ת"א 39657-10-22 ת"א 39657-10-22

תביעה לתשלום שכר טרחה בהתאם להסכם שכר טרחה מיום 4.8.2021. רקע ועובדות שאינן שנויות במחלוקת: התובע, עו"ד אוהד כהן, הוא עורך דין ומנהל משרד עורכי דין, המתמחה, בין היתר בדיני המשפחה (להלן: "התובע"). אשתו של התובע, עו"ד תום כהן, עובדת עימו במשרד (להלן: "תום"). הנתבעת, אנה אניטה חכם (להלן: "הנתבעת") פנתה ביום 1.8.2021 לתובע ולתום על מנת שייצגו אותה בתביעת גירושין אותה היא מבקשת להגיש כנגד בעלה ואבי שלושת ילדיה (להלן: "הבעל" או "נ'"). הנתבעת ונ' הכירו בשנת 2001 ונישאו זה לזה כדת משה וישראל ביום 26.10.2004. נ' הוא בעלים של חברה משגשגת (להלן: "החברה"). הנתבעת, אשר הייתה אחות בהשכלתה ובמקצועה, התמסרה לניהול משק הבית וגידול שלושת ילדיהם. במהלך השנים רכש הזוג מספר נכסי נדל"ן. בקיץ 2021 התגלע סכסוך חריף בין הנתבעת לנ' בעקבותיו פנתה הנתבעת לתובע ולתום על מנת שייצגו אותה בהליכים מול נ'. הסכם שכר הטרחה ביום 4.8.2021 חתמו הנתבעת והתובע על הסכם שכר טרחה לצורך ייצוג הנתבעת בהליך הגירושין (להלן: "ההסכם"). בהתאם להסכם הטיפול המשפטי נחלק לשני שלבים: שלב א' –ליווי וגישור עד הסכם, כולל יישוב סכסוך, שעבורו נקבע שכר טרחה מוסכם בסך 180,000 ₪ בצירוף מע"מ. שלב ב' – עבור ליווי בהליכים משפטיים, אם הצדדים לא הגיעו להסכם. עבור חלק ב' נקבע שכר טרחה בסך 280,000 ₪ בצירוף מע"מ ובתוספת של "2% מסך שווי הזכייה". הגדרת העבודה כללה הגשת כתב תביעה, הכנת תצהירים, כתבי בית דין וייצוג בדיונים. בהתאם לסעיף 3.6 להסכם "הלקוח מתחייב לשלם את שכה"ט הנ"ל במקרה של פשרה ו/או באם ייגבו תשלומים כלשהם מן הצד שכנגד ע"י הלקוח באופן ישיר". עוד הוסכם כי "הלקוח מתחייב לשלם את שכה"ט דלעיל בכל מקרה בו החליט הלקוח לחדול מלקבל את שירותיו של עו"ד כהן באותו עניין" (סעיף 3.7 להסכם). הנתבעת שילמה לתובע סך של 172,300 ₪ במזומן עבורו הונפקה סדרה של 15 חשבוניות מס קבלה בסכום אחיד של 11,000 ₪ כל אחת במועדים שונים. ביום 13.1.2022 השלימה את תשלום יתרת שלב א' באמצעות העברה בנקאית בסך 38,300 ₪, כך שסך הכל שילמה הנתבעת לתובע סך של 210,600 ₪. ההליכים המשפטיים ביום 3.10.2021 הגיש התובע עבור הנתבעת בקשה ליישוב סכסוך בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב (במסגרת י"ס 3598-10-21), לצד בקשה לסעד זמני לשמירת מצב קיים או לעיכוב יציאה מהארץ לפי תקנה 10 לתקנות להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, התשע"ו – 2016. ביום 13.10.2021 הוציא בית המשפט לענייני משפחה צו מניעה זמני האוסר על הבעל לעשות דיספוזיציה במחצית הזכויות בנכסי המקרקעין ובמניות החברה, בכפוף להמצאת ערבויות מתאימות שהוגשו לתיק. ביום 27.10.2021 פנה לתובע בא כוחו של נ', עו"ד הרשקוביץ, וביקש את עמדת הנתבעת להסכם גירושין כולל. במענה השיב התובע מספר ימים לאחר מכן כי הנתבעת מעוניינת להמתין עד לאחר פגישת המהו"ת הראשונה על מנת לשקול את המשך צעדיה. בין הצדדים התקיימו מספר פגישות, אולם הן לא הובילו לסיום מוסכם של המחלוקות. ביום 18.11.2021 הגיש התובע הודעה לבית המשפט לפיה הצדדים לא הגיעו להסכמות. בהמשך הגיש התובע ביום 5.12.2021 תביעה לפירוק שיתוף, גילוי מסמכים ומינוי אקטואר לצורך איזון משאבים ומינוי שמאי לצורך הערכת שווי הנכס (תיק מספר 8199-12-21; להלן: "התביעה הרכושית"). בסמוך לאחר מכן הגישה תום, בשם הנתבעת, בקשה להוספת החברה כנתבעת בהליך. בנוסף, ביום 19.12.2021, הוגשה על ידי תום בשם הנתבעת, תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי בתל אביב. דיון בה נקבע ליום 17.2.2022 (להלן: "תביעת הגירושין"). מסמך ההסכמות החלקיות ומינוי המומחים לאחר הגשת התביעות התנהל משא ומתן בין באי כוח הצדדים אשר במסגרתו הגיעו הצדדים להסכמות חלקיות. ביום 4.1.2022 הגישו הצדדים "הודעת עדכון משותפת" במסגרתה הודיעו כי הגיעו להסכמות החלקיות הבאות: חלוקה שוויונית של שלושה נכסי מקרקעין: בית המגורים בהרצליה פיתוח; נכס ברחוב נורדאו בהרצליה; ונכס נוסף ברחוב האשל בהרצליה פיתוח. חלוקה שוויונית של שווי החברה על כלל נכסיה נכון ליום הקרע "לאחר ניכוי כל התחייבויות החברה מכל מין וסוג ולאחר ניכוי שווי החברה ערב נישואי הצדדים". חלוקה שוויונית של כל היתרות הנמצאות בחשבונות הבנק של הצדדים, חסכונות פנסיוניים וכיוצ"ב, בניכוי ההתחייבויות הקיימות עד למועד הקרע. חלוקה שוויונית של שווי כל הרכבים המצויים בבעלות הצדדים. הוסכם כי כל אחד מהצדדים יישאר עם רכבו החדש והתמורות בגין מכירת הרכבים הישנים תחולק בין הצדדים באופן שווה. במסגרת ההודעה המוסכמת (להלן: "ההסכמות החלקיות") הודיעו הצדדים כי לא הושגה הסכמה ביחס לאופן החלוקה של ארבעה נכסי נדל"ן נוספים ונכסים בחו"ל ככל שקיימים. כן לא הושגה הסכמה ביחס לתשלום פיצויים משקמים לנתבעת וכל זכות אחרת העומדת למי מהצדדים. בית המשפט לענייני משפחה אישר את ההסכמות