לפני כבוד השופט אלעזר נחלון המאשימה מדינת ישראל נגד הנאשמים 1.אחמד אבו עיאש 2.עבד אל רחמן אבו עיאש בשם המאשימה: עו"ד אליה אביחי; עו"ד מיכל אזולאי בשם נאשם 1: עו"ד דותן דניאלי; עו"ד אסיל פרחאת בשם נאשם 2: עו"ד מוסטפא יחיא גזר דין א. כללי הנאשמים הורשעו, בהכרעת דין שניתנה לאחר שמיעת עדויות, בעבירות שונות בגין מעשי הצתת כלי רכב. הגיעה העת לגזור את עונשם. ב. רקע עובדתי ודיוני תמציתי נגד הנאשמים, שהם אחים, הוגש כתב אישום בן שני אישומים. האישום הראשון יוחס לשני הנאשמים, והאישום השני יוחס לנאשם 1 לבדו. באישום הראשון נטען כי קודם ליום 9.7.25 החליטו הנאשמים להצית רכב מסוג ג'יפ רוביקון (להלן: הג'יפ) בכפר עין ראפה. לשם כך פנו השניים לאחד בשם דיב (להלן: דיב), וביקשו ממנו להסיעם לכפר, בתואנה שהם מעוניינים לפגוש שם מישהו. בליל 9.7.25 יצאו השלושה ברכבו של דיב, וסמוך לשעה 03:30 הגיעו לחניון עפר המצוי בכפר. הנאשמים ירדו מן הרכב; רצו לחניה שבה חנה הג'יפ; שפכו עליו בנזין; הציתו אותו; ואז נמלטו מן המקום ושבו אל הרכב שבו הגיעו. כתוצאה מכך נגרמו לג'יפ נזקים משמעותיים, שערכם עומד על 136,998 ₪. באישום השני נטען כי קודם ליום 18.7.25 החליט נאשם 1 להצית רכב נוסף בכפר עין ראפה. נאשם 1 שב ופנה לדיב בבקשה להסיעו, אך זה סירב בשל חשדו כי ברצונו של נאשם 1 להצית רכב נוסף. ביום 18.7.25 סמוך לשעה 04:50 הגיע נאשם 1 לעין ראפה עם אחר, כשהוא נוהג באופנוע. הנאשם והאחר נכנסו למוסך שבו עמד רכב ג'יפ רוביקון נוסף (להלן: הג'יפ הנוסף); שפכו עליו בנזין; הנאשם השליך עליו סיגריה דולקת; הג'יפ החל לבעור באזור מכסה המנוע; ואז נמלטו השניים באמצעות האופנוע. צוין כי הג'יפ הנוסף עמד במרחק של כשני מטרים מחלון חדר המגורים של אחד השותפים במוסך, שם ישנו באותה עת השותף, רעייתו וילדיהם הקטנים. השותף התעורר מרעש האופנוע הנמלט, יצא מביתו וכיבה את הדליקה. למרות זאת, לג'יפ הנוסף נגרם נזק בחלקו הקדמי, ובני המשפחה סבלו מתחושות פחד. הנאשמים לא חלקו על עיקרי מעשי ההצתה ועל הנזקים שנגרמו בעקבותיהם, אולם כפרו בכך שהם אלה שביצעו אותם. בהכרעת הדין מיום 17.8.26 נקבע כי חרף קשיים מסוימים בראיות, כפי שנסקרו שם, הוכח במידה הנדרשת בפלילים שהנאשמים ביצעו את המעשים שפורטו בכתב האישום. בשל כך הורשע נאשם 1 בשתי עבירות של הצתה, לפי סעיף 448 רישא לחוק העונשין, התשל"ז–1977 (להלן: חוק העונשין או החוק); וכן בעבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה, לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה), בגין נהיגתו באופנוע. נאשם 2 הורשע בעבירה אחת של הצתה, לפי סעיף 448 רישא לחוק העונשין. ג. הראיות לעניין העונש המאשימה הגישה תצהיר מטעמו של בעל הג'יפ, נפגע העבירה במעשה ההצתה הראשון. בתצהיר זה פירט הנפגע את הנזקים השונים שנגרמו לו בעקבות מעשה ההצתה. לדבריו, חוות דעת שמאי העריכה כי הנזק לג'יפ עצמו עומד על 139,904 ₪. כמו כן נטען לנזק בסך 5,500 ₪ בגין אובדן 10 ימי עבודה; נזק בסך 8,100 ₪ בגין הוצאות לשכירת רכב חלופי; ונזק בסך כולל של 36,850 ₪ בגין שריפת תכולת הג'יפ, ובכלל זה סכום גבוה במזומן שהיה בו, מחשב לוח ("טאבלט"), בושם יקר וארנק. נפגע העבירה אף טען לנזק נפשי "בשווי מיליוני שקלים", כלשונו. עם זאת, בשלב הטיעונים לעונש הבהירה המאשימה כי עמדתה שלה לעניין הנזקים לצורך ההליך היא בהתאם למה שנקבע בהכרעת הדין (עמוד 38 לפרוטוקול מיום 24.9.26 שורות 27–28). המאשימה הגישה גם תדפיסי מידע פלילי בעניינם של הנאשמים. מתדפיסים אלה עולה כי נאשם 1 הוא בעל שתי הרשעות קודמות: ההרשעה הראשונה היא משנת 2021, בשורה של עבירות שביצע נאשם 1 כקטין בשלושה אירועים שונים, ובכלל זה גניבת רכב והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. בגין הרשעה זו נגזר על הנאשם עונש של מאסר על תנאי ולצדו עונשים נלווים. ההרשעה השנייה היא משנת 2023, בעבירות משני אירועים שונים, ובכלל זה גניבת רכב והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. בגין הרשעה זו נגזרו על הנאשם 18 חודשי מאסר בפועל ועונשים נלווים, וכן הופעל עונש המאסר על תנאי מן ההליך הראשון, רובו באופן חופף, כך שבסך הכל היה על הנאשם לרצות 20 חודשים. גזר הדין בגין ההרשעה השנייה הוגש אף הוא (ראו ת"פ (שלום י-ם) 63323-07-20, 25520-02-23). נאשם 2 הוא בעל הרשעה אחת משנת 2024, בעבירה של תקיפה ממניע גזעני שביצע כקטין, ובגינה נגזר עליו מאסר לתקופה של חודש ועונשים נלווים. הנאשמים לא הגישו ראיות לעניין העונש מטעמם. כמו כן נאשם 2, שביצע את העבירה בהיותו כבן 20 והיה זכאי לעריכת תסקיר בעניינו, הודיע כי הוא מוותר על כך (ראו סעיפים 1(1) ו-1(10) לאכרזת דרכי ענישה (תסקיר של קצין מבחן), התשכ"ד–1964). ד. עיקרי טענות הצדדים לעניין העונש הצדדים העלו את טענותיהם לעניין העונש הן במסגרת עיקרי טיעון בכתב והן בטיעונים