עת"מ 42044-07-26 עת"מ 42044-07-26

בעתירה הנדונה נתקפת החלטת מתאם הרווחה במינהל האזרחי ביהודה ושומרון (להלן – מתאם הרווחה) מיום 11.6.2026, אשר דחתה את בקשת העותר לקבלת היתר זמני לשהייה בישראל מטעמי רווחה (להלן גם – היתר רווחה או היתר שהייה זמני). העתירה הוגשה ביום 14.7.2026. ביום 15.7.2026 התבקש צו ביניים, אשר ניתן ביום 15.7.2026 ונקבע כי זולת אם המשיבים יודיעו על התנגדותם לכך, תימנע הרחקת העותר מישראל עד מתן החלטה אחרת. כתב התשובה הוגש ביום 4.10.2026 והדיון בעתירה התקיים ביום 11.10.2026. רקע – עיקרי העובדות ועיקרי ההליכים לפני מתאם הרווחה 2. העותר רווק יליד שנת 1994 (כבן 32), תושב אזור יהודה ושומרון (להלן גם – האזור), שמענו יאטה בנפת חברון. פנייתו הראשונה של העותר אל מתאם הרווחה לקבלת היתר שהייה זמני בישראל מטעמי רווחה הייתה ביום 1.11.2020, באמצעות האגודה למען הלהט"ב בישראל. בבקשה נטען כי העותר הוא הומוסקסואל ולאחר שנטייתו המינית התגלתה לדודו, הוא אוים כי יפגעו בו על רקע עובדה זו ולפיכך נשקפת לו סכנת חיים בשטחי הרשות הפלסטינית. בעקבות פניה זו ניתן לעותר היתר לשהייה זמנית בישראל מטעמי רווחה, שעמד בתוקף עד יום 7.7.2021. 3. מאז מתן ההיתר הראשון, הגיש העותר בקשות חוזרות, תחילה באמצעות האגודה למען הלהט"ב ובהמשך באמצעות עורכי דין שייצגו אותו. עניינו נבחן בכעשרה ראיונות שנערכו לו ובכל פעם ניתנו לו היתרי רווחה אשר אפשרו את המשך שהייתו בישראל. עם זאת, מאז שנת 2024 חלק מבקשותיו של העותר נדחו בתחילה ובהמשך התקבלו בעקבות בקשות לעיון מחדש. עיון בהחלטותיו של מתאם הרווחה מר אופיר שמא, אשר ניתנו במהלך השנים מעלה כי אמנם, כטענת המשיבים, בחלק מהמקרים עלו ספקות בעניין ההצדקה להמשך מתן היתרי הרווחה לעותר, אך בסופו של דבר, עד ההחלטה הנדונה מיום 11.6.2026 רוב בקשותיו של העותר נענו. זאת כמתואר להלן בתמצית. (א) כאמור, בקשתו הראשונה של העותר מיום 1.11.2020 התקבלה וניתן היתר רווחה שהיה בתוקף עד יום 7.7.2021. (ב) בקשת העותר מיום 30.6.2021, אשר במסגרתה הודיע על נכונותו להתחיל הליך של יישוב מחדש במדינה שלישית, התקבלה ובהתאם לכך ניתן לו היתר רווחה שעמד בתוקף עד יום 3.10.2021. (ג) ביום 10.10.2021 הוגשה בקשה נוספת מטעם העותר, שבעקבותיה הוא התבקש להשלים מידע, לרבות אישור בדבר פנייתו אל נציבות האו"ם לפליטים. לאחר השלמת המידע, ניתן לעותר היתר שהייה זמני שהיה בתוקף עד יום 17.12.2021. (ד) בעקבות בקשה נוספת של העותר מיום 23.12.2021, הוא זומן לריאיון וניתן לו היתר זמני עד יום 24.1.2022. לאחר שהעותר לא התייצב לריאיון, נקבע בהחלטה מיום 11.1.2022 כי לא ניתן להמליץ על מתן היתר נוסף. בעקבות זאת הוגשה בקשתו מיום 13.1.2022, לעותר ניתן היתר חד-יומי לצורך התייצבות לריאיון ובהתאם להחלטה מיום 25.1.2022 ניתן לו היתר שהייה זמני למשך חצי שנה. כמו כן נקבע כי עליו להמציא דו"ח מפורט בעניין הפניה אל נציבות האו"ם לפליטים ואם נדרש סיוע של מתאם הרווחה בטיפול בפנייה זו וכן להמציא מידע בעניין מעסיק ישראלי המוכן להעסיקו. (ה) ביום 7.7.2022 הוגשה בקשה נוספת של העותר. הוא זומן לריאיון ובעקבות הריאיון ניתנה החלטת מתאם הרווחה מיום 9.8.2022, שלפיה ניתן לו היתר רווחה נוסף למשך שישה חודשים, עד יום 4.2.2023. (ו) בקשה נוספת הוגשה ביום 8.1.2023. ביום 19.2.2023 נערך לעותר ריאיון ובסופו ניתן לו היתר רווחה נוסף למשך חצי שנה. לנוכח קשיים שהעלו מייצגי העותר בנושא התקשורת עם נציבות האו"ם לפליטים, הוסיף מתאם הרווחה כי לפנים משורת הדין יפנה אל הנציבות לשם קבלת דיווח בדבר אפשרות נקיטת הליך של יישוב מחדש לעותר. (ז) בעקבות בקשה נוספת של העותר מיום 4.8.2023, נערך לו ריאיון ביום 16.8.2023 ובסופו ניתן לו היתר רווחה נוסף למשך חצי שנה. בהחלטה נקבע בין השאר, כי התרשמות מתאם הרווחה היא כי אין שינוי באיום כלפי העותר ואף לא ניתן לשלול אפשרות של פגיעה חמורה בו בשטחי האזור. כן נקבע כי ההחלטה תועבר אל נציבות האו"ם לפליטים כדי שתודיע אם ניתן לזרז את הטיפול בעניינו של העותר. (ח) ביום 2.1.2024 הגיש העותר בקשה נוספת. לעותר נערך ריאיון ביום 13.2.2024 ובעקבותיו ניתנה החלטת מתאם הרווחה מיום 18.2.2024 