החלקיות ביום 4.1.2022 ומינה שמאית מקרקעין ואת רואה החשבון בוכניק על מנת שיעריכו את שווי הנכסים ושווי החברה לצורך החלוקה. תהליך הערכת הנכסים על ידי בוכניק הוקפא לבקשת הצדדים ביום 24.1.2022. הפסקת הייצוג זמן קצר לאחר מכן, בתחילת פברואר 2022, פנתה הנתבעת לפגישת ייעוץ אצל עו"ד סידי. בעקבותיה, ביום 16.2.2022, חתמה הנתבעת על ייפוי כוח לטובת עו"ד רועי סידי לשם המשך ייצוגה. כאשר נודע לתובע על חתימת ייפוי הכוח לעו"ד סידי, שלח ביום 17.2.2022 לנתבעת דרישת תשלום עבור חלק ב' של שכר הטרחה. ביום 21.2.2022 השיב עו"ד שטייף בשמה של הנתבעת במכתב בו דחה את דרישת התשלום תוך שטען להעדר שביעות רצונה של הנתבעת מהטיפול המשפטי, העלה טענות כנגד התנהלות התובע ותום, וכן טענות כנגד ההסכם ושכר הטרחה הכלול בו. לאחר מספר התכתבויות נוספות שלא הובילו להסכמה בין הצדדים, הגיש התובע את תביעתו ביום 25.10.2022. לשם השלמת התמונה אציין, כי ההליכים בבית המשפט לענייני משפחה המשיכו להתנהל כאשר עו"ד סידי מייצג את הנתבעת. תביעת הגירושין שהוגשה לבית הדין הרבני נמחקה לבקשת הנתבעת ביום 4.9.2022. ביום 19.8.2025 ניתן פסק הדין בתביעה הרכושית. אציין, כי על אף בקשת התובע לצרף את פסק הדין לתיק זה, בהתאם להחלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 6.11.2025 ולהחלטתי מיום 15.12.2025, לא הותר צירופו לתיק (בקשה מס' 45). תמצית טענות הצדדים: תמצית טענות התובע התובע טוען כי ההסכם נחתם כדין, בגמירות דעת מלאה של הנתבעת, לאחר שהחזיקה בו כשבועיים ימים, קראה אותו וקיבלה הסברים מפורטים על הוראותיו. הנתבעת אף השוותה את תנאיו להצעת מחיר מתחרה ממשרד עו"ד יוסי מנדלסון ובחרה להתקשר עמו מרצונה החופשי. ההסכם ברור ומובן והנתבעת אישרה את הבנתה ואת חובתה לשאת בתשלומים הן בגין שלב א' והן בגין שלב ב' בהתנהגותה וברצונה לפרוס את תשלום שלב ב' למשך שנה. לטענת התובע, שלב א' הסתיים רשמית ביום 18.11.21 עם הגשת הודעה משותפת על סיום הליך יישוב הסכסוך, ושלב ב' החל לבקשתה המפורשת של הנתבעת עם הכנת התביעה הרכושית שהוגשה ביום 5.12.21 ותביעת הגירושין שהוגשה ביום 19.12.21. לטענת התובע, הסיבה היחידה להפסקת שירותי הייצוג שלו הייתה רצונה של הנתבעת להתחמק מתשלום שכר הטרחה המוסכם של שלב ב' (בסך 280,000 ₪ בתוספת מע"מ ו-2% מהזכייה) וזאת בעקבות לחץ שהפעיל עליה בעלה בשל גובה שכר הטרחה. הפסקת הייצוג נעשתה באופן פתאומי בחודש פברואר 2022 ובהודעה רשמית מיום 17.4.22, מיד לאחר שהושג עבורה הישג יוצא דופן של הסכמה עקרונית לחלוקת רכוש בשיעור של 50%-50%. לטענת התובע, מדובר בפיטורים שנעשו בחוסר תום לב על מנת להתחמק מתשלום. על כן הנתבעת חבה בפיצויי ציפייה מלאים שהם שכר הטרחה המוסכם של שלב ב' בסך 280,000 ₪ בתוספת מע"מ ובתוספת תשלום בשיעור של 2% מהזכייה. התובע מבהיר כי המונח "שווי הזכייה" בהסכם מתייחס לכל נכס או רכוש שבו תזכה הנתבעת, לרבות נכסים שהיו רשומים על שמה באופן מלא או חלקי, ולרבות זכויות בחברה. לא מדובר רק בנכסים שהיו במחלוקת, אלא בכל נכס שהנתבעת תזכה בו. לנתבעת לא היו זכויות בחברה שהוקמה בשנת 1997 (טרם נישואיהם), ועל כן ההסכמה שהושגה במסגרת ההסכמות החלקיות לחלוקה בשיעור 50%-50% גם משווי החברה מהווה "זכייה" מובהקת בשווי עשרות מיליוני שקלים. לשיטתו, הטענה לפיה מדובר רק בנכסים שבמחלוקת עלתה על ידי הנתבעת במהלך ההליך ומהווה הרחבת חזית אסורה. ביחס לטענות הנתבעת לרשלנות טוען התובע כי הטיפול המשפטי שניתן לנתבעת היה מקצועי לעילא, אינטנסיבי ויומיומי, והניב תוצאות מהירות ומיטביות. לא נפלה רשלנות בניסוח ההסכמות החלקיות. קביעת שווי החברה לפי ערכי נטו וקביעת מועד הקרע ביום 3.10.22 נעשו בהבנה מלאה של הנתבעת. כך גם לא נפלה כל רשלנות במינויו של רו"ח בוכניק אשר היה תקין לחלוטין וללא ניגוד עניינים. התובע מכחיש בתוקף כי דרש תשלום במזומן בניגוד לחוק לצמצום השימוש במזומן, התשע"ח – 2018 (להלן: "חוק המזומן") ומבהיר בתצהירו כי הבחירה לשלם במזומן הייתה של הנתבעת בלבד כדי להקל עליה, והדבר אף הסב לו טרחה רבה לגרסתו, כל הכספים שנתקבלו (בסך 172,300 ₪ במזומן ו-38,300 ₪ בהעברה בנקאית ביום 13.1.22) דווחו כדין והוצאו בגינם חשבוניות מס מלאות. התובע עותר לתשלום פיצויי ציפייה, המשקפים את שכר טרחתו המוסכם המלא בגין שלבים א' ו-ב', וכן 2% משווי מחצית ערכם המוערך של הנכסים הכלולים במסמך ההסכמות החלקיות בסך כולל של 510,000 ₪. ובסה"כ בתוספת מע"מ סך של 924,300 ₪. בנוסף עותר התובע לסעד הצהרתי לפיו הוא זכאי לשכר טרחה נוסף, בסך של 2% (בתוספת מע"מ) מכל סכום/ זכות/ נכס נוספים שהתובעת תזכה בהם במסגרת התביעה הרכושית. תמצית טענות הנתבעת הנתבעת טוענת כי בהתאם לפסק הדין המנחה ברע"א 7706/22 אטיה נ' אבידן (7.3.2023) (להלן: "עניין אטיה") קיימת לה כלקוחה זכות מוחלטת להפסיק את ייצוגו של עורך דין שאיבדה בו את אמונה, ואובדן האמון אינו