פרטי ההליך
לפני
כבוד השופט מרדכי כדורי
מאשימה
מדינת ישראל
נגד
נאשמים
משה מיכאל בן חיים (עציר)
העתק החלטה
מפרוטוקול שניתנה בבית משפט מיום 08 אוקטובר 2026, כ"ז תשרי תשפ"ז גזר-דין הנאשם הורשע על פי הודאתו, שניתנה במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 333 ו-335 (א)(1) בחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"); ובשתי עבירות של איומים, לפי סעיף 192 בחוק העונשין. על פי עובדות כתב האישום, בתמצית רבה, על רקע דרישות של הנאשם מאמו, המשמשת אפוטרופסית על רכושו (להלן: "המתלוננת"), לקבל כספים, ובניגוד לרצונה, הנאשם נכנס לדירתה של האם לאחר שאיים עליה "תפתחי את הדלת, אני אהרוג אותך, אני אפרוץ את הדלת". למחרת הנאשם נכנס לדירתה של המתלוננת בכוח, בניגוד לרצונה. זמן קצר לאחר מכן הנאשם רץ למטבח, נטל סכין בעלת להב באורך של כ-10 ס"מ, רץ לכיוון המתלוננת וניסה לדקור אותה בבטנה. אחת מבנותיה של המתלוננת, נ' ב', צרחה לכיוון הנאשם, תפסה אותו ומנעה ממנו לדקור את המתלוננת. תוך כדי מאבק עם נ' ב' הנאשם הצליח להתקרב אל המתלוננת ודקר אותה בראשה, בפניה ובאגן. נ' ב' צעקה ונאבקה עם הנאשם, וניסתה לחצוץ בינו לבין המתלוננת. הנאשם אמר ל-נ' ב' "עוד שניה אני אדקור גם אותך". כתוצאה ממעשיו של הנאשם המתלוננת פונתה לבית החולים כאשר נשקפת סכנה לחייה וכאשר היא סובלת מפגיעה חודרת פריאלטית מימין ומפגיעה חודרת נוספת בעצם הטמפולרית משמאל עם שבר בפירמידה. חלק מלהב הסכין ננעץ בראשה של המתלוננת, והיא נזקקה לניתוח על מנת להסירו. הנאשם הופנה לחוות דעת פסיכיאטרית. כעולה ממנה, במועד ביצוע העבירות הנאשם היה נתון תחת השפעה של חומרים פסיכו אקטיביים. מצבו הנפשי של הנאשם התפתח בעקבות שימוש מופרז בחומרים פסיכו אקטיביים, כאשר הנאשם מבין את ההשלכות של הדבר. שירות המבחן ליווה את הנאשם במשך פרק זמן משמעותי, במהלכו בדק את האפשרות לשלבו במסגרת מחוץ לבית המעצר. בסופו של דבר, הדבר לא צלח, שכן לפי עמדת המסגרת צרכיו ומאפייניו של הנאשם אינם תואמים את יכולת המענה של המסגרת, לנוכח הצטברות של גורמי מורכבות וסיכון. שירות המבחן המליץ, אפוא, להטיל על הנאשם ענישה מוחשית ומציבת גבולות ברורים, ולהורות כי הוא ימשיך בטיפול במסגרת המאסר. מטעם המאשימה העידה המתלוננת. בעדותה הביעה צער על כך שהנאשם לא נקלט בקהילה טיפולית. לעמדתה, זהו הפתרון היחיד המתאים לטיפול במצבו המורכב. המתלוננת ציינה את מחלתו של הנאשם, את העובדה שהוא לא מטופל, חסר מסגרת ומסתובב ברחובות כשהוא צורך אלכוהול. המתלוננת ביקשה שלא להחמיר בעונשו של הנאשם. ההגנה לא הגישה ראיות לעונש. המאשימה טענה כי מתחם העונש ההולם למעשיו של הנאשם נע בין ארבע שנות מאסר בפועל לבין שש שנות מאסר בפועל, וביקשה להטיל עליו מאסר בפועל למשך ארבע