אשר דחה את הבקשה לקבלת היתר רווחה נוסף. בהחלטה תואר כי במשך כשלוש שנים ניתנו לעותר מספר היתרי רווחה. עם זאת נאמר, כי במשך הזמן עלו תהיות בעניין התנהלותו לנוכח מעבריו מישראל אל האזור על רקע מעגלי תמיכה חברתיים שנוצרו לו באחד הישובים ונהיגתו ברכב שטח ישראל, חרף האיסור החל על בעלי היתרי שהייה זמניים לנהוג בישראל. עוד נאמר כי התרשמות מתאם הרווחה היא כי האיום כלפי העותר פחות קונקרטי ואף לא ברור אם הוא תקף בכל שטחי הרשות הפלסטינית. מתאם הרווחה הוסיף כי עולה ספק בעניין מהות הקשר בין העותר לידידתו שהתלוותה אליו לריאיון וצוין כי לנוכח כלל הטעמים שפורטו בהחלטה, נראה כי בשלה העת לחזרת העותר אל האזור. כך בייחוד לנוכח העובדה שהיתר השהייה נועד להיות זמני ומאחר שהתרשמות מתאם הרווחה היא כי הסיכון הנשקף לעותר אינו ברף המצדיק המשך קבלת היתרי שהייה זמניים בישראל מטעמי רווחה. לפיכך נקבע כי לעותר יינתן היתר זמני לצורכי התארגנות בלבד שיהיה בתוקף למשך חודש. (ט) בעקבות דחיית בקשתו האחרונה, פנה העותר ביום 20.2.2024 וטען כי אין לו לאן לשוב באזור, כי הוא עדיין מאוים מצד דודו וכך בייחוד לנוכח היעלמותו הממושכת מסביבתו באזור. העותר זומן לריאיון נוסף שהתקיים ביום 17.3.2024 ובמהלכו הוא הציג התכתבויות וואטסאפ עם בני משפחתו המצביעים על האיומים כלפיו. בהחלטתו מיום 3.4.2024 החליט מתאם הרווחה על מתן היתר שהייה זמני נוסף לעותר למשך שלושה חודשים. נקבע כי בתום פרק זמן זה תיערך בחינה חוזרת של האיום שעל-פי הנטען נשקף לעותר באזור וכן ייבחנו מעבריו אל האזור. כמו כן הובהר לעותר כי עליו לעמוד במגבלות החלות על מקבלי היתר שהייה זמני בישראל, לרבות איסור נהיגה ברכב. (י) ביום 1.9.2024 הגיש העותר בקשה נוספת לקבלת היתר רווחה. ביום 30.9.2024 נערך לו ריאיון ובהחלטת מתאם הרווחה מיום 1.10.2024 נקבע כי יינתן לו היתר שהיהי למשך שישה חודשים. בין השאר נקבע כי מעבריו התכופים של העותר לשטחי האזור פסקו והוא אף טען כי הוא מקפיד לעמוד בכל המגבלות החלות על בעלי היתר שהייה זמני. צוין כי העותר הראה הודעות וואטסאפ שקיבל מאחותו, שלפיהן עדיין מחפשים אותו ולפיכך מוטב שיישאר רחוק משטחי האזור. כמו כן נקבע כי ההחלטה תועבר אל נציבות האו"ם לפליטים, תוך הערה כי אפשר שהתמשכות הטיפול בעניינו של העותר בנציבות מביא לסיכונים מיותרים לעותר גם בישראל. (יא) ביום 16.2.2025 הוגשה בקשה נוספת של העותר לקבלת היתר רווחה. ביום 1.4.2025 נערך לו ריאיון ובסופו ניתנה החלטת מתאם הרווחה שלפיה ניתן לו היתר רווחה זמני למשך חודשיים. הובהר לעותר כי במהלך פרק זמן זה עליו להמציא ראיות חדשות לביסוס טענת המאוימות וכי בהיעדרן ישמש ההיתר רק לצרכי התארגנות ולאחר מכן לא יינתן לו היתר נוסף. בהחלטה עמד מתאם הרווחה על כך שהעותר נמצא בישראל מאז היותו נער, העברית שגורה בפיו ואף החוגים החברתיים שאליהם הוא משתייך נמצאים בישראל. מתאם הרווחה עמד על שאלת ההצדקה להמשך שהיית העותר בישראל ועל הקושי האובייקטיבי שעמו יידרש להתמודד עם חזרתו אל האזור, בין השאר לנוכח הניכור והמרחק מבני משפחתו. עם זאת צוין, כי קיים ספק אם האיום הקונקרטי שעליו מצביע העותר תקף בכל שטחי הרשות הפלסטינית. נקבע אפוא, כי לעותר ניתן פרק זמן שבמהלכו יוכל להציג מידע אשר יתמוך בטענתו בדבר איום בכל שטחי הרשות, לרבות הסבר מפורט בדבר זהות המאיימים, מניעיהם, הפגיעה האפשרית בעותר, מקום האיום וכדומה. (יב) ביום 8.10.2025 הוגשה בקשה נוספת של העותר לקבלת היתר רווחה. העותר הוזמן לריאיון שנערך ביום 18.11.2025 ובסופו ניתנה החלטת מתאם הרווחה שלפיה לפנים משורת הדין ולצרכי התארגנות לקראת חזרתו אל האזור, ניתן היתר למשך חודשיים בלבד. ההחלטה נומקה בין השאר בכך שבמהלך השנים היו עמדות שונות בעניין העותר ובעניין בקשותיו לקבלת היתרי רווחה, התנהלותו החריגה שכללה שינוי גרסאות מעת לעת, מעברים בין שטחי ישראל לשטחי האזור, נהיגה ברכב, הבאת ידידים ומכרים וכדומה. מתאם הרווחה עמד על הספק שהתעורר לאורך הזמן בעניינו של העותר, אך לנוכח טענות חדשות שהעלה מעת לעת, הוא המשיך לקבל היתרי שהייה בישראל מטעמי רווחה. נקבע כי אף כיום ישנו ספק משמעותי בכל הנוגע לשאלת האיום כלפי העותר בשטחי האזור וכי