יכול להיחשב כפיטורים מטעמים פסולים או בחוסר תום לב. במקרה של הפסקת ייצוג בטרם הסתיים הסכסוך, עורך הדין אינו זכאי לפיצויי ציפייה או לשכר טרחה מותנה הצלחה, אלא לכל היותר לשכר ראוי בלבד, אותו הוא נדרש להוכיח. לטענת הנתבעת, היא הוחתמה על הסכם שכר טרחה דרקוני מבלי שהוסבר לה דבר בנוגע אליו. התובע כבר גבה ממנה סכום מופרז של מעל 200,000 ₪ עבור עבודה מינימלית ביותר, ולכן אינו זכאי לתשלום נוסף. עוד טוענת הנתבעת, כי מסמך ההסכמות החלקיות מיום 4.1.22 אינו מהווה "זכייה" המזכה את התובע בשכר טרחה בגין שלב ב', שכן הנכסים המנויים בו כלל לא היו במחלוקת בין בני הזוג. לגרסתה, שני נכסי מקרקעין היו רשומים ממילא בבעלות משותפת ושווה שלה ושל בעלה, ואילו הנכס השלישי (ברחוב האשל) היה רשום על שמה בלבד, כך שההסכמות החלקיות רק גרעו מזכויותיה הרשומות לטובת הבעל. הנתבעת מפנה לסעיפים 40-37 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969, ומדגישה כי התובע מושתק בהשתק שיפוטי מלטעון לקיומה של מחלוקת על זכויות אלו, לנוכח תביעת פירוק השיתוף שהגיש בשמה המושתתת על זכויות קנייניות רשומות. לטענת הנתבעת, היא החליטה להפסיק את ייצוגו של התובע לאור חשד לפגם במקצועיותו ולאור מחדלים קשים שלשיטתה בוצעו על ידו במהלך הייצוג אשר גרמו לה לנזקים קשים ובלתי הפיכים: התובע ותום מיהרו לחתום על מסמך ההסכמות החלקיות בתוך שבוע בלבד וללא כל משא ומתן ענייני. התובע ותום קיבלו את דרישות בא כוחו של נ' לחשב את שווי החברה בערכי "נטו" (בניכוי מס) וזאת בניגוד לפסיקה המקובלת (בע"מ 4660/16 פלוני נ' פלונית (מיום 5.9.16), להלן: "עניין פלונית") ולהנחיות מס הכנסה ובכך הסבו לה נזק של מיליוני שקלים. כך גם התרשלו בקביעת מועד הקרע, אשר נקבע על ידי התובע ותום ביום הגשת הבקשה ליישוב סכסוך (3.10.2021) במקום במועד הפירוד הפיזי בפועל, דבר ששלל ממנה לטענתה את הזכות ליהנות מהשבחת שווי החברה בשנים 2023-2021. גם בהגשת תביעת הגירושין ביום 19.12.2021 פעל התובע ברשלנות. שכן תביעת הגירושין סיפקה לנ' עילה מיידית להפסקת תשלום מזונותיה השוטפים ופגעה קשות ברמת חייה, טעות אותה נאלץ עו"ד סידי לתקן באמצעות מחיקת התביעה. בנוסף, התובע ותום הסכימו למינוי רו"ח בוכניק כמומחה להערכת החברה מבלי לגלות לבית המשפט כי הנתבעת כבר קיבלה ממנו ייעוץ כלכלי בעבר, דבר שהעמיד אותה בסיכון חמור לניגוד עניינים ופסילת חוות הדעת. מחדלים אלו, לצד גילוי העובדה כי לא הגנו כראוי על זכויותיה בנכסים ובחברה, גרמו לנתבעת לאובדן אמון מוחלט בתובע והובילו להחלפת ייצוגה בייצוגו של עו"ד רועי סידי. עוד טוענת הנתבעת, כי התובע ותום דרשו ממנה לשלם את מרבית שכר הטרחה במזומן, בניגוד לדין ונתנו חשבוניות פיקטיביות ודחויות בסך של 11,000 ₪ כל אחת, מתוך כוונה להסתיר את עסקת המזומן ולבצע עבירות מס חמורות. גם עובדה זו תרמה לאובדן האמון בתובע. על ההליך: כתב התביעה הוגש ביום 24.10.2022 לבית המשפט המחוזי בתל אביב. כתב ההגנה הוגש ביום 5.1.2023. לאור הערכת סכום התביעה הועברה התביעה לשמיעה בבתי המשפט השלום במחוז תל אביב והועברה לשמיעה לפני. אציין כי הנתבעת יוצגה בתחילה על ידי בא כוחה עו"ד רועי סידי. במהלך ההליך הועבר ייצוגה לעו"ד לקנר, אשר הגישה את הראיות מטעמה, ולאחר מכן הועבר הייצוג לבא כוחה הנוכחי, עו"ד שלו. ראיות הצדדים הוגשו במסגרת תצהירי עדות ראשית. מטעם התובע הוגשו תצהיריהם של התובע ותום, אשר העידו ביום 8.1.2025. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר של הנתבעת, ובנוסף הוגשה חוות דעת מומחה מטעם יו"ר ועדת האתיקה מחוז תל אביב של לשכת עורכי הדין, עו"ד ערן גולן "בסוגיות שכר טרחת עורכי דין ובהיבטים האתיים והמקצועיים הנוגעים לתיק". בהחלטתי מיום 1.9.2024 (במסגרת בקשה מס' 23) הוריתי על הוצאת חוות הדעת מהתיק. לאחר הגשת הראיות מטעמה, החליפה הנתבעת ייצוג ובאי כוחה הנוכחיים עתרו לזימון עו"ד סידי כעד מטעמה. בהחלטתי מיום 8.1.2025 דחיתי בקשה זו. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערער אשר התקבלה ביום 28.1.2025 ועו"ד סידי זומן כעד מטעם הנתבעת. עדותו של עו"ד סידי נשמעה ביום 3.2.2025 ועדותה של הנתבעת נשמעה ביום 3.6.2025. ההפניות יעשו לתמלילי הדיונים תוך ציון מועד הדיון. הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב. כאמור לעיל, לאחר שניתן צו לסיכומים ביקש התובע לצרף את פסק הדין בתביעה הרכושית כראיה נוספת בתיק, בקשה שנדחתה. דיון והכרעה: המצב המשפטי לפני שנצלול לנסיבות ועובדות הליך זה, יש להציב מספר מושכלות יסוד: ככלל, זכאי עורך דין לשכר טרחה בגין עבודתו. גם במידה ועורך הדין לא סיים את הטיפול המשפטי, שכן זה הופסק על ידי הלקוח עוד בטרם הניב הטיפול המשפטי תוצאות כלשהן, זכאי עורך הדין לשכר טרחה בגין עבודתו, ובלבד שלא הוכחה רשלנות או אשמה של עורך הדין (ע"א 8934/17 אלי זהר – נאמן המכון לרפורמות מבניות