לחוסר תום לב מצדה של הנתבעת 2 שידעה בעת רכישת המקרקעין כי בשטח יש מחזיקים כדין. הם מסתמכים בטענתם זו על סעיף 4.7 להסכם הרכישה בו נכתב כדלקמן : "מבלי לגרוע מכלליות האמור בסעיף 4 זה לעיל ובסעיף 5 להלן, כי ידוע לרוכשת, שלמיטב ידיעת הכונס, במקרקעין ובמגרשים הוקמו מבנים שלא כדין ואשר מיועדים להריסה, ובמבנים האמורים מחזיקים צדדים שלישיים (בין כדין ובין שלא כדין), וכי הכונס והבנק אינם, ולא יהיו, אחראים לפינויים של מחזיקים כאמור ו/או של פולשים אחרים למקרקעין, לרבות בתקופה שממועד חתימת הרוכשת ועד למועד בו הושלמה (להלן, ביחד - "פולשים"). ואו להריסת המבנים שהוקמו שלא כדין כאמור, והאחריות חיחידה והבלעדית לפינוי פולשים ולהריסת המבנים שהוקמו שלא כדין כאמור בחלקות הכלולות בממכר, בכל תקופה כאמור, תחול על הרוכשת בלבד והיא לבדה תישא בכל העלויות הכרוכות בכך, והרוכשת מוותרת בזאת, בשמה ובשם כל מי מטעמה, מראש, באופן בלתי חוזר, מלא, סופי ומוחלט, על כל טענה, דרישה ותביעה, מכל מין וסוג שהם, כנגד הכונס והבנק, בנוגע לכך. למניעת ספק, אין באמור בסעיף 4.7 זה לעיל כדי להוות הודאה בזכות כלשהי של מחזיק כלשהו במבנים האמורים בסעיף 4.7 זה לעיל ו/או כדי להקנות זכות כלשהי למחזיק כלשהו כאמור". אין מקום לקבל טענה זו של התובעים. המקרקעין נרכשו במסגרת הליכי כינוס כאשר מכירתם אושרה על ידי בית המשפט של הכינוס (ראו סעיף 6 ונספח 1 לתצהיר גב' גלבוע מטעם הנתבעת 2). מקרקעין אלה היו קודם לכן בבעלות אחרים שזכויותיהם במקרקעין נמכרו במסגרת כינוס הנכסים. סעיד ומי מהתובעים מעולם לא היו רשומים כבעלים במקרקעין הסמוכים. לכן, לא הייתה סיבה לחשוב כי מי מהם בעל זכויות במקרקעין המקנות לו זכות בעלות. יש לציין כי בסעיף 4.7 נכתב כי "במגרשים הוקמו מבנים שלא כדין ואשר מיועדים להריסה, שבהם מחזיקים צדדים שלישיים (בין כדין ובין שלא כדין)". מהעובדה שיש מחזיק במבנים שמיועדים להריסה גם אם הוא נחשב מחזיק בהם כדין, לא ניתן ללמוד כי מדובר בבעל הקרקע. גב' גלבוע בחקירה הנגדית הבהירה "אנחנו מעולם לא עשינו עסקה שידענו שיש בה בעלים באיזושהי צורה, לא קנינו קרקע שחשבנו שיש איזושהי עננה של בעלות עליה וגם לא, אני חושבת שגם לא דיירות מוגנת. ואנחנו בחיים לא היינו נכנסים אם היינו חושבים שיש כזה דבר. אין סיכוי" (עמוד 47 שורות 10-14) "אנחנו לא ידענו וגם היום אנחנו לא יודעים על אף בעלות חוץ מהבעלות של ארץ ציון הדר על החלקים הפרטיים של המקרקעין" (עמוד 49 שורות 18-19). לדבריה, לאחר הרישום "הנסח נקי" (עמוד 49 שורה 38). לסיכום עד כאן, נוכח רישום הזכויות על שם הנתבעות 2-3 במקרקעין מוסדרים; נוכח עיקרון סופיות המרשם; בהעדר עילה לביצוע תיקון של הרישום בהתאם לסעיף 93 לפקודת ההסדר; נוכח הרכישה של המקרקעין בהליכי כינוס ובאישור בית המשפט ומאחר שלא מצאתי כי נפל פגם בתום הלב בקשר עם הרכישה של המקרקעין, הרי שדין התביעה בכל הנוגע למקרקעין הסמוכים להידחות. התובעים אינם