ת"א 59199-11-24 ת"א 59199-11-24

לפניי תביעה כספית שעניינה עתירת התובעות לפיצויים בגין נזקים שנגרמו להן עקב רשלנותה הנטענת של הנתבעת בהגשת כתב אישום נגדן ובניהול הליך פלילי שהסתיים בזיכוין מחמת הספק. תמצית טענות התביעה ביום 2.12.2021 (ולא ביום 18.12.2022, כפי שנכתב בשגגה בכתב התביעה ובתצהירים) התובעות, צעירות נורמטיביות, בילו בחתונת אחותה של מיתר משה חברתן דאז (להלן: "מיתר"). התובעות סיכמו עם מיתר כי בסיום האירוע ישובו עימה ברכבה לעיר ראש העין. לאחר האירוע התובעות הגיעו עם מיתר לרכבה, וזו מסרה ליד תובעות כי היא ממתינה לבן־דודה נתנאל בן טובים (להלן: "נתנאל") כדי להסיע גם אותו לביתו שבראש העין. נתנאל הגיע לרכבה של מיתר כשהוא שיכור ואוחז בכוס משקה אלכוהולי. הארבעה נכנסו לרכב. מיתר נהגה, התובעת 2 (להלן: "ליאור") התיישבה במושב הקדמי־ימני, התובעת 1 (להלן: "שירי") התיישבה במושב האחורי־ימני, ונתנאל התיישב במושב האחורי־שמאלי. במהלך הנסיעה, נתנאל הוציא סיגריה וביקש מצת כדי לעשן בתוך הרכב. או אז החל ויכוח בינו לבין מיתר שסירבה כי יעשן ברכבה, תוך שנתנאל צעק על מיתר באופן בוטה ואלים. לאחר ששירי ניסתה להרגיע את נתנאל בדברים, נתנאל רכן לעברה באופן מאיים. ליאור סברה כי שירי זקוקה לסיוע ועל כן הניחה ידה על כתפו של נתנאל והזיזה אותו מעט ממנה. בשלב זה, נתנאל החל לתקוף את ליאור. שירי יצאה מהרכב על־מנת לסייע לליאור, ונתנאל תקף אף אותה. ליאור ניסתה לסייע לשירי ונתנאל שב ותקף את ליאור, וכך המשיכה האלימות עד שעוברי אורח שהיו במקום נחלצו לעזרת התובעות (להלן: "אירוע האלימות"). התובעות קיבלו טיפול רפואי ולאחריו הגישו תלונה במשטרה, אשר בעקבותיה נתנאל נחקר באזהרה. המשטרה בחרה לחקור באזהרה גם את התובעות. בהמלצת חוקרי המשטרה, התובעות פנו לבית המשפט בבקשה למתן צו מניעת הטרדה מאיימת כנגד נתנאל. צו ארעי ניתן והומצא לנתנאל לצד זימון לדיון במעמד הצדדים. מספר שעות לאחר המצאת הצו והזימון לדיון כאמור, וכשנודע לנתנאל על אודות הדיון שנקבע, מיתר התייצבה בתחנת המשטרה וביקשה למסור עדות בגין אירוע האלימות. בעדותה מיתר תיארה בין היתר חילופי מהלומות בין נתנאל לבין התובעות במספר סבבים, תוך שהיא מציינת כי לא הבחינה מי החל באלימות ומי התגונן ראשון על־אף שנכחה במקום (להלן: "עדות מיתר"). לאחר שנגבתה עדותה של מיתר, התובעות נחקרו באזהרה בשנית. ביום 8.12.2022 הגישה הנתבעת כתב אישום כנגד התובעות במסגרת ת"פ 17592-12-22 בבית משפט השלום בפתח תקווה (להלן: "כתב האישום"). במסגרת כתב האישום יוחסה לתובעות עבירת התגרה, הקבועה בסעיף 191 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"). בכתב האישום אף נכתב כי ככל שהתובעות יורשעו, ייתכן שהמאשימה תעתור לגזירת מאסר בפועל. ביום 23.3.2023 תוקן כתב האישום על דרך הוספת שני עדי תביעה – אליהו סודמי (להלן: "סודמי") והשוטר אליהו אברג'יל. לצד זאת, נתנאל הועמד לדין בהליך נפרד שבמסגרתו הודה והורשע בעבירת התגרה. התובעות שכרו את שירותיו של עו"ד אייל אבולפיה (להלן: "הסניגור"), אשר ייצג אותן אף בהליך שלפניי, תמורת סך של 30,000 ₪ בתוספת מע"מ מכל אחת מהן. התובעות טענו כי הסניגור פנה לראש שלוחת התביעות הרלוונטית במשטרה דאז, עורך־דין קובי לן (להלן: "עו"ד לן") והעביר לו את הקלטת שיחת טלפון בין סופי מרום, אמה של ליאור (להלן: "סופי", "ההקלטה"), לבין מיתר, אשר התקיימה בסמוך לאחר אירוע האלימות. במסגרת השיחה מיתר תיארה את אירוע האלימות ככזה שבו נתנאל תקף את ליאור באלימות קשה. דא עקא שהנתבעת בחרה להתעלם מההקלטה. עוד נטען כי במסגרת ההליך הפלילי בית המשפט המליץ לנתבעת לא אחת כי תחזור בה מהאישום, אך הנתבעת לא שעתה לכך. ביום 19.12.2023 ניתנה הכרעת הדין בהליך הפלילי אשר נפתחה בהודעה על זיכוי התובעות מחמת הספק. בכך הגיע ההליך הפלילי לסיומו. לטענת התובעות הנתבעת עוולה כלפיהן ברשלנות נוכח התשתית הראייתית הרלוונטית וסיכויי ההרשעה הקלושים ערב הגשת כתב האישום, ובעיקרו של דבר נטען שהנתבעת התרשלה הן ביחס להגשת כתב האישום (עת ייחסה משקל לעדות מיתר, הגם שהייתה בלתי מהימנה; עת הסתמכה על נתנאל כעד תביעה מטעמה הגם שהיה שיכור בעת אירוע האלימות; ועת התעלמה מההקלטה הגם שהיה בה כדי לחזק את גרסת התובעות) והן ביחס להחלטה שלא לחזור מהאישום (עת התעלמה מהמלצות המותב בהליך הפלילי לעשות כן). נזקי התובעות הועמדו על־סך של 175,600 ₪ לפי הפירוט הבא: שכר־טרחת הסניגור בגובה 60,000 ₪ בתוספת מע"מ (קרי 70,200 ₪ נכון למועד הגשת התביעה), פיצוי עבור עוגמת נפש בגין ההליך הפלילי בגובה 100,000 ₪ ושכר בטלה בגין דיוני ההליך הפלילי בגובה 5,400 ₪. כל הסכומים האמורים נתבעו עבור התובעות שתיהן. תמצית טענות ההגנה לטענת המדינה לא נפל כל פגם בהתנהלותה, בין ביחס להגשת כתב האישום ובין ביחס להחלטה שלא לחזור מהאישום. נטען כי המדינה פעלה בתחום ההרשאה החוקית, במיומנות, במקצועיות ובסבירות ולא עוולה ברשלנות כלפי התובעות, אף אם בסופו של יום התובעות אכן זוכו מחמת הספק בגדרי הכרעת הדין, אשר בה נקבע במפורש, בין היתר, כי הזיכוי אינו בשל מתן אמון בגרסת הנאשמות/התובעות. עוד נטען כי כתב האישום הוגש על־בסיס הראיות והעדויות שנאספו בזמן אמת בתיק