בע"מ נ' החברה הכלכלית לראש העין בע"מ (17.3.2019) פסקאות 13-11). מערכת היחסים שבין עורך דין ללקוח מושתתת על יחסי אמון מיוחדים. נוכח יחסי האמון וחובת האמון והנאמנות המוגברת של עו"ד כלפי לקוחו, נקבע הכלל העקרוני לפיו ניתן לנתק את הקשר בין הלקוח לעורך הדין, ובלבד שיובטח שכרו של עורך הדין (ע"א 136/92 בייניש-עדיאל עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ, פ"ד מז(5) 114, 124, להלן: "עניין בייניש"; ע"א 6181/93 עו"ד סולומונוב נ' שרבני, פ"ד נב(2) 289, 302). בהתאם, לא ניתן לקשור את הלקוח ולשלול ממנו את האפשרות לפטר את עורך דינו באמצעות תנייה הסכמית או ייפוי כוח בלתי חוזר, שכן הדבר עומד בניגוד לחובת הנאמנות וההגינות של עורך הדין. כמובן שההיתר שניתן ללקוח להשתחרר מהסכם שכר טרחה עליו הוא חתם כפוף לחובת תום הלב. כך נקבע בע"א 8854/06 קורפו ואח' נ' סורוצקין ואח' (20.3.2008) (להלן: "עניין קורפו") כי כאשר מבקש הלקוח לסיים את ההתקשרות עם עורך הדין, זכאותו של עורך הדין לפיצויי ציפייה נגזרת משאלת תום הלב, הסבירות והגינות הלקוח. מקום בו הפסקת ההתקשרות מקורה בטענות מבוססות של הלקוח בדבר קיומו של משבר אמון או אי שביעות רצון מהייצוג המשפטי, אזי זכאותו של עורך הדין היא לשכר טרחה ראוי עבור עבודתו בפועל. בע"א 9784/05 עיריית תל אביב יפו נ' גורן (12.8.2009) קבע בית המשפט העליון כי אין מדובר בכלל חדש, אלא שעניין קורפו יצקה תוכן קונקרטי לעקרונות שנקבעו בעניין בייניש: "לטעמי אין מדובר בכלל חדש משום שלכתחילה אין לפרש את ההלכה שנפסקה בעניין בייניש-עדיאל כמתן היתר גורף ללקוח להשתחרר באופן חד צדדי מחוזה עם עורך דינו בהתעלם מתנאיו ודרישותיו של סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי).... בהפעלת הזכות הנתונה לכל אחד מהצדדים לסיים באופן חד צדדי חוזים אשר לא נקצב מועד לסיומם, עליהם לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת. ובעניין קורפו יצק בית המשפט תוכן קונקרטי לרעיונות אלו וקבע כאמור אמות מידה קפדניות שעל הלקוח לעמוד בהן בהקשר זה על מנת שייחשב כמי שנהג בהגינות, בתום לב ובדרך מקובלת בעת שסיים באופן חד צדדי את ההתקשרות עם עורך דינו" (שם בפסקה 23). על מנת לזכות בפיצוי או בטענה כי הלקוח סיכל את ההישג בחוסר תום לב, רובץ על עורך הדין נטל ראייתי כבד. עורך הדין נדרש להניח תשתית עובדתית מפורטת ומשכנעת המוכיחה כי הלקוח פעל בכוונת מכוון לנשלו משכרו או להכשיל את החוזה. בהיעדר עמידה בנטל זה, הנובע מהכלל של "המוציא מחברו עליו הראיה", בית המשפט לא יתערב לטובת עורך הדין ויגביל את שכרו לסכום הבסיס המוסכם או לשכר ראוי בלבד (ע"א 2794/20 עו"ד ענת לוי נ' מלטיה ויטוריו את פדלון בע"מ (6.11.2023)). כאשר הסכם שכר הטרחה מותנה בתוצאות ("שכר טרחה מותנה"), כוונת הצדדים היא שגובה השכר ייקבע לפי התוצאות שהושגו ולא לפי היקף העבודה שהושקעה. הסכמה זו משקפת חלוקת סיכונים וסיכויים בין הצדדים, ויש לכבדה אלא אם קיימת עילה שבדין להתעלם ממנה (כגון הטעיה או עושק). אם התנאים החוזיים להשגת השכר המוסכם לא התקיימו, עורך הדין אינו זכאי לשכר המוסכם, אלא אם הוסכם אחרת במפורש על סכום קבוע במקרה של אי-הצלחה. כאשר מדובר במקרה של ביטול הסכם שכר טרחה על ידי הלקוח במצבים של "זכות על תנאי" שבה גובה השכר תלוי בתוצאה, עיתוי הביטול והמניע העומד מאחוריו הם המכריעים את גובה הסעד. אם הביטול נעשה בסמוך להשגת התוצאה ובחוסר תום לב במטרה לנשל את עורך הדין משכרו, עורך הדין יישא בנטל להוכיח זאת, ואם יעמוד בו – יהיה זכאי לפיצוי ציפייה מלאים (השכר המוסכם). מנגד אם הביטול נעשה בתום לב ומסיבה הוגנת, עורך הדין יהיה זכאי לשכר ראוי בלבד בגין פועלו עד למועד הביטול (ראו בעניין אטיה וכן בת"א (מחוזי תל אביב) 1468-06 עו"ד יוסף גרנות נ' בנייני המשתלה בע"מ (3.8.2010)). פעולה של לקוח שמטרתה להכשיל את הגשמת תכלית החוזה ולמנוע את קיום התנאי המגבש את שכר הטרחה של עורך הדין מהווה הפרה של חובת תום הלב. עוד יצוין, כי בשל פערי הכוחות הקיימים בין עורך הדין ללקוח, קבעה הפסיקה כי האחריות לניסוח ברור ומפורש של הסכם שכר הטרחה מוטלת על כתפיו של עורך הדין. כתוצאה מכך, כל עמימות או ספק יפורשו ככלל נגד המנסח, לחובת עורך הדין. כלל פרשני זה חל ביתר שאת על הסכמי שכר טרחה בין עורכי דין ללקוחותיהם (ע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' יחיאל, פ"ד נח(5) 20, 27 (2004)). הטעם לכך הוא שעורך הדין הוא בעל המומחיות והידע, בעוד הלקוח על פי רוב אינו מיומן בסוגיות משפטיות וסומך על עורך הדין כי ינסח עבורו הסכם שכר טרחה המגשים את רצונו. בשים לב למסגרת הנורמטיבית, נפנה לבירור המחלוקות בין הצדדים, שעיקרה האם הודעת הנתבעת על הפסקת הייצוג נגועה בחוסר תום לב והאם הייתה ללא "סיבה הוגנת". ההכרעה במחלוקת זו תעבור בתחנות הביניים הבאות: בתחנה הראשונה נבחן את נסיבות התקשרותה של