בחינת גרסאותיו במהלך כל התקופה שבמהלכה קיבל היתרי שהייה בישראל מעלה פערים העשויים להעיד על קושי במידת אמינותו ובנסיבות האיום הנטען כלפיו. הקשיים בגרסת העותר הוצגו לו במהלך הריאיון, אך הוא התקשה להשיב לכך. לפיכך ובשל התרשמות מתאם הרווחה כי אין עוד איום קונקרטי כלפי העותר בכל שטחי הרשות הפלסטינית, נקבע כי לא נמצאה הצדקה למתן היתר נוסף, מעבר לפרק זמן שנדרש לצרכי התארגנות. (יג) ביום 15.12.2025 הגיש העותר בקשה חדשה להיתר שהייה בישראל מטעמי רווחה, אשר נדחתה בהחלטת מתאם הרווחה מיום 23.12.2025 בשל היעדר מידע חדש. (יד) בעקבות דחיית הבקשה האמורה, הוגשה ביום 24.2.2026 בקשה נוספת של העותר, אשר בגדרה הועלו טענות רבות ובין השאר טענות בדבר מאוימות הן על רקע נטייתו המינית, כפי שנטען בבקשות הקודמות, הן על רקע ביטחוני. נטען כי המאוימות כלפי העותר נובעת גם בשל שיתוף פעולה של העותר עם גורמי המדינה ובשל מעורבות נטענת במכירת קרקעות ליהודים. לבקשה זו צורפו בין השאר, מסמכים מהרשות הפלסטינית שלפיהם העותר מבוקש בשל טענה בדבר "שיתוף פעולה עם האויב". הבקשה נדחתה בהחלטת מתאם הרווחה מיום 5.3.2026 שבה נאמר כי בפועל מדובר בבקשה לעיון מחדש בהחלטה הקודמת; כי ישנו הבדל מהותי בין טענת מאוימות על רקע ביטחוני, אשר נדונה לפני ועדת המאוימים במתפ"ש, בעוד שמתאם הרווחה בוחן טענות בדבר מאוימות שלא על רקע ביטחוני; הובהר כי עניינו של העותר נבחן פעמים רבות, בעוד שבמהלך הזמן עלו ספקות בעניין האיומים הנטענים כלפיו ובעניין הסכנה הנטענת הנשקפת לו באזור; וכן נקבע כי לא עלה בידי העותר לבסס סיכון שאינו על רקע ביטחוני בכל שטחי הרשות הפלסטיניות. כמו כן הובהר כי אם ננקטים כלפי אדם הליכים משפטיים בשטחי הרשות הפלסטינית, מדינת ישראל אינה משמשת "מקלט מן הדין". (טו) ביום 5.4.2026 הגיש העותר בקשה נוספת לקבלת היתר רווחה, אשר נדחתה בהחלטת מתאם הרווחה מיום 15.4.2026. נקבע כי אין במסמכים שצורפו אל הבקשה כדי להצביע על סיכון הנשקף לעותר בכל שטחי הרשות הפלסטינית או כדי לבסס את המאוימות הנטענת. עוד באותו יום השיב העותר כי הוא מוסיף להיות מאוים ואף צירף מסמכים אשר נטען כי תומכים בטענתו. ביום 26.4.2026 הוצגה לעותר שאלת מתאם הרווחה, אם הוא מסכים לכך שמתאם הרווחה יקבל מידע משירותי הרווחה הפלסטיניים, אך ביום 29.4.2026 העותר השיב על כך בשלילה. ביום 4.6.2026 נערך לעותר ריאיון נוסף וביום 5.6.2026 המציא העותר מסמכים נוספים לתמיכה בטענתו בדבר המאוימות הנשקפת לו באזור. ביום 11.6.2026 ניתנה החלטת מתאם הרווחה אשר דחתה את בקשת העותר לקבלת היתר רווחה נוסף. בהחלטה עמד מתאם הרווחה בתמצית על בקשותיו הקודמות של העותר, שראשיתן בשנת 2020, על העובדה שבעבר ניתנו לו היתרי רווחה וכן הפנה אל החלטות קודמות, שלפיהן מאז חודש נובמבר 2025 נדחו בקשותיו של העותר. זאת לנוכח התרשמות מתאם הרווחה מהשינוי שחל ברמת האיום כלפי העותר לאורך הזמן וכי מדובר בשינוי שאמנם חל לא אחת במקרים דוגמת עניינו של העותר. עוד נקבע כי העותר לא הצביע על טעות בהחלטתו האחרונה של מתאם הרווחה המצדיקה עיון מחדש ונקבע כי ניכר שהעותר ממוקד ברצונו לשהות בישראל חלף עיסוק בניהול חייו. כמו כן נקבע כי העותר לא הצליח לבסס את טענתו בדבר מאוימות בעת הזו, לרבות מאוימות מצד הרשות הפלסטינית עצמה על רקע נטייתו המינית. מתאם הרווחה הוסיף כי התרשם כי העותר אמנם נמצא במצוקה, אך לא התרשם מרמת האיום שלא על רקע ביטחוני או פלילי כלפיו באופן המצדיק את התערבות מדינת ישראל בדרך של מתן היתר לשהייה בישראל. מכיוון שכך וכאמור, הבקשה נדחתה ונקבע כי לא יינתן לעותר היתר שהייה זמני נוסף לצרכי התארגנות. 