בעל פה. המאשימה טוענת כי מתחם העונש ההולם למעשה ההצתה באישום הראשון נע בין 24 ל-48 חודשי מאסר בפועל, ומתחם העונש ההולם למעשי נאשם 1 באישום השני נע בין 30 ל-52 חודשי מאסר בפועל. אשר לעונש המתאים, נטען כי הוא מצוי מעל אמצע המתחם. על כן, המאשימה עותרת לגזור על נאשם 1 6.5 שנות מאסר בפועל, וכן להפעיל במצטבר שני עונשי מאסר על תנאי התלויים ועומדים נגדו מכוח ההליך הקודם בעניינו, האחד בן 9 חודשים והשני בן 4 חודשים. כמו כן נטען כי יש לגזור על הנאשם עונשים נלווים, ולחייבו לשלם בגין הפרת התחייבות שנתן באותו הליך קודם. לגבי נאשם 2, המאשימה עותרת לעונש של 40 חודשי מאסר בפועל, ולצדו עונשים נלווים. מבחינת נסיבות הקשורות בביצוע העבירות, המאשימה טוענת כי מדובר במעשים מתוכננים, שהנאשמים נערכו להם מראש, ובאישום הראשון אף ניצלו את דיב כדי שזה יסיעם למקום ההצתה תוך שימוש באמתלה. שני מעשי ההצתה בוצעו בצוותא; נגרם נזק ממשי לג'יפ ולג'יפ הנוסף; והנזק שהיה עלול להיגרם הוא גבוה במיוחד, שכן הנאשמים נמלטו מבלי להזעיק את כוחות ההצלה. כך ביתר שאת בהצתה שבאישום השני שבה הורשע נאשם 1, נוכח הקרבה למקום שבו ישנו בני משפחתו של אחד השותפים במוסך. נאשם 1 גם נהג באישום השני ללא רישיון כדי להגיע אל מקום ההצתה ולהימלט ממנו, והמאשימה אף הדגישה את תעוזתו לשוב ולבצע באותו אזור מעשה הצתה נוסף ימים ספורים לאחר המעשה הראשון. מבחינת נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות מציינת המאשימה כי הנאשמים הם בעלי עבר פלילי, ונאשם 1 אף ביצע את המעשים כשתלויים ועומדים נגדו עונשי מאסר על תנאי בני הפעלה. עוד צוין כי הנאשמים לא קיבלו אחריות ולא הביעו חרטה. בא כוח נאשם 1 שב ומעלה טענה לאכיפה בררנית, שהועלתה עוד בשלב בירור האשמה. לטענתו, נוצרה הבחנה בלתי מוצדקת בין נאשם 1 ובין שותפו הנטען להצתה באישום השני, שלא הועמד לדין. כמו כן נוצרה הבחנה לא מוצדקת בין הנאשמים ובין דיב. לדבריו, את דיב היה מקום להעמיד לדין כמעורב בהצתה באישום הראשון, ולו כמסייע; וכן היה מקום להעמידו לדין בעבירות סמים, שלכאורה נתפסו עליו בעת מעצרו. לשיטת בא כוח נאשם 1, העובדה ששני אלה לא הועמדו לדין מצדיקה להקל במתחם העונש שייקבע למעשי הנאשם, ולחלופין לסטות ממנו לקולא. בא כוח נאשם 1 מוסיף וטוען כי בכל מקרה עתירותיה העונשיות של המאשימה "מופרכות", כלשונו. לדבריו, מעשי ההצתה אינם ברף חומרה גבוה; עברו הפלילי של נאשם 1 אינו מכביד; יש לשקול את נסיבות חייו המורכבות, כפי שצוינו על ידי בא כוח אחיו נאשם 2 ותפורטנה להלן; התנהלות רשויות האכיפה עוררה קושי והצדיקה שהנאשם ינהל את ההליך לבירור אשמתו; והוא עצור מזה זמן ממושך. לשיטת בא כוח נאשם 1, יש לקבוע מתחם אחד למעשי נאשם זה, הנע בין 10 ל-24 חודשי מאסר, ולהטיל עליו עונש בתחתית המתחם. כמו כן עותר בא כוח נאשם 1 להפעיל את עונשי המאסר על תנאי התלויים ועומדים נגד נאשם זה, כך שהם ירוצו באופן חופף הן זה לזה והן לעונש שיוטל עליו בהליך שכאן. יצוין כי בא כוח נאשם 1 הלין על כך שהמאשימה הגישה תצהיר נפגע הסותר את עובדות כתב האישום בנוגע לנזקי ההצתה באישום הראשון. בעקבות זאת הבהירה כאמור המאשימה כי היא אינה טוענת לנזקים מעבר לאלה שבכתב האישום. בא כוח נאשם 2 טוען אף הוא כי יש להקל בעונשם של הנאשמים, בשל העובדה שדיב ואחרים לא הועמדו לדין. מבחינת נסיבות הקשורות לביצוע העבירה נטען כי נאשם 2 היה צעיר שנלווה לאחיו הגדול, וכלל לא הוברר מה היה חלקו הספציפי במעשה ההצתה כך שהספק צריך לפעול לטובתו. עוד נטען כי ההצתה בוצעה בחניון עפר מרוחק, ולכן לא היה פוטנציאל לפגיעה בגוף ובנפש; וכי הנזקים שפורטו בתצהיר הנפגע חורגים ממה שצוין בכתב האישום. צוין כי בכל מקרה לא מן הנמנע ששולמו לבעל הג'יפ תגמולי ביטוח, שהקטינו את נזקו. מבחינת נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה צוין כי נאשם 2 הוא רווק צעיר כבן 20, והרקע המשפחתי שלו ושל אחיו נאשם 1 הוא מורכב. מדובר על שני הילדים הגדולים מתוך שישה לזוג הורים גרושים, שמצבם הסוציואקונומי קשה. האב ריצה עונש מאסר על רקע עבירות אלימות במשפחה, וכבר לפני שנים הוא ניתק עם הנאשמים כל קשר. בשל המצב המשפחתי המורכב, שהו הנאשמים במסגרות חוץ ביתיות, ושם סיים נאשם 2 שתים עשרה שנות לימוד. עם הגיעו לבגרות החל נאשם 2 לצרוך סמים כמפלט לתחושותיו הקשות, ונטען כי שהות ארוכה במאסר תפגע בו, במיוחד על רקע גילו ומצבו. עוד נטען כי עברו הפלילי של נאשם 2 כולל הרשעה אחת בלבד, שאינה ממין המעשה שבו הורשע בהליך שכאן. נוכח מכלול הנסיבות וטענות נוספות שהעלה, לרבות בנוגע לקשיים הראייתיים שנסקרו בהכרעת הדין, עותר בא כוח נאשם 2 להסתפק במאסר למשך התקופה שבה היה הנאשם עצור (היינו כ-15 חודשים), ולא להטיל עליו עונשים כספיים. הנאשמים עצמם ביקשו להסתפק בדברי באי כוחם. ה. דיון ה(1) גזירת הדין - כללי סעיף 40ב