החקירה – לרבות עדות מיתר, עדותו של נתנאל ועדויות התובעות עצמן, כמו גם מסמכים רפואיים מטעם הצדדים לצד תמונות בהן נראות חבלות לשני הצדדים. לפי שיקול דעת המאשימה היה באלה כדי לבסס את הטענות המיוחסות לתובעות בכתב האישום תוך קיומו של סיכוי סביר להרשעה. נטען כי התובעות טענו אמנם להגנה עצמית, אך משגרסאותיהן כללו סתירות בעטין לא ניתן היה לתת בהן אמון, הרי שקמה לנתבעת החובה להגיש את כתב האישום על־יסוד קיומן של די ראיות להאשמת התובעות (כמו גם נתנאל) בגין עבירת התגרה. עוד לשיטת הנתבעת, ייחוס אחריות נזיקית לרשויות האכיפה בנסיבות העניין יביא להרתעת עובדי המדינה מביצוע תפקידם באופן שאין להולמו במובני מדיניות משפטית ראויה. כן נטען כי הכרעת הדין בהיותה מזכה אינה מהווה ראייה קבילה בעלת משקל להוכחת טענות התובעות לפי סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"). בנוסף, נטען כי התובעות נמנעו מלהעלות במסגרת ההליך הפלילי טענת "אין להשיב לאשמה", באופן המלמד על כך שאף התובעות עצמן סברו כי קיימת תשתית ראייתית המבססת סיכוי סביר להרשעה, כך שוודאי שלא הייתה כל רשלנות מצד הנתבעת. השתלשלות ההליך לאחר שהתקיימו ישיבות קדם משפט בימים 19.10.2025 ו-22.2.2026, ביום 12.7.2026 התקיימה ישיבת ההוכחות (פרוטוקול ישיבת ההוכחות יכונה לקמן: "הפרוטוקול"). בישיבת ההוכחות העידו שירי, ליאור וסופי מטעם התביעה ולאחריהן העידו מטעם ההגנה עו"ד לן, עורכת־דין חן עמרני אשר כיהנה כתובעת משטרתית בתקופה הרלוונטית (להלן: "עו"ד עמרני") ועורכת־דין הדס פרידמן־מנור אשר כיהנה כסגנית ראש יחידת התביעות במחוז מרכז בתקופה הרלוונטית (להלן: "עו"ד פרידמן-מנור"). סיכומי הצדדים הוגשו והגיעה אם כן העת להכריע שמא, כעמדת התובעות, הנתבעת עוולה כלפיהן ברשלנות, אם לאו. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בחומר המונח לפניי ושמעתי את העדים שהעידו מטעם הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. להלן טעמיי. תחילה יוקדש הדיון למסגרת הנורמטיבית ולאחר מכן תיבחנה עובדות המקרה דנן. המסגרת הנורמטיבית: סעד כספי בעקבות הליך פלילי כיצד יוכל נאשם אשר זוכה להיפרע מן המאשימה בגין נזקיו הנטענים, לאחר שהסתיים ההליך הפלילי בעניינו בזיכוי? בהקשר זה יש להבחין בין שני מסלולים מקבילים. המסלול הראשון מעוגן בסעיף 80(א) לחוק העונשין שבו נקבע בין היתר כך: "משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה [...] בסכום שייראה לבית המשפט". המסלול השני מושתת על עילות נזיקיות (למשל: ע"פ 6670/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (פורסם במאגרים, 30.9.2025)). בתוך כך וכפי שנפסק, "הזכאות לפיצוי ולשיפוי על-פי סעיף 80 לחוק העונשין אינה מוציאה את העילות הנזיקיות ככל שהן עומדות לנאשם בנסיבות העניין, ולגביהן יוכל הנאשם לקיים בירור שלם ומקיף – בתובענה אזרחית – באשר לפרטי הפרטים של העובדות המקימות את העילה וכן באשר למלוא סכומי הפיצוי המגיעים לו בגין נזקיו" (ע"פ 11024/02 מנצור נ' מדינת ישראל, פ''ד נח(1) 436, 444 (2003)). להשלמת התמונה אציין כי ההלכה הפסוקה עמדה באופן מפורש על אופיו המהיר והפשוט של המסלול המושתת על חוק העונשין (בין היתר בשים לב לכך שבגדרי המסלול האמור המותב שבפניו התנהל ההליך הפלילי העיקרי יהא גם זה שיכריע בנושא הפיצויים), זאת בשונה מן המסלול הנזיקי (לעניין הבחנה זו ראו למשל: רע"א 7801/20 רפאלוב נ' מדינת ישראל, פסקאות 34-33 לפסק הדין של כב' השופטת י' וילנר (פורסם במאגרים, 13.1.2022)). התובעות בחרו לפעול במסלול השני, המושתת על דיני הנזיקין, ובשים לב לטענות התובעות בכתב התביעה הרי שההכרעה בשאלת אחריותה של המדינה בענייננו תיגזר מבחינת יסודותיה של עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"): "(א) קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית. (ב) הפרת חובת הזהירות. (ג) נזק. (ד) קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין הנזק" (ת"א (מחוזי מר') 770-12-07 עזבון עמרם נ' משטרת ישראל, עמוד 30 (פורסם במאגרים, 29.8.2010) (להלן: "פרשת עזבון עמרם")). אפנה כעת למלאכת בחינת יסודות עוולת הרשלנות. חובת זהירות מושגית השאלה שיש ליתן לה מענה בגדרי יסוד זה היא אם אדם סביר צריך היה לצפות את התרחשות הנזק (ראו למשל: ע"א 919/21 אפריאט נ' זרעים גדרה בע"מ, פסקה 44 לפסק הדין של כב' השופטת ר' רונן (פורסם במאגרים, 14.4.2024) (להלן: "עניין אפריאט")). על רקע ההלכה הפסוקה הקובעת כי "על עצם קיומה של חובת הזהירות המושגית של המדינה, ועל חובתם של גורמי המשטרה והפרקליטות להפעיל את סמכויותיהם בסבירות, אין חולק" (ע"א 2979/15 סעד נ' מדינת ישראל, פסקה 52 לפסק הדין של כב' השופט (כתוארו אז) נ' סולברג (פורסם במאגרים, 5.7.2017) (להלן: "פרשת סעד")), סבורני כי יסוד זה מתקיים בענייננו. מובן כי אדם סביר היה צריך לצפות כי הגשת כתב האישום וההחלטה שלא לחזור מהאישום על־אף הערות בית המשפט, טומנות בחובן אפשרות לגרימת נזק ממוני ולא ממוני בלתי מבוטל, בהינתן כי המדובר בפעולות שיש בהן "כדי לשנות את חיי הנאשם מקצה לקצה. כתב אישום עלול לאפשר לרשויות אכיפת החוק להגביל את חירות האדם באופן ממושך; הוא פוגע בשמו הטוב של האדם; ולעיתים יש בו כדי לפגוע אף ביכולתו להמשיך לעבוד בתחום עיסוקו" (ע"פ 4347/23 פלונית נ' מדינת ישראל, פסקה 62 לפסק הדין של כב' השופט י' אלרון (פורסם במאגרים, 11.12.2025)). מכאן ליסוד חובת הזהירות הקונקרטית. חובת זהירות קונקרטית בכל הנוגע ליסוד זה, יש לשאול "האם בהתחשב בנסיבות הספציפיות של המקרה, המזיק יכול היה לצפות את הנזק שנגרם לניזוק" (עניין אפריאט, בפסקה 44 לפסק הדין של כב' השופטת ר' רונן; פרשת עזבון עמרם, בעמוד 31). מובן כי התביעה המשטרתית הייתה יכולה לצפות כי הגשת כתב האישום כנגד התובעות, לצד ההחלטה שלא לחזור מהאישום כנגדן, תגרור צורך בהוצאות משפטיות לא מבוטלות לצד חוויית "צער ובושת, לעתים צער ובושת קשים ומעיקים" (ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73, 101 (2002) (להלן: "עניין דבש")). זאת, בפרט כאשר אין חולק על קיומו של הסיכוי (או שמא הסיכון, מנקודת מבטה של המאשימה) כי שלב הבירור יסתיים בזיכוי – כפי שאירע בענייננו – וכפי שנפסק "במקרה של זיכוי מתעורר לחיים עקרון ההשבה לקדמות" (עניין דבש, שם). לא מצאתי אפוא להאריך ביסוד זה וסבורני כי גם הוא מתקיים בענייננו. מכאן יידון יסוד ההתרשלות. התרשלות על־פי ההלכה הפסוקה, "[...] רכיב ההתרשלות בעוולת הרשלנות נבחן על פי השאלה אם הנתבע סטה מסטנדרט הזהירות של "האדם הסביר" או איש המקצוע הסביר" (רע"א 2063/16 גליק נ' משטרת ישראל, פסקה 31 לפסק הדין של כב' השופט (כתוארו אז) י' עמית (פורסם במאגרים, 19.1.2017). דהיינו, "בכדי להוכיח [...] את הפרתה של חובת הזהירות על התובע להראות שהנתבע לא עמד בסטנדרט הזהירות שנדרש ממנו בנסיבות הענין [...] לשם בחינת השאלה האם ההתנהגות הנדונה של הנתבע מהווה הפרה של חובת הזהירות הנדרשת ממנו, יש לבחון האם עמדו פעולותיו בסטנדרט ההתנהגות המצופה ממנו כאדם סביר בנסיבות הענין, או שמא מדובר בהתנהגות בלתי ראויה. בחינה זו נעשית בהתחשב במכלול נסיבות האירוע, על פי המידע שמצוי היה בידי הנתבע באותה עת, ולאור המצב בו מצוי היה. אין מדובר בבחינה "בתנאי מעבדה" או בחוכמה לאחר מעשה [...] במסגרת החלה זו של עקרון הסבירות נבחנים בין היתר האמצעים אותם נקט הנתבע לשם מניעת הנזק שעלול היה להיווצר כתוצאה מהתנהגותו, לאור השאלה האם נדרש היה כי ינקוט במשנה זהירות" (רע"א 5277-08 עזבון אליקשוולי נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל, פסקאות 13 ו-15 (פורסם במאגרים, 28.7.2009)). על רקע דברים אלה, אדון תחילה בהחלטה להגשת כתב האישום כנגד התובעות ולאחר מכן בהחלטה שלא לחזור מהאישום. הגשת כתב האישום נקודת המוצא הסטטוטורית בהקשר זה מצויה בסעיף 62(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן בקיצור: "חסד"פ"), הקובע בין היתר אימתי יש להעמיד אדם לדין בהגשת כתב אישום, כדלהלן: "ראה תובע שהועבר אליו חומר החקירה שהראיות מספיקות לאישום אדם פלוני, יעמידו לדין, זולת אם היה סבור שנסיבות העניין בכללותן אינן מתאימות להעמדה לדין". ב־בג"ץ 4379/09 "אומץ" – אזרחים למען מנהל תקין וצדק חברתי ומשפטי נ' פרקליט המדינה, פסקאות 22-19 (פורסם במאגרים, 5.8.2010) נפסק כדלהלן: "מצוות המחוקק היא כי החלטה על הגשת כתב אישום תתקבל רק אם נמצא כי מתקיימים שני תנאי יסוד, במצטבר. התנאי הראשון הינו קיומן של ראיות מספיקות לאישום. רק משנמצא כי תנאי זה מתקיים, נדרש התובע לבחון את קיומו של התנאי השני - עניין לציבור בניהול המשפט [...] תנאי היסוד הראשון - קיומן של "ראיות מספיקות לאישום". נדרשת תשתית ראיות לכאורה קבילות המקימות "סיכוי סביר להרשעה" [...] בשלב זה נדרש התובע לשקלל את הראיות שנאספו ולבחון האם קיים סיכוי סביר לכך שניתן יהיה להביא להרשעת הנאשם על בסיסן. נדרש הוא להעריך, על בסיס ניסיונו המקצועי, השכל הישר, היכרותו את הוראות הדין והפסיקה ואת חומר הראיות שבתיק, מהם סיכויי ההרשעה אל מול סיכויי הזיכוי [...] מדובר במלאכת חיזוי והערכה מורכבת שהיא פרי ידע וניסיון מקצועי המשמש בנבירה וניתוח של חומר הראיות לפרטיו הקטנים ביותר. לא די לו לתובע לבחון האם מחומר הראיות עולה כי הנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו. שומה עליו לבחון את הראיות והעדים, לנסות ולעמוד על מהימנותם ולהעריך האם לאחר שהראיות הגולמיות תעבורנה את כור ההיתוך של ההליך הפלילי, ובפרט את מבחן החקירה הנגדית, הן תתגבשנה לכדי מסכת ראייתית שיש בה להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר ולהביא להרשעתו [...] יחד עם זאת, אין זה נדרש כי בשלב זה תהיינה בידי התובע ראיות להוכחת האשמה ברף הנדרש בהליך פלילי. בנוסף, קיומן של ראיות מספיקות לאישום אינו משמיע היעדרם של קשיים ראייתיים בחומר הראיות. אלה עשויים להתקיים גם מקום שישנה תשתית ראייתית המקימה אפשרות סבירה להרשעה [...] קשיים אלה אין בהם כדי להניא התובע מהגשת כתב אישום אם להערכתו קיים עדיין סיכוי סביר להרשעה לאחר בירורם של הקשיים הראייתיים בבית המשפט ועיבודן של כלל הראיות בפניו, או אם סבור הוא כי מדובר בקשיים ראייתיים שאינם משליכים על ליבת האישומים ומכל מקום אינם מטילים צל כבד באשר לסיכויי ההרשעה בתיק [...] התנאי השני לצורך החלטה על הגשת כתב אישום או על סגירת תיק החקירה דורש עניין לציבור בניהול ההליך הפלילי. העניין לציבור הוא מושג מורכב וגמיש, שהינו פרי שקלולם של שיקולים ואינטרסים שונים, ברמת המיקרו והמאקרו גם יחד. שלא כמבחן העובדתי של דיות הראיות, זהו מבחן נורמטיבי [...] גם חוליה זו עיקרה בשיקול דעתו של התובע, באיזון רגיש ומחושב בין שיקולים ואינטרסים שונים [...] שני היסודות האמורים – ראיות מספיקות לאישום ועניין ציבורי – הינם יסודות עצמאיים [...] כל אחד מהם חיוני לצורך קבלת החלטה על העמדה לדין." אעיר כי במקרה זה הצדדים אינם חלוקים לעניין קיומו של יסוד העניין הציבורי (ראו סעיף 1 לסיכומי התובעות). בכתב האישום יוחסה לתובעות עבירת התגרה הקבועה בסעיף 191 לחוק העונשין. סעיף זה קובע כדלהלן: "המשתתף שלא כדין בתגרה במקום ציבורי, דינו – מאסר שנה אחת". סעיף 34כד לחוק העונשין מגדיר כדלהלן: ""מקום ציבורי" – דרך, בנין, מקום או אמצעי תעבורה שיש אותה שעה לציבור זכות או רשות של גישה אליהם, בלא תנאי או בתנאי של תשלום, וכל בנין או מקום המשמש אותה שעה להתקהלות ציבורית או דתית או לבית משפט היושב בפומבי". ב־ת"פ (מחוזי ב"ש) 8024/07 מדינת ישראל נ' דסטה, פסקה 10 (פורסם במאגרים, 14.11.2007) נפסק כדלהלן: "המושג "תגרה" משמעותו "לחימה" בין בני אדם [...] ולחימה בהקשר זה משמעותה – נקיטה באלימות פיזית ממשית כלפי גופו של אדם ואין די ב"הצגת כוח" גרידא." כן ראו את שנפסק לעניין עבירת התגרה ב־ע"פ 480/76 רמתי נ' מדינת ישראל, פד"מ לא(1) 719, 726-723 (1976), כדלהלן (ההדגשה במקור – ע"ט): "חייבת הלחימה להתקיים במקום ציבורי [...] אין צורך שהלחימה תגרום (או תהיה עשויה לגרום) להפחדת הציבור [...] חייבים להוכיח לחימה (taking part in a fight), והצגת כוח (display of force) אינה מספיקה [...] השמירה על הסדר במקומות ציבוריים ומניעת הפרעות בסדר זה הן מתפקידיה של המשטרה, ועל־כן אין לבוא עמה בטרוניה כשהיא מגישה כתבי־אישום על־פי סעיף 98 בכל מקרה שעצם הקטטה במקום הציבורי אינה מוטלת בספק ואילו השאלה מי יזם את הקטטה שנויה במחלוקת [...] כלל הוא, שמי שהותקף על־ידי אחרים והסתפק בהגנה על עצמו אינו נחשב כמשתתף בקטטה "שלא כחוק" [...] אין צורך בהוכחה מיוחדת של היסוד הכלול במילים "שלא כדין" [...] כל עוד לא הוכיח אדם אשר השתתף בקטטה במקום ציבורי, שהשתתפותו היתה כדין, רשאי בית־המשפט להסיק את אי־החוקיות מעצם השתתפותו בקטטה." על רקע האמור, האם ניתן אפוא לקבוע כי הנתבעת התרשלה כלפי התובעות ביחס להגשת כתב האישום? לטעמי, התשובה שלילית. בהתאם למקובץ מעלה ועל־מנת שייקבע כי הנתבעת התרשלה, על התובעות להוכיח כי ערב הגשת כתב האישום לא היה בראיות כדי לבסס סיכוי סביר להרשעה בהשתתפות בנקיטת אלימות פיזית ממשית כלפי גופו של אחר, תוך שהן האלימות והן היות נתנאל יוזמהּ אינם שנויים במחלוקת. למעשה, אין מחלוקת בין הצדדים על קיומה של אלימות הדדית וממשית, במסגרת האירוע מושא כתב האישום (ראו סעיף 12 לסיכומי התובעת וסעיפים 23-22 לסיכומי הנתבעת). ביטוי ראייתי אובייקטיבי לכך ניתן למצוא למשל בתמונות ובדוחות הרפואיים ביחס לנתנאל (נספח יג' לתצהירי הנתבעת) וכן בתמונות ובדוחות הרפואיים ביחס לתובעות (נספח יד' לתצהירי הנתבעת). על כן גם נראה כי מנקודת מבטה הראייתית של הנתבעת בזמן אמת, יסוד ההשתתפות בנקיטת אלימות פיזית ממשית התקיים במקרה דנא ביחס לתובעות כלפי נתנאל. בכל הנוגע לסוגיית זהות יוזם האלימות, נראה כי התמונה שהצטיירה מן הראיות שעמדו לרשות הנתבעת ערב הגשת כתב האישום לא הייתה חד־משמעית, באשר להתרחשות בתוך הרכב ובאשר להתרחשות מחוצה לו גם יחד. כך, בהודעתה של שירי בתחנת משטרת ראש העין מיום 3.12.2021 בשעה 06:05 (נספח ב' לתצהירי הנתבעת) נמסר בין היתר כך (ההדגשות הוספו – ע"ט): "אני הייתי בגילופין והבחנתי שאברהם שולח לעברי ידיים אך לא זכור לי אם פגע בי פיזית ולאחר אני זוכרת שהוא הרביץ לחברתי ליאור שישבה מקדימה במושב הימני, אני מיד התערבתי והתחלתי להרביץ לו על מנת לנטרל אותו [...] הייתי ממש מעורפלת כתוצאה מהאלכוהול". גרסה שונה הוצגה מפי שירי בפני השוטרים שהגיעו לזירה בזמן אמת, עת אמרה כי נתנאל היכה אותה בתוך הרכב (סרטון מצלמת הגוף צורף כנספח ח' לתצהירי הנתבעת, מהדקה 00:40:00 ואילך). בהודעתה של ליאור בתחנת משטרת ראש העין מיום 3.12.2021 בשעה 05:40 (נספח ג' לתצהירי הנתבעת) נמסר בין היתר, ובאופן שנראה כי אינו עולה בקנה אחד עם תוכן הודעתה הראשונה הנ"ל של שירי, כך: "[נתנאל] החל להכות בחוזקה את חברתי שירי [...] בזמן שהוא מכה את שירי הוא החל להרביץ גם לי". במקביל, בהודעתה השנייה של שירי בתחנת משטרת ראש העין מיום 21.12.2021 בשעה 15:17 (נספח ד' לתצהירי הנתבעת) הוצגה גרסה שונה מגרסתה המקורית בדבר רגעי תחילת המגע, כדלהלן: "היה שלב ש[נתנאל] התקרב לי לפרצוף כאילו בא לתקוף אותי וליאור ראתה את זה ואמרה לו "לך אחורה" מאותו רגע התחיל הבלאגן, ואז הוא שלף [כך במקור – ע"ט] לליאור בוקסים לפנים". בהמשך הודעה זו, כאשר שירי נשאלה במישרין כמה שתתה במהלך החתונה שקדמה לאירוע האלימות, השיבה (באופן שגם הוא מבטא אי־הלימה ביחס לגרסתה המוקדמת לפיה נמצאה בתודעה מעורפלת) כי היא "לא זוכרת, הרבה אבל לא ברמה של עילפון אם זה השאלה. אם אני זוכרת את המקרה אז זה לא היה ברמה של את יודעת. הייתי בהיי בסבבה [...] וודקה, שלוש או ארבע צ'ייסרים וכוסות תמיד בחתונות נעלמות". כמו כן, בתשובה לשאלה "האם ליאור שתתה אלכוהול?" ידעה שירי להשיב "כן אבל לא הרבה". עוד בהמשך הודעה זו, נמסר מפי שירי כך: "יש לי הודעות שמיתר שלחה לי ואמרה לי שאנחנו פיצצנו אותו והוא פיצץ אותנו והיא מפחדת שנצא אשמות". גם בהודעתה השנייה של ליאור בתחנת משטרת ראש העין מיום 21.12.2021 בשעה 16:26 (נספח ה' לתצהירי הנתבעת) הוצגה גרסה שונה במידת מה מגרסתה המקורית לפיה שירי היא שהוכתה ראשונה, כדלהלן: "הוא התקרב לשירי עם הפנים בצורה מאוימת [...] הוא שלח לי בוקס ללסת בצד שמאל של הפנים [...] פחדתי שהוא ממשיך להרביץ לשירי". בהמשך הודעה זו, כאשר ליאור נשאלה במישרין כמה שתתה במהלך החתונה שקדמה לאירוע האלימות, השיבה (באופן שספק האם תואם את דברי שירי דלעיל) כי שתתה "ארבע כוסות של וודקה, הרמתי צ'ייסר אחד של ואן גוך ושאר הצ'ייסרים עבדתי עליהם זה היה מים". ביני לביני, במסגרת הודעתה של מיתר בתחנת משטרת ראש העין מיום 14.12.2021 בשעה 23:31 (נספח ו' לתצהירי הנתבעת) נמסר בין היתר – באופן אשר כשלעצמו מעורר קשיים ביחס לתוכן גרסאותיהן הנ"ל של שירי וליאור – כדלהלן: "הנוסעים היו שיכורים [...] [נתנאל] התחיל [ל]צעוק שהוא רוצה לעשן והתקרב עם הגוף שלו קדימה אז ליאור הרחיקה אותו עם היד שלה לאחור ואז הם התחילו לתת מכות קלות כל אחד לשני עם הידיים, הם נתנו כל אחד עם הידיים שלו ליד של השני". דברים ברוח זו נמסרו גם במסגרת הודעתה השנייה של מיתר בתחנת משטרת ראש העין מיום 17.1.2022 בשעה 08:14 (ראו נספח ז' לתצהירי הנתבעת), תוך שלשאלה "מי התחיל את המכות?" השיבה מיתר מפורשות "אני לא יודעת להגיד לך [...] היה מכות הם רבו שם פיצוצים [...] בסיטואציה עצמה כשאת נמצאת בה את לא חושבת רגע שנייה מי אשם מי התחיל מי לא התחיל". נתנאל בהודעתו בתחנת משטרת ראש העין מיום 3.12.2021 בשעה 07:40 (נספח ט' לתצהירי הנתבעת) מסר בין היתר כך: "באירוע שתיתי 3 כוסות. הרגשתי שיכור חלקית [...] אני לא זוכר איך זה התחיל אני רק זוכר שפתאום היה פיצוץ [...] אני זוכר שהחטפתי וקיבלתי מכות". בהודעתו השנייה של נתנאל בתחנת משטרת ראש העין מיום 16.1.2022 בשעה 13:37 (נספח י' לתצהירי הנתבעת) הלה מסר בין היתר, באופן שונה קמעה מגרסתו המקורית דלעיל, כי במהלך החתונה שקדמה לאירוע האלימות כמות השתייה ששתה הייתה "הרבה" וכן מסר בדבר רגעי תחילת המגע כי "פתאום האוטו נעצר ואכלתי מכות של החיים [...] הן התעצבנו עליי על הסיגריה". זאת ועוד, כאשר נתנאל נשאל לתגובתו לכך שמחומר החקירה עולה שבינו לבין ליאור היו חילופי ידיים בזמן שהוא מתקרב אליה ברכב השיב "אני לא זוכר אני רק זוכר שהרביצו לי". אשר להתרחשות מחוץ לרכב, מצב הדברים דומה. כך, בהודעתה של שירי בתחנת משטרת ראש העין מיום 3.12.2021 בשעה 06:05 (נספח ב' לתצהירי הנתבעת) נמסר בין היתר כך (ההדגשה הוספה – ע"ט): "[נתנאל] יצא מהרכב ובמקביל גם ליאור ומיתר, לאחר מכן אני יצאתי גם מהרכב, התהלכתי אחורנית לאזור האחורי של הרכב ושם הבחנתי ב[נתנאל] מרביץ מכות חזקות לליאור". בהודעתה השנייה של שירי בתחנת משטרת ראש העין מיום 21.12.2021 בשעה 15:17 (נספח ד' לתצהירי הנתבעת) הוצגה גרסה שונה קמעה מגרסתה המקורית דלעיל, כדלהלן (ההדגשה הוספה – ע"ט): "פתאום כולם יצאו מהרכב [...] יצאתי להבין מה קורה מהדלת שלי, אני רואה אותו על ליאור". בהודעתה השנייה של ליאור בתחנת משטרת ראש העין מיום 21.12.2021 בשעה 16:26 (נספח ה' לתצהירי הנתבעת) תוארה גרסה שונה בתוכנה ובאופייה מזו שהוצגה בדבריה של שירי דלעיל, כדלהלן (ההדגשות הוספו – ע"ט): "כשיצאתי הלכתי למאחורי הרכב והוא פתח את הדלת, אמרתי לו "למה אתה מרביץ" ואז הוא תפס אותי מהמותניים [...] הוא שם לי רגליים והפיל אותי לכביש כמו קונג פו פנדה הוא עשה לי, הייתי ממש באוויר". במסגרת הודעתה של מיתר בתחנת משטרת ראש העין מיום 14.12.2021 בשעה 23:31 (נספח ו' לתצהירי הנתבעת) נמסרה גרסה נוספת, שונה, כדלהלן: "יצאתי מהאוטו שלי והוצאתי [את נתנאל] מהאוטו על מנת להרחיק אותו ואז ליאור יצאה החוצה ובאה לאברהם שעמד בחוץ ואמרה לו "בא רוצה מכות, רוצה להרביץ לי" ומיד לאחר מכן ראיתי את שניהם על הרצפה [...] ואז שירי יצאה מהאוטו וקפצה על [נתנאל]". נתנאל בהודעתו בתחנת משטרת ראש העין מיום 3.12.2021 בשעה 07:40 (נספח ט' לתצהירי הנתבעת) מסר בין היתר כך: "יצאתי החוצה [...] היה סביבי מלא בחורות לא זוכר מי היה שם בכלל אני זוכר שהחטפתי וקיבלתי מכות". במקביל, בהודעתו השנייה של נתנאל בתחנת משטרת ראש העין מיום 16.1.2022 בשעה 13:37 (נספח י' לתצהירי הנתבעת) הלה מסר, בין היתר, באופן שאינו מתיישב עם דברי מיתר דלעיל, כי הוא "לא יודע" מה מיתר עשתה בזמן שהוכה וכי הוא "לא בטוח ש[מיתר] הפרידה או משהו אולי בסוף היא הפרידה". אף מתמלול השיחות למוקד 100 (ראו נספח א' לתצהירי הנתבעת) נראה לכאורה כי הייתה בוקה ומבולקה מחוץ לרכב תוך שהצדדים מתקוטטים ביניהם קשות, באופן שאף נתמך בדבריו של סודמי בהודעתו בתחנת משטרת ראש העין מיום 20.1.2022 בשעה 17:31 (ראו נספח יב' לתצהירי הנתבעת). לפיכך נראה כי מהראיות שעמדו לרשות הנתבעת ערב הגשת כתב האישום