4. כאמור בפתח הדברים, ביום 14.7.2026 הוגשה עתירת העותר בעניין החלטתו האחרונה של מתאם הרווחה מיום 11.6.2026. העתירה הנדונה ותשובת המשיבים – תמצית טענות הצדדים 5. בעתירה נתקפה החלטת מתאם הרווחה מיום 11.6.2026 ומסקנתו שלפיה לעותר לא נשקף איום בכל שטחי הרשות הפלסטינית. העותר חזר על טענתו בדבר היותו מאוים מצד בני משפחתו ובעיקר דודו ואף נטען כי הופנו כלפיו איומים גם מצד הרשות הפלסטינית, כפי שעולה מהמסמכים הרשמיים של הרשות שצורפו. כמו כן הועלו טענות כלפי אופן ניהול הריאיון עם העותר, אשר על-פי הנטען, נערך כאילו דובר בחקירת חשוד וכן פורט מידע מטעם גורמים שונים שלפיו ועל-פי הנטען, בעלי נטייה מינית הומוסקסואלית נרדפים בשטחי הרשות הפלסטינית על רקע זה. נטען כי על-פי הדין החל בישראל ובהתאם לאמנות בינלאומיות שונות, נאסר על המדינה לגרש אדם למקום שבו נשקפת סכנה לחייו וכן נטען, כי הוא זכאי להיתר שהייה בישראל בשל חובת המדינה למנוע את פגיעתם של תושבי הרשות. נטען כי העותר זכאי למעמד פליט מכוח אמנת הפליטים ולמניעת החזרתו אל שטחי הרשות הפלסטינית בשל עיקרון אי ההרחקה, האוסר החזרת אדם נרדף אל השטח שבו הוא חשוף לרדיפה, לעינויים ולסכנת מוות. נטען כי בשל סירוב משרד הפנים לבחון בקשות מקלט מדיני של תושבים פלסטינים, יש לאפשר לעותר לקבל היתר לשהייה בישראל. בהקשר זה הפנה העותר אל בקשת רשות הערעור שהגישה המדינה אל בית המשפט העליון (בר"מ 2867/24), אשר טרם הוכרעה (דיון קבוע לחודש מאי 2027) על פסק הדין שקבע כי על משרד הפנים לבחון בקשות למקלט מדיני של תושבי הרשות הפלסטינית בהתאם לדיני הפליטים (עמ"נ (מחוזי תל-אביב) רא"מ נ' רשות האוכלוסין (4.2.2024), כבוד השופטת מ' אגמון-גונן). בעניין ההחלטה הנדונה, נטען כי מתאם הרווחה קבע רף הוכחה גבוה מהנדרש לשם ביסוס טענת המאוימות שהעותר טוען לקיומה. חלק ניכר מטענותיו של העותר נעשה תוך השוואה לדיני הפליטות ולהלכות בעניין מתן מקלט מדיני. בכלל זה, נטען כי העותר מצוי בנחיתות ראייתית ובדומה לרף הראייתי הנדרש לגבי בקשות מקלט, יש להסתפק ברף הוכחה נמוך אשר יצביע על סבירות טענת מבקש ההיתר בדבר היותו מאוים בשטחי הרשות הפלסטינית. עוד נטען, כי מאחר שלא חל שינוי בנסיבותיו של העותר, דחיית בקשתו האחרונה לקבלת היתר שהייה לוקה בחוסר סבירות. במשך כחמש שנים ניתנו לעותר היתרי רווחה ולפיכך נטען כי יש לבחון את הבקשה כבקשה לחידוש ההיתר ולא כבקשה ראשונה לקבלת היתר. זאת בדומה להבחנה הנעשית בין סירוב למתן רישיון קיים לעומת סירוב למתן רישיון חדש. כמו כן נטען, כי בדומה לדיני הפליטים, לא ניתן להפסיק את ההגנה שניתנה לעותר כל עוד המדינה לא הצביעה על שינוי יסודי, יציב ומתמשך שחל בשטחי הרשות הפלסטינית באופן השולל את הצורך בהמשך ההגנה אשר ניתנת לעותר. נטען עוד, כי התרשמות מתאם הרווחה בדבר היעדר סכנה לעותר כיום אינה מבוססת על מידע חדש, אלא בעיקר על חלוף הזמן. לפיכך נטען, כי הנימוק לדחיית בקשת העותר נובע רק מהעובדה שהוא החזיק בהיתרי שהייה בישראל במשך תקופה ממושכת, חרף העובדה שבקשתו ליישוב מחדש, אשר הוגשה אל נציבות האו"ם לפליטים לא נענתה. עוד תקף העותר את קביעות מתאם הרווחה שלפיהן היה עליו לנסות להחליף את מקום מגוריו באזור, בעוד שגם בעניין זה נשענו טענותיו על דיני הפליטים ועל הכלל בדבר הצורך בבחינת חלופת מגורים פנימית. לבסוף נטען, כי יש לתת משקל להחלטות הקודמות בעניינו של העותר, לעובדה שמדובר בבקשה למתן הגנה לנוכח סכנת החיים שעל-פי הנטען נשקפת לו באזור. 6. המשיבים עמדו על הוראות הדין והנוהל שלפיהן ניתנים היתרי רווחה, כפי שיפורט בהמשך הדברים, תוך הדגשה כי בכל מקרה מדובר בהיתר שניתן רק במקרי קיצון ולשהייה זמנית בלבד. כן טענו המשיבים כי יש לדחות את העתירה על הסף לנוכח שהיית העותר בישראל ללא היתר בחלק מהתקופות וכן כי יש לדחותה אף לגופה, בהיעדר עילה להתערב בהחלטת מתאם הרווחה. נטען כי ההחלטה ניתנה על סמך התרשמותו המקצועית שלפיה לא נמצאה הצדקה למתן היתר רווחה נוסף לעותר. כמו כן הודגש כי ההחלטה התקבלה לאחר עשרה ראיונות שנערכו לעותר ובחינה יסודית של כל טענותיו לאורך תקופה ממושכת בת כשש שנים. הודגש כי מאז סוף שנת 2023 עלו אצל מתאם הרווחה ספקות בדבר הסכנה הנטענת הנשקפת לעותר באזור, כי העותר לא הצביע על מידע מסוים בדבר המאוימות הנטענת כלפיו וכי בפועל, חזר על טענות כלליות שעלו בבקשתו הראשונה. עוד נטען, כי עלה כי בפועל ההיתר שהעותר מבקש הפך אצלו למטרה ולא לאמצעי להגנה עליו. המשיבים הצביעו גם על כך שלעותר היו מספר מעברים אל האזור, לרבות שני ניסיונות מעבר בעת האחרונה, שלגביהם לא ניתן הסבר מניח את הדעת. המשיבים אף הצביעו על סתירות שעל-פי הנטען עלו מהשוואת גרסאותיו של העותר במהלך השנים וטענו כי אף בכך יש כדי להחליש את