לחוק העונשין קובע כי "העיקרון המנחה בענישה הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו". סעיף 40ג(א) מורה כי בהתאם לעקרון ההלימה יש לקבוע "מתחם עונש הולם", וזאת תוך התחשבות "בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה". חלק מהנסיבות הקשורות בביצוע כל עבירה באשר היא מנויות בסעיף 40ט לחוק, אולם אין מדובר ברשימה סגורה (ראו סעיף 40יב לחוק). לאחר קביעת מתחם העונש יש לגזור את העונש המתאים לנאשם, שככלל אמור להיגזר בתוך המתחם. זאת בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, המפורטות בסעיף 40יא לחוק (אולם גם כאן הרשימה אינה סגורה, ראו סעיף 40יב לחוק), וכן בשיקולים של הרתעת הנאשם והרתעת הרבים (ראו סעיפים 40ג(ב), 40ו-40ז לחוק העונשין). ה(2) מעשי נאשם 1: מתחם אחד או מתחמים נפרדים, ואופן קביעת מתחם למספר סוגי עבירות כאשר נאשם מורשע במספר עבירות, קובע סעיף 40יג לחוק העונשין כי יש להבחין בין מצב שבו העבירות מהוות "אירוע אחד", שאז ייקבע המתחם וייגזר העונש ביחס לאירוע ולעבירות כמכלול, ובין מצב שבו העבירות מהוות "כמה אירועים", שאז יש לקבוע מתחם ביחס לכל אירוע בפני עצמו ולפעול כאמור בסעיף. קיימות גישות שונות בשאלה מה הם המבחנים שלפיהם יש להחליט אם העבירות מהוות "אירוע אחד" או "כמה אירועים". בע"פ 4910/13 ג'אבר נ' מדינת ישראל (29.10.2014) (להלן: עניין ג'אבר) ציינה כבוד השופטת ד' ברק-ארז כי "עבירות שיש ביניהן קשר הדוק ייחשבו לאירוע אחד". צוין כי השאלה מה יוצר את אותו "קשר הדוק" אינה ניתנת להגדרה מראש, ויכולה להיות תלויה בנסיבות שונות, ובין היתר סמיכות הזמנים או היות העבירות חלק מתוכנית עבריינית אחת. כבוד השופט ע' פוגלמן הצטרף לגישה עקרונית זו, תוך מתן דגשים משלו. במקרה שכאן, המאשימה עותרת כאמור לקבוע מתחמים נפרדים לכל אחד מהאישומים שבהם הורשע הנאשם 1, ואילו הוא טוען כי מדובר ב"אירוע אחד". לטעמי, בעניין זה יש לאמץ את עמדת נאשם 1: העבירות שיוחסו לנאשם זה בגין המעשים השונים הן זהות, ובוצעו בהפרש של מספר ימים. כמו כן נסיבות הביצוע דומות ביותר, שכן בשני המקרים מדובר היה בשריפת רכב, מאותו סוג, באותו יישוב, בסמיכות גיאוגרפית, באשמורת הבוקר, עם אותו מספר מציתים, ובשיטה דומה (ראו פסקה 122 להכרעת הדין). אכן, קיימים גם הבדלים, בעיקר בזהות נפגעי העבירה והשותף למעשי ההצתה. כמו כן לא הוברר מה המניע לכל אחת מן ההצתות, ואם הן קשורות זו בזו מבחינה עניינית. עם זאת, הדמיון עולה על השוני, ומצדיק לראות במעשי ההצתה "אירוע אחד". מכל מקום, ספק בעיני עד כמה ההכרעה בשאלה אם מדובר ב"אירוע אחד" או בשניים אמורה להשפיע על העונש שייגזר על נאשם 1 בסופו של יום. הלוא גם כאשר מדובר ב"אירוע אחד", קביעת המתחם מושפעת משמעותית ממספר מעשי העבירה שהוא כולל; ומנגד גם כאשר מדובר ב"כמה אירועים", ניתן בנסיבות מתאימות לגזור עונש כולל או להורות על חפיפה בין עונשים נפרדים. זאת, בין היתר, בראי מידת הזיקה בין המעשים, שכאן היא משמעותית, כאמור (ראו: ע"פ 1261/15 מדינת ישראל נ' דלאל, פיסקה 16 (3.9.2015)). אעיר שחרף העובדה שלמעשי נאשם 1 ייקבע מתחם אחד, בכל מקרה יהיה צורך לקבוע מתחם נפרד להצתה באישום הראשון, לשם גזירת הדין בעניינו של נאשם 2. מעבר לשאלת מספר המתחמים, עניינו של נאשם 1 מעורר גם את השאלה כיצד לקבוע מתחם המתייחס לעבירות מסוגים שונים – הצתה ונהיגה ללא רישיון (ראו ע"פ 1127/13 גברזגיי נ' מדינת ישראל, פיסקה 23 (15.1.2014)). במקרה שכאן, סקירת הערכים החברתיים ומדיניות הענישה הנהוגה תיערך בנפרד ביחס לעבירות השונות, והמתחם שייקבע יתייחס בעיקר לעבירות ההצתה החמורות יותר, תוך שקלול העבירה הנוספת של נהיגה ללא רישיון. ה(3) מתחמי העונש ההולם למעשי הנאשמים השיקולים הרלוונטיים לקביעת מתחמי העונש ההולם הם, כאמור, הערכים החברתיים שנפגעו מביצוע העבירה, מידת הפגיעה בהם, נסיבות הקשורות בביצוע העבירה, ומדיניות הענישה הנהוגה. אתייחס לשיקולים אלה. ה(3)(1) הערכים החברתיים שנפגעו ומידת הפגיעה בהם הערכים החברתיים שעליהם נועדה עבירת ההצתה להגן הם חיי אדם, שלמות גופו, שלמות הרכוש, וכן הסדר הציבורי ותחושת הביטחון האישי של הציבור (ראו והשוו: ע"פ 5376/15 ביטון נ' מדינת ישראל, פיסקאות 11 ו-18 (11.2.2016); ע"פ 8622/21 הולר נ' מדינת ישראל (15.5.2022), להלן: עניין הולר; ע"פ 4743/22 מדינת ישראל נ' פלוני, פיסקה 14 (17.8.2022), להלן: עניין פלוני; ע"פ 4311/12 סורי נ' מדינת ישראל (8.11.2012), להלן: עניין סורי). לעניין מידת הפגיעה בערכים, הרי שבית המשפט העליון עמד על כך ש"ניתן להצביע על מדרגי ביניים של חומרה" במעשי הצתה שונים, וביניהם: הצתה של נכס בנסיבות שאין לחשוש כי ההצתה תתפשט לרכוש אחר; הצתה של נכס שעלולה להתפשט ולפגוע ברכוש אחר; הצתה של נכס שיש בה פוטנציאל לפגיעה בגוף ובנפש; הצתה של נכס בנוכחותו הקרובה והמיידית