הנתבעת בהסכם, והאם הבינה והייתה מודעת להוראותיו. במסגרת תחנת הביניים השנייה נבחן את טענת הנתבעת לאובדן האמון בתובע ובתום אשר לטענתה גרמה להפסקת הייצוג. במסגרת זו נדרש לטענות שהועלו בדבר הרשלנות שנפלה בייצוג הנתבעת על ידי התובע. במסגרת הדיון נבחן את פרשנות ההסכם, על כלל התניות המנויות בו ובפרט תוקפו של הסעיף הקובע כי הנתבעת מתחייבת לשלם את שכר הטרחה גם במקרה בו החליטה לחדול מלקבל את שירותיו המשפטיים של התובע ולזכאותו של התובע לשכר טרחה בהתאם לסעיף 3.7 להסכם. ההתקשרות בהסכם – התקשרות מודעת במסגרת כתב ההגנה וכן במסגרת תצהירה טענה הנתבעת כי היא חתמה על ההסכם על אף שלא קיבלה כל הסבר לגביו (סעיף 9 לכתב ההגנה; סעיפים 34-32 לתצהיר הנתבעת). טענה זו הופרכה במסגרת ההליך. הנתבעת פנתה לתום ביום 1.8.2021. כעולה מההתכתבות בין הנתבעת לתום פנייה זו נעשתה על רקע המצב המורכב אליו נקלעה מול נ', כאשר היא במצב של לחץ ובתחושת בדידות. הנתבעת עצמה תיארה את מצבה בזמן אמת כ"אני גרה בגיהנום" (נספח 1 לתצהיר תום). מספר ימים לאחר מכן (ביום 4.8.2021) התקיימה פגישה בין השתיים. כעולה מהראיות ומהעדויות, ובניגוד לעדות הנתבעת בתצהירה, במהלך פגישה זו לא נחתם ההסכם. ההסכם נחתם רק לאחר כשבועיים ימים ולאחר שהנתבעת קיבלה הבהרות לשאלותיה (עמ' 39 לנספח 1 לתצהיר תום הודעה מיום 16.8.2021 בשעה 16:23; סעיף 10 לתצהיר התובע; תמליל הדיון מיום 3.6.2025 בעמ' 25 ש' 33-13). התובע טען כי הנתבעת אף פנתה לעורכי דין אחרים, עובדה זו לא הוכחה. אולם הדבר אינו מוריד ממסקנתי כי החלטת הנתבעת להתקשר עם התובע בהסכם הייתה החלטה מודעת, שהתקבלה לאחר שהות ושיקול דעת, ולא תחת לחץ או העדר מחשבה. אובדן האמון לטענת הנתבעת, התובע פוטר בשל אובדן אמון. טענה זו מבוססת על גרסתה היחידה של הנתבעת. תכתובות מזמן אמת אינן משקפות אובדן אמון זה. התכתובת בין הנתבעת לתובע ולתום בזמן אמת נעדרת טענות כלפי התובע או תום, שאלות או תהיות ביחס לפעולותיהם. מה היה המועד בו איבדה הנתבעת את אמונה בתובע? גרסתה של הנתבעת לעניין זה השתנתה והתפתחה במהלך ההליך: במסגרת סעיף 62 לתצהירה טענה הנתבעת כי אמונה המוחלט בתובע החל להיסדק באמצע חודש נובמבר 2021 לאחר שישיבת הגישור השנייה עלתה על שרטון והתובע נקט בקו לוחמני כלפי נ'. במסגרת אותו תצהיר העלתה הנתבעת גרסה נוספת לפיה בטחונה בתובע החל להתערער "לאחר אישור "ההסכמות החלקיות"" אשר היה בתאריך 4.1.2022, כלומר כחודש וחצי לאחר מכן (סעיף 86 לתצהיר הנתבעת). כאשר נחקרה על כך במסגרת חקירתה הנגדית העלתה גרסה נוספת, לפיה אמונה בתובע ובתום החל להיסדק משום שלא קיבלה קבלות על התשלום ששילמה במזומן. משמע, עוד במועד בו שילמה את התשלומים במזומן לתובע שהיה בחודש אוגוסט 2021 (פרוטוקול הדיון מיום 3.6.2025 עמ' 9 ש' 21-18 ובעמ' 45). ולאחר מכן העידה כי "ואחר כך עוד פעם היה בסדר עד שהגענו בינואר שנ' עוד פעם רצה ללכת לפסיכולוג ייעוץ נשואים ואז הלכנו לפיאמנטה וגם פיאמנטה אמר שלא מקצועיים.... אני דיברתי ואני הבאתי את ההסכם ורציתי לשאול על הבית חשבתי שהוא מבין והוא אמר לי אנה אני לא עו"ד... אבל אני מציע לך ללכת לעו"ד אחר למשפחה להתייעץ..." (שם בעמ' 9 ש' 38-25). כך שלפי עדותה לא ניתן לקבוע מה היה המועד ממנו החל להתערער האמון: האם מדובר באוגוסט 2021? החל מאמצע חודש נובמבר 2021? או מינואר 2022? כאמור, אין תיעוד בתכתובות בין הנתבעת לתום ביחס לאובדן האמון בכל אחד מהמועדים שצוינו על ידה. כך שלא ניתן ליתן משקל לגרסאותיה המשתנות של הנתבעת. מציר הזמנים ומהתכתובות שנלוו לו עולה כי הנתבעת לא איבדה את אמונה בתובע באופן עצמאי, אלא שהיו גורמים חיצוניים שהובילו אותה לאבד את אמונה בתובע ולהפסיק את ייצוגו. מעדותה של הנתבעת עלה כי נ' הפעיל עליה לחץ להפסיק את ההתקשרות עם התובע ותום. הנתבעת למעשה הודתה כי היא החליטה לפנות לחוות דעת נוספת אצל עו"ד אחר, בשל הלחץ שהפעיל עליה בעלה אשר לא ראה בעין טובה את שכר הטרחה אותו היא התחייבה לשלם בשל ההליכים המשפטיים המתנהלים ביניהם. ובלשונה: "זה בעלי משגע אז אני צריכה להשוות אז אני שואלת" (שם בעמ' 46 ש' 20). וכן: "עו"ד סונדרס: אז כל השיחה הזאת.. נולדה בגלל נושא שכר הטרחה ובגלל שנ' כעס שאת צריכה לשלם לתום שכר טרחה נכון? העדה, גב' חכם: אני זוכרת, קודם כל נ' זה נ' נכון אני לא נ' אבל אני טוענת הוא ראה את שכר טרחה שלנו הוא עשה חשבון 180 פלוס מע"מ 280 פלוס מע"מ זה חצי מיליון ועוד הוא לקח את הפרדס כץ שאני לקחתי שזה גם שלי כאילו זה הבית שלו מההורים אז הוא יצא זה מיליון..." (שם בעמ' 48 ש' 30-25). אולם לחצו של נ' לבדו ושכר הטרחה הצפוי לבדו לא היו הסיבה היחידה להפסקת ההתקשרות עם התובע. בעקבות לחצו של נ' בנושא שכר הטרחה, החליטה הנתבעת לפנות לחוות דעת נוספת לעו"ד סידי. כעולה מעדותה, במהלך הפגישה עם עו"ד סידי העלה האחרון טענות כלפי אופן הייצוג המשפטי לו זכתה עד כה, וטענות