טענת המאוימות הנטענת. בכל הנוגע לטענות המאוימות על רקע ביטחוני, נטען כי פניית העותר אל ועדת המאוימים הייתה בשנת 2019 ולאחר דחיית טענותיו, לא נעשתה מצדו כל פניה נוספת אל הוועדה. המשיבים טענו כי יש לדחות את טענותיו של העותר כי מדובר במצב של ביטול היתר קיים, מאחר שמדובר בהיתר אשר ניתן רק באופן זמני ואשר על-פי החוק בכל מקרה מוגבל לשישה חודשים וניתן רק במצבי קיצון. בכל הנוגע לטענות העותר הנשענות על דיני הפליטים, המשיבים טענו כי עמדת המדינה היא כי לא ניתן להחיל דינים אלו על תושבי הרשות הפלסטינית ובכל מקרה וכאמור, סוגיה זו ממתינה להכרעת בית המשפט העליון. דיון והכרעה - היתר שהייה בישראל מטעמי רווחה – רקע 7. על-פי סעיף 3 בחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשפ"ב-2022 (להלן – הוראת השעה), בתקופת תוקפה של הוראת השעה לא יינתנו לתושבי אזור יהודה, שומרון וחבל עזה (כהגדרתם בסעיף 2 בהוראת השעה) אזרחות, רישיון ישיבה בישראל והיתר לשהייה בישראל. לכלל זה נקבעו מספר חריגים ובהם החריג הקבוע בסעיף 8(3) בהוראת השעה, שעל-פיו ניתן לתת היתר שהייה "למטרה זמנית, ובלבד שהיתר לשהייה למטרה כאמור יינתן לתקופה מצטברת שלא תעלה על שישה חודשים". בעניין עצם מתן היתר כניסה לישראל לתושב האזור, הוטעם לא אחת כי לתושב האזור אין זכות קנויה להיכנס לישראל וכי "לגורמים המוסמכים נתון שיקול דעת רחב בעניין זה" (בג"ץ 4283/06 אוסטה נ' מדינת ישראל משרד הביטחון (19.6.2006). כן ראו: בג"ץ 6662/00 חדאד נ' שר הביטחון (4.4.2001); בג"ץ 7475/05 כעאבנה נ' מפקד כוחות צה"ל (25.8.2005); בג"ץ 2875/06 כואזבה נ' שר הביטחון (27.6.2006); בג"ץ 4857/06 ביאדסה נ' מדינת ישראל (16.9.2007), פסקה 5). הגורם המוסמך לאפשר את כניסת תושב האזור לישראל הוא מפקד האזור וכפי שנקבע לא אחת, בגדרי שיקול דעתו הרחב, הוא מוסמך לשקול מגוון שיקולים ובהם גם מעורבות פלילית ושיקולי ביטחון. 8. בעקבות טענת מאוימות מצד תושבי האזור, שלא בשל חשד לשיתוף פעולה עם ישראל, אלא למשל, על רקע נטייה מינית וכדומה, אשר עלתה במסגרת עתירה שהוגשה לבג"ץ בשנת 2009 (בג"ץ 5200/09), הורה מנכ"ל משרד ראש הממשלה בחודש מאי 2013 על הקמת צוות בין-משרדי בנושא. בראש הצוות עמדה נציגת משרד ראש הממשלה וחבריו היו נציגי משרד המשפטים, משרד החוץ, המועצה לביטחון לאומי, מחלקת דין בין-לאומי בפרקליטות הצבאית, מתאם פעולות הממשלה בשטחים, משטרת ישראל ושירות הביטחון הכללי. בחודש נובמבר הוגש דו"ח סיכום של עבודת הצוות, אשר כלל את מסקנותיו ואת המלצותיו – "סיכום עבודת הצוות הבין-משרדי בעניין פלסטינים הטוענים למאוימות שלא בשל חשד בשיתוף פעולה עם ישראל" (להלן – דו"ח הצוות). ביום 10.12.2014 נמסרה הודעה לבית המשפט במסגרת העתירה האמורה בדבר כוונת יחידת תיאום פעולות הממשלה בשטחים לפעול על-פי ההמלצות בדו"ח הצוות. בהתאם לכך, המתווה שנקבע בדו"ח עוגן בנוהל מיוחד – "נוהל קבלת היתר חריג למטרת 'צרכי רווחה'" (להלן – הנוהל), המתווה את אופן הטיפול בבקשות לקבלת היתר לשהייה זמנית בישראל מטעמי רווחה. בעקבות ממצאי הדו"ח והמתווה שעוגן בנוהל המסדיר את אופן הטיפול במצבים שבהם עולה טענת מאוימות על רקע נטייה מינית, העתירה לבג"ץ נמחקה (בג"ץ 5200/09 פלוני נ' מדינת ישראל (30.11.2015)). לאחרונה, בחודש אפריל 2025, עודכן הנוהל, הזהה בעיקרו לנוהל המקורי משנת 2014. 9. תמצית מסקנות הצוות הייתה כי אין בסיס עובדתי לטענה שלפיה בעלי נטיות חד-מיניות נרדפים בשל נטייתם המינית כקבוצה על-ידי הרשות הפלסטינית. הצוות אף עמד על כך שלא אחת הבקשות לשהייה בישראל, אשר מוצגות ככאלה הנובעות מטענת מאוימות, נובעות בפועל מטעמים אחרים. כך למשל, לא אחת "הבקשה לשהות בישראל מוּנעת מן הרצון ליהנות מאורח החיים הליברלי יותר במדינת ישראל, ולא מקיומו של איום". כך גם "במקרים רבים הטוענים למאוימות על רקע נטייה מינית הם גם בעלי עבר פלילי ו/או להם בני זוג בתחומי מדינת ישראל, ויכול להיות כי נתונים אלו משפיעים על רצונם להיכנס לישראל או לשהות בה" (שם, פסקה 62). עם זאת נמצא, כי במקרים נדירים וחריגים עשוי להיות חשש אמתי לחיי אדם על רקע מאוימות הנובעת מנטייה מינית או מטענה בדבר חילול "כבוד המשפחה", נסיבות אישיות וכדומה. כדי לתת פתרון לאותם מקרים חריגים ונדירים אלו, הומלץ להפנות את הטוענים למאוימות על רקע נסיבות כאמור, כמפורט בדו"ח הצוות, אל מתאם הרווחה במתפ"ש לשם מציאת פתרון פרטני ולקבלת סיוע בתחום הרווחה, אך ככלל, לא בשטח מדינת ישראל. באותם מצבי קיצון הומלץ כי מתאם הרווחה יפעל מול הגורמים המתאימים ברשות הפלסטינית האמונים על תחום הרווחה בשטחי הרשות וכן מול גורמים בינלאומיים וגורמים פרטיים אחרים, כדי לסייע לפונים, ככל הניתן (שם, פסקה 72). בשל העובדה שמתאם הרווחה הוא גורם מקצועי, הוצע כי במקרים המתאימים הוא יוכל להמליץ למנהל האזרחי לשקול מתן היתר לשהייה זמנית בישראל, אך הוטעם כי הוא אינו הגורם בעל הסמכות למתן ההיתר. כן הודגש, כי היתרי הרווחה נועדו לשמש פתרון זמני בלבד, לאחר בחינה פרטנית של כל מקרה לגופו וכן הובהר, כי ככלל תיבחן אפשרות למציאת חלופה מחוץ לישראל, בין בתחומי הרשות הפלסטינית ובין במדינה שלישית ("יישוב מחדש") (שם, פסקאות 70-68). 10. על-פי הנוהל, היתר הרווחה הוא היתר זמני בלבד לשהייה בישראל, אשר בהתאם להוראת סעיף 8(3) בהוראת השעה מוגבל לשישה חודשים. בהתאם לנוהל המעודכן, מתאם הרווחה יכול להמליץ על מתן היתר לתקופה מרבית בת שניים-עשר חודש (סעיף 4.א(13) בנוהל), אך בפועל ולנוכח הוראת סעיף 8(3) בהוראת השעה, המשמעות של היתר למשך שנה היא כי ניתנים שני היתרים ברצף, כל אחד למשך שישה חודשים. ככלל, בקשות לקבלת היתר רווחה נבחנות בשני שלבים. בשלב הראשון, נערכת בחינת מתאם הרווחה העורך ריאיון לפונה ובוחן את נסיבותיו, לרבות את שאלת אמינות טענותיו בדבר המסוכנות הנטענת על רקע נסיבותיו האישיות, כגון, נטייה מינית (סעיף 4.א בנוהל). המלצת מתאם הרווחה מובאת בחוות דעתו בהתאם לכלל השיקולים המנויים בנוהל (שם, סעיף 4.א(9)), ואף הודגש כי ככלל ועל-פי דו"ח הצוות, המלצה למתן היתר רווחה תינתן רק במקרים קיצוניים. כאמור בנוהל: "רק במקרי קיצון ורק לאחר שהשתכנע כי אין פתרונות רלוונטיים אחרים בתחומי הרשות הפלסטינית, בסמכות מתאם הרווחה להמליץ על מתן היתרי שהייה זמניים בתחומי ישראל, לפנים משורת הדין, על מנת שיתאפשר לפונה לקבל מענה מחוץ לגבולות מדינת ישראל – לעניינו" (ההדגשה במקור) (סעיף 1.ג בנוהל)). אם מתאם הרווחה המליץ על מתן היתר רווחה, כי אז בשלב בשני בוחן המפקד הצבאי מגוון שיקולים בעניינו של מבקש ההיתר. בכלל זה, אם ישנה מניעה ביטחונית או פלילית ואם נשקפת מסוכנות מהמבקש, אם החזיק היתרי כניסה לישראל בעבר, אם מתקיימות נסיבות חריגות או הומניטריות בעניינו ועוד כיוצא באלה שיקולים רלוונטיים (סעיף 4.ב(1) בנוהל). בהתאם לכלל המידע ניתנת החלטת המפקד הצבאי, בהיותו הגורם המוסמך על-פי הוראת השעה לתת היתר לשהייה זמנית בישראל. אם מתאם הרווחה המליץ לסרב לבקשה למתן היתר שהייה זמני בישראל מטעמי רווחה, כבענייננו, אין עוד צורך בשלב השני, הכולל את החלטת המפקד הצבאי לאחר בחינת כלל השיקולים. 11. בשונה מכל היתר אחר לשהייה זמנית בישראל שניתן לתושבי האזור על-פי סעיף 8(3) בהוראת השעה, היתר רווחה מאפשר עבודה בישראל, תוך מתן פטור למעסיק מהצורך בהסדרת העיסוק ברשות האוכלוסין (סעיף 4(ד)(2) בנוהל, אשר נקבע בעקבות פסק הדין המשלים בעניין בג"ץ 7126/19 רופאים לזכויות אדם ישראל נ' מדינת ישראל (7.7.2022) (כבוד השופטים ד' ברק-ארז, ע' ברון, ע' גרוסקופף), פסקה 6). השלכה נוספת שעשויה להיות להיתר רווחה היא כי במקרים המתאימים מקבל ההיתר מועבר לטיפול שירותי הרווחה בישראל. כך למשל, שהייתו עשויה להיות מוסדרת בהוסטל במימון המדינה. - דיון בנסיבות הנדונות 12. בחינת נסיבותיו של העותר וטענותיו בעתירתו נעשית על יסוד שלוש ההנחות הבאות. הראשונה, לנוכח מקצועיותו של מתאם הרווחה, הכלל הוא כי ההתערבות בהחלטותיו היא מצומצמת ביותר ונעשית רק במקרים חריגים, אם נמצא כי נפל בהחלטתו פגם המצדיק התערבות. אם כך בדרך כלל, אזי על אחת כמה וכמה שכך הם פני הדברים בנסיבות הנדונות שבהן עניינו של העותר נבחן לאורך זמן במשך כשש שנים; במהלך התקופה נערכו לעותר כעשרה ראיונות; העותר היה מיוצג ברוב בקשותיו וטענותיו הועלו בעיקר באמצעות באי-כוחו; בנסיבות שבהן נמצאה הצדקה לכך, מתאם הרווחה לא היסס לשנות את החלטתו הקודמת, כך שחרף דחיית בקשה קודמת של העותר לקבלת היתר רווחה, בעקבות עיון חוזר ניתן לו היתר נוסף. לא אחת נקבע והודגש כי מתאם הרווחה הוא הגורם המקצועי בעל המומחיות, המקצועיות והניסיון הנדרשים לשם בחינת בקשות לקבלת היתר שהייה בישראל מטעמי רווחה על רקע טענת מאוימות בשל נטייה מינית, ובהערכת הסיכון הנשקף לחיי הפונים אליו. גם הודגש, כי למתאם הרווחה ניתן שיקול דעת מקצועי רחב בעת בחינת בקשות לקבלת היתרי רווחה וכי לא בנקל יתערב בית המשפט בשיקול דעתו ובהחלטותיו. כך למשל נקבע, כי "בשים לב למומחיותו, מקצועיותו וניסיונו של מתאם הרווחה בבחינת טענות מאוימות בשל נטייה מינית ובהערכת הסיכון הנשקף לחיי הפונים אליו (...), אין כל מקום להתערב בשיקול דעתו ובהחלטתו לדחות את בקשות המערערים אף מבלי לזמנם לראיון" (עע"מ 58476-12-24 פלוני נ' מתאם הרווחה במנהל האזרחי (18.2.2025), כבוד השופט ד' מינץ, פסקה 11 (להלן – עניין פלוני). כן ראו: עע"מ 36511-07-25 פלוני נ' מתאם הפעולות בשטחים ועדת מאוימים (21.10.2025), כבוד השופט ד' מינץ, פסקה 7; עע"מ 76147-12-24 פלוני נ' מתאם פעולות הממשלה בשטחים ועדת מאוימים (20.2.2025), כבוד השופט י' כשר, פסקה 12; עע"מ 67183-07-25 אבו טביך נ' מתאם פעולות הממשלה בשטחים ועדת מאוימים (6.8.2025), כבוד השופט ע' גרוסקופף, פסקה 8 (בכל פסקי הדין הנזכרים נדונו החלטותיו של מתאם הרווחה ולא החלטות ועדת המאוימים, תוך ציון שגוי של פרטי המשיבים בכותרת פסק הדין. דומה כי טוב יעשו באי-כוח המשיבים אם יקפידו שפרטיהם יצוינו באופן נכון)). השנייה, כפי שכבר נקבע בעבר, ככלל לא ניתן להשוות בין מתן היתר רווחה לבין מתן רישיון או הקניית מעמד בישראל. כך גם אין מקום להשוואה הנטענת בין דחיית בקשה למתן היתר רווחה נוסף לבין שלילת רישיון או שלילת מעמד שכבר ניתנו בעבר. כמוסבר לעיל, היתר רווחה הוא היתר זמני בלבד, אשר ניתן לתקופה שאינה עולה על שישה חודשים (סעיף 3(8) בהוראת השעה), ואשר ניתן רק במצבי קיצון ובכל מקרה, הוא נועד למתן פתרון זמני בלבד, בהיעדר פתרון חלופי ורק בהתקיים השיקולים המנויים בנוהל. ההיתר מותנה בהתקיימות נסיבות עדכניות במועד שניתן ולפיכך כל אימת שמבוקש היתר רווחה, בין אם למבקש ההיתר ניתן היתר בעבר ובין אם לאו, על מתאם הרווחה לבחון אם במועד הגשת הבקשה מתקיימים התנאים המצדיקים מתן היתר. הדבר נתון לשיקול דעתו המקצועי הרחב ולכן הוא אף מוסמך להחליט אם נדרשת הצגת מידע חדש ועדכני, אם ייערך ריאיון נוסף או כל כיוצא בזה (עניין פלוני, שם). השלישית, השאלה אם תושבי הרשות הפלסטינית יכולים לבקש מקלט מדיני בישראל טרם הוכרעה בפסיקת בית המשפט העליון (כאמור לעיל, בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב קבע כי הדבר אפשרי, אך כיום סוגיה זו תלויה ועומדת להכרעה בבית המשפט העליון (בר"מ 2867/24)). מכל מקום, השאלה העומדת להכרעת בית המשפט העליון היא אם על משרד הפנים לדון בבקשות למקלט מדיני של תושבי הרשות הפלסטינית, בשונה מהשאלה אם על מתאם הרווחה לבחון בקשות למתן היתרי רווחה בהתאם למבחנים ולעקרונות הקבועים באמנת הפליטים ועל-פי ההלכות בסוגיה זו. עם זאת יוער, כי ספק בעיני אם יהיה זה נכון להחיל את המבחנים החלים על בקשות למקלט מדיני גם על בקשות למתן היתר רווחה, שבמהותו הוא זמני, קצר מועד, נועד למתן מענה מידי וניתן רק במצבי קיצון. לפיכך דומה כי הרחבת המבחנים שיהיה על מתאם הרווחה לבחון במסגרת בחינת בקשות להיתרי שהייה זמניים גם למבחנים שלפיהם ניתן מקלט מדיני, עשויה להכשיל את האפשרות של מתן מענה מידי ולכל הפחות, להקשות על כך (ראו בפסק-דיני בעת"מ (ירושלים) 17503-12-24 ע' א' ק' נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש (4.3.2025), פסקה 19. הוגש ערעור לבית המשפט העליון (עע"מ 62189-03-25), אשר נכון להיום, הדיון נקבע לחודש אפריל 2027). 