של אדם, מה שמגביר את פוטנציאל הפגיעה בגוף ובנפש; הצתה שגרמה בפועל לפגיעה בגוף ובנפש על אף שהמצית לא התכוון לכך (מחשבה פלילית של פזיזות); והצתה בכוונה לפגוע בגוף ובנפש כמו במקרה דנן. מובן כי בתוך מדרגי ביניים אלה יש להבחין בין נסיבות שונות לחומרה או לקולא, כמו ערך הרכוש שהוצת או מספר האנשים שעמדו תחת סיכון של פגיעה (ע"פ 4036/13 אמארה נ' מדינת ישראל, פיסקה 6 (5.10.2014), להלן: עניין אמארה; ראו גם ע"פ 1727/14 מימון נ' מדינת ישראל (6.1.2015)). בראי מדרג זה, הרי שבמקרה שכאן מדובר בפגיעה שאינה ברף החומרה הגבוה ביותר של עבירת ההצתה, ולא בכדי הנאשמים לא הואשמו בצורה המוחמרת של העבירה: בשני המקרים הוצת רכב ללא אנשים, ובאישום הראשון ההצתה הייתה בחניון עפר שאינו כה סמוך למבני מגורים (ראו מוצג ת/13 עמוד 3). מנגד, מדובר בפגיעה שאין להקל בה ראש, שכן ההצתות היו בכפר ובאישון ליל, ובאישום השני הג'יפ הנוסף הוצת ממש סמוך לחלון חדר מגורים שבו לנו באותה העת בני משפחתו של אחד השותפים במוסך, והיה חשש מובנה שהאש תתפשט גם אליהם. כמו כן בשני המקרים נגרמו נזקי רכוש בהיקף לא מבוטל, וניתן להניח שנגרמו גם נזקים נפשיים מסוימים. כך בייחוד בהצתה באישום השני, כמפורט גם בסעיף 9 לאישום זה, שנאשם 1 לא חלק עליו (עמוד 7 לפרוטוקול מיום 11.2.26; ולגבי ההצתה באישום הראשון, ראו לעיל את טענותיו של בעל הג'יפ בתצהירו בנוגע למצבו הנפשי, מבלי להביע לגביהן עמדה). הערכים החברתיים העומדים ביסוד עבירת נהיגה ללא רישיון נהיגה, שאותה ביצע נאשם 1, הם שמירה על בטחונו ושלומו של הציבור, וכן על הזכות לשיפוי ביטוחי במקרה של נזקי גוף (ראו רע"פ 9455/17 אזולאי נ' מדינת ישראל, פיסקה 5 (18.12.2017); רע"פ 665/11 אבו עמאר נ' מדינת ישראל, פיסקה ז (24.1.2011)). מבחינת מידת הפגיעה, הרי שיש לשקול את העובדה שמדובר היה בנהיגה על אופנוע לא גדול, בשעת לילה מאוחרת שבה הכביש אינו עמוס. ה(3)(2) נסיבות הקשורות בביצוע העבירה (סעיף 40ט(א) לחוק) עיקרי הנסיבות עולות מתיאור המעשים לעיל. אתייחס לנסיבות המנויות בסעיף 40ט(א), הרלוונטיות לכל עבירה באשר היא. בשני האישומים מדובר במעשים מתוכננים, שמבצעיהם נערכו להם מראש ואף הצטיידו בחומרי בעירה. באישום הראשון אף רתמו הנאשמים את דיב בתואנת שווא, כדי שיסיעם למקום ביצוע העבירה (ס"ק (1)). המעשים בשני האישומים נעשו בשניים, באופן המגביר את חומרתם נוכח התמיכה ההדדית של כל מבצע באחר. נאשם 2 טען כי הוא הושפע מאחיו הגדול, אך עניין זה לא עלה מן הראיות שהוצגו, ויש לזכור גם כי מדובר היה בבגיר וכי הפער בין השניים הוא כשלוש שנים. נכון הוא שלא הוכח מי מן הנאשמים ביצע את פעולת ההצתה עצמה, אך החשיבות של עניין זה היא מוגבלת לטעמי, שכן שני הנאשמים הגיעו יחדיו עד סמוך לרכב, היו שם יחדיו בעת ההצתה, ונמלטו משם יחדיו (ס"ק (2)). הנזק שהיה עלול להיגרם הוא משמעותי, בייחוד בהצתה באישום השני, וגם הנזק שנגרם בפועל אינו מבוטל, כאמור לעיל (ס"ק (3)-(4); יובהר כי התייחסותי היא לנזק שפורט בכתב האישום, ושלא היה במחלוקת). כפי שכבר צוין, המניע לביצוע המעשים לא הוברר (ס"ק (5)). ה(3)(3) מדיניות הענישה הנהוגה ה(3)(3)(1) מדיניות הענישה הנהוגה- הצתה העונש המרבי לעבירת ההצתה – בחלופה שבה הורשעו הנאשמים – הוא 15 שנות מאסר. בית המשפט העליון עמד לא אחת על המסוכנות הרבה הגלומה בהצתת אש. כך למשל צוין כי האש היא אכזרית. היא חמקמקה. היא עוצמתית. הסכנה הטמונה בה היא רבה, ותוצאותיה אין לשער. האש יכולה להתפשט תוך שניות ודקות. היא יכולה לגרום לנזק אדיר לרכוש. היא יכולה לגרום למוות. האש לא מבדילה בין אדם אחד לאחר, או בין מי שמעורב בסכסוך כלשהו – 'היעד' של מבצע העבירה – לבין צד שלישי חסר מזל אשר היה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון (עניין פלוני, פיסקה 14). בית המשפט עמד גם על "המסר העברייני האלים" המשתקף במעשה ההצתה, "שיש בו כדי להטיל אימה ופחד ולפגוע בתחושת הביטחון האישי של הציבור" (עניין סורי, פיסקה 3). נוכח אלה, כך צוין, עבירת ההצתה היא "מהחמורות שבספר החוקים" ו"לא בכדי, הועמד העונש המרבי בצידה של עבירה זו, על חמש עשרה שנות מאסר..." (ע"פ 4006/12 מלאך נ' מדינת ישראל, פיסקה 10 (5.2.2013), להלן: עניין מלאך; עפ"ג 31852-10-24 שגל נ' מדינת ישראל, פיסקה 11 (16.01.2025), להלן: עניין שגל). בשים לב למסוכנות הגבוהה שבמעשי הצתה, הבהיר בית המשפט העליון זה מכבר כי קיים צורך בהשתת "ענישה מרתיעה כאשר לביצוע העבירה קדם תכנון מוקדם, וכאשר גלום במעשה סיכון לחיי אדם ולרכוש" (ע"פ 8125/15 פרוקופנקו נ' מדינת ישראל, פיסקה 5 (19.4.2016), להלן: עניין פרוקופנקו). בהתאם נקבע כי "מדיניות הענישה הנוהגת ביחס לעבירת ההצתה היא להשית עונש מאסר בפועל על מבצעיה, בייחוד במקרה בו קדמה למעשה ההצתה התארגנות" (עניין הולר, פיסקה 10; ראו גם עניין סורי פיסקה 