זכאים להירשם כבעלים מכוח חזקה נוגדת למעלה מהדרוש, אציין כי אין מקום לקבל את טענת התובעים לקיומה של חזקה נוגדת המקנה להם זכויות בעלות במקרקעין סמוכים. בכתב התביעה טענו התובעים לקיומה של חזקה נוגדת מכוחו של סעיף 20 לחוק הקרקעות העותומני (ראו סעיפים 93 -95 לכתב התביעה). רק בכתב התשובה לאחר שהועלתה מצד הנתבעות הטענה כי טענת חזקה נוגדת היא טענת הגנה, טענו התובעים כי ניתן להעלותה גם כטענת חרב תוך ציטוט מספרו של כב' השופט י.שקד העוסק בין היתר בהתיישנות במקרקעין לרבות בחזקה נוגדת כדלקמן: "נהוג לסבור כי טענת התיישנות היא מגן ולא חרב, אך אין כך הם פנים הדברים תמיד. כאמור, קיימים הליכים שונים הנוגעים לתביעה לזכות במקרקעין, אשר בחלקם טענת ההתיישנות תהא חסם דיוני, קרי מגן, ובאחרים ההתיישנות תהא בסיס לטענה לזכות במקרקעין. כך, בתביעה של בעלים לקבלת חזקה במקרקעין, תעטה טענת התיישנות אופי דיוני, קרי מגן ולא חרב והזכות עצמה נותרת על כנה. כך, מכוח התיישנות רוכשת עשוי המחזיק במקרקעין בחזקה נוגדת תקופה מסוימת להיות זכאי להירשם כבעליה אף שהיא רשומה על שמו של הנתבע, קרי חרב" (ראו יעקב שקד ,פינוי מקרקעין – הליכים והלכות, עמ' 44, מהדורה שנייה (2024) - להלן: "שקד"). בהמשך, במסגרת כתב התשובה טענו התובעים לראשונה כי מדובר בהתיישנות רוכשת בהתאם לסעיף 78 לחוק הקרקעות שכן רכישת הזכויות מכוח החזקה נעשתה עד למועד כניסת חוק יסוד מקרקעי ישראל לתוקף בשנת 1965 ומשכך היא עומדת כחרב בתביעת בעלות. אשר לציטוט שהובא בספרו של כב' השופט שקד, אציין כי מדובר בהערה שלקוחה מתוך החלק הכללי הפותח את הדיון בפרק העוסק בהתיישנות במקרקעין. כפי שיפורט להלן, הדברים אינם מתייחסים לסיטואציה אותה תיארו התובעים בכתב התביעה (סעיפים 91-100) לפיה זכאים התובעים להיות בעלים של המקרקעין הסמוכים מכוח החזקה הנוגדת. סעיף 20 לחוק הקרקעות קובע כדלקמן: " אין שומעים תביעות בקשר לקרקעות המוחזקות על פי שטר־טאבו, שהחזיקו בהן עשר שנים ללא עורר, אם לא הוכח כדת אחד הטעמים החוקיים, כגון קטנות, שטות, אלמות, ושהייה במדינות הרחוקות תחום נסיעה. החל מתאריך שעברו ובטלו הטעמים הללו ועד לעשר שנים שומעים תביעות בקשר עם קרקעות, אך אם עברה התקופה הנזכרת אין שומעים. אם הכיר והודה הנתבע, שהחזיק בקרקעות שבידו וזרען כמתערב, אין ערך לעבירת הזמן ולא להחזקתו ואת הקרקעות יקחו ממנו ויחזירון למחזיק האמיתי״. סעיף 78 לחוק הקרקעות קובע כדלקמן ״אדמת מירי, או מוקופה, שעיבד והחזיק בה אדם במשך עשר שנים באין מפריע, תיחשב זכות־החזקה שלו כמוכחת, בין אם היה ובין אם לא היה בידו מסמך בר־תוקף ואין רואים אדמה זו כנטושה, אלא נותנים לו בחינם שטר טאבו חדש. אך אם הכיר המחזיק והודה בעצמו שתפש אדמה נטושה בלי זכות, אין מתחשבים בתקופת הזמן שעברה ומציעים לו לקבל את הקרקע בשווי הטאבו ואם סירב, תימסר פומבית לדורש". ההבדלים בין סעיף 20 לסעיף 78 לחוק הקרקעות הינם משמעותיים כדלקמן: בהתיישנות