ת"צ 66434-06-19 ת"צ 66434-06-19

פתח דבר לפני בקשה לאישור הסדר פשרה בהתאם לסע' 18 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן-"חוק תובענות ייצוגיות"). רקע: הבקשה לאישור תובענה ייצוגית שבכותרת (להלן-"בקשת האישור") הוגשה ביום 30.6.19 מטעם המבקשים 1-3 (להלן-"המבקשים") כנגד המשיבה-גלידת שטראוס בע"מ (להלן-"המשיבה") בשל אירוע דליפת גז אמוניה שאירע במפעלה של המשיבה בעכו ביום 27.6.19-שלושה ימים לפני הגשת ההליך (להלן-"אירוע הדליפה" או "דליפת האמוניה"). בעקבות דליפת האמוניה דווח על ריח חריג, הוזעקו למקום כוחות כיבוי והצלה אשר החליטו על סגירת התנועה במרחב שנמצא בסמוך למפעל ובמקביל הופסקה תנועת הרכבות העוברות בסמוך למפעל , פונו לקוחות ששהו במרכז קניות סמוך וההגבלות האמורות נמשכו כשלוש וחצי שעות ולאחר מכן נסגרה התנועה למשך שעתיים נוספות בשטח הנמצא בטווח של 150 מטרים מהמפעל (ההגבלות המתוארות יקראו להלן: "ההגבלות"). התובענה ובקשת האישור הוגשו על ידי המבקשים שבזמנים הרלוונטיים היו תושבי העיר עכו אשר לטענתם ניזוקו כתוצאה מדליפה האמוניה ובקשת האישור הוגשה לפי פרט 6 לתוספת השנייה לחוק התובענות הייצוגיות- תביעה בקשה למפגע סביבתי. המבקשים ביקשו לנהל את התובענה הייצוגית בשמן של שלוש קבוצות: האחת, מי שמתגוררים בטווח שבו נאלצו התושבים להסתגר בבתיהם או שהו במרחב זה במועד האירוע; השנייה, בעלי העסקים המצויים בטווח הדליפה או שניזוקו ממנה; השלישית, כל מי שהיו בטווח החשיפה לאמוניה או ניזוקו מתוצאות האירוע, לרבות כתוצאה מהפסקת תנועת הרכבות באיזור. במסגרת בקשת האישור נטען כי המשיבה אחראית לנזקים שנגרמו עקב הדליפה על רקע הפרת הוראות חוקים שונים ובכלל זה הפרת חוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות), התשנ"ב -1992 (להלן-"החוק למניעת מפגעים סביבתיים"), הפרת החוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961 (להלן-"החוק למניעת מפגעים"), גרימת זיהום אוויר חזק ובלתי סביר לפי סע' 3 ו- 70 לחוק אוויר נקי, התשס"ח-2008 (להלן-"חוק אוויר נקי") ונטען כי המשיבה ביצעה עוולות של רשלנות, הפרת הוראה חקוקה ועילות נוספות. המבקשים חילקו כאמור את חברי הקבוצה לשלוש קבוצות שונות בהתאם לסוגי הנזקים שנגרמו להם לפי הנטען עקב אירוע הדליפה וההגבלות ועתרו לפיצויים בגין נזקים ממוניים ולא ממוניים אשר הוערכו בדרכים הבאות: עבור המבקשים עצמם נתבע פיצוי אישי, ממוני ושאינו ממוני, בשווי של 842 ש"ח לכל אחד. לחברי הקבוצה הראשונה (התושבים הסמוכים) נתבע נזק ממוני בסך של 342 ש"ח לכל אחד, המשקף אובדן של 6 שעות עבודה לפי השכר הממוצע במשק, ובשווי מצטבר מוערך של כ-16,840,000 ש"ח. לחברי קבוצה השנייה (בעלי עסקים בטווח הדליפה) נתבע נזק ממוני בסך של 11,506 ש"ח לכל חבר קבוצה, המשקף את המחזור היומי הממוצע של עסקים קטנים ובינוניים בתחום המסחר בישראל בעת האירוע. בנוסף, המבקשים אמדו את הנזקים הבלתי ממוניים (הכוללים פגיעה באוטונומיה, עוגמת נפש, תחושת חשש ורגשות שליליים) בשווי של 500 ש"ח לכל אחד מחברי הקבוצות הראשונה והשנייה. באשר לקבוצה השלישית (כל מי שהיו בטווח חשיפה לאמוניה או ניזוקו במהלך האירוע, לרבות נוסעי רכבות שעוכבו) נתבע פיצוי בגין נזק לא ממוני בשווי של 150 ש"ח לכל אחד, לצד נזק ממוני שנטען כי לא ניתן לכימות מדויק בשלב בקשת האישור. בהחלטה מיום 5.2.20 נעתר כב' השופט ר'. סוקול (המותב הראשון שדן בהליך) לבקשת עמותת אזרחים למען הסביבה (המבקשת מס' 4) (להלן-"העמותה" או "המבקשת 4") להשתתף בהליך בהתאם לסע' 15 לחוק תובענות ייצוגיות בכפוף לחובת הסודיות החלה בכל הנוגע למידע סודי שיגולה במסגרת ההליך בקשר למשיבה. המשיבה, בתשובתה מיום 15.9.20, טענה כי יש לדחות את בקשת האישור על הסף ולגופה; המשיבה טענה כי בקשת האישור אינה עומדת באף אחד מהתנאים המצטברים הנדרשים בסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות, וכי המבקשים לא הוכיחו קיומה של עילת תביעה אישית המהווה תנאי יסודי והכרחי. עוד נטען כי התביעה אינה נכנסת לגדרו של פרט 6 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות משום שלא הוכח קיומו של "מפגע סביבתי" כהגדרתו בחוק, ולמבקשים לא נגרם כל נזק ממוני, גופני או בלתי ממוני המקים עילה אישית. המשיבה הוסיפה כי המבקשים לא הניחו תשתית ראייתית מינימלית לקיומה של קבוצה, להערכת גודלה או להוכחת נזק משותף. לשיטת המשיבה מדובר באירוע דליפה נקודתי ומצומצם בלבד של כמות קטנה המוערכת בכ-31.913 ק"ג אמוניה שאירע בקטע צנרת מצומצם בשטח אפקטיבי של 0.515 סמ"ר לכל היותר, ושלא סיכן את האוכלוסייה אשר שהתה כולה מחוץ לטווח הסיכון המרבי שעמד על 38 מטרים לכל היותר וכי הדליפה נבעה מתקלה סמויה מן העין בדמות קורוזיה שנגרמה תחת חומר מבודד שלא