4; וראו עוד קודם לכן ע"פ 7045/12 אלטנאי נ' מדינת ישראל, פיסקה 12 (13.3.2013)). עם זאת, בית המשפט הכיר בכך שהשוני ברמת החומרה של מעשי הצתה שונים, כעולה מ"מדרג החומרה" שהובא לעיל, יוצר גם שוני רב בענישה (עניין פלוני, פיסקה 15; עניין מלאך, פיסקה 10; עניין אמארה, פיסקה 6). בשנת 2022 ציין בית המשפט העליון ש"הגיעה אפוא העת להעלות באופן משמעותי את רף הענישה בעבירות הצתה, כאשר העונש הוא המסר אל מול המסר העברייני האלים שבמעשה ההצתה" (עניין פלוני, פיסקה 18; לתיאור קודם של מגמת ההחמרה ראו גם עניין פרוקופנקו, פיסקה 5). מנגד הובהר באותה שנה כי "החמרה של רף הענישה צריכה להיעשות במתינות ובהדרגתיות תוך שמירה על עקרון אחידות הענישה ומדרג חומרת ענישה בין המקרים השונים" (ע"פ 510/22 טויטו נ' מדינת ישראל, פיסקה 27 (27.12.2022); וראו עניין פלוני עצמו שם). על רקע האמור, אסקור את הענישה שהוטלה בפסקי דין של בית המשפט העליון, במקרים של הצתת כלי רכב לאחר תכנון, התארגנות והצטיידות, כמו במקרה שכאן. בע"פ 4751/24 אבו כף נ' מדינת ישראל (7.8.2024) מדובר היה בנאשם שהגיע באישון ליל לחצר בית בנותיו והצית את שני רכביהן, וכשבנו ניסה לעצור בעדו התיז עליו חומר דליק והניף לעברו מצית דולק. כלי הרכב ותכולתם נשרפו. הערכאה הדיונית קבעה כי מתחם העונש ההולם למעשים נע בין 30 ל-50 חודשי מאסר, וגזרה על הנאשם – בעל עבר פלילי שהורשע במסגרת הסדר טיעון – 40 חודשי מאסר ולצדם עונשים נוספים. בית המשפט העליון דחה את ערעור הנאשם, תוך שעמד על חומרת המעשה של הצתת כלי הרכב, אשר "נושאת חומרה יתרה על רקע הסיכון המוחשי והמשמעותי בהבערת הרכבים בחצר בית מגורים" (שם, פיסקה 6, ההדגשה במקור). המקרה שכאן חמור פחות מבחינת הנזק בפועל, מבחינת מידת הקרבה לבית מגורים בהצתה באישום הראשון, ומבחינת העדר עבירות נוספות של תקיפה ואיומים. בכל הנוגע לנאשם 2 גם מדובר בהצתה של רכב יחיד. מנגד, ההצתה בוצעה בשניים, ובכל הנוגע לנאשם 1, מדובר בשני מעשי הצתה נפרדים לחלוטין, והוא אף נהג ללא רישיון. בעניין שגל, שאליו הפנתה המאשימה, מדובר היה בנאשם שמספר שעות לאחר עימות מילולי עם הנפגעת והגעת משטרה למקום, הצית באישון ליל את רכבה וגרם נזק בסך העולה על 20,000 ₪. הנאשם אף התקשר לנפגעת ואמר לה "שזה היה בקטנה". הערכאה הדיונית קבעה כי מתחם העונש ההולם נע בין 19 ל-48 חודשי מאסר, וגזרה על הנאשם – נעדר עבר פלילי שהודה במסגרת הסדר טיעון – 20 חודשי מאסר לצד עונשים נוספים. ערעור הנאשם נדחה, ובית המשפט העליון עמד על הסכנה הרבה הגלומה בהצתה מעין זו. בכל הנוגע לנאשם 2, המקרה שכאן חמור פחות שכן לא קדם לו עימות שכלל הגעת משטרה; לא באה אחריו שיחה שעלולה ליצור חשש מן הבאות; וההצתה הייתה כאמור במגרש המרוחק במידת מה מבתי מגורים. מנגד, מדובר היה בהצתה בשניים, והנזק הכספי היה גבוה יותר. בכל הנוגע לנאשם 1, הרי שהוא הורשע כאמור בשני מעשי הצתה וכן בנהיגה ללא רישיון. בעניין הולר מדובר היה בנאשם שלאחר תכנון והתארגנות הסיע אדם נוסף אל סמוך לבניין, ושם הצית אותו אדם אופנוע שחנה בחניון הבניין. הערכאה הדיונית קבעה כי מתחם העונש ההולם נע בין 15 ל-35 חודשי מאסר, וגזרה על הנאשם – נעדר עבר פלילי שהודה במסגרת הסדר טיעון – עונש ברף התחתון של המתחם. בית המשפט העליון דחה את ערעור הנאשם, תוך שהוא עומד על חומרתה של עבירת ההצתה ומסוכנותה. בכל הנוגע לנאשם 2, המקרה שכאן הוא בעל היבטים לחומרה ולקולא, שכן מחד גיסא ההצתה הייתה במרחק מה מבתי מגורים, ומאידך גיסא חלקו היחסי של נאשם 2 היה גדול יותר, וגם הנזק היה גדול יותר. בכל הנוגע לנאשם 1, הרי שהוא ביצע שני מעשי הצתה ונהג ללא רישיון. בע"פ 6418/21 סלהוב נ' מדינת ישראל (16.1.2022), שאליו הפנו באי כוח הנאשמים, מדובר היה בנאשם שהצית רכב שחנה בבית עסק המצוי סמוך למשק במושב, וגרם לשריפתו. הערכאה הדיונית קבעה כי מתחם העונש ההולם נע בין 18 ל-36 חודשי מאסר, וגזרה על הנאשם 15 חודשים תוך חריגה לקולא משיקולי שיקום. בית המשפט העליון סבר כי התהליך שעבר הנאשם מצדיק לחרוג עוד מן המתחם, וגזר עליו 9 חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות. המקרה שכאן חמור יותר נוכח הקרבה לבתי מגורים וביצוע ההצתה בשניים, ובעניינו של נאשם 1 גם נוכח העובדה שהוא ביצע שני מעשי הצתה ונהג ללא רישיון. בע"פ 907/14 רחמים נ' מדינת ישראל (18.11.2014), שגם אליו הפנו באי כוח הנאשמים, מדובר היה בנאשם שעל רקע עימות הצית עם אדם נוסף רכב שחנה סמוך לבית בעליו. הערכאה הדיונית קבעה כי מתחם העונש ההולם נע בין שנתיים לארבע שנות מאסר, גזרה על הנאשם – בעל עבר פלילי שהודה בהסדר טיעון – 30 חודשי מאסר, וכן הפעילה עונש מאסר מותנה בן 10 חודשים, 6 מהם במצטבר. בית המשפט העליון דחה את ערעור הנאשם, בציינו כי "מתחם הענישה שנקבע על-ידי בית המשפט המחוזי – שנתיים עד ארבע שנות מאסר – אינו חריג". גם