שנים, מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננת. בטיעוניה עמדה המאשימה על חומרת מעשיו של הנאשם, העובדה שהוא דקר את אמו בביתה, המקום בו היא אמורה להיות מוגנת ביותר, את התעקשותו לפגוע באמו ואת העובדה שדקר את המתלוננת באזורים רגישים. המאשימה הדגישה כי המתלוננת עמדה בסכנת חיים, וכי פוטנציאל הנזק חמור יותר מהנזק שנגרם בפועל. המאשימה זקפה לטובתו של הנאשם את האחריות שקיבל על מעשיו, אך הדגישה כי לצד החרטה והבושה שהנאשם הביע, הוא טען כי שמע קולות שפקדו עליו לפעול כפי שפעל. לעמדתה, מדובר בקבלת אחריות שאינה מלאה. לעומתה טענה ההגנה כי מתחם העונש ההולם למעשיו של הנאשם נע בין 12 חודשי מאסר בפועל לבין 36 חודשי מאסר בפועל. הסנגור הפנה למספר פסקי דין, בהם נקבעו מתחמי ענישה או הוטלו עונשים התואמים לעמדתו העונשית. הסנגור הדגיש כי הנאשם שוהה במעצר כבר תקופה ארוכה, כל זאת מתוך רצון והשתדלות להתקבל לקהילה. התנהלותו זו של הנאשם, כך טען הסנגור, מלמדת כי הנאשם מפנים את חומרת מעשיו, מעוניין לתקן את דרכו ולא לחזור ולעבור עבירות דומות. הסנגור עמד על כך שבמהלך מעצרו הנאשם לוקח את הטיפול התרופתי לו הוא נדרש ועומד בקשר עם אמו. הנאשם בטיעוניו לפני בית המשפט הביע צער על מעשיו, חרטה וצער על שגרם לאמו. הנאשם טען כי הוא מקבל על עצמו לטפל בבעיית הסמים והאלכוהול ממנה הוא סובל. הפסיקה עמדה לא אחת על חומרתן של עבירות האלימות, ועל מגוון הערכים החברתיים הנפגעים כתוצאה מהן. מעשי אלימות בכלל, פוגעים בזכויותיו הבסיסיות של נפגע העבירה לשלמות גופו, לשלמות נפשו ולשלוותו, וגם בחברה בכללותה. תקיפתו של אדם בכלל ותוך שימוש בסכין בפרט פוגעת פגיעה ממשית בשלומו ובבריאותו של קורבן העבירה. לעיתים קרובות תוצאות מעשה עבירה כאמור קשות ביותר, עד כדי אובדן חיי אדם. זה מכבר קבע בית המשפט העליון כי ריבוי המקרים בהם נעשה שימוש בסכין ובכלי משחית אחרים כפתרון ליישוב סכסוכים מחייב את בית המשפט להיאבק בתופעה באמצעות ענישה מחמירה: "האלימות המתפשטת חושפת את החברה במערומיה מדי יום ביומו. האלימות אינה מפלה בין עיר לכפר, בין צפון לדרום, ובין זקן לצעיר. בצוק העתים אין מנוס מלנהוג במידת החומרה היתרה, יותר משהעבריינים צריכים לכך - הציבור צריך לכך. אחת המטרות המרכזיות של הענישה הפלילית היא כאמור הרתעת עבריינים בכוח, ל"מען יראו וייראו". תופעה זו של "סכינאות" יש להדביר. המסר חייב להיות ברור, למען ידע כל איש ונער כי נטילת סכין כדי לתקוף היא נטילת סיכון – לא רק כלפי הקורבן, אלא גם כלפי העבריין בדמות הטלת ענישה מחמירה. במלים אחרות, 'תרבות הסכין' היא תרבות שלא ניתן לגלות כלפיה סבלנות". (ע"פ 6910/09 הדרה נ' מדינת ישראל, פסקה 5, 9/5/2010) למרבה הצער והאכזבה, כיוון שבמהלך השנים שחלפו היקפה של התופעה האמורה לא פחת, בתי המשפט שבים ונדרשים לבטא