ניתן היה למנוע באמצעים סבירים, בעוד שהמפעל פעל כדין, החזיק בהיתר רעלים תקף ועמד בפיקוח הדוק של המשרד להגנת הסביבה, כיבוי אש ופיקוד העורף. כאמור נטען כי למבקשים לא נגרם כל נזק ממוני, גופני או בלתי ממוני, וכי הטענות לגבי חסימות כבישים ופינוי שטחים נובעות מהחלטות עצמאיות של רשויות ההצלה שאינן מקימות עילת תביעה נגד המשיבה. ביום 11.7.21 הגישו המבקשים תגובה לתשובת המשיבה, ובה דחו את טענותיה של המשיבה וטענו כי המשיבה אחראיות לאירוע הדליפה ומאחר והפרה את היתר הרעלים שניתן לה בכך שנמנעה מלבצע את הבדיקות הנדרשות וכתוצאה לא איתרה את הסיבה שגרמה בסופו של דבר לאירוע הדליפה. כן נטען כי המשיבה התרשלה בטיפול בדליפה. בהחלטתו מיום 25.2.23 (להלן-"החלטת האישור") קיבל כב' השופט סוקול את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית לפי פרט 6 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות (תביעה בקשר למפגע סביבתי) ובעילת התביעה של רשלנות בלבד; זאת לאחר שבית המשפט למעשה הגיע למסקנה כי אירוע דליפת האמונה נשוא התובענה מהווה "זיהום על ידי חומרים מסוכנים", "זיהום אוויר" ו-"ריח" בהתאם לפרשנות שניתנה למונחים הללו בחוק למניעת מפגעים סביבתיים ובהתאם לחוק אוויר נקי והחוק למניעת מפגעים. באשר לאחריות המשיבה, בית המשפט מצא אפשרות סבירה שהמשיבה התרשלה במניעת הדליפה וגם בטיפול בה לאחר שהתרחשה. בהקשר זה נקבע כי המשיבה הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה למנוע את סכנת הדליפה של האמוניה וזאת לאחר שנמצא כי המשיבה לא איתרה את החומר המבודד שגרם לקורוזיה בצינור האמוניה במשך שנים, בעוד שניתן היה לעשות זאת בשלב מוקדם יותר אם הבדיקות הויזואליות של הצינורות הייתה מתבצעת באופן תקין ולא כפי שבוצעה באופן רשלני "מרצפת החדר" ולא מקרוב. כמו כן, נמצאה רשלנות בהתנהלות עובדי המפעל לאחר קבלת הדיווח על הריח, כאשר הניחו בטעות כי מקור הריח הוא מעבודות אחזקה שגרתיות ועיכבו את הטיפול המיידי הנדרש. לגבי הנזק, בית המשפט קבע כי יש אפשרות סבירה שנגרמו נזקים ממוניים ולא ממוניים לחברי הקבוצה (תוך שהובהר כי הנזקים שאליהם מתייחסת ההחלטה אינם כוללים נזקי גוף). נזקים ממוניים נבעו מחסימת האזור וסגירת עסקים, שגרמו לעיכובים ואובדן הכנסה, ואילו נזקים לא ממוניים נבעו מתחושות פחד, חרדה ופגיעה באוטונומיה של מי שנחשפו לידיעה על הדליפה ולמגבלות שהוטלו. בית המשפט דחה את טענת המשיבה כי החלטות רשויות הכיבוי וההצלה מנתקות את הקשר הסיבתי, שכן אלו היו צפויות במקרה של דליפה. בכל הנוגע לכימות הנזקים, בית המשפט קבע כי בשלב של דיון בבקשה לאישור ניהול תובענה כתובענה ייצוגית אין צורך לכמת במדויק את היקף הנזקים שנגרמו לחברי הקבוצות וכי הדבר ייעשה במסגרת ההכרעה בתובענה לגופה. בהמשך נקבע בהחלטת האישור כי יתר התנאים הנדרשים לאישור התובענה כייצוגית התקיימו ולבסוף בית המשפט אישר את הגשת התביעה כייצוגית בעילה של רשלנות המשיבה בגרימת אירוע הדליפה, באיתורה ובסיום הטיפול בה, תוך דחיית העילות הנוספות שנטענו. הקבוצה שאושרה כוללת בעלי עסקים ואנשים פרטיים שסבלו מנזק ממוני באזור שנסגר, וכן תושבים או שוהים באזור שסבלו מתחושות שליליות שגרמו לנזק לא ממוני, תוך החרגת נוסעי תחבורה ציבורית ונזקי גוף. נקבע כי התביעה תנוהל על ידי המבקשים ובאי כוחם לקבלת סעדי פיצוי בלבד, ללא סעדי אכיפה, מאחר שמדובר בכשל נקודתי והמשיבה נקטה אמצעים למניעת הישנות המקרה. בית המשפט חייב את המשיבה לשלם למבקשים הוצאות בגין הבקשה בסך של 20,000 ₪ וחייב את המבקשים להעביר עותק מן ההחלטה למנהל בתי המשפט לשם רישומה בפנקס, כאמור בסעיף 14(ב) לחוק תובענות ייצוגיות. על החלטת האישור הגישה המשיבה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 3397/23) לצד בקשה לעיכוב ביצוע ובמקביל המשיך ההליך להתנהל לפני מותב אחר שאליו הועבר הטיפול בהליך (כב' השופט א. באומגרט) עקב החלטת כב' השופט סוקול מיום 14.5.23 לפסול את עצמו מהמשך הטיפול בתיק מנימוקי ההחלטה. בהמשך לכך גיבשו הצדדים הסדר דיוני מוסכם המפרט לוח זמנים להגשת כתבי טענות מעודכנים בהתאם להחלטת האישור וביצוע גילוי מסמכים עד שביום 10.9.2023, במסגרת בקשה לעיון חוזר ובהסכמת הצדדים, הורה בית המשפט העליון כי ההליך הייצוגי המתקיים בבית משפט המחוזי יעוכב עד למתן החלטה אחרת. ביום 3.11.24 ניתן פסק דין בבקשת רשות הערעור שבמסגרתו בקשת רשות הערעור התקבלה באופן חלקי באופן שההחלטה המאשרת את ניהול התובענה כייצוגית בוטלה רק בחלקה המתייחס לשאלה אם התובענה מושא הליך בקשת האישור נכללת בפרט 6 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי להשלמת הדיון בשאלה האמורה בלבד. זאת, לאחר שנקבע כי קביעותיו של בית המשפט המחוזי ביחס לסיווגו של אירוע הדליפה