מכוח סעיף 20 על המחזיק להוכיח את יסוד ההחזקה. בהתיישנות מכוח סעיף 78 נדרש המחזיק להוכיח בנוסף גם את יסוד העיבוד. התיישנות מכוח סעיף 20 היא דיונית בלבד וכוחה יפה כטענת הגנה בתביעה לפינוי. התיישנות מכוח סעיף 78 היא התיישנות רוכשת המקנה למחזיק זכות במקרקעין. סעיף 20 עוסק במישור ביחסים שבין אדם לחברו. סעיף 78 עוסק במישור היחסים שבין אדם למדינה. ראו פסק דינו של כב' השופט יצחק עמית בע"א 3296/19 עזבון המנוח סעד דין אחמד ג'אבר נ' רשות הפיתוח רשות מקרקעי ישראל (26.12.2021) – להלן: "עניין ג'אבר", ראו גם שקד בעמ' 456(. קיימת אפשרות לרכוש זכויות מכוחו של סעיף 20 לחוק הקרקעות במסגרת הליכי הסדר מקרקעין מכוח פקודת ההסדר וזאת בהתאם לסעיף 51 לפיו : "שוכנע פקיד ההסדר שפלוני מחזיק במקרקעין החזקה שתקופתה ותנאיה יש בהם למנוע כל תובענה לקבלתם, והמקרקעין רשומים על שמו של אדם אחר- ירשום את המחזיק בלוח הזכויות כבעל המקרקעין לגבי טובת ההנאה שהייתה לאדם שעל שמו הם רשומים". בעניין ג'אבר נקבע כי "סעיף 51 לפקודת ההסדר הוא ייחודי ומרחיק לכת, במובן זה שהוא הופך התיישנות שראשיתה דיונית לכזו שאחריתה רוכשת. דהיינו, כל עוד מדובר בשלב שקדם להליך ההסדר, עומדת למחזיק טענת התיישנות דיונית בלבד, בבחינת מגן ולא חרב. ואולם, בעת הליכי ההסדר, ההתיישנות הדיונית עשויה "לשדרג" את מעמדה ולהפוך להתיישנות רוכשת, ומכוחה יוכל המחזיק להירשם כבעל הקרקע בהתמלא התנאים הנדרשים בדין (ובכלל זה החזקה נוגדת במקרקעין למשך התקופה הנדרשת" (הדגשת הח"מ). מכוחו של הסעיף ניתן להקנות זכות בעלות מתוקף התיישנות שחל עליה בשעתו סעיף 20 לחוק הקרקעות שעניינו כאמור מישור היחסים בין אדם לחברו ולא בינו לבין המדינה (ראו עניין ג'אבר פיסקה 28). מהאמור לעיל עולה כי לא ניתן במקרה דנן להקנות לתובעים זכות בעלות מכוח סעיף 20 לחוק הקרקעות. זאת, מאחר שמדובר בטענה דיונית בלבד ומאחר שאין המדובר בשלב שקדם להליך ההסדר. מכל מקום ומעבר לנדרש אציין שגם לגופו של עניין לא הוכחה חזקה נוגדת. כפי שטענו התובעים בסיכומיהם, סעיף 22 לחוק ההתיישנות האריך את התקופה לגבי מקרקעין מוסדרים ל-25 שנה וסעיף 159 (ב) לחוק המקרקעין הכיר באפשרות להמשיך ולטעון טענת התיישנות שאדם היה זכאי לטעון לפני תחילת חוק המקרקעין, קרי 1.1.1970 (ראו סעיף 47 לסיכומים). על מנת שחזקה תעלה כדי "החזקה נוגדת" נדרש המחזיק להחזיק בקרקע באופן המנוגד לזכות הבעלים ברציפות לכל אורך תקופת ההתיישנות. על חזקה נוגדת להיות "עוינת" ו"על אפו וחמתו" של הבעלים הרשום (ראו עניין ג'אבר, סעיף 19 ואצל שקד בעמוד 451). מהראיות שהוגשו אין הוכחה כי מדובר בחזקה נוגדת. ואליד שנולד ב-1941 נשאל ממתי הוא יודע על כך שאביו השתלט על אותם מקרקעין סמוכים והשיב שידע על כך בגיל "13,14 משהו כזה", "אני יודע שהוא שלט על זה וזה הכל, יותר אני לא יודע" עמוד 14 שורות 22-26). המצהיר השני גאלב נולד שנים רבות אחריו ב-1956. בתצהירים לא נכתב מיהם