אלו הם אלו אשר ערערו את בטחונה בתובע ובתום: "אז הוא שאל אותי לגבי את הכסף של בוכניק שאני מראה לו אחר כך זה התגלגל על לא יודעת איך על שכר טרחה של מזומן אז הוא קפץ הוא אמר זה עברה פלילית אז אני שומעת עבירה פלילית אני עוד פעם ראיתי את עצמי בפלילי עוד פעם אני רציתי בפחד שאני צריכה ללכת לבית המשפט.. אמרת פה עד כאן זהו ועצרתי". (עמ' 51 ש' 12-7). וכן: "העדה, גב' חכם: אז אני התאכזבתי וקיבלתי שוק ופחד עו"ד סונדרס: ממה? ממה מהנושא של בוכניק או מהנושא של המזומן לא הבנתי, העדה גב' חכם: מזומן שזה עבירה פלילית שאסור לעשות את זה וגם את בוכניק שאסור לי לשקר בבית משפט שאני הייתי אצלו ע"ד סונדרס: או-קיי וכל זה אמר לך סידי נכון? העדה, גב' חכם: אני הוא אמר לי שזה הוא הסביר שמזומן זה לא נכון ושזה בוכניק חייבים לדווח" (שם בעמ' 51 ש' 30-24). מעדותו של עו"ד סידי עולה כי אכן הוא זה שסדק את האמון של הנתבעת בתובע ובתום. הנתבעת הגיעה אליו לייעוץ בתחילת פברואר "בעצם אני חקרתי אותה לגבי העובדות וראיתי שם ליקויים מאד מאד חמורים, שבעצם אני יכול להגיד שאני הזדעזעתי ממה שראיתי שם, מהטעויות שעלו מהמסמך.." (תמליל הדיון מיום 3.2.2025 בעמ' 1 ש' 27-25). עו"ד סידי העיד במפורש כי ייעץ לנתבעת לשקול הגשת תביעה נזיקית כנגד התובע ותום (שם בעמ' 6 ש' 18-14 ובעמ' 15 ש' 27-23). מעדויות הנתבעת ועו"ד סידי עולה כי אותה פגישה הובילה לסדיקת האמון של הנתבעת בתובע ובתום ולהעלאת ספקות בדבר ייצוגה ההולם על ידם. בהמשך לאותה פגישה, ביקשה הנתבעת לסיים את ההתקשרות עם התובע. אומנם הנתבעת היא בעלת דין ועו"ד סידי הוא עד הנוגע בדבר (ועל כך עוד בהמשך) ובהתאם יש להתייחס בזהירות לעדויותיהם; אולם עדויות אלו לא נסתרו והן עולות בקנה אחד עם מכתב סיום ההתקשרות שהוצא על ידי עו"ד שטייף סמוך לכך. צא ולמד מה הייתה השתלשלות הדברים: נ', אשר חס על עלויות ההליך המשפטי, הפעיל לחץ על הנתבעת להגיע להסכמות ללא מעורבות עורכי דין על מנת לחסוך בעלויות ההליך המשפטי. כתוצאה מלחצו זה פנתה הנתבעת לעו"ד סידי לשם קבלת חוות דעת נוספת ביחס להליכים המשפטיים שננקטו כנגד נ' וביחס לסיכוייה. במהלך הפגישה עם עו"ד סידי, טען האחרון כי היא מיוצגת באופן רשלני על ידי התובע ותום וערער את אמונה בהם. כתוצאה מכך, הביאה הנתבעת את ההתקשרות עם התובע ותום לידי סיום. לטענת התובע, הנתבעת עשתה זאת אך ורק על מנת להימנע מתשלום שכר טרחתו. לא מצאתי כי טענה זו הוכחה. אם ההליכים מול נ' היו מסתיימים בסמוך להפסקת ההתקשרות והצדדים אכן היו מגיעים להסכמות סופיות אשר היו מביאות את הסכסוך בין הנתבעת לנ' לכלל סיום, אולי היה ממש בטענתו. אולם לא זה היה המצב. בנקודה בה הופסקה ההתקשרות עם התובע, הנתבעת ונ' היו עוד רחוקים מהסכמות ומסיומו של הסכסוך. אין מחלוקת כי ההליכים מול נ' נמשכו עוד מספר שנים לאחר סיום ההתקשרות עם התובע ובאו לסיומם במסגרת פסק דין שניתן רק לפני כשנה ולאחר ניהול הליכי הוכחות. במהלך תקופה זו שילמה הנתבעת לעו"ד סידי שכר טרחה אשר עמד על מאות אלפי שקלים. כך שאין מדובר במקרה בו הפסקת הייצוג נעשתה אך ורק לשם נישול התובע משכר טרחתו בכוונת מכוון ובסמוך לסיום ההליך המשפטי. הפסקת הייצוג נעשתה בעקבות הספקות אותם הטיל עו"ד סידי בלבה של הנתבעת. לאחר הפסקת הייצוג נמשכו ההליכים המשפטיים עוד תקופה לא מבוטלת, במסגרתה גם שולמו סכומים לא מבוטלים לעו"ד סידי כשכר טרחה. בנסיבות אלו, לא ניתן לומר כי התובע הרים את נטל הראיה הכבד המוטל עליו להוכחת חוסר תום לב או כוונת מכוון להימנע מתשלום שכר הטרחה. הצדדים הרחיבו רבות ביחס לטענות השונות לרשלנות בייצוג הנתבעת על ידי התובע. נוכח מסקנתי לעיל, לפיה הנתבעת ביקשה לסיים את ייצוגה המשפטי על ידי התובע כתוצאה מהייעוץ שניתן לה על ידי עו"ד סידי, אשר ערער את אמונה בתובע ובתום, הרי שאין לטענות אלו נפקות מעשית. שכן כפי שנפסק בעניין אטיה לקוח יכול להפסיק את העסקת בא כוחו בשל כך שאיבד בו אמון, גם אם אובדן האמון אינו מוצדק. מקרה כזה אינו עולה כדי חוסר תום לב (וראו שם בסעיף 53). יחד עם זאת, פטור בלא כלום לא ניתן ומן הצדק כי הדברים לא יוותרו בחלל כטענות ללא הכרעה. ועל כן אתייחס לטענות אלו בתמצית: שאלת הרשלנות: טענות הרשלנות נשענות על עדותו היחידה של עו"ד סידי. זה האחרון העיד על הייעוץ שנתן לנתבעת שלווה ב"זעזוע עמוק מחשיפתו להתנהלות ולטיפול הרשלני אסור ופלילי בענייניה של הנתבעת". אקדים ואומר כי עו"ד סידי בענייננו הוא עד הנוגע בדבר. הנתבעת העבירה את ייצוגה מהתובע לעו"ד סידי על יסוד המלצותיו של עו"ד סידי עצמו. עו"ד סידי גם ייצג את הנתבעת בתחילת הליך זה מול התובע והרוויח מייצוגה לאורך השנים סכומים לא מבוטלים. כך שיש לו אינטרס ברור בתוצאות ההליך – אינטרס הבא לידי ביטוי הן בשכר טרחה ששולם לו והן במוניטין המקצועי שלו כתוצאה מהייעוץ המשפטי שנתן לנתבעת. גם מאופן עדותו היה ניכר כי אין מדובר בעד