כעונה על הגדרת "מפגע סביבתי" לפי חוק למניעת מפגעים סביבתיים לצורך כניסת הבקשה לאישור בשערי פרט 6 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות אינן מבוססות כנדרש והדבר מצדיק את השבת התיק לבית המשפט החוזי לבחינה נוספת, מלאה ומבוססת, בשלב בקשת האישור של התקיימות התנאי הקבוע בפרט 6 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות. אשר ליתר רכיבי בקשת רשות הערעור ובכלל זה טענותיה של המשיבה המכוונת להפרת חובת הזהירות שחלה עליה ולמשמעויות הנגזרות מאופיו הבלתי ממוני של הנזק הנטען נקבע כי טענות המשיבה בעניין זה אינן מצדיקות קבלת רשות ערעור ודינן להידחות. בהקשר זה נקבע, בין היתר, כי מסקנת בית המשפט המחוזי שלפיה ישנה אפשרות סבירה כי פגמים שנמצאו בהתנהלות המשיבה סביב אירוע הדליפה מהווים הפרה של חובת הזהירות המוטלת עליה, אינה מעלה קושי בולט. לאחר פסק דין שניתן בבית המשפט העליון התקיים ביום 13.3.25 דיון מקדמי לפני כב' השופט באומגרט אשר בסופו הוא הציע לצדדים לסיים את המחלוקת בתיק באמצעות תשלום של 875,000 ש"ח שיבוצע ע"י המשיבה. לאחר שהצדדים ניהלו משא ומתן וגיבשו הסכמות להסדר פשרה המבוסס על הצעת בית המשפט לעיל, הוגשה ביום 31.12.25 הבקשה שבכותרת שהנה בקשה מוסכמת ומשותפת לאישור הסדר פשרה. לאחר שהשופט באומגרט לא מצא שיש לדחותה על הסף הוא הורה בהתאם לסע' 18 לחוק תובענות ייצוגיות על פרסום הודעות בדבר הגשת הבקשה לאישור הסדר הפשרה ועל משלוח הבקשה ליועצת המשפטית לממשלה, אך בסמוך לאחר מכן הוא פסל את עצמו מהמשך הטיפול בהליך (החלטה מיום 6.1.26) והתיק הועבר לטיפולי. הבקשה לאישור הסדר פשרה הבקשה לאישור הסדר פשרה מוגשת לפי סעיפים 18 ו-19 לחוק תובענות ייצוגיות ותקנה 12 לתקנות תובענות ייצוגיות, תש"ע-2020, ובה מתבקש בית המשפט לאשר את הסדר הפשרה המפורט בה ולתת לו תוקף של פסק דין אשר יהווה מעשה בית דין . עיקרי הסדר הפשרה חברי הקבוצה שלגביה חל הסדר הפשרה הוגדרו כבעלי עסקים באזור שנסגר ושניזוקו נזק ממוני כתוצאה מסגירת עסקיהם על ידי הרשויות בעקבות אירוע הדליפה ולמשך זמן הסגירה; אנשים פרטיים שנכחו באזור הסגור ובשל כך עוכבו ונמנע מהם לעסוק בעיסוקם הרגיל עד שנגרם להם הפסד ממון; וכן כל אדם שמתגורר או שנכח באזור שנסגר לתנועה וסבל מתחושות שליליות שגרמו לנזק לא ממוני (להלן-"הקבוצה") כפי שנקבע בהחלטת האישור, נוסעי התחבורה הציבורית, לרבות הרכבת, לא ייכללו בקבוצה זו. בבקשה פורט כי בהמשך להצעת בית המשפט והשיח בין הצדדים, לפנים משורת הדין ומבלי שמי מהצדדים מודה או מסכים לטענות רעהו, סוכם מתווה פשרה ושבמסגרתו המשיבה מתחייבת לשלם סכום של 875,000 ש"ח (להלן: "סכום התשלום") שיועבר בתוך 30 יום ממועד הפיכת פסק הדין המאשר את הסכם הפשרה לחלוט, לקרן למימון תובענות ייצוגיות שהוקמה לפי סעיף 27 לחוק תובענות ייצוגיות (צ.ל. לקרן לניהול ולחלוקת כספים נשנפסקו כסעד שהוקמה לפי סע' 27א לחוק תובענות ייצוגיות ולא לקרן למימון תובענות ייצוגיות שהוקמה לפי סע' 27(א) לחוק שתיקרא להלן: "הקרן"). הובהר כי הסדר תשלום זה גובש בהינתן הקושי הממשי באיתורם של חברי הקבוצה ולשם ייעול ההליך והבאתו לסיומו המהיר והכל בהתאם להוראות סעיף 20(ג) לחוק תובענות ייצוגיות, המאפשר לבית המשפט לפסוק פיצוי לטובת הציבור במקרים שבהם חל קושי מעשי בחלוקת הפיצוי לחברי הקבוצה עצמם. עוד הובהר כי הצדדים המליצו תחילה לייעד את סכום התשלום לפרויקט סביבתי-קהילתי בעיר עכו בשם "יוזמת שומרי ים יבשה", אשר יוקם בסיוע של מכון "שיטה" למדיניות מקומית ובשיתוף עיריית עכו. אולם, הצדדים קיבלו את המלצת בית המשפט הנכבד בהחלטתו מיום 18.12.2025 להעברת הכספים לקרן, תוך המלצה שהכספים שיועברו לקרן ייועדו למיזמים ופעילויות לקידום, הגנה ושיקום הסביבה בעיר עכו או בסביבתה הקרובה. הצדדים התחייבו להגיש לבית המשפט הנכבד, בתוך שבעה ימים ממועד אישור הסדר הפשרה, נוסח מוצע של הודעה לחברי הקבוצה בהתאם להוראות סעיף 25(א)(4) לחוק תובענות ייצוגיות, לשם קבלת אישורו טרם הפרסום. כן הוסכם כי פסק הדין הנותן תוקף להסדר הפשרה יהווה מעשה בית דין לגבי כל אחד מחברי הקבוצה המאושרת, ויראו אותם כמוותרים על כל טענה, דרישה, תביעה, זכות או סעד בכל הקשור לעילות התביעה בקשר לנזקים של פגיעה באוטונומיה והוסכם כי ויתור וסילוק זה יהווה מיצוי סופי ומוחלט של טענות המבקשים המייצגים וחברי הקבוצה המאושרת כלפי המשיבה ו/או מי מטעמה וביחס לכל ענייני התביעה. במסגרת הבקשה לאישור הסדר הפשרה, הצדדים המליצו לבית המשפט לאשר תשלום גמול למבקשים, החזר הוצאות, גמול לעמותה ושכר טרחת עורכי הדין בסכום של 196,875 ש"ח בתוספת מע"מ, וסה"כ 232,312 ₪ לפי החלוקה הבאה: סך של 29,517.75 ש"ח בתוספת מע"מ ישולם למבקשים 1-3 (חלוקה שווה של 9843.75 שקלים