אותם בעלים של קרקע שסעיד השתלט על הקרקעות שלהם בכוח הזרוע. גם לאחר ששטחים אלה עברו לניהול המדינה או הנתבעת 1 כמי שפועלת מטעמה, אין ידיעה בדבר שימוש בקרקע בדרך של חזקה נוגדת. כפי שתואר לעיל במסגרת ההליכים הקודמים לפינוי חלק מהשטח של המקרקעין הסמוכים הידוע כחלקה 126 גוש 6996 נקבע בפסק דין על ידי כב' השופט דן מור כי יש להכיר בתובע 1 כמחזיק בשטח בחזקה נוגדת ולכן התביעה נגדו נדחתה (ת"א (שלום ת"א) 76724/00 מינהל מקרקעי ישראל נ' אלדח (28.10.02)). במסגרת הערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי בוטל פסק הדין של בית המשפט השלום ונקבע כי התובע 1 לא הרים את הנטל להוכחת חזקה נוגדת. בית המשפט המחוזי (כב' השופטים גרסטל, פוגלמן ושילה) קבע, בין היתר, כי התובע 1 לא עמד בנטל להוכיח שאביו והוא כחליפו החזיקו במקרקעין חזקה נוגדת החל משנות ה-30. זאת, לאחר שלא הוכיח כי המדינה הייתה מודעת לכך שהוא מחזיק בנכס והביעה בשלב כלשהו הסתייגות מהמצב (ראו ע"א (תל אביב-יפו) 3394/02 מינהל מקרקעי ישראל נ' וליד אלדח, פ"מ תשסד(1) 374, 381-382 (14.8.2005) – נספח 8 לתצהיר התובע 1). בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק הדין לבית המשפט העליון (רע"א 9076/05) נדחתה על ידי כב' השופט רובינשטיין (נספח 9 לתצהיר התובע 1). אף שאין בפסק הדין כדי להוות מעשה בית דין בנוגע ליתרת השטח ניתן להקיש ממנו לענייננו. בהליך שנוהל בבית משפט השלום נכתב בפסק הדין כי השטח ממנו נדרש פינויו של התובע 1 היה מגודר. זאת, בהתאם להצהרתו של התובע 1 (ראו נספח 7 לתצהיר התובע 1 עמוד 4 לפסק הדין שורות 22-24). התובעים בתיק דנן טענו כי השטח המגודר נותר ללא שינוי משך כל השנים (ראו סעיף 7 לתצהיר גלאב. סעיף 12 לתצהיר ואליד, סעיף 11 לכתב התביעה). מכאן, שלמעט גודל השטח אין הבדל מהותי מבחינת הטענות שניתן היה לטעון ביחס לחלק מהמקרקעין הסמוכים לגביו נוהלו הליכי פינוי וליתרת המקרקעין הסמוכים. יש לציין שבסעיף 26 לסיכומיהם טענו התובעים כי חלקה 126 אינה חלק מתוך המקרקעין המגודרים. זאת, בהסתמך על חקירתו הנגדית של מומחה מטעם הנתבעת 2. טענה זו קשה לתובעים, שכן אם כך הם פני הדברים, אזי אין מקום לקבל את טענתם כי מדובר בגדר בה לא נעשה שינוי מאז הקמתה בשנות ה-30 של המאה הקודמת ומכאן לגבי טענתם בדבר תקופת החזקתם במקרקעין הסמוכים. התובעים אינם זכאים להירשם כבעלים מכוח התיישנות רוכשת אשר להתיישנות רוכשת מכוח סעיף 78 לחוק הקרקעות, כאמור לעיל, זכויות ככל שהיו לתובעים נמחקו לאור היותם של המקרקעין הסמוכים מוסדרים ובהיותם רשומים על שם אחרים. יצוין, כי התובעים במסגרת סיכומיהם לא טענו לקיומה של התיישנות רוכשת מכוחו של סעיף 78 לחוק הקרקעות אלא חזרו וטענו כי זכאותם להירשם כבעלים הינה מכוח סעיף 20 לחוק הקרקעות (ראו סעיף 47 לסיכומיהם). למעשה, לא הובאו ראיות מטעם התובעים המוכיחות את היסודות הנדרשים בהתאם לסעיף 78 לחוק הקרקעות. כאמור, סעיף 78 לחוק הקרקעות עוסק במישור היחסים שבין אדם למדינה ולא בין אדם לחברו. ככל שטענתם של התובעים מופנית כלפי הנתבעת 1, היה עליהם להוכיח עיבוד וחזקה רציפה של המקרקעין הסמוכים לאורך כל התקופה הרלוונטית. "ביחס לדרישת העיבוד, דרישה זו התפרשה בפסיקה באופן מחמיר יחסית, כעיבוד "משמעותי" או עיבוד "של ממש" של הקרקע ...