בע"פ 1846/13 עמאש נ' מדינת ישראל (1.12.2013) מדובר היה בשניים שהציתו רכב באישון ליל סמוך לבית בעליו, וצוין כי קביעת מתחם הנע בין שנתיים לארבע וחצי שנות מאסר "משקפת בפועל את מתחם הענישה ההולם לעבירת ההצתה שביצעו המערערים בנסיבות המקרה". ע"פ 9933/16 מיסק נ' מדינת ישראל (15.5.2017) משקף גישה שונה במעט. גם שם מדובר היה בנאשם שהצית רכב בשעת ערב, בעת שזה חנה סמוך לבית בעליו. הערכאה הדיונית קבעה כי מתחם העונש ההולם נע בין 8 ל-24 חודשי מאסר, וגזרה על הנאשם – נעדר עבר פלילי שהודה בהסדר טיעון – 10 חודשים. ערעור הנאשם נדחה. המקרה שכאן חמור יותר, ולו מבחינת העובדה שההצתה הייתה באישון ליל, באופן שהקטין את הסיכויים לכיבויה בשלב מוקדם והגדיל את הסיכון לחיי הסובבים. הוא חמור יותר בייחוד בעניינו של נאשם 1, שביצע שני מעשי הצתה ונהג ללא רישיון. על רקע פסקי הדין שנסקרו לעיל, לא ברור עד כמה העונש שנגזר באותו מקרה משקף את מדיניות הענישה שהייתה נהוגה אז, ומכל מקום בינתיים חלה במדיניות זו החמרה, כאמור (ראו פסקה 35 לעיל). המאשימה, ובעיקר נאשם 2, הפנו גם אל פסיקה רלוונטית של בתי משפט מחוזיים במקרים של הצתת כלי רכב. פסיקה זו מלמדת על מנעד ענישה רחב יחסית. כך, הן בטיעוני המאשימה והן בטיעוני הנאשמים נזכרו פסקי דין רבים שקבעו מתחמי עונש הולם בסדרי גודל דומים לאלה שנזכרו במרבית פסיקת בית המשפט העליון שהובאה לעיל. המאשימה הפנתה לת"פ (מחוזי חי') 5007-02-23 מדינת ישראל נ' סעדי (19.7.2023), שם נקבע מתחם הנע בין 18 ל-40 חודשי מאסר ונגזרו על הנאשם 22 חודשי מאסר; ולת"פ (מחוזי ב"ש) 33359-01-21 מדינת ישראל נ' הוזייל (22.3.2022), שם נקבע מתחם הנע בין 30 ל-50 חודשי מאסר, ונגזרו על הנאשם, נעדר עבר פלילי שהודה במסגרת הסדר טיעון, 36 חודשים. נאשם 2 מצדו הפנה אל ת"פ (מחוזי חי') 41479-01-25 מדינת ישראל נ' טאהר (17.9.2025), שם נקבע מתחם הנע בין 20 ל-38 חודשי מאסר, ועל הנאשם נגזרו 22 חודשים, ונוסף עליהם הופעל מאסר מותנה בן שמונה חודשים, חציו במצטבר; אל ת"פ (מחוזי חי') 44904-06-22 מדינת ישראל נ' סואעד (13.1.2025), שם נקבע מתחם הנע בין 18 ל-48 חודשי מאסר בגין מעשה הצתה של שני כלי רכב, ועל הנאשם נגזר עונש ברף התחתון; אל ת"פ (מחוזי חי') 24467-09-22 מדינת ישראל נ' ח'טיב (5.2.2024), שם נקבע מתחם הנע בין 22 ל-48 חודשי מאסר, ועל הנאשם – בעל עבר פלילי שהודה בהסדר טיעון – נגזרו 28 חודשים; אל ת"פ (מחוזי חי') 37848-02-23 מדינת ישראל נ' זובידאת (20.9.2023), שם נקבע מתחם הנע בין 24 ל-48 חודשי מאסר, ועל הנאשם נגזר עונש ברף התחתון; ואל ת"פ (מחוזי חי') 31976-04-24 מדינת ישראל נ' אל דחלה (12.4.2026), שם נקבע כי מתחם העונש ההולם נע בין 20 ל-40 חודשי מאסר, ונגזרו על הנאשם 22 חודשים. מנגד, בטיעוני נאשם 2 נזכרו גם פסקי דין שבהם נקבעו מתחמי עונש נמוכים באופן משמעותי. כך, בת"פ (מחוזי ב"ש) 4897-12-24 מדינת ישראל נ' אלג'בור (14.7.2026) מדובר היה בנאשם כבן 18, נקבע מתחם הנע בין 10 ל-20 חודשי מאסר, ועל הנאשם נגזרו 11 חודשים; בת"פ (מחוזי י-ם) 69103-01-20 מדינת ישראל נ' סרחאן (3.6.2021) נקבע מתחם הנע בין 9 חודשי מאסר שניתן לרצותם בדרך של עבודות שירות ל-24 חודשי מאסר, ונגזר על הנאשם עונש ברף התחתון של המתחם; בת"פ (מחוזי חי') 5422-10-20 מדינת ישראל נ' גרבאן (21.1.2021) נקבע מתחם הנע בין 12 ל-36 חודשי מאסר, ונגזר על הנאשם עונש ברף התחתון; ובת"פ (מחוזי חי') 57249-02-17 מדינת ישראל נ' סעדי (18.7.2017) נקבע מתחם הנע בין 10 ל-36 חודשי מאסר, ונגזר על הנאשם עונש ברף התחתון. חלק מהשוני ביחס לפסקי הדין הקודמים יכול להיות מוסבר בשוני בנסיבות, אך נראה כי חלק ממנו גם משקף הבדלים במדיניות הענישה. ה(3)(3)(2) מדיניות הענישה הנהוגה- נהיגה ללא רישיון (נאשם 1) העונש המרבי על עבירות של נהיגה ללא רישיון עומד על שתי שנות מאסר (סעיף 62 לפקודת התעבורה). כמו כן ככלל יש להורות על פסילה להחזיק רישיון נהיגה, ופסילה לתקופה של פחות משלושה חודשים טעונה נסיבות מיוחדות (ראו סעיף 38(1) לפקודת התעבורה). בית המשפט העליון כבר ציין את "חומרתן של עבירות תעבורה, אשר מסכנות את העבריין ואת יתר משתמשי הדרכים" וטעונות "ענישה הולמת ומרתיעה" (רע"פ 7921/23 אבו קנדיל נ' מדינת ישראל, פיסקה 7 (15.11.2023)). באופן ספציפי ביחס לעבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה צוין "הצורך בהטלת ענישה מחמירה ומרתיעה על עבריינים הנוהגים בדרכים אשר מסכנים מדי יום ביומו את חייהם של משתמשי הדרך ושלמות גופם, וזאת במטרה להפחית את תאונות הדרכים בארץ על ידי שמירה על כללי הזהירות" (רע"פ 325/22 סוליקו נ' מדינת ישראל, פיסקה 9 (18.1.2022); ראו גם רע"פ 8013/13 מסעוד נ' מדינת ישראל, פיסקה 14 (18.12.2013)). דברים אלה נכונים גם לגבי נהיגה ללא רישיון באופנוע או בקטנוע. עם זאת, מבלי לגרוע