חדשים בתוספת מע"מ לכל אחד מהמבקשים 1-3), סכום של 30,000 ₪ ישולם לעמותה שצורפה כאמור להליך במעמד ידיד בית המשפט, סכום של 22,230 ₪ (כולל מע"מ) ישולם כהחזר הוצאות בעין בגין חוות דעת המומחה שהוגשו בהליך והיתרה בסך של 145,251 ₪ (כולל מע"מ) תיוותר בידי באי הכוח של המבקשים כשכר טרחתם. לטענת הצדדים הגמול המוצע לעמותה, הינו סכום צנוע העולה בקנה אחד עם פסיקת הוצאות לידידי בית המשפט בהליכים דומים, ומגשים את התכלית החשובה של עידוד הצטרפות ארגונים העוסקים בקידום זכויות הקבוצה להליכים ייצוגיים כי שנקבע בפסיקה ונטען כי החזר ההוצאות המבוקש משקף הוצאות בעין. לעניין הגמול ושכר הטרחה המוצעים למבקשים 1-3 ולבאי כוחם, הצדדים סבורים כי בנסיבות העניין הסכום סביר והוגן, שכן הוא מהווה יחדיו כ – 24% מהפיצוי לקבוצה, שיעור שהוא נמוך מהמדרגות שנקבעו ב"שיטת האחוזים" שהותוותה בע"א 2046/10 עזבון המנוח משה שמש נ' דן רייכרט (23.5.2012), וברע"א 2957/17 סופרגז חברה ישראלית להפצת גז נ' יעל שוורצמן, (7.3.24). בנוסף, הודגש כי מדובר בהליך מורכב שהתנהל עד לשלב מתקדם ביותר, שכלל הגשת כתבי טענות, חקירות עדים ומומחים, הכרעה בבקשת האישור, הליכי ערעור והמשך ניהול ההליך בערכאה הדיונית. המבקשים ובאי כוחם הצהירו בתצהיריהם שצורפו להסדר כי לא ניתנה ולא תוענק להם תמורה או טובת הנאה כלשהי, במישרין או בעקיפין, מהמשיבה בקשר עם הסדר הפשרה או בקשת האישור מלבד הסכומים המפורטים בהסדר. כן הוסכם והוצהר במסגרת הבקשה לאישור ההסדר כי אישורו או אי-אישורו של בית המשפט את הסכומים המוצעים לגמול ושכר טרחה – במלואם או בחלקם – לא יהווה תנאי מתלה לתחולתו וכניסתו לתוקף של הסדר הפשרה על כל הוראותיו. כן הצדדים טענו כי הם סבורים כי הסדר הפשרה המוצע הוא ראוי, הוגן וסביר בשים לב למורכבות נושא ההליך, משך הזמן הממושך שבו התנהלו ההליכים, העלויות שבהן נשאו הצדדים והזמן השיפוטי שנחסך תודות להסכמותיהם. לשיטתם, פתרון זה עדיף בהרבה על פני המשך ניהול ההליך על כל הזמן השיפוטי והוצאות הצדדים הכרוכות בכך. הוטעם עוד כי סכום התשלום, המהווה את גרעין ההסדר, הינו הסכום שהוצע על ידי בית המשפט הנכבד והצדדים נתנו לו את הסכמתם וכי אישורו של הסדר הפשרה על כל חלקיו עדיף על קיומו של הליך משפטי ארוך ויקר . הצדדים עתרו לפטור אותם ממינוי בודק לפי סעיף 19(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, מאחר ולטענתם עסקינן בהסדר פשוט וקל ליישום המבוסס על תשלום כספי בלבד אשר אינו מצריך מומחיות מיוחדת לצורך בדיקתו, ובוצע ברוח הדברים שהוצעו על ידי בית המשפט במהלך הדיון. כאמור המותב הקודם שדן בתיק לא מצא שיש לדחות את הבקשה לאישור הסדר הפשרה על הסף ובהתאם לסע' 18 לחוק תובענות ייצוגיות הורה על פרסום הודעות בדבר הגשת הבקשה לאישור הסדר הפשרה ועל משלוח הבקשה ליועצת המשפטית לממשלה. יש לציין כי לא הוגשו התנגדויות להסדר הפשרה שהוצע ולא הוגשו בקשות לצאת מן הקבוצה, בהתאם לסע' 18(ד) ו- 18(ו) לחוק תובענות ייצוגיות, במועד שנקבע לכך, והמדינה בהודעה שהגישה מטעמה בהתאם לסע' 18(ד) לחוק תובענות ייצוגיות הודיעה כי הגורמים המקצועיים במדינה לא מצאו לנכון להביע עמדה ביחס לבקשה לאישור הסדר הפשרה , לחיוב או לשלילה. דיון והכרעה בהתאם להוראות סע' 18 ו-19 לחוק תובענות ייצוגיות , הסדר פשרה בהליך ייצוגי שגובש על ידי הצדדים לתובענה הייצוגית, טעון אישור של בית המשפט, אשר נדרש לבחון את השפעתו של הסדר הפשרה על חברי הקבוצה שכלפיהם יקום מעשה בית דין אם יאושר ההסדר, את האינטרס הציבורי ולפקח על יישומו של הסדר הפשרה ככל שיאושר. תכליתו של המנגנון הקבוע בחוק תובענות ייצוגיות לאישור הסדר פשרה בהליך ייצוגי על ידי בית המשפט כפי שיתואר להלן, היא להבטיח את הגשמתן של מטרות ההליך הייצוגי ולהתמודד עם "בעיית הנציג" ובעיית "תביעות הסרק" –שתי בעיות מרכזיות המתעוררות בהליך הייצוגי [ראו על כך בהרחבה בע"א 1582/20 עו"ד חלפון נ' שמן משאבי נפט וגז בע"מ, (29.12.21) פסקה 67 (להלן-"עניין חלפון") והאסמכתאות המוזכרות שם]. אישורו של הסדר פשרה כפוף להתקיימותן של שתי דרישות עיקריות שיפורטו להלן. האחת, על פי סע' 19(א) לחוק תובענות ייצוגיות, על בית המשפט להשתכנע כי הסדר הפשרה הוא "ראוי הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה" וככל והבקשה לאישור ההסדר הוגשה לפני שאושרה התובענה הייצוגית, על בית המשפט להשתכנע גם כי "התובענה שהוגשה עומדת , לכאורה, בתנאים לאישור תובענה ייצוגית הקבועים בסע' 3,4 ו-8(א) לחוק תובענות ייצוגיות וכי סיום ההליך בהסדר פשרה הוא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין"; בבוא בית המשפט להעריך את הסדר הפשרה המונח לפניו, ובכלל זה אם לאשרו או לדחותו עליו להתחשב במספר שיקולים המנויים בסע' 19(ג)(2) לחוק