את חומרתה ולהרתיע מפניה: "נדמה כי פתרון סכסוכים בדרך אלימה הפך לתופעה שכיחה לה אנו עדים מדי יום ביומו. תופעה זו מערערת מטבעה את ביטחונו האישי של הפרט ונושאת עמה מחירים כבדים נוספים הפוגעים בציבור בכלל. בנסיבות אלו, כפי שציינתי לא אחת, יש לנקוט מדיניות ענישה מחמירה ומוחשית אשר יהא בה כדי להרתיע את אלו הבוחרים לנהוג בדרכים אלימות לפתרון סכסוכים אישיים ומשפחתיים. על כן, יש להשית על המורשעים בעבירות אלו עונשי מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח – לתקופות זמן משמעותיות". (עפ"ג 38634-05-25 מדינת ישראל נ' מורג'אן, פסקה 15, 3/12/2025) כפי שיפורט להלן, הנאשם פגע בערכים המוגנים במידה משמעותית. הנאשם לא פעל באקראי ולא באופן אינסטינקטיבי, אלא לאחר שטרח להתאמץ ולהיכנס לדירת המתלוננת בניגוד לרצונה. הנאשם היה נחוש וחדור מטרה, רץ לעבר המתלוננת וגבר על מאמציה של נ' ב' למנוע ממנו לעשות את מעשיו. לא ניתן להפריז במידת הסכנה שהנאשם גרם למתלוננת. כאמור, המתלוננת עמדה בסכנת חיים כשהיא סובלת פציעות, בין היתר בראשה, ונדרשה לניתוח ולטיפול רפואי. יחד עם זאת, אין להתעלם מכך שלא נטען כי למתלוננת נותרה פגיעה גופנית קבועה. כעולה מהפסיקה שתפורט להלן, מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות בהן הנאשם הורשע מגוונת, ונקבעת בכל מקרה ומקרה בהתאם לכלל הנסיבות הרלבנטיות: א. עפ"ג 42170-03-26 עוויסאת נ' מדינת ישראל, 17/5/2026: המערערים הורשעו בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 בצירוף סעיף 335(א)(1)+(2) בחוק העונשין. על רקע סכסוך בין משפחות נקבעה בין המשפחות פגישה אליה הגיעו המערערים לאחר שהצטיידו בחפצים חדים. מערער 1 ניגש לנפגע העבירה, דחף אותו ובתגובה לכך נפגע העבירה היכה את מערער 1 בפניו. מיד לאחר מכן נוצרה במקום מהומה רבת משתתפים, במהלכה מערער 2 דקר את נפגע העבירה באמצעות חפץ חד, בין היתר בפלג גופו העליון, ותקף אותו. מיד לאחר שנפגע העבירה התרומם, מערער 1 התנפל עליו ודקר אותו מספר פעמים בפלג גופו העליון, והוא שב ונפל על הרצפה. משהצליח להתרומם, מערער 1 שב ודקר אותו, כשמערער 2 עומד לידו. נפגע העבירה החל להימלט מהמקום, אך מערער 2 רדף אחריו והיכה אותו. נפגע העבירה פונה לבית החולים כשהוא סובל מקרע בסרעפת שהצריך ניתוח, שריטה בכליה שכללה דימום פעיל, ומ"חזה אוויר" שהצריך הכנסת נקז לחזה. הוא טופל בחדר טראומה ואושפז למשך מספר ימים עד שהתאושש. בהתחשב בכך שהתאושש ולא נותרה לו פגיעה גופנית קבועה, נקבע כי מתחם העונש ההולם נע בין 28 חודשי מאסר בפועל עד 48 חודשי מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה, לאחר שהמערערים חזרו בהם מערעורם בהמלצת בית המשפט. ב. ע"פ 3867/23 מדינת ישראל נ' שנקור, 11/7/2023: נדון ערעור המדינה על עונש מאסר