אובייקטיבי – מקצועי גרידא, אלא כי הוא "מושקע" בהליך. עדותו התאפיינה בהתנצחויות מול ב"כ התובע ובאמירות בוטות כלפי התובע ותום באופן החורג מהתנהלות רגילה של מייצג (כך לשם הדוגמא ראו בתמלול מיום 3.2.2025 עמ' 13 ש' 26-23; עמ' 19 ש' 38; עמ' 22 ש' 21; עמ' 43 ש' 20-17; עמ' 48 ש' 11-7). בהתאם, יש לבחון את עדותו ואת המשקל שיש לייחס לה בזהירות מוגברת. הטענות לטיפול הרשלני נגעו בעניינים ובטענות הבאים: הגשת תביעת הגירושין; הפרת חובת הגילוי על היכרות קודמת עם רו"ח בוכניק בטרם מונה למומחה מטעם בית המשפט; קבלת כספים במזומן על ידי התובע; הסדרים לא סבירים לרעת הנתבעת במסמך ההסכמות החלקיות (סעיף 21 לסיכומי הנתבעת). נבחן טענות אלו אחת לאחת. א. הגשת תביעת הגירושין נטען כי הגשת תביעת הגירושין חשפה את הנתבעת לסיכון של הפסקת תשלום המזונות ולנזק של כ-3.12 מיליוני שקלים. טענה זו נסמכה על עדותו היחידה של עו"ד סידי. מנגד, העידה תום כי הנתבעת עמדה על רצונה להתגרש מנ' וזאת נוכח אירוע אלימות שחוותה. גם אם אלך לשיטתו של עו"ד סידי כי הגשת תביעת הגירושין הייתה כרוכה בנזק בדמות אובדן דמי המזונות, ולא מצאתי כי הדבר הוכח, הרי שאין בכך כדי ללמד על התנהלות רשלנית של התובע ותום. כבר נפסק לא אחת, כי לא כל טעות מהווה מעשה של רשלנות ועורך הדין אינו נדרש לחשב מראש את כל האפשרויות בכל תרחיש עובדתי והוא יוצא ידי חובתו כאשר הוא מפעיל שיקול דעת סביר, גם אם בדיעבד יתברר כי זה היה מוטעה (ע"א 7485/10 פנטאהוז רחמני נכסים (1997) בע"מ נ' עו"ד פפר (27.2.2012); ע"א 9022/08 מגורי-כהן נ' עו"ד קמר (3.5.2010)). הגשת תביעת גירושין על רקע טענות לאלימות ורצון הנתבעת להתגרש ולהתרחק מנ' אינה בלתי סבירה, גם אם הייתה עשויה לגרום לנזק כלכלי לנתבעת. בהקשר זה, הוכח כי עו"ד סידי לא היה מודע לטענות הנתבעת אודות האלימות שחוותה, כך שייעוצו בעניין זה לא נסמך על תמונה עובדתית מלאה (תמלול הדיון מיום 3.2.2025 עמ' 41 ש' 8-7). מכל מקום, תביעת הגירושין בוטלה רק לאחר כחצי שנה מתחילת ייצוגו של עו"ד סידי. כך שגם מציר הזמן ניתן ללמוד כי בזמן אמת גם עו"ד סידי לא סבר כי מדובר במחדל כה חמור הדורש פעולה מיידית. ב. מינויו של רו"ח בוכניק באשר למינויו של רו"ח בוכניק, אין מחלוקת כי היה קשר בין הנתבעת ובאי כוחה לרו"ח בוכניק קודם למינויו כמומחה מטעם בית המשפט. על נסיבות הקשר ועומקו היו גרסאות שונות. הנתבעת העידה כי הייתה בפגישת ייעוץ עם רו"ח בוכניק במסגרתה סיפרה לרו"ח בוכניק בפירוט רב על עסקיו של נ' ועל הנכסים שבבעלותו (סעיפים 96-92 לתצהיר הנתבעת). גם עו"ד סידי העיד כי שמע מפי הנתבעת כי היא הייתה עם תום "בפגישת ייעוץ מקדימה" אצל רו"ח בוכניק והדבר הטריד אותה מאד והוא אמר לה כי היה עליהם לגלות זאת לבית המשפט (תמליל הדיון מיום 3.2.2025 עמ' 1 ש' 38-28). עדותו של עו"ד סידי בעניין זה מהווה עדות שמועה ואין בה כדי להוסיף לעדות הנתבעת ביחס לתוכנם של הדברים. מנגד, לטענת תום, הקשר התמצה בבקשה להמלצה מרו"ח בוכניק על חוקרים פרטיים ובאמירת שלום נימוסית וקצרה אגב פגישתם עם אותם חוקרים אשר ישבו במשרדו של בוכניק. על כן אין מדובר בהיכרות מוקדמת המעלה חשש לניגוד עניינים אותו יש לגלות בפני בית המשפט (תמלול מיום 8.1.2025 עמ' 37 ש' 29-17). רו"ח בוכניק לא הובא לעדות במסגרת הליך זה, אולם עמדתו הובאה במסגרת בקשתו לבית המשפט לענייני משפחה מיום 7.4.2022. במסגרת בקשה זו תיאר רו"ח בוכניק את הקשר שהיה לו עם באי כוחה של הנתבעת באופן הבא: "עם החלפת ייצוגה של התובעת וטרם המומחה החל בעבודתו, הפנה בא כוחה החדש של התובעת, עו"ד סידי, את תשומת ליבו של הח"מ לפנייה שנעשתה אליו על ידי בא כוחה הקודם של התובעת, קודם להחלטה, לצורך בחינת האפשרות לקבלת המינוי בהתאם לעקרונות המפורטים בהחלטה" (ההדגשה אינה במקור). במסגרת בקשה זו שב רו"ח בוכניק והצהיר כי אין לו כל היכרות מוקדמת עם הנתבעת כאן וכי לא קיים חשש לניגוד עניינים או משוא פנים בעבודתו. מדובר במומחה מטעם בית משפט, אשר גם עו"ד סידי הודה כי ממונה לא אחת על ידי בתי המשפט לענייני משפחה. גם בית המשפט לענייני משפחה, אשר מינה מומחה חלופי נוכח הסכמת הצדדים, קבע כי הדבר נעשה "מבלי שיהיה בכך חלילה כדי לפקפק ביושרו ובמקצועיותו של רו"ח בוכניק" (החלטה מיום 28.4.2022 שהוגשה במסגרת בקשה מס' 36). גם בהליך שלפני, הנתבעת לא ביססה כל עילה לפקפק במהימנותו של המומחה, על כן מצאתי לקבל לעניין זה את גרסתה של תום כי הקשר המקדים עם רו"ח בוכניק לא חרג מהיכרות ראשונית ושטחית שלא נפל בה ניגוד עניינים שיש בו כדי למנוע את מינויו כמומחה. אומנם ראוי היה כי המפגש שקדם למינויו של מומחה בית המשפט עם הנתבעת ובאי כוחה, גם אם מקרי או שטחי, היה מגולה לצד שכנגד ולבית המשפט. עם זאת, עמדתו של עו"ד סידי כפי שבאה לידי ביטוי בעדותו כי "בנזק הזה של בוכניק, אני מעריך אותו בכסף היו נגרמים נזקים, לא מליונים..." (תמלול