תובענות ייצוגיות ובכלל זה "הפער שבין הסעד המוצע בהסדר הפשרה לבין הסעד שחברי הקבוצה עשויים לקבל לוּּ בית המשפט היה מכריע בתובענה לטובתם; השלב בו מצוי ההליך ויתרונותיו וחסרונותיו של הסדר הפשרה אל מול הסיכונים והסיכויים שבהמשך ניהול התובענה הייצוגית" [ראו "עניין חלפון" פסקה 68]. לאור טיבו של הסדר פשרה שמטבעו מגלם קניית סיכונים של שני הצדדים, כך שהוא כולל ויתורים הדדיים כבר נפסק כי הסדר פשרה "ראוי, הוגן וסביר" הוא "כזה שמציע לקבוצה הטבה או פיצוי המשקפים נאמנה את הסיכויים והסיכונים הגלומים בהליך מבחינת כל אחד מהצדדים.... ועל כן גם כאשר מדובר בהליך ייצוגי-אין ככלל הצדקה לדחייתו של הסדר מוצע רק משום שאינו מבטיח לחברי הקבוצה פיצוי בשיעור המרבי שהיה נפסק לטובתם אם התובענה הייצוגית היתה מתקבלת במלואה" [ראו "עניין חלפון" בפסקה 69 ובר"מ 2744/19 עיריית עכו נ' בריל תעשיות נעליים בע"מ, בפסקה 16 (10.3.21)]. השנייה על פי סע' 19(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, על בית המשפט למנות בודק בעל מומחיות הרלוונטית לעניין אשר יחווה דעתו על הסדר הפשרה ויסייע לבית המשפט בהערכתו את הסדר הפשרה אלא אם כן סבר בית המשפט שחוות הדעת אינה נדרשת "מטעמים מיוחדים שיירשמו". בכל הנוגע לדרישה זו, ס' 19(ב)(4) לחוק האמור קובע כי על הבודק להתייחס בחוות דעתו "ליתרונות ולחסרונות של הסדר הפשרה מבחינת כלל חברי הקבוצה" בשים לב למכלול הנסיבות ולכל ענין אחר כפי שיורה בית המשפט. מטרת מינוי הבודק הינה איפוא לבחון סבירות והוגנות הסדר הפשרה ואולם כפי שהוער בפסיקה לאחרונה בפועל מינוי בודק "הפך במידה רבה מהכלל לחריג"; ומקומו בדיון בבקשה לאישור הסדר פשרה אינו כפי שיועד לו על ידי המחוקק [ר' ע"א 2398/22 רומן שולץ נ' הוט מובייל בע"מ , פסקה 9 (30.11.22) והאסמכתאות המוזכרות שם] וכך הדברים סוכמו ב"עניין חלפון": " הפרקטיקה שהתגבשה בפסיקה המחוזית היא שמינוי בודק מתבצע רק ביחס לחלק קטן מהסדרי הפשרה, כך שבמציאות הכלל הפך לחריג ....את הטעמים שאוזכרו בפסיקה להפעלת החריג, ניתן לחלק לשלושה שיקולים עיקריים: שיקולי יעילות, הן מבחינת העלויות הכרוכות במינוי בודק, והן מבחינת העיכוב והסרבול שמינוי זה יוצר בהוצאתו לפועל של הסדר הפשרה; שיקולים מהותיים הנוגעים לתוכנו של ההסדר (כגון שמדובר בהסדר פשרה המעניק השבה מלאה לחברי הקבוצה, או כאשר בחינת סבירותו והגינותו של הסדר הפשרה מבוססת בעיקרה על שאלות משפטיות המצויות בתחום מומחיותו של בית המשפט) ; ו-שיקולים דיונים הנוגעים לנסיבות שהובילו לגיבוש הסדר הפשרה (כגון שבית המשפט, או גורמים מקצועיים ואובייקטיבים אחרים, היו מעורבים בגיבושו ובעיצובו של הסדר הפשרה) ...." [שם, בפסקה 77]. הבקשה לפטור ממינוי בודק בכל הנוגע לדרישה למינוי בודק, לאחר שיישמתי את השיקולים שנקבעו בפסיקה לעיל למינוי בודק על המקרה דנן, ובחנתי את פרטי הסדר הפשרה המוצע והנתונים שעליו בוסס, הגעתי לכלל מסקנה כי אין צורך במינוי בודק ואני נעתר בזה לבקשת הצדדים לפטור ממינוי זה; הסדר הפשרה המוצע במקרה דנן מבוסס בעיקרו על הצעה שהציע בית המשפט לצדדים, לפיה יבוצע תשלום על סך 875,000 ש"ח אשר יועבר לקרן. מדובר בהסדר פשוט וקל ליישום שעניינו תשלום כספי בלבד, ולפיכך לא נדרשת מומחיות מיוחדת או מורכבת המחייבת בדיקה או בירור של בודק מקצועי. נוכח האמור ובשים לב להתמשכות ההליך אין צורך במינוי בודק חיצוני [ראו לענין זה: רע"א 1394/24 אופטיקה הלפרין בע"מ נ' כוכב זיס, בפסקה 15 (24.4.25) (להלן-"עניין אופטיקה הלפרין")] . יתרה מכך, הכרעה בשאלה אם לאשר את הסדר הפשרה מבוססת בעיקרה על הערכה משפטית של הסיכויים והסיכונים בהמשך ניהול ההליך, בפרט לאחר פסק דינו של בית המשפט העליון אשר קיבל באופן חלקי את בקשת רשות הערעור שהגישה המשיבה, ביטל בחלקה את ההחלטה המאשרת, והורה על השבת התיק לערכאה הדיונית לצורך בחינה נוספת ומבוססת של קיום "מפגע סביבתי" וכפועל יוצא התקיימות התנאי הקבוע בפרט 6 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות שמכוחו ניתן לנהל את התובענה כתובענה ייצוגית. בנסיבות אלו, כאשר המשך ניהול ההליך כרוך בהערכת סיכונים וסיכויים משפטיים וראייתיים במיוחד עקב החלטת בית המשפט העליון בבקשת רשות הערעור, מלאכת בחינת ההסדר וסבירותו הנה לטעמי עניין לבית המשפט לענות בו ולהכריע בו ואינה מצריכה מומחיות חיצונית של בודק. בנסיבות המקרה אני אף סבור כי מינוי בודק בשלב זה אך יסרבל ויעכב את ההליך וישית על הצדדים עלויות כספיות נוספות, ועל כן מתקיים טעם מיוחד המצדיק מתן פטור ממינויו בהתאם לסעיף 19(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות. מה גם, שבמקרה דנן מלכתחילה קיים קושי לכמת את הנזקים שנטען כי נגרמו לכל אחד מחברי הקבוצה שאושרה ובעניין