באשר לתקופת העיבוד נקבע כי יש צורך בעיבוד "רציף", למעט תקופה קצרה של "שבתון מטעמים חקלאיים טהורים""(ראו ע"א 8117/14 חוסין נ' מינהל מקרקעי ישראל (16.6.2016) פסקה 32. ראו גם שקד עמודים 459-460). הראייה היחידה בתמיכה לעיבוד היו אמירות לקוניות שהובאו בתצהירו של התובע1. כך העיד: "חוץ מהשטח המגודר שאנחנו גרים בו החזקנו בעוד קרקעות סמוכות מחוץ לגדר (המדובר בקרקעות שאינן חלק מהמקרקעין הסמוכים לגביהם טענו להתיישנות רוכשת – הערת הח"מ) שאבא שלי השתלט עליהן בכוח הזרוע והינו מגדלים שם גידולים חקלאים בעיקר. עם השנים המדינה לקחה לנו את השטחים האלו לצרכים ציבוריים והיום יש עליהם בתי ספר, כבישים וגנים. אבל את השטח שאבא שלי גידר - מעולם לא נגעו בו" (סעיף 12). "לאורך כל השנים עשו הורי שימוש בלעדי במקרקעין המגודרים ובין היתר זרעו אותם מדיי שנה בשנה ונטעו עליהם עצים" (סעיף 14). "נטענו בו עצים" (סעיף 28). מדובר באמירות לקוניות, מבלי שצורפו ראיות או עדויות נוספות כי אכן השטח עובד לאורך כל התקופה. יש להזכיר כי ואליד נולד ב- 1941 וכי בחלק ניכר מהתקופה היה ילד קטן שלא יכול היה להעיד כיצד הדברים היו אז (ראו פרוטוקול מיום 28.5.2025 בעמוד 11 שורות 1-3, עמוד 12 שורות 26-27). מהאמור לעיל עולה כי אף אם ניתן היה לטעון לקיומה של התיישנות רוכשת מכוח סעיף 78, הרי שהתובעים לא עומדים בנטל הנדרש כדי להוכיח זאת. הפקעות על המקרקעין הסמוכים כאמור, על פי כתב התביעה המקרקעין הסמוכים ידועים כיום כחלק מחלקות 123, 124, 178 ו-198 (סעיף 10). בכתב ההגנה של הנתבעת 2 נטען כי עיריית חולון, הנתבעת 3, בעלת זכויות בחלק מהמקרקעין הסמוכים ובמקרקעין הידועים כחלקה 220, 178 ו-198. זאת, בין היתר, מכוח הפקעה לצרכי ציבור לפי פקודת הקרקעות, שפורסמה בילקוט הפרסומים מספר 2953 מיום 18.8.83 (סעיף 19). מעיון בנסחי רישום המקרקעין עולה כי על חלקות 178 ו-198 שכאמור הינם חלק מהמקרקעין הסמוכים, אכן רשומות הערות על הפקעות מכוח סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (ראו נספח 2 לכתב ההגנה של הנתבעת 2, כן ראו נספח ג לתצהיר הנתבעת 3 על פרסום ההפקעות המתייחסות למספרי החלקות הישנים של החלקות). לא ראיתי שהתובעים התמודדו עם דבר קיומן של הפקעות אלה החלות על חלק מהמקרקעין הסמוכים שהנן בתוקף. גם מטעם זה יש לדחות את תביעתם בנוגע לחלקות אלה. שיהוי יתרה מכך, כפי שיפורט להלן, התובעים השתהו שיהוי ניכר בהגשת תביעתם. התובעים היו צד למאבקים משפטיים קודמים ביחס לחלקה 126 הצמודה לאותם מקרקעין. מדובר בה"פ 176193/96 במסגרתה טען התובע כי לא ניתן לפנותו