מחומרת מעשה זה, ניתן להבחין בינו ובין נהיגה ברכב, הן מבחינת מידת המורכבות והחיוניות של הכשרה מתאימה, והן מבחינת הנזק הפוטנציאלי לאחרים. סקירת הענישה מלמדת כי על עבירות ממין זה נגזרים עונשים מגוונים, הכוללים פסילה מלנהוג למשך תקופות משתנות, קנס, ולעיתים גם עונשי מאסר שניתן לרצותם בדרך של עבודות שירות, וזאת בהתחשב בחומרת העבירות ובהיקפן (ראו למשל רע"פ 325/22 הנזכר; רע"פ 4787/18 סאפי נ' מדינת ישראל (28.6.2018); רע"פ 4504/16 אבו ראס נ' מדינת ישראל (1.5.2018); רע"פ 4780/17 עמאש נ' מדינת ישראל (1.4.2018); עפ"ת (מחוזי מרכז) 10785-04-22 אבו כאשף נ' מדינת ישראל (21.6.2022); עפ"ת (מחוזי חיפה) 57448-03-22 מולא נ' מדינת ישראל (8.6.2022); עפ"ת (מחוזי חי') 9242-09-24 קבהה נ' מדינת ישראל (12.11.2024)). ה(3)(4) המסקנה בעניין מתחמי העונש ההולם למעשי הנאשמים המסקנה בעניין מתחמי העונש ההולם במקרה שכאן צריכה לשקלל כאמור את הערכים החברתיים שנפגעו ואת מידת הפגיעה שבהם; את נסיבות ביצוע העבירות על ידי כל נאשם; ואת מדיניות הענישה הנהוגה, המשתקפת בפסקי הדין שנסקרו לעיל, על השונות הקיימת ביניהם. בשקלול כל אלה סבורני כי מתחם העונש ההולם למעשי נאשם 1 נע בין 36 ל-66 חודשי מאסר בפועל, והמתחם למעשהו של נאשם 2 נע בין 18 ל-36 חודשי מאסר בפועל, לצד מאסר על תנאי. בעניינו של נאשם 1, המתחם אמור גם לכלול עונש של פסילת רישיון. למען הסר ספק יובהר כי הרף התחתון של המתחם לשני מעשי ההצתה שבהם הורשע נאשם 1, לא נקבע באמצעות הכפלת המתחם הנפרד שנקבע עבור ההצתה באישום הראשון. בקביעת המתחם הכולל פעלו שיקולים נוגדים: מחד גיסא, ההצתה באישום השני הייתה חמורה יותר, שכן היא שיקפה סיכון רב יותר, וכאמור כללה גם נהיגה ללא רישיון. מאידך גיסא, מקובל לייחס חומרה יתירה להתרחשות הראשונה, שבה מתחיל מהלך ביצוע העבירות הנידון בהליך (השוו לע"פ 3582/13 סעד נ' מדינת ישראל, פסקה 18 (29.1.2014); עפה"ג 62771-04-25 אלגרגאוי נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (3.3.2026)). קביעת המתחם הכולל שיקפה איזון בין שיקולים נוגדים אלה. כמו כן בשים לב לנזקים הרכושיים הישירים שנגרמו בשל המעשים, סבורני כי מתחמי העונש ההולם אמורים לכלול עונש של פיצוי. יש להדגיש, מנגד, כי פיצוי בהליך פלילי הוא "בגדר 'עזרה ראשונה' ומעין מקדמה על חשבון פיצויי נזיקין, לכשייקבעו בתובענה אזרחית נפרדת או נספחת", ואינו אמור להחליפם (ע"פ 6236/23 מדינת ישראל נ' פלוני, פיסקה 12 (23.1.2025)). ה(4) העונש המתאים לכל נאשם בגזירת עונשו של כל נאשם בתוך המתחם יש להתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה ובשיקולי הרתעה. במקרה שכאן, נאשם 1 הוא כבן 24.5, ובעל עבר פלילי הכולל שתי הרשעות בגין חמישה אירועים שונים, שביניהם גניבת רכב. אמנם בין הצתת רכב ובין גניבתו קיימים הבדלים מהותיים, אך יש ביניהם גם מן המשותף, שכן מדובר במעשה עברייני המביא לפגיעה רכושית ישירה בבעל הרכב. על רקע הקשיים הראייתיים המסוימים בעניינו של הנאשם, כפי שפורטו בהכרעת הדין, אין לתמוה על בחירתו לנהל את הליך בירור האשמה. עם זאת, לא ניתן לזקוף לזכותו חיסכון בזמן שיפוטי, ולבטח לא קבלת אחריות. כמו כן לגבי נאשם 1 יש ליתן משקל לשיקולי הרתעה אישית, וזאת נוכח עברו הפלילי; העובדה שהוא ביצע שני מעשי הצתה בסמיכות; והעובדה שהוא ביצע את המעשים כאשר תלויים ועומדים נגדו עונשי מאסר על תנאי בני הפעלה, כפי שיפורט להלן. מנגד, יש ליתן משקל לנסיבות המשפחתיות המורכבות שלהן טענו שני הנאשמים, ושהמאשימה לא חלקה עליהן (וראו בעניין זה גם את גזר הדין בהליך הקודם, שם הובאו עיקרי התסקיר שנערך בעניין נאשם 1). כמו כן יש ליתן משקל למעצרם הממושך של הנאשמים, שתנאיו נוקשים מתנאי המאסר. נאשם 2 הוא כבן 21.5, ועברו הפלילי כולל הרשעה אחת בלבד בעבירת אלימות, שהקשר בינה ובין ההצתה הוא עקיף יותר, גם אם קיים. לפיכך, שיקול ההרתעה האישית לגבי נאשם זה הוא בעל משקל מתון יותר. גם לזכות נאשם 2 לא ניתן לזקוף חיסכון בזמן שיפוטי וקבלת אחריות, אולם יש לזקוף לזכותו את הנסיבות המשפחתיות המורכבות שבהן גדל ואת מעצרו הממושך. אשר לטענת האכיפה הבררנית שהעלו הנאשמים, הרי שהטענה בנוגע למי שנחשד בביצוע ההצתה באישום השני עם נאשם 1 נדחתה עוד בהכרעת הדין (ראו שם, פסקה 123). גם הטענה בנוגע לאי העמדתו לדין של דיב בעבירת ההצתה נדחתה בהכרעת הדין (שם, פסקה 60). בנוגע לאי העמדתו לדין של דיב בעבירות סמים, הרי שאכן לא הוברר מדוע הדבר לא נעשה (ראו פסקה 61 להכרעת הדין). עם זאת, מדובר בסמים שנתפסו לכאורה בעת מעצרו של דיב, כ-12 ימים לאחר ההצתה באישום הראשון, ואינם קשורים אליה, כך שהדבר אינו מקים טענת "הגנה מן הצדק". הטענה בנוגע לאי העמדה לדין של מי שעל פי הנטען עומד מאחורי מעשי ההצתה הועלתה ממש בשולי הטיעונים (ראו עמוד 39 לפרוטוקול הדיון מיום 24.9.26), ולא בוססה בראיות כנדרש. באיזון בין השיקולים השונים, סבורני כי יש לגזור על נאשם 1 עונש קרוב לשליש התחתון של מתחם העונש ההולם למעשיו, ועל נאשם 2 עונש קרוב לרבע התחתון של המתחם למעשהו. ה(5) הפעלת המאסרים המותנים בעניינו של נאשם 1 אין מחלוקת שנגד נאשם 1 תלויים ועומדים שני עונשי מאסר על תנאי: האחד בן 9 חודשים בגין עבירת רכוש מסוג פשע, והאחר בן 4 חודשים בגין עבירת נהיגה בפסילה. אין גם מחלוקת שיש להפעיל את העונשים. השאלה היא אם יש להפעילם באופן מצטבר, כעתירת המאשימה, או באופן חופף, כעתירת נאשם 1. כידוע, הכלל הוא שעונש מאסר על תנאי ירוצה במצטבר לעונש שנגזר בהליך שבו הוא הופעל, אלא אם קיימים "טעמים שיירשמו" לחפיפה מלאה או חלקית (סעיף 58 לחוק העונשין). זאת, בין היתר, כדי להגשים באופן מרבי את המטרה ההרתעתית, שהיא תכלית מרכזית של הטלת עונש מאסר כזה (ראו ע"פ 4517/04 מסראווה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(6), 119 (2005)). במקרה שכאן, איני סבור שיש הצדקה להורות על ריצוי המאסרים המותנים באופן חופף במלואו לעונש שייגזר על הנאשם בהליך הנוכחי. התנהלות נאשם 1 משקפת מעורבות נמשכת ומסלימה בפלילים: על ההסלמה שבין ההרשעה הראשונה משנת 2021 להרשעה השנייה משנת 2023 עמד בית המשפט בגזר הדין בהליך הקודם (ת"פ 63323-07-20, פסקה 8 לעיל). מעשי ההצתה שבהם הורשע הנאשם בהליך שכאן, שבוצעו בשנת 2025, משקפים הסלמה משמעותית נוספת. זאת ועוד: במסגרת גזר הדין בהליך הקודם הלך בית המשפט לקראת נאשם 1, והורה כי חלק ניכר מהמאסר על תנאי שהופעל שם ירוצה באופן חופף לעונש. התחשבות זו לא הביאה את נאשם 1 לשנות מדרכיו. אין מקום גם לחפיפה מלאה בין שני המאסרים המותנים ובין עצמם, שכן הם הוטלו על עבירות שונות מבחינה עניינית, שאין ביניהן זיקה הכרחית. עם זאת, על רקע העובדה שמדובר בשני עונשים, נוכח גילו הצעיר של הנאשם, וכדי לתת לו אופק של תקווה, אני מורה כי העונשים יופעלו כך שעונש המאסר בגין עבירות רכוש ירוצה באופן מצטבר לכל עונש שיוטל על הנאשם בהליך הנוכחי, למעט חודש מתוכו שירוצה באופן חופף. כמו כן עונש המאסר בגין נהיגה בפסילה ירוצה כך ששלושה חודשים ירוצו באופן חופף לעונש שהופעל בגין עבירות הרכוש, וחודש במצטבר אליו. בסך הכל ירצה הנאשם עוד 9 חודשים מעבר למה שייגזר עליו בהליך שכאן. ה(6) הוראה על תשלום סכום התחייבות שנתן נאשם 1 מכוח גזר הדין בהרשעה השנייה התחייב הנאשם שלא לעבור עבירת רכוש מסוג פשע בתוך שנתיים, ולשלם 20,000 ₪ אם יפר את התחייבותו. המאשימה עתרה לחייב את הנאשם לשלם את הסכום, והנאשם לא נתן טעם שלא לעשות כן. אכן, סכום ההתחייבות הוא משמעותי. כך בכלל, וכך בפרט על רקע מצבו המורכב של הנאשם, ועל רקע הזמן הממושך שהוא היה ויהיה נתון מאחורי סורג ובריח. עם זאת, לכאורה לא נתון לבית משפט זה שיקול דעת כלשהו בשאלת מימוש ההתחייבות, ועל כן אין מנוס מלהורות על תשלום מלוא הסכום (ראו רע"פ 4123/17 שוחט נ' מדינת ישראל (25.6.2018)). ו. סיכום על יסוד האמור לעיל, נגזרים בזאת על נאשם 1 העונשים הבאים: 45 חודשי מאסר בפועל, שיימנו החל ממועד מעצרו בהליך שכאן. אני מורה על הפעלת עונשי המאסר על תנאי שהוטלו על הנאשם בת"פ 63323-07-20, 25520-02-23, באופן האמור בפסקה 54 לעיל. בסך הכל ירצה אפוא הנאשם 54 חודשי מאסר, שיימנו ממועד מעצרו בהליך שכאן. מאסר על-תנאי לתקופה של 12 חודשים. הנאשם יישא עונש זה אם בתוך שלוש שנים מיום שחרורו יעבור עבירה של הצתה. מאסר על-תנאי לתקופה של 8 חודשים. הנאשם יישא עונש זה אם בתוך שלוש שנים מיום שחרורו יעבור עבירת אלימות או רכוש מסוג פשע. מאסר על-תנאי לתקופה של 3 חודשים. הנאשם יישא עונש זה אם בתוך שלוש שנים מיום שחרורו יעבור עבירה של נהיגה בפסילה או נהיגה ללא רישיון. פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה למשך 9 חודשים מיום השחרור ממאסר. פסילה על תנאי מלהחזיק רישיון נהיגה למשך 10 חודשים. התקופה שבה יחול עונש זה תהיה למשך 3 שנים (לתנאים שבהם יישא הנאשם את העונש ראו סעיף 36 לפקודת התעבורה). פיצוי לבעל הג'יפ ולבעל הג'יפ הנוסף בסך 4,000 ₪ לכל אחד. הפיצוי ישולם עד ליום 1.3.27. תשלום סכום ההתחייבות שהוטל על הנאשם בת"פ 63323-07-20, בסך 20,000 ₪, וזאת עד ליום 1.10.27. לא ישולם הסכום במועד, ירצה הנאשם חודשיים מאסר תמורתו. על נאשם 2 נגזרים העונשים הבאים: 21.5 חודשי מאסר בפועל, שיימנו החל ממועד מעצרו בהליך שכאן. מאסר על-תנאי לתקופה של 9 חודשים. הנאשם יישא עונש זה אם בתוך שלוש שנים מיום שחרורו יעבור עבירה של הצתה. מאסר על-תנאי לתקופה של 7 חודשים. הנאשם יישא עונש זה אם בתוך שלוש שנים מיום שחרורו יעבור עבירת אלימות או רכוש מסוג פשע. פיצוי לבעל הג'יפ בסך 4,000 ₪. הפיצוי ישולם עד ליום 1.3.27. ניתן לערער על פסק הדין בתוך 45 ימים.
ניתן היום, י"א חשוון תשפ"ז, 22 אוקטובר 2026, במעמד הצדדים.