לא עולה תמונה שיש בה כדי להצביע באופן חד־משמעי על נתנאל כמי שנקט בראשונה בהתנהגות אלימה בתוך הרכב או מחוצה לו. זאת ועוד, נראה לכאורה כי התובעות עצמן נטלו חלק משמעותי בהתנהגות האלימה, באופן שמעלה ספק אם ניתן לקבוע כי פעלו מתוך הגנה עצמית. ראו לעניין זה למשל מתוך תמלול השיחות למוקד 100 (נספח א' לתצהירי הנתבעת), כדלהלן: "מודיעה: [...] חרא אתה מרים ידיים על בחורות מוקדנית: ליאור לא להתעמת איתו לא לצעוק עליו ליאור לא להתעמת איתו לא לצעוק עליו מודיעה: (נשמעות צעקות ברקע "אני אשבור לו את הפרצוף")". כן ראו מתוך דברי סודמי בהודעתו הנ"ל ביחס לנתנאל, כדלהלן: "ראיתי אותו שבור, פתוח, הוא כזה גמור הולך כאילו מפוצץ". עוד אציין, כי בית המשפט התייחס לתגובתן של התובעות במסגרת הכרעת הדין, והדברים מדברים בעד עצמם. עניין לנו, בעיקרם של דברים, בקבוצת צעירים שתויים אשר במהלך נסיעה משותפת בכלי רכב בשעת לילה מאוחרת התגלע ביניהם ויכוח סביב עישון שהידרדר לכדי התפרצות קטטה אלימה, כאשר עובר למועד הגשת כתב האישום לא היה תיעוד אובייקטיבי (דוגמת מצלמת דרך בכלי הרכב) ולצד זאת התגלעו סתירות והבדלי גרסאות כאלה ואחרים בהודעותיהם של מי מהמעורבים. אף מקובלים עליי דברי עו"ד עמרני בעדותה לפיהם "תמיד, תמיד, כשבוחנים תיק, אני בוחנת אותו תמיד. בוחנת את הראיות שיש לי לתמוך בעדות כזו, ראיות שיש לי לתמוך בעדות אחרת, אין לי שום עניין, אין לי שום היכרות, לא עם התובעות, לא עם הצד השני, אני מסתכלת ראיות [...] כשבחנתי את התיק, עדותה של מיתר הייתה בעיניי עדות שאני יכולה להסתמך עליה, כי עדותה נתמכת בראיות חיצוניות, כשמנגד אני העמדתי בשיקולים או על כף המאזניים נקרא לזה, את העדויות הן שלהן והן של הצד השני של התגרה" (ראו עמוד 84, שורות 20-17 ועמוד 86, שורות 24-21 לפרוטוקול), ובמכלול נסיבות העניין איני סבור כי עובר להגשת כתב האישום לא שקלה משטרת ישראל כדבעי את מהלכיה. כן ראו בהקשר זה מתוך דברי עו"ד פרידמן־מנור בעדותה, כדלהלן: "אם אני לא יודעת מי תקף ומי התגונן, אני הולכת על תגרה". [עמוד 143, שורה 6 לפרוטוקול] אשר על כן ועל־שום אי־הבהירות בזמן אמת באשר להיותו של נתנאל יוזמהּ של ההתנהגות האלימה ואף נוכח התנהלותן האמורה של התובעות עצמן, הרי שבהתאם לכל האמור מעלה – כמו גם בראי דברי המלומד י' קדמי ז"ל בספרו על הדין בפלילים (1995) בעמוד 1266 ולפיהם "תגרה מבטאת, איפוא, מצב של תקיפה הדדית [...] מקום שלא ניתן לקבוע, ללא בירור משפטי, מי הוא התוקף ומיהו הקורבן- אם משום שלא נקט כלל כוח פיסי מצדו ואם משום שהתגונן בלבד- יבוא אישום בעבירה זו במקום אישום בתקיפה" – מצאתי כי בנסיבות ענייננו הנתבעת פעלה כרשות תביעה סבירה עת הגישה את כתב האישום בגין עבירת התגרה כנגד התובעות (זאת לצד העמדת נתנאל לדין בהליך נפרד שבמסגרתו אף הודה והורשע בעבירת התגרה כאמור), ואין לקבל את טענת התובעות לפיה "לא היה כל סיכוי, וודאי לא סיכוי סביר, להרשעת [התובעות]" (סעיף 2 לכתב התביעה). התובעות תלו את יהבן בהקלטה אשר תיעדה לטענתן כאמור שיחת טלפון בין סופי לבין מיתר סמוך לאחר קרות אירוע האלימות. לא מצאתי כי יש בהקלטה כדי לסייע לתובעות. ראשית, אף לשיטת התובעות ההקלטה נשלחה ב־וואטסאפ לעו"ד לן בחודש מרץ 2023 קרי למעלה מ-3 חודשים לאחר הגשת כתב האישום (ראו נספח 4 למוצגי התובעות). כלומר, על פני הדברים היא אינה רלוונטית בשלב ההחלטה להגיש את כתב האישום. שנית, איני סבור כי בהקלטה מגולם חידוש ביחס לתשתית הראייתית הכוללת שנמצאה בידי התביעה במועד הרלוונטי, לא כל שכן חידוש שיש בו כדי להשפיע על עצם ההחלטה להגיש את כתב האישום כנגד התובעות וזאת אף לשיטת התובעות בשים לב לכך שמעיון בתמלול ההקלטה (שכשלעצמו נערך שלא בידי מומחה כנדרש) כלל לא ניתן ללמוד מחילופי הדברים שבין צדדי השיחה מי החל בהתנהגות האלימה (ראו נספח 3 למוצגי התובעות). מכאן שיש לדחות את התביעה במישור הנוגע לטענות התובעות באשר לעצם הגשת כתב האישום. ההחלטה שלא לחזור מהאישום סעיף 93 לחסד"פ קובע כדלהלן: "תובע רשאי, בכל עת שלאחר תחילת המשפט, לחזור בו מאישום שבכתב האישום, נגד נאשם אחד או יותר; אולם לא יעשה כן אם הודה הנאשם, בין בכתב [...] ובין בתשובתו לאישום, בעובדות שיש בהן כדי להרשיעו באותו אישום; לא היה בעובדות שהודה בהן כדי הרשעתו, רשאי התובע לחזור בו מן האישום ברשות בית המשפט". הוראה משלימה בהקשר זה, אשר עניינה בהסכמת הצדדים לביטולו של אישום, קבועה בסעיף 94(ב) לחסד"פ, כדלהלן: "בהסכמת התובע והנאשם רשאי בית המשפט לבטל אישום, בכל עת עד להכרעת הדין, ודין הביטול יהיה כדין ביטול לפני תשובת הנאשם." לעניין חזרה מאישום נפסק בפרשת סעד כי המדובר ב"עניין שבעיקרו נתון לשיקול הדעת הנרחב של הפרקליטות, במסגרת ההחלטה אם יש ברשותה די ראיות לניהול ההליך" (שם, בפסקה 59 לפסק הדין של כב' השופט (כתוארו אז) נ' סולברג). זאת ועוד, כפי שנפסק, "אם קיימות ראיות המבססות סיכוי סביר להרשעה, אך קיימים גם קשיים ראייתיים העשויים להוביל לזיכוי, מסור בידי התביעה שיקול דעת רחב אם למצות את ההליך בבית המשפט עד תומו" (בג"ץ 625/18 בונדרנקו נ' מדינת ישראל, פסקה 20 לפסק הדין של כב' השופט מ' מזוז (פורסם במאגרים, 5.7.2018)). על רקע האמור, האם ניתן אפוא לקבוע כי הנתבעת התרשלה כלפי התובעות ביחס להחלטה שלא לחזור מהאישום? לטעמי, אף כאן יש להשיב בשלילה. המועדים שבהם הציע בית המשפט לחזור מהאישום היו בראשית חודש יוני 2023 עת תמה פרשת התביעה (להלן: "ההצעה הראשונה") וכן לאחר מכן בעיצומה של פרשת ההגנה בעת שהייתה חקירת התובעות בחקירה נגדית קרובה להשלמתה (להלן: "ההצעה השנייה"). הצעות אלה הועברו להחלטתה של עו"ד פרידמן־מנור (ראו סעיף 6 לתצהירה של עו"ד פרידמן־מנור וסעיף 27 לתצהירה של עו"ד עמרני). עו"ד פרידמן־מנור הסבירה בסעיפים 9-8 לתצהירה ממה נבעה ההחלטה שלא לחזור מהאישום סביב מועד ההצעה הראשונה באופן הבא: "מהערות בית המשפט שנמסרו לתובעת שניהלה את התיק עולה, כי בית המשפט לא התרשם לטובה מעדותה של מיתר שהייתה אמורה לספק את העדות האובייקטיבית בתיק של מי שלא הייתה מעורבת באירוע, ועל כן המליץ לחזור מכתב האישום [...] כתב האישום מייחס לנאשמות תגרה אשר במסגרתה נגרמו לנתנאל חבלות, בין היתר, חשד לשבר בכף ידו אשר גובסה. חבלות אלו, סביר כי לא באו יש מאין. נוכח זאת, ולאחר עיון בתיק, סברתי כי לכל הפחות יש להביא לפני בית המשפט את עדות הנאשמות בפרשת ההגנה וחקירה נגדית, בין היתר, כדי לעמתן עם עניין החבלות, וכן להביא לפני בית המשפט את גרסת הנאשמות אשר לשיטתנו, לכל הפחות, לא הייתה קוהרנטיות מאחר שסתרו אחת את השנייה, וגם כל אחת בעדותה סתרה את עצמה." ראו דברי עו"ד פרידמן־מנור בעדותה, כדלהלן: "חן פנתה אליי, הציגה לי את המארג הראייתי בתיק, שכולל את העדות של מיתר, שכוללת את העדות של עוד עד הראייה שנכח במקום, שכוללת את החבלות, שכוללת את האמרות הנאשמות, שכוללת את כל המארג הזה, ואנחנו סברנו שלאור כל הדברים האלה, צריך להמשיך עם התיק". [עמוד 131, שורה 40 עד עמוד 132, שורה 3 לפרוטוקול] דברים אלה מקובלים עליי. איני רואה כל טעם לפגם ברצונה של רשות התביעה להישען על סתירות ואי־התאמות בגרסאותיהן של התובעות, כפי שהוצגו לעיל, במטרה לנסות ולעמוד בנטל ההוכחה הרובץ עליה להוכחת אשמתן של התובעות בפני בית המשפט שדן בעניינן, חלף הסתפקות בעדי התביעה גרידא. זאת, בהתאם להלכה הפסוקה כאמור, אף ככל שגרסתה של מיתר לא הייתה חפה מקשיים בעיניו של בית המשפט. בכל הנוגע לשיקול דעתה של עו"ד פרידמן־מנור בקשר עם ההחלטה שלא לחזור מהאישום סביב מועד ההצעה השנייה, כך הוסבר על־ידיה בסעיפים 11-10 לתצהירה: "סברתי בזמן אמת שיש מקום להמשיך, ולסיים את פרשת ההגנה והסיכומים, ולהביא את ההכרעה לפתחו של בית המשפט, וככל שבית המשפט יבחר לזכות נבחן אם יש מקום להגיש ערעור על ההחלטה [...] ייתכן שסברתי כי ניתן יהיה לשכנע את בית המשפט במסגרת הסיכומים, כי התביעה עמדה בנטל הראייתי הראוי בכך שהביאה את עדותה של מיתר, שלא הפריזה בתיאוריה ולא העלילה על הנאשמות ולא גוננה על נתנאל, וסיפקה הסברים שלדעת התביעה, הניחו את הדעת לביצוע עבירה של התגרה. זאת בצירוף לעדותו של אליהו סודמי שהעיד כי שמע את שירי מאיימת על נתנאל, בצירוף לאמרת קורבן אלימות של נתנאל בפני העד ותיאורו הפיזי של נתנאל [...] לכל אלו מצטרפות עדויות הנאשמות במשטרה ובפרשת ההגנה, שלא ניתן היה לתת אמון בגרסאותיהן. הנאשמות סתרו האחת את השנייה, ולדעת המאשימה לא עמדו בנטל החוסה תחת סייג ההגנה העצמית." אף בדברים אלה לא מצאתי דופי. רצונה של הקטגוריה למצות את ההליך הפלילי, על־יסוד הצגה כוללת של הראיות הרלוונטיות לרבות חקירת התובעות על דוכן העדים במלואה, היה לגיטימי וסביר בהחלט בנסיבות העניין כחלק מהפררוגטיבה הרחבה הנתונה לה בעניין זה. ודוק: איני סבור כי מדובר היה במצב שבו "עם שמיעת הראיות בתיק, תזת התביעה קרסה לנגד עיניה" כטענת התובעות (סעיף 48 לכתב התביעה), ולו בשל כך שעיון בפרוטוקול פרשת התביעה בהליך הפלילי (נספח 5 למוצגי התובעות) מעלה כי בחקירתה הראשית מיתר לא סטתה מגרסתה כפי שהוצגה בהודעתה בתחנת משטרת ראש העין מיום 14.12.2021 בשעה 23:31, ואף בחקירתה הנגדית נטען באופן המשרת את עמדת התביעה במישרין כי "ברגע שהיא הזיזה אותו אחורה הם התחילו להתקוטט עם הידיים" (ראו שם, בעמוד 20). אף לא למותר לציין בהקשר זה כי פרוטוקול פרשת ההגנה לא צורף למוצגי התובעות, וגם לעניין זה דומה כי טעמי התובעות עימן. נוסף על האמור, סבורני כי אף בהקשר זה אין בהקלטה כדי לסייע לתובעות. כך וביחס להתנהלות ההליך הפלילי גופא, נראה כי קיים ספק ממשי שמא מדובר בחומר שהוגש כדין שכן עולה כי בית המשפט בהליך הפלילי איפשר לתובעות בהחלטתו מיום 26.9.2023 להגיש את ההקלטה כראייה אך הדבר לא נעשה (ראו הכרעת הדין שצורפה כנספח 19 למוצגי התובעות וכן ראו סעיף 108 לחסד"פ), כשלטענת סופי בעדותה ההקלטה לא נמסרה על ידיה בתחנת משטרה מפני שלדבריה "לא זכרתי שיש לי הקלטה" (עמוד 9, שורות 7-4 לפרוטוקול). כמו כן, אמנם אין מחלוקת על כי ההקלטה (נספח 2 למוצגי התובעות) הושמעה באחד מן הדיונים באולם בית המשפט בגדרי ההליך הפלילי, ואמנם לא הועלתה טענה בנוגע לאותנטיות ההקלטה, אך מצאתי כי היכולת להבין על־פיה במה דברים אמורים לאשורם הינה נמוכה מאוד וספק האם מתקיים בעניינה המבחן הטכני שלפיו "ההקלטה משקפת נכונה את אשר יכול היה להיקלט" (ת"פ (מחוזי ת"א) 40999-01-21 מדינת ישראל נ' בנימין, פסקה 49 (פורסם במאגרים, 20.7.2022). ראו עוד לעניין זה הכרעת הדין שצורפה כנספח 19 למוצגי התובעות אשר כללה התייחסותו של בית המשפט לנושא זה. עוד אוסיף, בשים לב לכך שממילא כפי שנפסק "שעה שהצעת בית המשפט נדחתה, יש לפסוק [...] כאילו הצעה זו לא נולדה מעולם. בית המשפט אינו מחויב בהצעה אשר אחד הצדדים דחה" (ע"פ 1204/23 מדינת ישראל נ' שטטמן, פסקה 5 לפסק הדין של כב' השופט י' אלרון (פורסם במאגרים, 30.10.2025)), כי לא מצאתי כי בעצם זיכוין של התובעות בסופו של יום מחמת הספק יש כדי להשליך על בחינת התנהלות הנתבעת בתגובה להצעותיו של בית המשפט בגדרי ההליך הפלילי טרם הכריע את שהכריע, ותוך שבית משפט זה אינו מהרהר אחר הדברים לגופם. חיזוק לדבריי לעיל ניתן למצוא אף בכך שבמסגרת ההליך הפלילי התובעות נמנעו מלהעלות טענת 'אין להשיב לאשמה' בתום פרשת התביעה מכוח סעיף 158 לחסד"פ (סעיף 52 לכתב התביעה וכן סעיף 18 לסיכומי הנתבעת, הגם שהסנגור שקל בדיון באם להעלות טענה זאת בדיון שהתקיים במסגרת ההליך הפלילי ביום 11.6.2023), וחזקה כי היו טעמיהן עימן אף בנושא זה. אשר על־כן הריני קובע כי הנתבעת לא התרשלה כלפי התובעות גם ביחס להחלטה שלא לחזור מהאישום. הנתבעת פעלה אפוא כפי שרשות תביעה סבירה הייתה פועלת בנסיבות המקרה דנא נוכח חומרי הראיות שהיו מונחים לפניה בזמנים הרלוונטיים. לפיכך לא מצאתי לבחון את יסודות הנזק והקשר הסיבתי (וראו ת"א (מחוזי מר') 34486-03-14 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 108-107 (פורסם במאגרים, 8.4.2018) ("אין מקום לקבוע כי המדינה התרשלה [...] מתייתר הצורך לבחון את הנזקים הנטענים על ידי התובעים [...] ואת הקשר הסיבתי בינם לבין ההתרשלות שנטענה")). להשלמת התמונה אציין כי אכן כטענת הנתבעת (סעיף 5 לסיכומי הנתבעת), הכרעת הדין בהיותה מזכה אינה מהווה ראייה קבילה בעלת משקל להוכחת טענות התובעות בראי סעיף 42א לפקודת הראיות (וראו לעניין זה למשל: בע"מ 6988/20 פלונית נ' פלוני, פסקה 5 (פורסם במאגרים, 6.1.2021)), ובהתאם אין באפשרות התובעות לנסות ולהיבנות מקביעות שבהכרעת הדין. עוד אציין כי בשולי כתב התביעה, נטען כי התקיימה בענייננו עוולה חוקתית כלפי התובעות, אך טענה זו נעדרה מסיכומי התובעות ולפיכך מצאתי לראותה כטענה שנזנחה, ובפרט משההלכה הפסוקה קובעת כי "אין מקום לחייב את המדינה בתשלום פיצויים מכוח עוולה חוקתית במקרים בהם קיים הסדר חקיקתי או מינהלי המעניק לניזוק סעד סביר ואפקטיבי בגין נזקיו" (רע"א 2015/20 פלוני נ' מדינת ישראל משרד הבריאות, פסקה 13 (פורסם במאגרים, 25.10.2020)). לפני סיום אכן, "לא אמרנו – אף לא נאמר – כי זיכוי טכני או זיכוי מן הספק יביאו בהכרח לשלילת שיפוי או פיצוי מנאשם" (עניין דבש, בעמוד 111 לפסק דינו של כב' השופט (כתוארו אז) מ' חשין). בה בעת, "גם לא נאמר כי זיכוי "מוחלט" יביא מעצמו לפסיקת שיפוי או פיצוי [...] גם הזיכוי גם הנסיבות שיקולים שלעניין הם לבחינתו של בית־המשפט אם יורה או אם לא יורה על תשלום פיצוי" (שם). ב־ע"פ 5851/19 מדינת ישראל נ' אברג'ל, פסקה 15 (פורסם במאגרים, 2.2.2020) כדלהלן: "לעיתים עלול שיקול הדעת הראשוני של התביעה להתברר בדיעבד, לאחר שלב הבירור המשפטי, כשגוי. כמו כן, במקרים נוספים עלולות לחול התפתחויות ראייתיות בשלב המשפט המשנות את התמונה הראייתית שהייתה ידועה בפתיחת ההליך. ישנם גם מקרים שבהם עשוי בית המשפט להגיע למסקנה שונה מזו של התביעה באשר למסקנה המתבקשת ממכלול הראיות. ואולם, בכל המקרים האמורים לא יהיה בזיכוי הנאשם כשלעצמו כדי להצביע על כך שההחלטה להעמידו לדין מלכתחילה הייתה בלתי סבירה, בהינתן שבטרם קבלת ההחלטה נשקלו שיקולים עניינים ונערכה בדיקה קפדנית, מקיפה ומקצועית של חומר הראיות". ברוח זו, ב־רע"א 5343/23 שילוני נ' משטרת ישראל מחוז המרכז תחנת משטרת פתח תקווה, פסקה 11 (פורסם במאגרים, 28.1.2024) נפסק כי בדין יסודה של הקביעה ולפיה "[...] לא כל טעות בשיקול דעתה של המשטרה, עולה לכדי רשלנות". וראו לעניין זה גם פרשת סעד, בפסקה 53 לפסק הדין של כב' השופט (כתוארו אז) נ' סולברג. במקביל, ב־ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' וייס, פ"ד נח(5) 167, 181 (2004) נפסק כדלהלן: "יש להישמר מפני ״הצפה״ של המערכת המשפטית בתביעות אזרחיות כלפי המשטרה, שיביאו לדלדול נוסף של משאביה המצומצמים. תביעות אלה אף עלולות להביא לעיוות שיקול־הדעת המשטרתי כך שיינתנו משקל רב מדי לאחריות הנזיקית [...] ומשקל מועט מדי לתועלת החברתית של פעילויותיה." ההבנה לליבן של התובעות אשר הועמדו לדין ואשר הנתבעת לא חזרה בה במעלה הדרך מהאישום שיוחס להן, הגם שההליך הפלילי כנגדן נסתיים בסופו של דבר בזיכוי – שרירה וקיימת. עם זאת, במישור המשפטי אין מקום להעניק להן את מבוקשן. התוצאה התביעה נדחית. נוכח סכום התביעה ולאור התוצאה אליה הגעתי, כמו גם בראי התנהלותן הדיונית של התובעות (ראו למשל החלטתי מיום 4.12.2025), ובהתאם לתקנה 153 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אני מורה כי התובעות תישאנה יחד ולחוד בהוצאות הנתבעת בסך כולל של 20,000 ₪. ככל שהסכום האמור לא ישולם תוך 30 יום מהיום, יתווספו לו דמי פיגורים מהיום ועד התשלום בפועל. המזכירות תדוור את פסק הדין לבאי־כוח הצדדים.