מכוח חוק המקרקעין ציבור, סילוק פולשים. בנוסף, נגד התובע 1 הוגשה תביעה לסילוק ידו מאותה חלקה במסגרת ת"א 76724/00. בהליכים אלה יוצג התובע 1 על ידי עורך דין שיש להניח כי בדק את הזכויות. לאור זאת, הנחה סבירה היא כי התובע ידע שהזכויות במקרקעין הסמוכים אינם רשומים על שם אביו המנוח או מי מבני משפחתו. בנסיבות אלה, אם הוא או מי מהתובעים האחרים סברו כי להם יש זכות בעלות במקרקעין הסמוכים, היה עליהם לפעול לצורך כך ולנקוט הליכים מתאימים. נקיטת הליך תביעה בתיק דנן, כ-70 שנה לאחר שבוצעה הפקעה של המקרקעין; לאחר עשרות שנים בהן המקרקעין הסמוכים אינם רשומים על שמם; כאשר הטענה עליה הם נשענים להוכחת זכאותם למקרקעין הסמוכים היא בין היתר השתלטות של אביהם המנוח על המקרקעין בכוח הזרוע; כאשר כפי שעלה מהעדויות, האזור בסביבתם עבר שינויים ושטחים נוספים בהם החזיקו אחרים פונו; בוצעו פרסומים שונים ונעשתה בנייה מרובה מסביב; ובמיוחד נוכח ההליכים המשפטיים שננקטו נגדם; אזי שתיקתם המתמשכת של התובעים וחוסר המעש מצדם פועל לחובתם. התנהלות זו יחד עם כל הנימוקים לעיל , מובילים לדחיית התביעה. הטענה לחלק יחסי בזכויות הבנייה של מי מהנתבעים בכתב התביעה טענו התובעים בכתב התביעה בסעיף 5(ד) כי לחלופין בלבד הם מבקשים כי בית המשפט יקבע כי "התובעים זכאים בהתאם לחלקם במקרקעין, לחלק יחסי בזכויות הבניה של מי מהנתבעים". מעבר לכך, לא נטען דבר בעניין סעד חלופי זה. הנתבעות בכתב ההגנה דחו טענה זו. התובעים לא הביאו ראיות לכך. גם בסיכומיהם לא טענו התובעים בעניין זה. רק בסיכומי התשובה לאחר שנטען כי התובעים זנחו טענה זו, טענו התובעים כדלקמן: "בניגוד גמור לטענת הנתבעות, התובעים לא זנחו את הסעד של קבלת חלקם היחסי בזכויות הבנייה של מי מהנתבעים- סעד זה נתבע כסעד חילופי והתובעים עומדים עליו ועל מלוא הסעדים שנתבעו" (סעיף 49). בנסיבות אלה, נוכח הדיון שנוהל לעיל בכל הקשור לסעדים הנוספים שהתבקשו ובהעדר טענות בעניין הסעד החלופי, דין רכיב זה של התביעה להידחות. סוף דבר לאור כל האמור, נוכח העדר צווי ירושה וצווי קיום צוואה; נוכח העדר סמכות עניינית של בית המשפט לדון בביטול ההפקעות כפי המבוקש; נוכח זאת שההפקעה מכוח פקודת הקרקעות בוצעה כדין ולא הוצגה ראיה אחרת בסתירה לכך; לאור עיקרון סופיות המרשם; מאחר שהתובעים אינם זכאים להירשם כבעלים מכוח חזקה נוגדת או התיישנות רוכשת; לאור קיומן של הפקעות על מקרקעין סמוכים; לאור השיהוי בן עשרות השנים והכל כמפורט לעיל, התביעה נדחית. ההליכים בתיק דנן נוהלו עד תומם. במסגרת ההליכים התקיימו 6 דיונים (3 דיונים בפני מותב קודם) לרבות שני דיוני הוכחות בהם נחקרו עדים והוגשו סיכומים. כל אחת מהנתבעות יוצגה על ידי בא כוח אחר. לאחר ששקלתי את הדברים אני קובע שהתובעים ישלמו לכל אחת מהנתבעות הוצאות בסך של 40,000 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 ימים. המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים