ת"פ 23656-12-22 ת"פ 23656-12-22

מיום 19/7/26). לשלמות התמונה יצוין כי הנאשם נמצא מתאים לביצוע עבודות שירות. תסקיר שירות המבחן מתסקיר שירות המבחן, אשר הוגש בעניינו של הנאשם ביום 8/9/26, עולה כי הנאשם כבן 23, גרוש מהמתלוננת וללא ילדים. כיום, הנאשם ללא מקום מגורים קבוע וללא מסגרת תעסוקתית יציבה. הנאשם יליד מרוקו, ובשנת 2021 הגיע בגפו לישראל, אך עד כה טרם הסדיר את מעמדו האזרחי. הנאשם הוא הבכור מבין תשעת ילדי משפחתו, ותיאר קשרים קרובים עם בני משפחתו ותחושת אחריות כלפיהם, בפרט כלפי אחותו המתמודדת לדבריו עם מחלה, לה הוא מסייע ככל יכולתו. לדבריו של הנאשם, לאורך תקופת עבודתו בעבודות מזדמנות צבר חובות משמעותיים למוסדות שונים ולגורמים פרטיים, ומצוי בהליכי הוצאה לפועל, כאשר מצבו הכלכלי מהווה גורם לחץ מתמשך. לטענת הנאשם, הוא סובל מאסתמה אך אינו מצוי במעקב רפואי, ומאז פירוק נישואיו מהמתלוננת מתמודד עם התקפי חרדה, קשיי שינה, קוצר נשימה, מחשבות טורדניות ושחזורים. לדבריו, הופנה לקבלת טיפול רגשי אך לא השתלב בו. אשר לקשריו הזוגיים, הנאשם מסר כי הכיר את נפגעת העבירה בגיל 18, בעת ששהתה בחופש במרוקו. בראשית הקשר, חווה את מערכת היחסים כקרובה ומשמעותית, היה קשור אליה באופן אינטנסיבי, תוך שתפס את עצמו כמי שמגן עליה ומסייע לה להתמודד עם קשייה. בהמשך, חלה הידרדרות ביחסים על רקע מעורבות בני משפחתה, מחלוקות כלכליות ומשברים, אשר הובילו לגירושיהם. הנאשם מסר כי טרם התאושש ממשבר פירוק הנישואין, וכי עד היום עסוק במחשבות סביב הקשר והאופן בו הסתיים. עם זאת, הנאשם מסר כי ניהל מערכת יחסים נוספת, שארכה כחצי שנה, כאשר גם ביחס לקשר זה חווה פגיעה על רקע חווייתו את התנהלות בת זוגו ומשפחתה. בהתייחסו לעבירות בהן הורשע, הנאשם שלל את עובדות כתב האישום וטען כי מדובר בתלונות שווא, אשר הוגשו על רקע סכסוך כלכלי והליכי גירושין. לדבריו, מעולם לא נהג באלימות מכל סוג כלפי המתלוננת, כשלטענתו היא זו שנהגה כלפיו באלימות פיזית ומילולית. כמו כן, הנאשם שלל קושי בשליטה בכעסיו או נטייה להתנהגות אלימה, אך ציין כי במהלך הקשר היו עימותים מילוליים. בשיחה עם נפגעת העבירה, תיארה מערכת יחסים זוגית שבתחילתה נחוותה על ידה כחיובית, אולם בהמשך התאפיינה בקנאה, שליטה, בידוד חברתי, איומים, אלימות מילולית, רוחנית, כלכלית, פיזית ואף מינית. בשל תחושת הסכנה והפחד שחוותה, נאלצה לתכנן את עזיבתה ובהמשך לפנות למשטרה. המתלוננת תיארה כי כיום יש בינה לבין הנאשם נתק מוחלט, אך היא עדיין מתמודדת עם השלכות רגשיות בעקבות תחושת הסכנה שחוותה. שירות המבחן התרשם כי הנאשם ממוקד בעיקר בחוויות הפגיעה האישית שחווה והמחירים שנאלץ לשלם, ומתקשה להתבונן באופן ביקורתי ומעמיק על חלקו בדינמיקה הזוגית. כמו כן, הנאשם נמצא בעמדה הגנתית ביחס לעבירות, המאופיינת בהכחשה ובהשלכת אחריות על המתלוננת, תוך קושי לזהות חלקים תוקפניים או פוגעניים בהתנהלותו. השירות מעריך כי הפער בין גרסת המתלוננת לגרסת הנאשם, לצד היעדר הכרה בחלקיו הפוגעניים, מצביעים על קושי לבחון באופן ביקורתי את דפוסיו, קושי באמפתיה ונטייה לצמצם את השלכות התנהלותו. בהיעדר הכרה בנזקקות טיפולית, הנאשם לא ביטא מוטיבציה להשתלב בתהליך טיפולי בתחום האלימות. בסיכום האבחון, השירות מנה גורמי סיכון רבים לעבריינות חוזרת, לצד גורמי סיכון לעבריינות. בהערכת המסוכנות, העריך שירות המבחן שרמת המסוכנות של הנאשם לחזרתיות בביצוע עבירות אלימות זוגית "הינה בינונית-גבוהה, כאשר ללא התערבות טיפולית קיימים משתנים קריטיים למסוכנות מיידית". בסופו של התסקיר, בשים לב לרמת המסוכנות הנשקפת מהנאשם, כמו גם הפער המשמעותי בין התייחסותו לעבירות לתמונה שעלתה במסגרת האבחון, השירות התרשם כי בשלב זה קיים קושי משמעותי ביכולתו של הנאשם להתבונן באופן ביקורתי על התנהלותו ולזהות דפוסים תוקפניים ופוגעניים. בהיעדר הכרה בנזקקות טיפולית, השירות ציין כי אין בידו לבוא בהמלצה שיקומית בעניינו, אשר יהיה בו כדי להפחית את הסיכון להישנות התנהגות פוגעת. לשלמות התמונה יצוין, כי בסוף התסקיר השירות התרשם כי הנאשם זקוק להערכה פסיכיאטרית כדי לבחון את מצבו הנפשי ואת צרכיו הטיפוליים, וביקש את סיוע בית המשפט להפנותו לפסיכיאטר המחוזי, וזאת בהמשך לדיווחו של הנאשם בדבר היעדר נגישות לשירותי בריאות לאור מעמדו האזרחי. בהחלטתי מיום 23/9/26 דחיתי בקשה זו, ולא אחזור על הדברים. ראיות לעונש מטעם המאשימה לא הוגשו ראיות לעניין העונש. מטעם ההגנה העידה כעדת אופי אימו של הנאשם, גב' שרה אביטבול. כמו כן, הוגשו כראיות לעונש המוצגים המסומנים נ/11-8. אימו של הנאשם העידה בבית המשפט ביום 23/9/26. בעדותה, העידה באריכות כי המשפחה הגיעה לארץ בסוף שנת 2021, והיא נמצאת עם תשעה ילדים בלי בעלה בארץ, שנמצא בנתק מסוים מהילדים. לדבריה, הנאשם הוא הבכור מבין ילדיה, וכי יש לה ילדה בת 8 שנולדה עם לימפנגיומה, והיא עוברת הזרקות וכימותרפיה כל חודשיים-שלושה בהתאם להנחיית רופא. לדבריה, הם "קורסים" וחיים בתנאי הישרדות, כאשר ההוצאות עבור הילדה הן גדולות מאוד. אימו של הנאשם מסרה כי היא מכבדת את החלטת בית המשפט ומבקשת שבית המשפט יתחשב בהם "לפנים משורת הדין", כיוון שהנאשם הוא היחיד עם רישיון בבית, כשהיא לא נוהגת. עוד העידה כי הנאשם מסייע כלכלית ובקניות. ממוצג נ/8 עולה כי מדובר בסיכום אשפוז מבית החולים "שערי צדק", מיום 15/9/26. מסיכום האשפוז עולה כי אחותו של הנאשם עברה ניתוח אנגיו-טיפולי של מלפורמציה וסקולרית ושוחררה. עוד עולה כי אינה נוטלת תרופות. ממוצג נ/9 עולה כי מדובר בקבלה עבור האשפוז והניתוח בבית החולים, בסכום של 49,225 ₪. מוצג נ/10 הוא תמונה של אחותו של הנאשם, שנראה כי צולמה בעת היותה תינוקת כבת שנה, ובה ניתן לראות נפיחות בלחייה השמאלית. מוצג נ/11 הוא מכתב מיום 22/9/26, החתום בידי הרב אברהם אסולין, ראש מרכז רוחני "תפארת מיכאל" בעיר לוד. במכתב מתואר הנאשם כ"עמוד התווך" של המרכז הרוחני "תפארת מיכאל", וכמי שמקבל בסבר פנים יפות את הזקנים והצעירים של המרכז, מקדיש מזמנו לשמוע אותם, מתייחס אליהם "בגובה העיניים", ונותן להם כוחות של תקווה ועידוד, ללא תמורה מצידו. טיעוני הצדדים לעונש התובעת המלומדת, בטיעוניה לעונש, הפנתה לעובדות כתב האישום המתוקן בהן הורשע הנאשם, לכך שמדובר באירוע "מתגלגל" ובמספר מקרי תקיפה "משפילים ומכוערים" שהתרחשו במערכת זוגית סגורה ובביתם של המתלוננת והנאשם, מקום אשר אמור להיות בטוח עבורה. במקום זאת, הייתה המתלוננת חסרת אונים ונתונה לחסדיו של הנאשם. התובעת הפנתה לערכים החברתיים המוגנים שנפגעו כתוצאה ממעשיו של הנאשם, לפוטנציאל הנזק הרב שלא התממש אלא "בנס", ועתרה לקבוע מתחם עונש הולם הנע בין 14 חודשי מאסר בפועל לבין 28 חודשי מאסר בפועל, והפנתה לפסיקה. אשר למיקום עונשו של הנאשם בגדרי המתחם, התובעת הפנתה לכך שהנאשם נעדר עבר פלילי, ניהל הליך הוכחות ולא חסך בזמן שיפוטי. עוד הפנתה לכך שהוגש בעניינו של הנאשם תסקיר שלילי, ממנו עולה כי הנאשם מתקשה להתבונן באופן ביקורתי ומעמיק על חלקו בדינמיקה הזוגית. לפיכך, עתרה למקם את עונשו של הנאשם במרכז המתחם לו עתרה, ולהשית עליו 17 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי, התחייבות ופיצוי למתלוננת. לאחר שבית המשפט ביקש שהמאשימה תבהיר את עמדתה בנוגע למיקום עונשו של הנאשם במרכז המתחם (שכן מרכז המתחם לו עתרה אינו 17 חודשי מאסר בפועל), הבהירה המאשימה כי כוונתה הייתה למיקום עונשו של הנאשם במרכז השליש התחתון של המתחם (הבהרה מיום 20/10/26). הסניגור המלומד, בטיעוניו לעונש, טען כי על בית המשפט, עת הוא קובע את מתחם העונש ההולם עצמו, להתחשב במעשיו של הנאשם ובנסיבותיו האישיות. הסניגור טען כי על בית המשפט לקבוע מתחם עונש הולם אחד לגבי כלל האירועים בהם הורשע הנאשם, הפנה לערכים החברתיים המוגנים שנפגעו אך טען כי לא מדובר במידת פגיעה ברף הגבוה, כטענת המאשימה. לדבריו, לא דובר באלימות עם מכשירים, חפצים או כזו שלוותה באיומים, והחבלה שנגרמה למתלוננת מאירוע הנשיכה היא "חבלה ברף הנמוך". עוד נטען, כי לא ניתן לייחס לנאשם תכנון, כי מדובר באירועים ספונטניים על רקע ויכוחים שונים, וכי הנזק שנגרם בפועל הוא המטומה בלבד, ללא מעשי אכזריות, אלימות או התעללות. לעניין זה, נטען כי המתלוננת תיארה את אירועי האלימות הנוספים בכך שהנאשם היה מחבק אותה בחוזקה ושם לה יד על הפה, כך ש"מדובר בתקיפות מינוריות ומצויות ברף הנמוך ביותר של תקיפה סתם". לפיכך, ולאחר שהפנה לפסיקה, טען הסניגור המלומד לקבוע מתחם עונש הולם הנע בין של"צ לבין 9 חודשי מאסר שיכול וירוצו בעבודות שירות. אשר למיקום עונשו של הנאשם בגדרי המתחם, הסניגור הפנה לכך שהנאשם נעדר עבר פלילי, שהה במעצר 10 ימים, בעברו ניסיון התאבדות, וכן הפנה לפגיעה של העונש בנאשם ובמשפחתו. לעניין זה, הפנה הסניגור לעדות אימו של הנאשם ולמסמכים שהוגשו באמצעותה, לכך שהנאשם עוזר למשפחה ולאחותו החולה בכך שהוא היחיד עם רישיון נהיגה, ולכן שליחתו למאסר תהווה פגיעה ממשית בו ובמשפחתו. עוד הפנה להתרשמות שירות המבחן ממצבו הנפשי, לכך שהוא מצוי בחרדות, קשיי נשימה ומחשבות טורדניות. כמו כן, הסניגור הפנה למוצג נ/11 וטען כי יש לקחת בחשבון את תרומתו של הנאשם לחברה, כעולה ממכתבו של הרב; את נסיבות חייו הקשות; ואת חלוף הזמן הרב. לבסוף, הפנה הסניגור המלומד לדו"ח ועדת דורנר ולנזק שעשוי להיגרם לנאשם משליחתו למאסר קצר, טען כי הערכת המסוכנות נגזרת מאי-קבלת האחריות, וכי בכל מקרה שליחתו לעונש מאסר בפועל לא תפחית את מסוכנותו. לפיכך, עתר להטיל על הנאשם מאסר בדרך של עבודות שירות. הנאשם, בדברו האחרון, טען כי הרבה ממה שנאמר עליו "לא היה. סתם חושדים בי וזה לא היה. זה השפיע עליי המון. ראיתי המון דברים. הקול שלי לא נשמע". לשלמות התמונה יצוין כי לאחר הטיעונים לעונש הגישה ההגנה פסיקה נוספת לעניין העונש, והמאשימה הגישה את התייחסותה. דיון והכרעה מתחם העונש ההולם מספר מעשים – אירוע אחד הנאשם שלפניי הורשע בשלושה מקרים ספציפיים שבהם תקף באלימות את המתלוננת, אישתו באותה העת: אירוע הנשיכה, אירוע גזירת השיער ואירוע האגרוף. אירוע הנשיכה ואירוע גזירת השיער התרחשו בתוך תקופה של כשלושה חודשים, כאשר אירוע האגרוף התרחש בחודשי הקיץ של שנת 2022. כמו כן, הנאשם הורשע באירועי התקיפה הנוספים, אשר התרחשו במספר מועדים שונים במהלך שנת 2022. על אף שחלק מהעבירות בוצעו במועדים שונים ויש ביניהן הפרשי זמנים, בין כלל העבירות קיים "קשר הדוק" והן בוצעו על רקע ויכוחים שונים עם המתלוננת. כמו כן, כל העבירות בוצעו כלפי אותה מתלוננת. לפיכך, אף על פי שעסקינן במעשים שונים, יש לראותם כאירוע אחד, וזאת בהתאם לכללים שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון (ראו לעניין זה: ע"פ 4910/13 ג'אבר נ' מדינת ישראל, מפי כב' השופטת ברק-ארז, ניתן ביום 29.10.14 (להלן: "עניין ג'אבר"); ע"פ 9308/12 עיסא נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 30.7.15) (להלן: "עניין עיסא")). בהתאם, וכפי שטענו גם הצדדים, יש לקבוע מתחם עונש הולם אחד כולל לכלל מעשיו של הנאשם. עם זאת, עקרון ההלימה מחייב את בית המשפט, בעת קביעת המתחם, לתת דעתו לכך שמדובר במספר מעשים שונים, אשר בוצעו במועדים שונים. לעניין זה, יש לזכור כי התקרה העליונה האפשרית למתחם העונש ההולם היא צירוף של עונשי המקסימום שניתן להטיל בגין כל אחד מהמעשים (עניין ג'אבר, בפסקה 9; עניין עיסא, בפסקה 101). מתחם העונש ההולם בהתאם לתיקון 113 לחוק, יש לקבוע, בטרם קביעת העונש המתאים, מתחם עונש הולם למעשה העבירה בהתאם לעקרון ההלימה ותוך התחשבות במידת הפגיעה בערכים החברתיים המוגנים, בנסיבות הקשורות בביצוע העבירה ובמדיניות הענישה הנהוגה. בביצוע עבירה של תקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש וריבוי עבירות של תקיפה סתם (בת זוג), פגע הנאשם בערכים החברתיים המוגנים של שלמות הגוף והנפש, ולצדם ערכים חשובים נוספים – אוטונומיית האדם על גופו וזכותו לכבוד. ערכים אלו נחשבים מן החשובים במארג הערכים החברתי, כאשר לעבירות אלימות בתוך המשפחה נודעת משמעות מיוחדת, המשקפת את רצון החברה להכיר בחומרתן היתרה של עבירות כגון דא. הטעמים לחומרה נעוצים בעובדה שאלימות מסוג זה מבוצעת במסגרת מערכת יחסים סגורה, המבוססת על אמון הדדי, הקושי בחשיפה, מצבה של הנפגעת הקרועה בין מצב של אלימות המופנית כלפיה אל מול הרצון לשמור ולגונן על התא המשפחתי והנזקים הקונקרטיים והפוטנציאלים, בעיקר בתחום הנפשי והרגשי הנלווים לעבירות כגון דא. לעניין זה, ראו הדברים שנכתבו ברע"פ 6758/07 פלוני נ' מדינת ישראל (11.10.17): "מעשי אלימות בתוך המשפחה נתפסים כבעלי חומרה מיוחדת במערכת האיסורים הפליליים העוסקים בעבירות אלימות. הציפייה האנושית הטבעית הינה כי בתוך משפחה ישררו יחסי אהבה, הרמוניה, וכבוד הדדי. הפרתה של ציפייה זו הופכת את השימוש באלימות במשפחה לתופעה העומדת בניגוד עמוק לחוש הצדק האנושי. יתר על כן, במסגרת המשפחה, מופעלת האלימות על פי רוב בידי החזק כלפי החלש. פערי הכוחות הם גדולים כשמדובר באלימות כלפי קטינים או כלפי בת זוג; באלימות במשפחה, נגישותם של קרבנות העבירה למערכת המשטרתית או למערכות הסיוע האחרות היא ענין מרוכב וקשה, הטעון רגשות חזקים, פחדים ואימה. הבושה, והרצון לשמור על שלמות המשפחה הופך לא אחת את התלונה על אלימות במשפחה למהלך קשה וטעון. לא אחת, קיימת תלות כלכלית ורגשית של בן הזוג המוכה בבן הזוג המכה, ותלות זו גם היא מקשה על חשיפת הפגיעה. גורמים אלה ואחרים בשילובם, משווים מימד מחמיר לעבירות אלימות במשפחה. נפיצותן של עבירות אלה, והצורך להגן על קרבנות האלימות שהם על פי רוב חסרי ישע, תורמים אף הם להחמרה הנדרשת בענישה בעבירות אלה." (וראו גם: רע"פ 4875/11 מדינת ישראל נ' פלוני (26.1.12) והפסיקה הרבה המצוטטת שם). וכך תואר, באופן ספציפי ביחס לעבירות אלימות בין בני זוג, מפיו של כב' השופט א' שטיין: "הביטוי 'אלימות בין בני זוג' איננו משקף נאמנה את המציאות העגומה שמאחוריו. המדובר הוא, על פי רוב, במעשי אלימות של גברים בנשותיהם אשר נעשים בין כתלי הבית או בסביבה פרטית אחרת באין רואה, באין מפריע, ובאין שומע – או באין מי שרוצה לשמוע; וזאת תוך ניצול בוטה של פערי הכוחות הפיזיים והתלות הרגשית והכלכלית שבין העבריין לנפגעת העבירה" (ע"פ 241/17 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 34 (16.7.19)). דברים אלה – כאילו נכתבו לענייננו. הנאשם שלפניי הורשע בעבירות לפי סעיפים 382(ב) ו-382(ג) לחוק, במסגרתן נתן המחוקק ביטוי לחומרה היתרה שבנקיטת אלימות במסגרת המשפחה, וזאת בקובעו כי בעבירות מסוג זה תקרת הענישה היא "כפל העונש הקבוע לעבירה". החמרה זו מבטאת את שאת הנפש כלפי עבירות המבוצעות בבני זוג, תופעה שמחייבת "הרתעה אפקטיבית על מנת לגדועה מן השורש" (רע"פ 6002/22 ריאבנקו נ' מדינת ישראל (19.9.22)). בהתאם, נקבע בפסיקת בית המשפט העליון כי ענישה מחמירה בעניינם של בני זוג אלימים הייתה ועודנה צורך השעה (ע"פ 2688/24 מדינת ישראל נ' פלוני, בפסקה 8 (19.6.24)). אשר לנסיבות ביצוע העבירות – כפי שאלה הוכחו באמצעות הראיות שהובאו בשלב בירור האשמה – מלמדות על חומרה לא מבוטלת. במסגרת אירוע הנשיכה, בשעת לילה ובמיטתם של הנאשם והמתלוננת, על רקע ויכוח בנוגע להדלקת האור על-ידי הנאשם ובקשתה של המתלוננת כי יכבה את האור ויאפשר לה לישון, ולאחר שהנאשם השתיק את המתלוננת וקרא לה "כלבה", קם הנאשם ונשך את המתלוננת בחוזקה בידה השמאלית לאחר שלא נענתה לדרישותיו (פסקה 21 להכרעת הדין). נשיכה זו גרמה למתלוננת חבלה של ממש בזרועה, בדמות חבלה צהובה וסימני נשיכה, שנותרה על זרועה במשך חודשים ארוכים (פסקאות 21, 45, 50-49 להכרעת הדין; וראו מוצג ת/1). על אף שחבלה זו חלפה לאחר מספר חודשים ארוכים, הנזק שנגרם למתלוננת הוא מעבר לנזק הפיזי, וכולל נזק נפשי שנגרם לה כבר בחודשיים הראשונים לנישואיה, וכפי שתיארה זאת המתלוננת: "זה אירוע שהרס לי את הביטחון" (עמ' 136, ש' 13 לפרוטוקול הדיון). במסגרת אירוע גזירת השיער, הורשע הנאשם במעשה שבוצע בנסיבות בעלות חומרה יתרה. על רקע ויכוח שהתגלע בין הנאשם לבין המתלוננת ביחס לאורך שיערה של המתלוננת, הנאשם התעקש כי שיערה של המתלוננת "טמא" ושחייבים לגזור את שיערה. לאחר ויכוח של מספר שעות, הנאשם התעצבן ונטל סכין לחם מהמטבח, תפס את שיערה של המתלוננת ללא הסכמתה, וחתך חלק משיער ראשה עד לקרקפת. בעת שניסתה המתלוננת להתנגד, תפסה את שיערה ואצבע ידה נחתכה מעט כתוצאה ממעשי הנאשם (פסקאות 25-22 להכרעת הדין). נסיבות אלה מלמדות על תעוזה, אכזריות והתנהגות חסרת כל רסן, תוך פגיעה אנושה באוטונומיה של המתלוננת על גופה (ראו סעיף 40ט(א)(10) לחוק). האכזריות שנלוותה למעשיו של הנאשם באה לידי ביטוי בהשפלה שגרם למתלוננת, תוך שהוא היה אדיש לחלוטין לרצונותיה ולסבל ולנזק שנגרמו לה. הנזק הפיזי והנפשי שנגרם למתלוננת כבד לאין שיעור, כפי שתיארה זו המתלוננת בעדותה, והדברים קיבלו את אמונו המלא של בית המשפט: "[...] הוא חתך עד הקרקפת. עד, לא השאיר אפשרות לעשות עם גומייה ואחר כך את ההמשך הוא פשוט גזר עם מספריים וזהו, זה היה הטראומה הראשונה שמאותו זמן אני נכנסתי לדכאון, לא הייתי יוצאת מהמיטה. הוא גם אסר עליי גם ככה לעבוד ולצאת מהבית וגם חברתית, עבר עליי תקופה של חצי שנה ש, אורה של לפני ואורה של אחרי זה לא אותו בן אדם. אני לא יודעת לתאר את המילים, הבטחון העצמי שלה ירד ורק היום אני מנסה לשקם אותו. לא הייתי מסוגלת להסתכל על עצמי במראה, הייתי פשוט בטראומה קשה." (פסקה 22 להכרעת הדין; עמ' 28-27, ש' 6-31 לפרוטוקול הדיון). כמו כן, הנזק הפיזי שהיה צפוי להיגרם מתקיפתה של המתלוננת באמצעות סכין מטבח הוא כבד, ורק במזל לא התממש מעבר לחיתוך השיער והחתך שנגרם לאצבעה של המתלוננת (סעיף 40ט(א)(3) לחוק). במסגרת אירוע האגרוף, בביתם של הנאשם והמתלוננת בעיר בני-ברק, התגלע ויכוח בין הנאשם לבין המתלוננת ביחס להתנהגותו של הנאשם כלפי אחותו הקטינה, אשר נכחה בדירה וניסתה להעיר את הנאשם. בזיקה לוויכוח, הנאשם תקף את המתלוננת בכך שהכה באמצעות מכת אגרוף באפה (פסקאות 27-26 להכרעת הדין). שקלתי את העובדה שהנאשם ביצע את המעשה ללא התגרות מצידה של המתלוננת, שאך העירה לו על התנהלותו, ולכך שהמתלוננת העידה שכתוצאה ממעשה זה כאב לה במשך כחודש באף, כאשר הייתה נוגעת בו (שם). במסגרת אירועי האלימות הנוספים, הנאשם הורשע כי במועדים שונים בשנת 2022, בזיקה לוויכוחים שונים, תקף את המתלוננת באופן כזה שחנק אותה באמצעות ידיו וכן היה מכה אותה בחלקי גופה השונים. אין בידי לקבל את טענתו של הסניגור המלומד כי הנאשם הורשע באירועים אלה על סמך תיאורה של המתלוננת כי הנאשם היה מחבק אותה בחוזקה ושם לה יד על הפה, ולכן מדובר בנסיבות קלות יחסית. טענה עובדתית זו נטענה בשלב הסיכומים, ונדחתה על-ידי בית המשפט במסגרת הכרעת הדין, תוך שנקבע כי המתלוננת הדגימה וערכה הבחנה ברורה בין המכות החזקות באמצעות אגרופים והחניקות על דרך של הנחת ידיו על צווארה, לבין החיבוקים החזקים (פסקאות 32-31 ו-85 להכרעת הדין). כמו כן, נקבע בהכרעת הדין כי הדינמיקה במערכת היחסים בין הנאשם לבין המתלוננת (מצידו של הנאשם) הייתה דינמיקה אלימה והתנהגותו של הנאשם הייתה חסרת רסן (פסקה 30 להכרעת הדין). שקלתי לחומרה את התקופה הארוכה שבה היה נוקט הנאשם באלימות כלפי המתלוננת במהלך נישואיהם, כאשר המתלוננת תיארה את האלימות ככזו שהייתה על בסיס יום-יומי (פסקה 28 להכרעת הדין; עמ' 139, ש' 8-7 לפרוטוקול הדיון). בנוסף, שקלתי את העובדה שהנאשם ניצל את כוחו הפיזי ואת השפעתו על המתלוננת כדי להטיל את מרותו עליה, לצד הנזק הנפשי הרב שנגרם למתלוננת ותחושת הפחד התמידית שהשרה עליה במעשיו, כפי שהיטיבה לתאר המתלוננת בעדותה: "מאותו זמן, [אירוע גזירת השיער – ע.י] כל מה שהוא אמר פשוט התכופפתי כי הבנתי שאני בסכנה והבנתי שאני חייבת, אסור לי להתווכח איתו. אסור לי להביע את דעתי, כי אם אני אביע את דעתי מה יקרה? וזהו, ככה זה היה ואז אחר כך היה עוד טראומות והוא כבר כאילו הרביץ, אז זה כבר הפך להיות הרגל וזה לא היה משהו שהיה חסום. [...] הרגשתי מפוחדת, הרגשתי בסכנה על החיים שלי. הרגשתי שכל שנייה נס שאני חיה ולא קרה לי משהו. זה ההרגשה, כי יכל לקרות אתמול משהו ונשארתי בחיים. זה היה הרגשה תמידית שאני במן כוננות כזאת כל הזמן עם עצמי מה יקרה עוד רגע, מה יקרה עוד רגע. סטרס שלא נגמר, כל הזמן דפיקות לב. הייתי כל הזמן דרוכה לראות מה קורה, שהוא לא מתעצבן ושהבנתי אחרי סיטואציות כאלה, אז התקשורת הייתה שמה שהוא אומר קדוש." (עמ' 28, ש' 11-6, עמ' 42-41, ש' 2-29 לפרוטוקול הדיון; עמ' 14-12 להכרעת הדין). ביחס לכל העבירות, שקלתי לחומרה את העובדה שהנאשם ביצע אותן בבית המשותף שלו ושל המתלוננת – מקום אשר היה אמור להיות מוגן עבורה – ביתה-מבצרה. לקולא שקלתי את העובדה שלעבירות עצמן לא קדם תכנון מוקדם. בנסיבות המתוארות, מסקנתי היא כי במכלול המעשים, מידת הפגיעה בערכים המוגנים במקרה דנא הינה ברף הבינוני-גבוה שבגדרי העבירות שאותן ביצע הנאשם. לעניין מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות כגון דא, יפים הדברים שנקבעו על-ידי בית המשפט העליון, כב' השופט י' אלרון: "בשולי הדברים, אם כי לא בשולי חשיבותם, אשוב ואדגיש את החומרה הרבה הטמונה בתופעת האלימות במשפחה, העולה לכדי פסול מוסרי ומהווה פגיעה אנושה בהגנה על שלומם של בני משפחת הנאשם ותחושת הביטחון שלהם בתוך ביתם מבצרם. לנוכח זאת, יש להוקיע תופעה זו, בין היתר באמצעות ענישה מוחשית שתרתיע את הציבור משימוש באלימות בתוך התא המשפחתי" (רע"פ 4052/21 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 8 (15.6.21)). זו נקודת המוצא בענייננו, וברוח דברים אלה אפנה לקבוע את מתחם העונש ההולם בעניינו של הנאשם שלפניי. בקביעתי את מתחם העונש ההולם, אקח בחשבון שעל אף שמדובר במתחם אחד כולל, מדובר במספר מעשי אלימות, חלקם ברף הגבוה כאמור, על פני תקופה ארוכה. בחינת מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות אותן ביצע הנאשם, מלמדת כי אין תיק הדומה בנסיבותיו לתיק אחר, בוודאי שלא זהה לו. בית המשפט הפך והפך ולא מצא, ולו תיק אחד, שבו גבר נטל סכין מטבח וחתך בכוח את שיערה של אשתו, חרף התנגדותה. לדעתו של בית המשפט, מדובר באירוע החמור ביותר מבין המעשים אותם ביצע הנאשם, ולו השפעה ממשית על מתחם העונש ההולם בענייננו. לעניין זה, יש לזכור כי מדיניות הענישה הנהוגה היא רק "שיקול אחד מבין שיקולי הענישה בקביעת מתחם העונש ההולם, שקביעתו משמיעה קביעה ערכית" (רע"פ 7887/20 עאבדין נ' מדינת ישראל, בפסקה 7 (10.1.21)). האמירה הערכית היא שבגין מעשים כאמור, בפרט תוך שימוש בחפץ חד, יוטלו עונשי מאסר בפועל. לפיכך, ההפניה למדיניות הענישה הנוהגה תיעשה על דרך של היקש, כך שמחד יהיו תיקים קלים יותר ומאידך כאלה שנסיבותיהם קשות יותר. ניתן לומר כי ככלל, מדיניות הענישה הנהוגה במקרים של אלימות מתמשכת בין בני זוג, על פני תקופה ארוכה, מלמדת כי הוטלו על נאשמים עונשי מאסר משמעותיים, הכל בהתאם לנסיבות של כל מקרה ומקרה. להמחשה: ברע"פ 2503/24 נחימוב נ' מדינת ישראל (28.3.24) דובר בנאשם שהורשע, לאחר ניהול הליך הוכחות, בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש (בן זוג), בריבוי עבירות של תקיפה סתם (בן זוג), איומים והיזק בזדון. בתמצית, הנאשם תקף את מי שהייתה רעייתו במועדים הרלוונטיים, בהזדמנויות רבות ולאורך תקופה ארוכה. בכלל זאת, סטר הנאשם למתלוננת, משך בשערה, היכה אותה בזרועותיה וברגליה ונשך אותה. כמו כן, במספר פעמים איים על המתלוננת. בית משפט השלום קבע מתחם עונש הולם כולל הנע בין 24 חודשי מאסר לבין 48 חודשי מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית. על הנאשם, נעדר עבר פלילי, שעבר דרך שיקומית מרשימה, תוך התחשבות בחלוף הזמן הרב, הוטלו 26 חודשי מאסר בפועל, מאסרים מותנים ופיצוי בסך 20,000 ₪ למתלוננת. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי ובקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון – נדחו. ברע"פ 643/24 חודוס נ' מדינת ישראל (29.1.24) הנאשם הורשע, על-פי הודאתו, בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש (בת זוג) ותקיפה סתם (בת זוג). באירוע הראשון, במהלך ויכוח בין הנאשם לבין המתלוננת, תקף הנאשם את המתלוננת באמצעות מכת אגרוף בפניה. באירוע השני, משך הנאשם את המתלוננת משערות ראשה, הכה אותה באגרופים וחדל לאחר ששכנה שמעה את צעקותיה של המתלוננת. הנאשם הודה במהלך פרשת התביעה, לאחר שהמתלוננת העידה. בית משפט השלום קבע מתחם עונש הולם הנע בין 10 חודשי מאסר בפועל לבין 24 חודשי מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית. על הנאשם, שהודה, שלחובתו הרשעות שהתיישנו, ושבעניינו התקבלו תסקירים חיוביים, הוטלו 11 חודשי מאסר בפועל, מאסרים מותנים, קנס בסך 1,000 ₪ ופיצוי למתלוננת. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי ובקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון – נדחו. תיק זה קל מענייננו, שכן ענייננו כולל יותר מעשים, במשך תקופה ארוכה, לרבות נשיכה וגזירת שיער ראשה של המתלוננת באמצעות סכין מטבח. ברע"פ 4355/24 אבו אנטילי נ' מדינת ישראל (23.6.24) הנאשם הורשע, על-פי הודאתו, בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש (בן זוג), תקיפה סתם (בן זוג), איומים, החזקת סכין וחבלה במזיד לרכב. הנאשם הורשע בשלושה אירועים שונים. באירוע הראשון, הנאשם קילל את המתלוננת ובני משפחתה, תקף את המתלוננת באגרופים וסטר על פניה. משאמרה המתלוננת לנאשם שבכוונתה להתגרש ממנו, חנק אותה באמצעות ידה, ובהמשך נטל סכין, נופף בה, יצא אל רכבה של המתלוננת וניקב שניים מגלגלי הרכב. בהמשך, איים על המתלוננת. באירוע השני, במהלך ויכוח, הכה הנאשם את המתלוננת בפניה ובפלג גופה העליון, חנק אותה ושפך עליה כוס מים. באירוע השלישי, פרץ ויכוח בין הנאשם לבין המתלוננת, בעקבותיו דקר את גלגלי הרכב בסכין מטבח. בית המשפט קבע מתחם עונש הולם כולל הנע בין 16 לבין 32 חודשי מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית. על הנאשם, שהודה ושלחובתו עבר פלילי, שמשלם דמי מזונות למתלוננת, אשר מסרה כי אינה חוששת ממנו, ושלא שיתף פעולה עם שירות המבחן, הוטלו 24 חודשי מאסר בפועל, עונשי מאסר על תנאי, קנס ופיצוי למתלוננת. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי ובקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון – נדחו. ענייננו חמור יותר, על אף שאינו כולל איומים, שכן הנאשם עשה שימוש בסכין כנגד גופה של המתלוננת ולא כנגד רכושה, ומספר מעשיו האלימים גדול יותר. ברע"פ 1007/22 פלוני נ' מדינת ישראל (23.3.22) הנאשם הורשע, לאחר ניהול הליך הוכחות, בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש (בן זוג) ובעבירה של איומים. עת נסעה המתלוננת ברכב, הנאשם הגיח לפתע, פתח את דלת הנוסע והתיישב במושב הקדמי. אז, המבקש עצר את הרכב באמצעות ידית ההילוכים ואיים על המתלוננת כי אם לא תיסע יהרוג אותה. בהמשך, משהשיבה המתלוננת כי היא לא יכולה, הנאשם תפס בשערות ראשה ובידה של המתלוננת והורה לה לנסוע. לאחר מכן שלף הנאשם מכונת תספורת, משך את שערות ראשה בחוזקה וניסה לגלח את שערותיה. לבסוף, גילח את שערות גבה השמאלית וגרם לה לחבלה בעפעף בדמות שריטה מדממת. הנאשם זוכה מכך שהכה במתלוננת במכות אגרוף וזוכה מאישום נוסף, לאחר שהמאשימה חזרה בה מהאישום. בית משפט השלום קבע מתחם עונש הולם הנע בין 9 חודשי מאסר לריצוי בפועל לבין 18 חודשי מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית. בית המשפט מצא למקם את הנאשם ברף העליון של המתחם בשל הרשעות קודמות (שתיים מהן נוגעות למתלוננת), ולנוכח העובדה שלא לקח אחריות על מעשיו. כמו כן, בית המשפט מצא לחרוג לחומרה מהמתחם משיקולים של הגנה על שלום הציבור, והטיל על הנאשם 21 חודשי מאסר בפועל, הפעיל מאסרים מותנים, הטיל מאסרים מותנים כבדים וכן פיצוי בסך 20,000 ₪ למתלוננת. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי התקבל באופן חלקי, ולאור התקדימיות של השימוש בסעיף החריגה לחומרה מהמתחם, הופחת עונשו של הנאשם ל-19 חודשי מאסר. בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון נדחתה. אירוע גזירת השיער בענייננו חמור יותר, שכן על אף שלא קדם לו תכנון מוקדם, הנאשם בענייננו עשה שימוש בסכין מטבח נגד גופה של המתלוננת (לה פוטנציאל נזק כבד יותר), והצליח לחתוך את שיערה עד לקרקפת. ברע"פ 1529/23 שמלה נ' מדינת ישראל (15.3.23) הנאשם הורשע, על-פי הודאתו, בעבירות של איומים, תקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש ותקיפה סתם (בת זוג). על פי עובדות כתב האישום המתוקן, הנאשם והמתלוננת היו בני זוג במשך כשנה וחצי, במהלכם התארסו. מספר ימים עובר ליום 2/9/20, הודיעה המתלוננת לנאשם כי ברצונה לבטל את האירוסין ולהיפרד. בימים 27/8/20, 30/8/20 ו-2/9/20, הנאשם תקף את המתלוננת במספר אירועי אלימות, במהלכם גם איים עליה. בית משפט השלום קבע מתחם עונש הולם הנע בין 12 חודשי מאסר בפועל לבין 24 חודשי מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית. על הנאשם, צעיר נעדר עבר פלילי, שהשתתף השתתפות קצרה בהליך טיפולי, אך שהכחיש בפני שירות המבחן את ביצוע העבירות ונמנע מלקחת אחריות מלאה, הוטלו 14 חודשי מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי ובקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון – נדחו. יצוין, כי קראתי בעיון רב את הפסיקה שאליה הפנו הצדדים, אשר הפנו להחלטות רבות של בתי משפט השלום – החלטות שאינן מחייבות ואינן מנחות את מותב זה, וממילא אינן כוללות מעשה חמור של חיתוך שיער באמצעות סכין מטבח. מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות אלימות במשפחה משתנה ממקרה למקרה, והמתחמים עשויים להיות שונים באופן מהותי, הכל בהתאם לנסיבות המקרה הקונקרטיות, חומרת האכזריות וההשפלה, תוצאות המעשים, משכם והנזקים שנגרמו למתלוננת. אין מדובר בחישוב מתמטי ומדויק, כאשר ניתן למצוא החלטות לכאן ולכאן. תיק תיק ונסיבותיו – כל נאשם ומידת אשמו. אשר לפסיקת בית המשפט העליון, אותה הגישה ההגנה: ברע"פ 1884/19 דובר בנאשם שהורשע, לאחר ניהול הליך הוכחות, בשלוש עבירות של תקיפה סתם (בן זוג) ובעבירה אחת של תקיפה הגורמת חבלה של ממש (בן זוג). בארבע הזדמנויות הנאשם תקף את המתלוננת בכך שסטר בפניה, משך בשערותיה, חנק אותה באמצעות ידיו והכה בראשה באגרוף. אירועים אלו אומנם דומים לאירועי האלימות הנוספים, אך אינם כוללים אירועים חמורים כגון אירוע הנשיכה ואירוע גזירת השיער. כמו כן, מדובר בעבירות שבוצעו בשנת 2013, כאשר בית המשפט המחוזי ציין כי העונש עצמו אינו מחמיר כלל ועיקר, ואף צוין כי בית משפט השלום הקל עמו בגין נסיבותיו הרפואיות – נסיבות שלא מתקיימות בענייננו. כך גם ברע"פ 3415/18, כאשר דובר בעבירות שבוצעו בשנת 2013, והמעשים שבהן הורשע הנאשם שם קלים מבענייננו. אשר לרע"פ 6464/18, שם דובר על מי שהורשע באיומים על אשתו וקבלן שיפוצים ששהה בדירתה, והתקיפה הסתכמה בכך שהנאשם סטר בפניה של המתלוננת לאחר שסגרה את המחשב הנייד שלו, אשר גרמה למתלוננת לנפיחות בעין ימין. בהמשך, הפר הוראה חוקית בכך ששוחח עם המתלוננת. תיק זה אינו דומה לענייננו כלל וכלל, הן בחומרת המעשים והן בכמות האירועים. אשר לרע"פ 4416/19, אירועי האלימות שם מזכירים במידה מה את אירועי האלימות הנוספים בהם הורשע הנאשם, ולא כוללים אירועים דומים כמו אירוע גזירת השיער, אירוע הנשיכה או אירוע האגרוף. כמו כן, שם דובר בנאשם שהודה במסגרת הסדר טיעון, ובית המשפט נתן משקל רב להמלצת שירות המבחן ולשיקולי שיקומו בעת גזירת עונשו. מתחם העונש ההולם – סיכום לאחר ששקלתי את נסיבות ביצוע העבירות; את מספר המעשים ומשכם; את היותו של אירוע גזירת השיער אירוע תקדימי ומשפיל; את הנזק הפיזי והנפשי שנגרם למתלוננת ממעשיו של הנאשם, לצד פוטנציאל הנזק; את מידת הפגיעה בערכים המוגנים ואת מדיניות הענישה הנהוגה – מצאתי לקבוע כי מתחם העונש ההולם את כלל מעשיו של הנאשם נע בין 18 חודשי מאסר בפועל לבין 36 חודשי מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית, לרבות פיצוי למתלוננת. ערה אני לכך שמתחם העונש ההולם אותו קבעתי גבוה ממתחם העונש ההולם לו עתרה המאשימה. אלא שאין מדובר במקרה או בטעות. חוק העונשין קובע כי העיקרון המנחה בענישה הוא עקרון ההלימה, ומשמעותו "יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו" (סעיף 40ב לחוק). המתחם לו עתרה המאשימה, בנסיבות תיק זה, אינו מקיים יחס הולם בין חומרת העבירות ומידת אשמו של הנאשם לבין סוג ומידת העונש. לעניין זה, ראו דבריו של בית המשפט העליון, כב' השופט י' שטיין, אשר נכתבו בהרכב של שלושה שופטים: "טענות המדינה בנוגע לעונש – כבודן במקומו מונח. באומרי זאת, כוונתי למקום של כבוד, שכן, ככלל, לא נחמיר עם הנאשם מעבר למה שביקשה מאתנו המדינה. אולם, בסופו של יום, שופט שחותם על גזר דין מדבר בשמו של הדין הפלילי, אשר בא להגן על הציבור. במסגרת זו, אין השופט יכול – ולדידי, אף אינו רשאי – לפרוק מעצמו את עול האחריות השיפוטית, אשר מחייבת אותו לפסוק דין אמת לאמיתו, מהנימוק "המדינה ביקשני ...". כך הוא בערכאה הדיונית, וכך הוא, ביתר שאת, בערכאת הערעור שפסיקותיה יוצרות תקדימים.". (ע"פ 1663/24 עליאן נ' מדינת ישראל, בפסקה 6 לפסק דינו של כב' השופט א' שטיין (12.6.25)). כך גם בענייננו. קביעת מתחם הענישה בידי בית המשפט מהווה קביעה נורמטיבית בדבר האיזון הראוי שנקבע על-ידי המחוקק, כאשר בית המשפט אינו כבול להסכמות הצדדים בעת קביעתו, ואף לא כפוף לעמדת המאשימה (ע"פ 6197/20 מדינת ישראל נ' גולאני, בפסקה 16 והאסמכתאות שם (28.11.21)). עם זאת, כפי שיפורט בהמשך גזר הדין, ועל אף שראוי היה להטיל על הנאשם עונש חמור בהרבה מזה שלו עתרה המאשימה, אמנע מלעשות זאת במקרה הנוכחי. זאת, בשים לב לכך שקביעה כאמור שמורה למקרים חריגים, ובעיקר בשל חלוף הזמן מעת ביצוע העבירות. אלמלא חלוף הזמן, היה ראוי לדחות את עמדת המאשימה ולהטיל על הנאשם עונש חמור בהרבה, כפי שיפורט להלן. סטייה ממתחם העונש ההולם במקרה דנא, לא מצאתי כי קיימים שיקולים אשר מצדיקים סטייה מהמתחם, לחומרה או לקולא. זאת, בפרט כאשר הנאשם עדיין מכחיש לחלוטין את העבירות והמעשים בהם הורשע, וסרב להשתלב בהליך טיפולי כלשהו חרף המלצת שירות המבחן. מיקום עונשו של הנאשם בגדרי המתחם כמצוות המחוקק, בסעיף 40יא לחוק, על בית המשפט לקחת בחשבון, בעת ענישת הנאשם, את נסיבותיו האישיות ואת הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה. במקרה דנא נסיבות אלו נלמדות מטיעוני ההגנה; מתסקיר שירות המבחן; מהראיות שהובאו בפני בית המשפט במהלך בירור האשמה; מעדות אימו של הנאשם; מהמוצגים המסומנים נ/11-8; ומדבריו האחרונים של הנאשם. הנסיבות הקונקרטיות הנאשם הוא כבן 24, והיה כבן 20 בעת ביצוע העבירות. הנאשם גרוש מהמתלוננת, ללא מעמד אזרחי מוסדר בארץ כיום, לאחר שעלה לישראל ממרוקו בשנת 2021, יחד עם אימו ועם שמונת אחיו. אביו נותר במרוקו ואינו בקשר עם הנאשם. לקולא שקלתי את הפגיעה האפשרית של העונש בנאשם, לרבות בשל גילו הצעיר, וכן את הפגיעה האפשרית של העונש במשפחתו. מעדות אימו של הנאשם עולה כי הוא היחיד מבין בני המשפחה המחזיק ברישיון נהיגה, והוא מסייע למשפחה כלכלית ובקניות. עוד שמעתי אודות מצבו הכלכלי של הנאשם כאמור בתסקיר שירות המבחן, ובמצבה הכלכלי של משפחתו כעולה מעדות אימו, לאור הצורך במימון טיפולים לאחותו בת ה-8. את כל האמור לקחתי בחשבון בעת מיקום עונשו של הנאשם בגדרי המתחם, וזאת על אף שמתסקיר שירות המבחן עולה כי הנאשם ללא מקום מגורים קבוע וללא מסגרת תעסוקתית יציבה. עוד שקלתי לקולא את נסיבות חייו ומצבו הנפשי של הנאשם, כעולה מתסקיר שירות המבחן ומעדות אימו, את העובדה שהוא נעדר עבר פלילי ולא פתח תיקים חדשים מאז ביצוע העבירות, וכן את העובדה ששהה במעצר תקופה קצרה של 10 ימים. כמו כן, שקלתי את חלוף הזמן הרב מעת ביצוע העבירות. לחלוף הזמן נתתי משקל רב בעת קביעת עונשו של הנאשם. כאמור, בעיקר בשל חלוף הזמן אמנע מלהטיל על הנאשם עונש חמור מזה שלו עתרה המאשימה – על אף שהעונש ההולם את מעשיו ואת נסיבותיו האישיות גבוה בהרבה מזה שלו עתרה. לצד זאת, יש לזכור כי הנאשם בחר לנהל הליך הוכחות ארוך, משך 10 ישיבות ומשך למעלה משנה, במהלכו נשמעו 15 עדים, לרבות המתלוננת. על אף שכפירה גורפת וניהול משפט על-ידי הנאשם לא ייזקפו לחובתו של הנאשם (סיפה סעיף 40יא(6) לחוק) – ואינני זוקפת זאת לחובתו – אין הנאשם זוכה להקלה הדומה למי שנטל אחריות, חסך בזמן שיפוטי ובזמנה של תביעה ועשה מאמצים לפצות את נפגעת העבירה על סבלה (סעיפים 40יא(4)-(5) לחוק; ע"פ 8561/22 חורי נ' מדינת ישראל, בפסקה 64 (20.8.24)). עוד שקלתי את תרומתו של הנאשם למרכז הרוחני "תפארת מיכאל", כעולה ממוצג נ/11 (סעיף 40יא(7) לחוק). לצד הנסיבות לקולא, לחובתו של הנאשם נסיבות כבדות משקל לחומרה. כך, מתסקיר שירות המבחן עולה כי הנאשם לא נוטל אחריות על מעשיו כלל וכלל, ומכחיש כל קשר לביצוען. הנאשם הגדיל וטען כי מדובר בתלונות שווא, השליך את האחריות על המתלוננת וטען כי היא זו שנהגה כלפיו באלימות פיזית ומילולית (עמ' 2 לתסקיר שירות המבחן). הדברים עולים בקנה אחד עם דבריו האחרונים בפניי, כאשר המשיך להכחיש את ביצוע העבירות, הציג את עצמו כקורבן, וטען כי "סתם חושדים בי וזה לא היה. זה השפיע עליי המון. ראיתי המון דברים. הקול שלי לא נשמע" (עמ' 439, ש' 3-2 לפרוטוקול הדיון). כמו כן, מהתסקיר עולה כי הנאשם מתקשה להתבונן באופן ביקורתי ומעמיק על חלקיו בדינמיקה הזוגית, נמצא בעמדה הגנתית, מתקשה לזהות