בפועל למשך 34 חודשים, שהוטל על המשיב לאחר שהורשע בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 333 בצירוף סעיף 335(א) בחוק העונשין. בין המתלונן לבין המשיב התפתחה קטטה, במהלכה דחפו זה את זה, עד שאדם אחר הפריד ביניהם. המשיב עזב את המקום, וחזר אליו לאחר מספר דקות כשהוא נושא על גופו סכין וסכין יפנית. בעת שגבו של המתלונן היה מופנה כלפי המשיב, המשיב הגיח מאחוריו ודקר אותו פעמיים בפלג גופו העליון. מיד לאחר מכן, כאשר המתלונן הסתובב לעבר המשיב, המשיב דקר אותו דקירה נוספת באזור הבטן וניסה לדקור אותו פעם נוספת. כתוצאה מהדקירות נגרמו למתלונן פצעים שטחיים בבית החזה, וכן פצע דקירה עמוק באזור הבטן, אשר אילץ אותו לעבור ניתוח בבטן תחת הרדמה מלאה. בית המשפט המחוזי קבע כי מתחם העונש ההולם נע בין 24 חודשי מאסר בפועל לבין 48 חודשי מאסר בפועל. בית המשפט העליון קבע כי ראוי להעלות את הרף בעבירות אלימות המבוצעות באמצעות סכין, בשים לב לפוטנציאל הנזק המשמעותי שעלול להיגרם מהן, והעמיד את עונש המאסר בפועל של המשיב על 45 חודשים. ג. ע"פ 1306/23 גרבאן נ' מדינת ישראל, 13/6/2023: המערער הורשע בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 בצירוף סעיף 335(א)(1) בחוק העונשין. המערער הבחין במתלונן, הצטייד בסכין בעלת להב שאורכה לפחות כ-10 ס"מ אותה הסתיר מתחת לחולצתו, חזר למקום, ולאחר זמן קצר דקר את המתלונן בבית החזה משמאל. הדקירה, בעומק של כ-10 ס"מ וברוחב של 1 ס"מ, נכנסה לבטן, חדרה את הסרעפת וגרמה לנקב במעי הגס. המתלונן פונה לבית החולים כשנשקפת סכנה לחייו, ואושפז בטיפול נמרץ כשהוא מורדם ומונשם. בית המשפט המחוזי קבע בעניינו מתחם הנע בין שלוש לחמש שנות מאסר וגזר עליו ארבע שנות מאסר, לצד ענישה נלווית. ערעורו לבית המשפט העליון נדחה. ד. ע"פ 5178/22 סגל נ' מדינת ישראל, 21/9/2022: המערער הורשע בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 בנסיבות סעיף 335(א)(1) בחוק העונשין. המתלונן, קטין, שהה יחד עם חבריו, ובהם בת זוגו לשעבר של המערער, בחורשה בפארק. בשעה 00:30 לערך, המערער הגיע לזירה יחד עם חבריו כשהוא מצויד בסכין. מסיבה שאינה ידועה, המערער ניגש אל המתלונן ואמר לו "בוא שניה", ומיד לאחר מכן דקר את המתלונן באמצעות הסכין במותן שמאל. לאחר המתואר לעיל, התפתח במקום עימות בין הנוכחים בזירה, במהלכו נדקר המתלונן בישבנו. לאחר זמן קצר, פונה המתלונן לבית החולים, שם נותח תחת הרדמה מלאה ואושפז למשך חמישה ימים. כתוצאה ממעשי המערער, נגרמה למתלונן לצרציה בטחול בדרגה 4. תעלת הדקירה חצתה את שרירי דופן הבטן ואת הטחול ויצרה קרע דרך הקוטב התחתון של הטחול לעומק של כשלושה ס"מ, עם מוקד דימום פעיל בשלב עורקי. נקבע כי מתחם העונש ההולם בתיק העיקרי נע בין 22 עד 44 חודשי מאסר בפועל. בית המשפט העליון דחה את הערעור על חומרת העונש. ה. ע"פ 479/21 עטילה נ' מדינת ישראל, 26/8/2021: המערער הורשע בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 בצירוף סעיף 335(א)(1) בחוק העונשין; ותקיפה סתם. בעקבות סכסוך בדרך, המתלונן נכנס לרכבו של המערער ללא רשותו. בין השניים, להם היכרות מוקדמת, התפתח דין ודברים והמתלונן יצא מהרכב. כעבור רגעים אחדים המערער יצא מהרכב כשבידו האחת תרסיס פלפל ובידו השנייה חפץ חד הנחזה כסכין או דוקרן, ריסס לכיוון המתלונן ואחיינו גז פלפל ולאחר מכן דקר את המתלונן באמצעות החפץ החד שש דקירות בצדו השמאלי של פלג גופו העליון. כתוצאה מכך נגרמו למתלונן שלוש דקירות באזור בית החזה ובית השחי, דקירה במותן, שתי דקירות בעכוז, קרע קטן בטחול וכוויות בעיניים. הוא התמוטט על הקרקע, פונה לבית חולים ואושפז. בית המשפט המחוזי קבע כי מתחם העונש ההולם נע בין 20 לבין 48 חודשי מאסר בפועל, והטיל על המערער עונש מאסר למשך 28 חודשים. ערעור שהגיש על חומרת העונש נדחה על ידי בית המשפט העליון. ו. ע"פ 3249/19 פיסהיי נ' מדינת ישראל, 5/8/2019: המערער הורשע בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 בצירוף סעיף 335(א)(1) בחוק העונשין, לאחר שבעקבות קטטה בינו לבין המתלונן חזר למקום כשהוא מצויד בסכין, ודקר את המתלונן בידו השמאלית. בעקבות הדקירה נגרמו למתלונן חתך עמוק ונזק עצבי בידו השמאלית והוא אושפז בבית חולים במשך 14 ימים, שבמהלכם נזקק לניתוח. בית המשפט המחוזי קבע מתחם ענישה הנע בין 18 לבין 36 חודשי מאסר והשית על המערער 24 חודשי מאסר בפועל. ערעור שהוגש על חומרת העונש נדחה. ז. ת"פ 75560-03-25 (מחוזי ירושלים) מדינת ישראל נ' טויל, 7/9/2025 (לא פורסם): הנאשם הורשע בעבירות של חבלה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 בצירוף סעיף 335(א)(1) בחוק העונשין; פציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 334 בצירוף סעיף 335(א)(1) בחוק העונשין; והחזקת סכין. לאחר שהתפתחה המולה בין שתי משפחות, הנאשם שלף סכין יפנית באורך של כעשרה ס"מ אותה החזיק בכליו מבעוד מועד, הניף אותה באוויר לעבר פלג גופו העליון של ג' ולעבר ח', חתך את ג', בין היתר, בפניו, ואת ח' בידו. כתוצאה ממעשיו של הנאשם נגרמו לג' חתכים בלחי שמאל, סביב לעין שמאל ובכתף שמאל; לח' נגרם חתך ביד ימין. החתכים שנגרמו לשני נפגעי העבירה לא היו עמוקים, והם לא נדרשו לטיפול רפואי משמעותי או מממושך מעבר לתפירת החתכים. נקבע כי מתחם העונש ההולם נע בין 22 חודשי מאסר בפועל לבין 40 חודשי מאסר בפועל, והוחלט להעמיד את העונש בתחתית המתחם. ערעור שהנאשם הגיש לבית המשפט העליון טרם נדון (עפ"ג 41004-10-25 טויל נ' מדינת ישראל). ח. ת"פ (מחוזי ת"א) 23649-06-21 מדינת ישראל נ' ליפוביצקי, 14/12/2021: הנאשם הורשע בעבירה של חבלה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 בצירוף סעיף 335(א)(1) בחוק העונשין. המתלונן, שבינו לבין הנאשם קיימת היכרות מוקדמת, נטל מהנאשם את מכשיר הטלפון שלו ללא הסכמתו, והתנה את השבתו בכך שהנאשם ישלם לו חוב כספי הנטען על ידו. בהמשך לשיחה ביניהם, הנאשם שלף סכין יפנית אותה נשא, וגרם למתלונן לחתך במותנו השמאלית. במהלך מאבק שהתפתח ביניהם, הנאשם גרם למתלונן חתכים נוספים בצווארו, בזרועו, בחזה ובגבה. המתלונן חבט בנאשם באמצעות מקל ההליכה שלו וגרם לחבלה בשפתו העליונה של הנאשם. הנאשם הצליח לקחת מהמתלונן את הטלפון הנייד שלו ונמלט מהמקום כשהוא מותיר את המתלונן מדמם ופצוע. המתלונן הובהל לבית החולים כשהוא בהכרה מעורפלת, שם אושפז ונזקק לניתוח. נקבע כי מתחם הענישה נע בין 16 חודשי מאסר לבין 36 חודשי מאסר, והוטלו על הנאשם 18 חודשי מאסר בפועל. לאור המפורט לעיל בדבר הערכים החברתיים שנפגעו מביצוע העבירות ומידת הפגיעה בהם, מדיניות הענישה הנהוגה ונסיבות ביצוע העבירה, אני סבור כי מתחם העונש ההולם למעשיו של הנאשם נע בין 28 חודשי מאסר בפועל לבין 48 חודשי מאסר בפועל. לצורך קביעת העונש המתאים לנאשם בתוך מתחם הענישה הנ"ל יש להביא בחשבון, לטובתו של הנאשם, את הודאתו שניתנה בשלב מוקדם יחסית של ההליך, עוד במסגרת הדיון המקדמי. יש בצעד זה כדי לתמוך בטענת ההגנה כי הנאשם מקבל מידה של אחריות על מעשיו, מצטער עליהם ומתחרט על הפגיעה שגרם לאמו. עוד יש להתחשב בעברו הפלילי הנקי של הנאשם, נסיבותיו האישיות הלא פשוטות, שאיפתו להשתלב בשיקום, שלא יצאה לפועל, פרק הזמן הממושך בו הוא שוהה במעצר מאחורי סורג ובריח, הנזקים שייגרמו לו, מטבע הדברים, כתוצאה מהרשעתו והעונש שיוטל עליו, ועמדתה של המתלוננת המבקשת שלא להחמיר בעונשו. ראוי לציין את טענת ההגנה לפיה במהלך מעצרו הנאשם מקבל את הטיפול התרופתי לו הוא זקוק, ובשל כך התנהלותו ראויה והוא לא מעורב באירועים פליליים נוספים. לאור האמור, נראה כי מדובר באחד המקרים בהם בית הכלא עשוי לשמש עבור הנאשם מוסד משקם, שיסייע בידו לחזור לתוך החברה (בש"פ 5784/23 עזרא נ' מדינת ישראל, 6/9/2023; ע"פ 8192/22 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 64, 22/11/2023). יש, אפוא, בסיס לתקווה כי מאסרו של הנאשם הוא שיקומו (השוו: רע"פ 5250/12 אבו גוידר נ' מדינת ישראל, 14/1/2013). נראה לי, אפוא, כי העונש המתאים לנאשם עומד ברף התחתון של מתחם העונש ההולם. אני דן אפוא את הנאשם לעונשים הבאים: א. מאסר בפועל למשך 28 חודשים, שיחושבו מיום מעצרו – 2/3/2025, או לפי רישומי שב"ס. ב. מאסר למשך עשרה חודשים וזאת על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר, אם יעבור עבירת אלימות כלפי גוף מסוג פשע. זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 יום מהיום.