זה אני מצטרף לדברי השופט סוקול בהחלטת האישור שם רשם: "איני משוכנע כי ניתן לכמת את הנזק שנגרם לכל אחד מחברי הקבוצה בהתאם לשיעורי השכר הממוצע או מבחנים כמותיים אחרים שצוינו על ידי המבקשים" (סע' 66 להחלטת האישור). לטעמי, הקושי האמור בכימות הנזקים יגרום לעיכוב וסרבול נוסף של עבודת הבודק וכתוצאה מכך לעיכוב נוסף של ההליך וגם מנימוק זה לא מצאתי מקום למינוי בודק. הבקשה לאישור הסדר פשרה: לאחר שעיינתי במכלול טענות הצדדים בכתבי הטענות שהוגשו בהליך, רכיבי החלטת האישור שלמעשה אושרו בפסק הדין של בית המשפט העליון ובפסק הדין של בית המשפט העליון ונפקותו, ועיקרי הסדר הפשרה שפורטו בבקשה שבכותרת ובהתחשב בשלב שבו הושגה הפשרה ובשים לב לעמדת המדינה והעדר התנגדות או הודעות פרישה מטעם חברי הקבוצה, החלטתי לאשר את הסדר הפשרה שהוצע על כל חלקיו (פרט לעניין מועד תשלום שכר הטרחה) והכל כפי שאפרט ואנמק להלן; בהקשר זה אציין תחילה ולמען הסר ספק כי אמנם הסדר הפשרה שהוצע גובש בהתבסס על המתווה שהציע בית המשפט, עדיין אין בכך כדי לשחרר את בית המשפט בבואו להכריע בבקשה לאישור הסדר הפשרה מהחובה לבדוק אם ההסדר עומד בכל הדרישות והתנאים הנדרשים לפי סע' 19 לחוק תובענות ייצוגיות, ובכלל זה החובה לבדוק אם נדרש מינוי בודק ואם מדובר בהסדר ראוי, הוגן וסביר. שכן כבר נפסק כי הצעה של בית משפט אינה קובעת מסמרות [ראו ע"א 9033/14 סמווד קנסטרקשיון בע"מ ואח' נ' הקסטודיה די טרה סנטה (19.5.16)] וזאת גם ללא קשר לעובדה כי הסדר הפשרה המוצע התבסס על הצעת או המלצת מותב אחר שדן בתיק . לאחר שבית המשפט העליון מחד, החזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לבחינה נוספת ומבוססת של קיום "מפגע סביבתי" ולבחינת התקיימות התנאי הקבוע בפרט 6 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות שמכוחו ניתן לנהל את התובענה כתובענה ייצוגית, ומאידך, לא התערב ביתר רכיבי החלטת האישור ובכלל זה רכיב ההחלטה שהתייחסו להתקיימות התנאים הנוספים לניהול תובענה ייצוגית הקבועים בסע' 4 ו- 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות ולא התערב בקביעת בית המשפט המחוזי שלפיה ישנה אפשרות סבירה כי הפגמים שנמצאו בהתנהלות המשיבה מהווים הפרה של חובת הזהירות המוטלת עליה – ניתן לומר כי עומדת לפני בקשה לאישור הסדר פשרה שהוגשה בטרם אושרה התובענה הייצוגית באופן מלא וסופי אך לא ניתן להתעלם מהקביעות שלמעשה אושרו בפסק דינו של בית המשפט העליון והדרושות גם הן לבחינת סבירות ההסדר המוצע כמצוות סע' 19(א) לחוק תובענות ייצוגיות (דהיינו הקביעות להתקיימות התנאים לפי סע' 4 ו-8 לחוק). החלטת בית המשפט העליון להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי לבחינת השאלה האם התקיים "מפגע סביבתי" כאמור, אין משמעה דחייה של טענות המבקשים בעניין זה בבקשת האישור או שלילה מוחלטת של תחולת פרט 6 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות על המקרה דנן, משכך במכלול הדברים אני סבור כי הונח בסיס מספק לקבוע כי התובענה שהוגשה עומדת, לכאורה, בתנאים לאישור תובענה ייצוגית במובן סע' 19(א) לחוק תובענות ייצוגיות . אני סבור כי סיום ההליך בהסדר פשרה הוא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין וכי הסדר הפשרה שהוצע וכפי שגובש על ידי הצדדים הנו בנסיבות המקרה סביר והוגן ומסיים באופן יעיל את ההליך תוך חיסכון בזמן שיפוטי ובמשאבי הצדדים ותוך שקלול הסיכויים והסיכונים שלהם; השאלה המרכזית העומדת לפתחו של בית המשפט בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון היא האם אירוע דליפת האמוניה שהתרחש במפעלה של המשיבה עונה על הגדרת "מפגע סביבתי" לפי פרט 6 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות והכרעה עובדתית ומקצועית בשאלה זו כרוכה בניהול הליך משפטי הדורש השקעה לא מבוטלת של זמן שיפוטי ומשאבים רבים מצד הצדדים ומצד בית המשפט. בנסיבות אלו, וכאשר לאף צד אין ודאות כי טענותיו תתקבלנה בסופו של יום, סיום ההליך בהסדר פשרה בשלב זה הוא הדרך היעילה, ההוגנת והראויה ביותר להכרעה במחלוקת שבין הצדדים וחוסך עלויות מיותרות ומביא תועלת מהירה וממשית לציבור ולחברי הקבוצה וזאת גם בשים לב להתמשכות ההליך. כמו כן מצאתי כי ההסדר המוצע נותן מענה הולם ומאוזן לקושי המובנה באיתור פרטני של חברי הקבוצה המיוצגת ושאושרה בהחלטת האישור שכן התחייבות המשיבה לשלם סכום של 875,000 ₪ לקרן וייעודו לתמיכה במטרות של איכות הסביבה ושמירה עליה בעיר עכו ובסביבתה הקרובה מבטיח תועלת לציבור ובנסיבות מבטיח פיצוי ראוי המיטיב גם עם תושבי האזור ואפשר שמיטיב גם עם בעלי העסקים באיזור שבו אירע אירוע הדליפה נשוא התובענה. בהתאם, ומכוח סמכותי לפי סעיף 20(ג)(2) לחוק תובענות ייצוגיות ולאחר שמצאתי כי ייעוד