13. עם זאת, חרף שלוש ההנחות האמורות – ההתערבות המצומצמת בהחלטות מתאם הרווחה לנוכח מקצועיותו, הצורך בבחינה מחודשת של כל בקשה למתן היתר רווחה והספק אם בקשות מסוג זה צריכות להיבחן על-פי דיני הפליטים – דומה כי נסיבות דוגמת עניינו של העותר מחייבת בחינה מיוחדת. אף דומה כי בחלוף כשתיים-עשרה שנה מאז פורסם דו"ח הצוות וקביעת הנוהל בהתאם למסקנותיו, דרושה בחינה מחודשת של נושא היתרי רווחה בנסיבות שבהן נמצאת הצדקה לנתינתם במשך תקופה ממושכת, המגיעה כדי מספר שנים, בלי שנמצא פתרון חלופי (כגון, יישוב מחדש במדינה שלישית). אף יש להניח כי הניסיון הרב והידע שנצברו אצל מתאם הרווחה במהלך שתיים-עשרה השנים האחרונות, עשויים לסייע בקביעת הסדרים עדכניים בכלל ובאופן מיוחד בנסיבות דוגמת המקרה הנדון. 14. כידוע ודומה כי אף מתאם הרווחה ער לכך, כי ככל שמתמשך פרק הזמן שבמהלכו שוהה אדם בישראל מכוח היתר רווחה, כך עשוי לעלות קושי באיתור ראיות חדשות לביסוס ההצדקה למתן ההיתר. בדומה, קשה לחלוק על כך שהיעדר ראיות חדשות בחלוף מספר שנים, אינו בהכרח מצביע על היעדר איום כלפי מבקש ההיתר או על חלוף הסכנה שנשקפה לו. לעומת זאת, בהחלט עשויות להיות נסיבות שבהן יהיה בחלוף תקופה ממושכת כדי להקהות את האיום ואף לאיין אותו, אך גם עשוי להיות מצב שבו בהיעדר ראיות המבססות את חלוף הסכנה יהיה קושי להסיק זאת רק בשל חלוף הזמן. בנוסף לכך, מטבע הדברים שהייה ממושכת בתחומי מדינת ישראל מכוח היתר רווחה, מביאה להסתגלות בעל ההיתר לחיים החדשים בישראל ולהשתלבותו במקום שבו הוא נמצא. מדובר במצב טבעי האופייני לכל מי שמשנה את סביבת מגוריו. ואמנם, מצב זה עשוי להביא לרצונו של בעל היתר הרווחה להישאר בישראל גם בשל הסתגלותו לחייו החדשים ולא רק בשל האיום שעל-פי הנטען, נשקף לו בשטחי הרשות הפלסטינית. אולם יש לזכור כי רצון זה כשלעצמו, אינו עומד בסתירה לסכנה אשר לא מן הנמנע עודה נשקפת למבקש ההיתר. אמנם עשוי להיווצר קושי ביצירת הבחנה בין התנהלות מבקש ההיתר והמסר שהוא משדר בעניין רצונו להישאר בישראל לבין האיום הנשקף לו מחזרה אל שטחי הרשות הפלסטינית. כך בעוד שבפועל, הוא אף מתקשה להוסיף ולהציג ראיות להוכחת האיום שעל-פי הנטען נשקף לו בשטחי הרשות. אכן ככלל וכפי שנקבע בדו"ח הצוות, מלכתחילה היתרי שהייה בישראל מטעמי רווחה נועדו לשמש פתרון זמני קצר מועד, עד מציאת פתרון קבע, בין בשטחי הרשות הפלסטינית ובין מחוץ לישראל. עם זאת, בנסיבות שבהן מסיבה זו או אחרת, האיום בשטחי הרשות נמשך בלי שנמצא פתרון קבע מחוץ לישראל וזאת אף חרף פנייה אל נציבות האו"ם לפליטים, כפי שנעשה בעניינו של העותר, עולים כל הקשיים האמורים שעליהם הצבענו. בכלל זה, קושי בהצגת ראיות לביסוס המשך הסכנה הנטענת, הנשקפת בשטחי הרשות הפלסטינית ויצירת הבחנה בין העובדה שמבקש ההיתר אמנם הסתגל לחייו החדשים בישראל, אך סיבת בקשת ההיתר נעוצה בסכנה הנשקפת לו באזור. בנסיבות כאמור ולאחר חלוף מספר שנים שבהם מבקש ההיתר שוהה בישראל מכוח היתרי שהייה זמניים, דומה כי אמנם יש קושי של ממש בבחינת הבקשות למתן היתרי רווחה. דומה אפוא, כי טוב ייעשה אם כאמור, המשיבים ייזמו מציאת מסלול חלופי לאותם מקרים חריגים דוגמת המקרה הנדון, שעניינם אותם מקרים שבהם במשך תקופה ממושכת ניתנו היתרי רווחה, בעוד שישנו ספק בכל הנוגע להמשך קיומו של איום הנשקף למבקש ההיתר בשטחי הרשות הפלסטינית. עם זאת יש להדגיש, כי לא כל מקרה שבו ניתנו היתרים במשך תקופה ממושכת בהכרח מצדיקים להמשיך ולתת היתרים שיאפשרו המשך שהייה בישראל. 15. לעת הזו ועד אשר יימצא המסלול המתאים למקרים דוגמת המקרה הנדון, לנוכח נסיבותיו הייחודיות של העותר, בלי שיהיה בכך בהכרח כדי להשליך על מקרים דומים אחרים ואף בלי שיהיה בכך כדי לחייב לעניין ההחלטה שתינתן אם העותר יגיש בקשה נוספת לקבלת היתר רווחה, נמצא כי מחמת הזהירות בלבד, יש להיעתר לבקשתו. זאת לאחר שלא נמצא שינוי מהותי אשר הצדיק את הפסקת מתן היתרי השהייה לעותר בחלוף מספר שנים וכאמור, רק מחמת הזהירות. לפיכך לעת הזו יינתן לעותר היתר נוסף למשך שישה חודשים מהיום, בכפוף להיעדר מניעה פלילית או ביטחונית. בתום תקופה זו יוכל העותר להגיש בקשה נוספת לקבלת היתר שהייה זמני נוסף מטעמי רווחה. מתאם הרווחה יבחן את הבקשה, אם תוגש, ויחליט לגביה בהתאם לשיקול דעתו. עם זאת יובהר, כי אין בפסק דין זה בהכרח כדי לקבוע עמדה בעניין ההחלטה שתינתן. 16. העתירה מתקבלת בהתאם לאמור בפסקה 15 לעיל. עם זאת משנמצא כי לא נפל פגם בהחלטת מתאם הרווחה, המשיבים יישאו בהוצאות העותר בסכום נמוך, אשר יועמד על סך 4,000 ₪ בלבד.