חלקים תוקפניים או פוגעניים בהתנהלותו, התקשה בהבעת אמפתיה כלפי המתלוננת, שלל קושי בשליטה בכעסיו או נטייה להתנהגות אלימה וכן שלל השתלבות בתהליך טיפולי בתחום האלימות. נתונים אלה ושורת נתונים נוספים – כך לפי הערכת הסיכון המקצועית של שירות המבחן – הם גורמים מגבירי מסוכנות. וכך העריך שירות המבחן את מסוכנותו של הנאשם: "רמת המסוכנות לחזרתיות ביצוע עבירות אלימות זוגית הינה בינונית-גבוהה, כאשר ללא התערבות טיפולית קיימים משתנים קריטיים למסוכנות מיידית" (עמ' 4 לתסקיר שירות המבחן). לעניין הערכת המסוכנות, אין בידי לקבל את טענת הסניגור המלומד כי הערכת מסוכנות זו נגזרת אך מאי-קבלת האחריות על המעשים. שירות המבחן מנה בתסקירו שורה של גורמי סיכון לעבריינות חוזרת (תשעה במספר), כאשר הכחשת ביצוע העבירות היא רק אחת מבין גורמי הסיכון. הערכת מסוכנות זו, כשלעצמה, ובפרט לנוכח חומרת העבירות שאותן ביצע הנאשם, היעדר לקיחת האחריות והיעדר הליך טיפולי – מצדיקה את כליאתו של הנאשם מאחורי סורג ובריח, בין היתר לצורך הרתעתו האישית (סעיף 40ו לחוק) ולצורך הגנה על שלום הציבור (גם אם לא בדרך של חריגה מהמתחם, כאמור בסעיף 40ה לחוק). לעניין זה, יפים דבריו של בית המשפט העליון, כב' השופט י' אלרון, בשינויים המחויבים: "כאשר דפוס פעולה כה אלים ובוטה בין בני זוג נחשף, יש למצות את הדין עם בן הזוג האלים ולהורות על מאסרו. זאת, בין היתר, על מנת לאיין את החשש כי ימשיך במעשיו ויפגע בבת זוגו עד כדי חלילה תוצאה טראגית של פגיעה שכזו, וכן לצורך הרתעתו והרתעת הרבים מפני ביצוע מעשים דומים בעתיד." (רע"פ 1536/20 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 7 (1.3.20)). דברים אלה יפים גם כאשר בני הזוג לא יחד עוד, וכאשר הערכת המסוכנות לביצוע עבירות מתחום האלימות הזוגית היא "בינונית-גבוהה ומיידית", ללא תלות במערכת היחסים עם המתלוננת. הצורך בהרתעת הנאשם במקרה זה, ומניעת פגיעה בבת זוג נוספת פוטנציאלית, הוא מתחייב ומתבקש אפוא. מיקום במכלול נסיבות העניין, לאחר איזון השיקולים לחומרה ולקולא, ראוי היה למקם את עונשו של הנאשם ברף התחתון של השליש העליון שאותו קבעתי, ולמצער ברף העליון של השליש האמצעי. באופן תמוה יש לומר, לאחר שבית המשפט ביקש לקבל הבהרה בנוגע לעמדת המאשימה ביחס למיקום עונשו של הנאשם בגדרי המתחם – עמדה שלא הייתה ברורה במהלך הטיעונים לעונש – המאשימה הבהירה כי עמדתה למיקום עונשו של הנאשם "במרכז השליש התחתון של מתחם העונש לו עתרה" (הבהרת המאשימה מיום 20/10/26). עמדה זו לא ברורה לבית המשפט כלל ועיקר. מדובר בנאשם שהורשע, לאחר ניהול הליך הוכחות ממושך; מכחיש את ביצוע העבירות עד היום; משליך אחריות על המתלוננת ואינו מביע כל אמפתיה כלפיה; אינו משתתף באף הליך טיפולי; תסקיר שירות המבחן בענייננו הינו שלילי; והערכת המסוכנות בענייננו נקבעה כ"בינונית-גבוהה ומיידית". נסיבות אלה, אף באיזונן אל מול נסיבותיו המקלות של העושה, אינן מביאות למיקום עונשו במרכז השליש התחתון של המתחם. כפי שכבר הובהר לעיל, אך בשל חלוף הזמן בתיק זה, ולנוכח עמדת המאשימה, אמנע מלהטיל על הנאשם עונש חמור מהעונש אותו ביקשה המאשימה. אציין, כי במצב הדברים הרגיל, היה ראוי להטיל על הנאשם עונש מאסר בפועל שלא יפחת מ-28 חודשי מאסר בפועל. סוף דבר לאחר איזון כלל השיקולים לחומרה ולקולא, תוך שנתתי דעתי לעמדת המאשימה בתיק זה, אני גוזרת על הנאשם את העונשים כדלקמן: 17 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו על-פי רישומי שב"ס. אני דנה את הנאשם למאסר למשך 10 חודשים וזאת על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר, והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור כל עבירת אלימות מסוג פשע. אני דנה את הנאשם למאסר למשך 6 חודשים וזאת על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר, והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור כל עבירת אלימות מסוג עוון. הנאשם יתחייב בהתחייבות כספית על סך 5,000 ₪ שלא יעבור כל עבירת אלימות נגד הגוף, והתנאי הוא למשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר. רשמתי בפניי התחייבות הנאשם חלף חתימה. פיצוי למתלוננת (ע"ת 3) בסך 20,000 ₪. הנאשם ישלם את הפיצוי ב-30 תשלומים חודשיים שווים ורצופים, החל מיום 15/3/27 ובכל 15 לחודש שלאחריו. היה והפיצוי לא ישולם במועדו, יעמוד לתשלום מידי. המאשימה תעביר למזכירות בית המשפט טופס 6א לפי סעיף 31ב לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974, בתוך 14 ימים מהיום. ניתן יהיה לשלם את החוב כעבור 14 ימים מיום גזר הדין לחשבון המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות ברשות האכיפה והגבייה באחת מהדרכים הבאות: בכרטיס אשראי – באתר המקוון של רשות האכיפה והגבייה, www.eca.gov.il מוקד שירות טלפוני בשרות עצמי (מרכז גבייה) – בטלפון 35592* או בטלפון 073-2055000 במזומן בכל סניף של בנק הדואר – בהצגת תעודת זהות בלבד (אין צורך בשוברי תשלום). זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בתוך 45 ימים מהיום. צו כללי למוצגים – ככל שישנם מוצגים בתיק זה, יטופלו בהתאם להחלטת קצין משטרה מוסמך. ככל שהופקד פיקדון בתיק זה או בתיקים קשורים על-ידי הנאשם, הפיצוי יקוזז מהפיקדון ואת היתרה יש להחזיר לידו או לגורם אחר לפי בקשת הנאשם, בהיעדר מניעה על פי כל דין.