סכום התשלום לתחום המוסכם קרוב לנושא התובענה הייצוגית שהוגשה, מצאתי לנכון להנחות את הקרן לייעד את סכום התשלום שיועבר אליה על ידי המשיבה למיזמים ופעילויות לקידום, הגנה ושיקום הסביבה בעיר עכו או בסביבתה הקרובה. הבקשה לאישור תשלום גמול ושכר טרחה: סע' 19(ו) לחוק תובענות ייצוגיות מורה לבית המשפט שאישר הסדר פשרה לקבוע גמול למבקש או לתובע המייצג, לפי העניין, בהתאם להוראות סע' 22 לחוק האמור ושכר טרחה לבא כוח המייצג בהתאם להוראות סע' 23 לחוק וכי בעניין זה בית המשפט רשאי להתחשב בהמלצה מוסכמת שהוגשה לו על ידי הצדדים לעניין זה. כבר נפסק כי לבית המשפט מסור שיקול הדעת הבלעדי בקביעת גובה הגמול ושכר הטרחה (סעיפים 23-22 לחוק) וכי צדדים להסדר פשרה רשאים להסכים כי יגישו המלצה משותפת לבית המשפט באשר לסכומים אלה – אך הסמכות לאמץ או לדחות את ההמלצה מסורה לבית המשפט [ראו" "עניין אופטיקה הלפרין "בפסקה 24]. במסגרת סע' 22 ו-32 לחוק האמור, נקבעו מספר קריטריונים שעל בית המשפט לשקול בעת קביעת גמול ושכר טרחה ובע"א 2046/10 עזבון המנוח משה שמש נ' דן רייכרט (23.5.12) (להלן-"עניין רייכרט") קבע בית המשפט העליון כי רשימת הקרטריונים שנקבעה בחוק תובענות ייצוגיות אינה ממצה והפנה לשיקולים נוספים שנקבעו בפסיקה שיש להביא בחשבון במסגרת ההחלטה בעניין שכר טרחה וגמול בהליך ייצוגי וכך סוכמו הדברים לאחרונה בפסק דינו של בית המשפט העליון ב"עניין אופטיקה הלפרין":"את השיקולים השונים שעל בית המשפט להתחשב בהם בבחינה זו ניתן לחלק, ככלל, לשלושה סוגים – שיקולים הנוגעים לתשומה; שיקולים הנוגעים לתפוקה; ושיקולים הנוגעים למדיניות ציבורית.....שיקולי התשומה שעל בית המשפט לשקול כוללים את היקף ההשקעה של התובע המייצג ובאי הכוח המייצגים בהליך; את הסיכון שאלו נטלו כשהגישו את ההליך; את מורכבות הסוגיות שהועלו בתובענה הייצוגית; ואת ההוצאות שהוציאו התובע המייצג ובאי הכוח המייצגים בפועל. במסגרת זו ניתן גם להתחשב בדרך בה ניהלו באי הכוח המייצגים את ההליך (סעיפים 22(ב)(1) וסעיפים 23(ב)(2) ו-23(ב)(4)-23(ב)(5) לחוק תובענות ייצוגיות. .... עניינם של היבטי התפוקה בתועלת שהניבה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה המיוצגת ולציבור בכללותו. בראש ובראשונה היקף הסעד שנפסק לטובת הקבוצה המיוצגת או לטובת הציבור, ובצדו גם תועלות נוספות שצמחו מהסדר הפשרה, כדוגמת הסדרה עתידית שצפויה להועיל לחברי הקבוצה ולציבור (סעיפים 22(ב)(2) ו-23(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות.... לבסוף, היבטי מדיניות ציבורית נוגעים לחשיבות של התובענה הייצוגית מבחינת הציבור הכללי, בהתחשב בסוגיות שהועלו לדיון במסגרתה (סעיפים 22(ב)(3) ו-23(ב)(3) לחוק תובענות ייצוגיות)." [שם בפסקה 24]. יש לציין עוד כי הפסיקה הכירה בשיקול נוסף שיש להביא בחשבון בעת הכרעה בבקשה לפסיקת שכר טרחה וגמול בהליך ייצוגי והוא מידת ההצלחה שלה זכה התובע המייצג בניהול ההליך עד שהושגה הפשרה [ראו: ע"א 7685/12 רנן גרשט נ' תשובה יצחק (שרון) (13.4.2014) בפסקה 5 וראו ע"א 471/15 אברהמי נחמיה נ' סלקום בישראל בע"מ (11.04.2016) בפסקה 3]. אשר לדרך חישוב שכר הטרחה והגמול, נקבע כי השיטה העדיפה בתביעות ייצוגיות שעניינן בסעד כספי היא "שיטת האחוזים" שיש לאמץ אותה כ"שיטה המקובלת לקביעת שכר הטרחה של עורך הדין המייצג" ונקבע כי שיעור האחוזים שייפסק "יושפע הן מנסיבותיו הספציפיות של ההליך, הן מהאופן בו הסתיים ההליך והן מגובה הסכום שנפסק. כמו כן, יחושב שיעור שכר הטרחה מתוך הסכום שנגבה על ידי הקבוצה בפועל. כמו כן, מן הראוי לפסוק את שכר הטרחה בשיעור מדורג, במובן זה שככל שסכום הזכייה גדל, אחוז שכר הטרחה קטן" [ראו "עניין רייכרט" בפסקה 11] (להלן-"שיטת האחוזים"). כפי שסוכם וחודד ב"עניין אופטיקה הלפרין": "בעניין רייכרט" נקבעו שלוש מדרגות, המהוות תקרה מקסימלית של שיעור האחוזים הראוי, ואותן יש לפסוק רק בנסיבות המצדיקות פסיקת סכום גבוה במיוחד: (1) עד 5 מיליון ש"ח – 25%; (2) בין 5 מיליון ש"ח ל-10 מיליון ש"ח – 20%; מעל 10 מיליון ש"ח – 15%. כפי שהובהר בעניין סופרגז, שיעורים אלו מתייחסים לסכום הגמול ושכר הטרחה יחד, והם מחושבים על בסיס "נטו", קרי בהסתמך על היקף הסעד שניתן בפועל לחברי הקבוצה (מבלי להתחשב בגמול ובשכר הטרחה עצמם)" [שם, בפסקה 25]. עם זאת, הובהר בפסיקה כי אומנם שיטת האחוזים היא השיטה המקובלת בתובענות ייצוגיות, אך "אין בית המשפט חייב לפסוק על פי שיטה מסוימת כגון שיטת האחוזים, ומשמעותה של הלכת רייכרט היא שיש לבכר את שיטת האחוזים ככל שמבקש בית המשפט לנקוט בשיטת חישוב זו או אחרת, מעבר לשיקולים שבסעיפים 23-22" [ראו: רע"א 2957/17 סופרגז חברה ישראלית להפצת גז נ' יעל שוורצמן (17.3.24) בפסקה 50 והאסמכתאות המוזכרות שם]. לאחר שיישמתי את הוראות החוק ועקרונות הפסיקה והשיקולים שהבאתי לעיל על נסיבות המקרה דנן החלטתי לאשר את רכיבי שכר הטרחה והגמול בשיעורים שהתבקשו וזאת אף שלטעמי רכיבים הללו, נראים על הצד הגבוה (24% מסכום התשלום שהועמד ע"ס 875,000 ₪ כאשר האחוז המקסימלי שיש לפסוק בגין נזק או פיצוי הנמצא בתחום המדרגה הראשונה לפי שיטת האחוזים עומד על 25%); אני סבור כי שכר הטרחה והגמול שהומלצו סבירים ובעניין זה נתתי משקל רב להיקפו המשמעותי של ההליך אשר התנהל במשך מספר שנים כלל דיון הוכחות, הגשת חוות דעת מקצועיות מורכבות והליך הערעור בפני בית המשפט העליון. בכלל זה התחשבתי בזמן ובמשאבים הנוספים שהשקיעו המבקשים 1-3 ובאי כוחם בהגשת ההליך ובניהולו עד לשלב שבו הושג הסדר הפשרה וגם בחיסכון בזמן השיפוטי הכרוך בהכרעה בתובענה עד תומה כתוצאה מהסדר הפשרה, וזאת בשים לב למחלוקות המשפטיות שבין הצדדים כמתואר לעיל. שכן, סיום ההליך בפשרה בשלב זה מונע התדיינות יקרה וממושכת נוספת ומשיג כאמור חיסכון ניכר בזמן שיפוטי ובמשאבי הצדדים. כמו כן התחשבתי בחלקה וסיועה של העמותה שצורפה בהתאם לסע' 15 לחוק תובענות ייצוגיות בניהול ההליך מתחילתו כפי שעולה מהחלטת השופט סוקול מיום 5.2.20 . כן התחשבתי גם במידת ההצלחה הרבה שלה זכו המבקשים ובאי כוחם בפועל בניהול ההליך עד שהושגה הפשרה. שכן, לא צריכה להיות מחלוקת כי ייעוד סכום התשלום שיועבר לקרן (בהתאם להסדר הפשרה שאושר לעיל) למיזמים ופעילויות לקידום, הגנה ושיקום הסביבה בעיר עכו או בסביבתה הקרובה יצמיח תועלת לא מבוטלת לכל תושבי האיזור שבו אירעה דליפת האמוניה ולתושבי העיר עכו בכללותם. כך שלטעמי ה"פיצוי" שהושג מגלם נאמנה את הסיכויים והסיכונים הגלומים בהמשך ניהול התביעה, בפרט נוכח המשוכה המורכבת של הוכחת יסודות המפגע הסביבתי בערכאה הדיונית לאחר פסק הדין בערעור, על כל הכרוך בכך . בנסיבות אלו, המלצת הצדדים לשכר טרחה וגמול מבוססת על תפוקה ממשית והישג מוחשי לציבור, ועל כן היא מצאתי לאמץ את המלצתם בהיותה סבירה חרף היותה על הצד הגבוה. עם זאת, בנסיבות המקרה דנן מצאתי לנכון לאשר את מלוא סכומי הגמול, החזרי הוצאות ושכר הטרחה שהוצעו וזאת בשינוי אחד ולפיו לאחר שהמשיבה תעביר לבאי כוח המבקשים את הסכומים שאושרו הם יהיו רשאים לקבל לידם מיידית 80% מהסכום שאושר להם כשכר הטרחה (כולל מע"מ), ואילו יתרת ה-20% מהסכום שאושר כשכר טרחה תוחזק בידם בנאמנות, עד לאחר שתינתן החלטה של בית המשפט אשר תאשר הודעה שתוגש מטעם המשיבה ושבה יאושר כי הסך של 875,000 ₪ הועבר על ידי המשיבה לקרן. סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני מאשר את הסכם הפשרה ונותן לו תוקף של פסק דין, ובהתאם אני מורה למשיבה להעביר לקרן את סכום התשלום (סך של 875,000 ₪), לא יאוחר מ-30 יום מיום שפסק דין זה יהפוך להיות חלוט. כפי שהנחיתי לעיל, סכום התשלום שיועבר לקרן ייועד למיזמים ופעילויות לקידום, הגנה ושיקום הסביבה בעיר עכו או בסביבתה הקרובה. כמו כן אני מורה למשיבה להעביר לידי ב"כ המבקשים לחשבון שפרטיו נמסרו בסעיף 18 להסדר הפשרה את הסך הכולל של 232,312 ₪ שאושר על ידי כשכר טרחה וגמול וכן כהחזר הוצאות, וגם זאת לא יאוחר מ-30 יום מיום שפסק דין זה יהפוך להיות חלוט. עם העברת סכומי הגמול שכר הטרחה והחזר ההוצאות, ב"כ המבקשים יהיו רשאים להעביר למבקשים לרבות למבקשת 4 את סכומי הגמול שאושרו להם וכן את סכום החזר הוצאות המומחה. כן הם יהיו רשאים להעביר לידיהם 80% מהסכום שאושר לב"כ המבקשים כשכר טרחה. יתרת ה-20% מהסכום שאושר כשכר טרחה תוחזק בידי ב"כ המבקשים בנאמנות עד לאחר שתינתן החלטה של בית המשפט אשר בה תאושר הודעה של המשיבה בדבר העברת הכספים לידי הקרן ואני מורה למשיבה להגיש הודעה בענין העברת הכספים לקרן לא יאוחר מ-45 יום מיום שפסק דין זה יהפוך להיות חלוט. בנוסף אני מורה על פרסום הודעה שנייה (להלן-"ההודעה השנייה") בהתאם לדרישת סעיף 25(א)(4) לחוק תובענות ייצוגיות בשני עיתונים יומיים מבין העיתונים הארץ, ידיעות אחרונות וישראל היום, ביום שישי, וכן באחד מבין העיתונים כלכליסט או גלובס, הכל בגופן שלא יפחת בגודלו מגודל הגופן שבו מפורסם החומר המערכתי באותו עיתון וכן באתר האינטרנט של המשיבה. המשיבה תישא בעלויות הפרסום. הצדדים מתבקשים להביא לאישור בית המשפט תוך 15 יום ממועד מתן פסק דין זה נוסח סופי ומעודכן של ההודעה השנייה כנדרש בסע' 25(ד) לחוק תובענות ייצוגיות. לאחר אישור נוסח ההודעה השנייה וביצוע פרסומה, תשלח המשיבה עותק מההודעה השנייה למנהל בתי המשפט, בצירוף העתק מפסק הדין והסדר הפשרה לשם רישומם בפנקס תובענות ייצוגיות וזאת בהתאם לדרישת סעיפים 19(ה) ו- 25(ז) לחוק תובענות ייצוגיות. בשלב זה התיק יובא לעיוני ביום 11.11.26 לבדיקת הגשת נוסח ההודעה השנייה לאישור בית המשפט.