מיום 3.2.2025 עמ' 36 ש' 22-19) אין לה על מה לסמוך והיא לוקה בהפרזה. הפרזה אותה ניתן להסביר לאור האינטרס הממשי שלו בייצוגה של הנתבעת. גם בזמן אמת ניכר היה כי עו"ד סידי לא ייחס לעובדה זו משמעות כה דרמטית, כפי שייחס לה בעדותו. שכן, חלפו כחודשיים בין הגילוי ה"מזעזע" לדבריו בדבר ההיכרות המקדימה האמורה שנערך עובר למינויו כמייצגה של הנתבעת בחודש פברואר 2022 ועד שחשף את הדברים בפני בא כוחו של נ' והגשת הבקשה המוסכמת למינוי מומחה חלופי תחת רו"ח בוכניק שנעשתה באפריל 2022. עו"ד סידי נחקר בחקירתו הנגדית ביחס לפער זמנים זה, אך לא נתן מענה מספק. הנתבעת הפנתה בסיכומיה לבר"ע (מחוזי ירושלים) 841/09 ביטון נ' מזרחי (30.4.2009). אכן שם נקבע כי "מומחה המשמש יועץ מקצועי קבוע של עורך דינו של אחד מהצדדים למשפט, פסול מלשמש מומחה מטעם בית המשפט". אולם נערכה הבחנה בין קשרי עבודה ספוראדיים שהתקיימו בעבר ל"קשרי עבודה קבועים, המתקיימים במלוא עוזם בעת מתן חוות הדעת או בעת חקירתו של המומחה בבית המשפט" (שם בפסקה 12). לא כך היה המצב בענייננו. כך גם נקבע בפסק דין זה כי "ייצוגו של המומחה בעבר הרחוק על ידי ב"כ המשיבה, אינו מקים בנסיבות העניין חשש ממשי למשוא פנים. הייצוג נעשה בשעתו על בסיס אקראי ובזמן הרב שחלף מאז יש כדי להפיג את החשש ולהותיר על כנה את ההנחה, שלפיה משמונה מומחה מטעם בית המשפט, חזקה עליו שינהג באופן מקצועי ויעשה מלאכתו נאמנה" (שם בפסקה 8). כך גם נקבע בעניין פלונית כי "אף שמן הראוי היה שהמומחה יידע את המבקש בדבר פגישתו עם המשיבה, אין בכך כדי לקבוע חוסר אובייקטיביות מובנה של המומחה, כיון שהפגישה נועדה לקבל התייחסותה והערותיה של המשיבה דווקא משום שהנתונים והמסמכים הומצאו רובם ככלום על ידי המערער..." (שם בפסקה 4). כך שגם אם ההתנהלות של התובע ותום במינויו של רו"ח בוכניק, ללא גילוי על המפגש שהתקיים ביניהם, אומרת דרשני – לא מצאתי כי ניתן לקבוע כי מדובר ברשלנות ולא הוכח קשר סיבתי בין רשלנות לבין נזק שהיה צפוי להיגרם לנתבעת. ג. תשלום שכר טרחה במזומן בהתאם לחוק המזומן, ניתן לקבל תשלום במזומן עבור ייעוץ משפטי רק בתוך התקרה המותרת בחוק. הפרת המגבלה הקבועה בחוק עלולה להביא לעיצום כספי על העוסק. אין מחלוקת כי התובע קיבל מהנתבעת סך של 172,300 ₪ במזומן עבור שכר טרחה. הנתבעת העידה כי התשלום נעשה במזומן לבקשת התובע, וכי לא נמסרו לה חשבוניות או קבלות בגין התשלום (סעיפים 44-43 לתצהיר הנתבעת). התובע מנגד, העיד כי הוא לא דרש מהנתבעת את התשלום במזומן אלא הדבר נעשה לבקשתה וכל הסכומים דווחו כדין לרשויות המס. עוד העיד כי באותה עת חוק המזומן היה בראשיתו והוא התנהל בהתאם לייעוץ שקיבל מרואה חשבון (תמליל הדיון מיום 8.1.2025 עמ' 65-63; סעיפים 165-163 לסיכומי התובע). פרט לעדותו זו, לא הוצגו ראיות או עדויות נוספות המעידות על כי פעל בהתאם לייעוץ מקצועי. עם זאת, טענה זו של הנתבעת לא הועלתה על ידה במסגרת המכתב בו הודיעה על הפסקת הייצוג מיום 21.2.2022 וגם לא עלתה במסגרת כתב ההגנה אשר הוגש מטעמה על ידי עו"ד סידי. כך שאין לייחס לה משקל רב (יעקב קדמי, על הראיות – חלק ראשון – הדין בראי הפסיקה (מהדורה משולבת ומעודכנת (2009) 501-500). עדותו של עו"ד סידי בקשר לכך מהווה עדות שמועה (תמלול מיום 3.2.2025 עמ' 16 ש' 6-1). מכל מקום, אם אכן היה מדובר באחת מהעילות המרכזיות לאובדן האמון של הנתבעת בתובע, היה מצופה מעו"ד סידי להעלות את הדברים על הכתב בזמן אמת, ולכל הפחות במסגרת כתב ההגנה. כך שמדובר בטענה כבושה אשר הועלתה בדיעבד. למותר לציין, כי על עורך דין לפעול בהתאם להוראות החוק. תשלום שכר טרחה במזומן אינו עולה בקנה אחד עם הוראות חוק המזומן. אולם מחומר הראיות, כמו גם מהתנהלות הנתבעת, עולה כי לא זו הסיבה אשר הובילה לאובדן האמון הנטען או להפסקת הייצוג. מכל מקום, אי קיום הוראות חוק המזומן, על ההשלכות הנוגעות לכך ביחס לעיצום הכספי על העוסק, אינן מגבשות את עוולת הרשלנות ולא הוכח כי גרמו או היו גורמות לנזק לנתבעת. ד. טענות להסדרים לא סבירים לרעת הנתבעת במסמך ההסכמות החלקיות עו"ד סידי העיד כי במסמך ההסכמות החלקיות נפלו טעויות קשות אשר הביאו להסדרים לא סבירים לרעת הנתבעת וביניהן קביעת זכויות הנתבעת בחברה לפי שווי נטו, קביעת מועד הקרע בין בני הזוג ליום הגשת הבקשה ליישוב הסכסוך, והסדר לא מאוזן ביחס לנכס המקרקעין של הנתבעת. קביעת זכויות הנתבעת בחברה לפי שווי נטו: במסגרת מסמך ההסכמות החלקיות הסכימו הצדדים כי השווי של כלל הנכסים, לרבות החברה, ייקבע בערכי נטו. לשיטת עו"ד סידי מדובר בטעות קשה: "הולכים לפי ברוטו, אלא אם כן אותו בעל מושך את הדיבידנדים מהחברה או מוכר את החברה..." (עמ' 46 ש' 14-13). כפי שהעיד "גם מבחינה פרקטית אין עו"ד בדיני משפחה שלא מעריך לפי שווי ברוטו. אחר כך מתווכחים, אבל לא מגישים לבעל נטו.... עכשיו במקרה הספציפי הזה, מה לעשות? גרמתם נזק" (עמ' 46 ש' 22-18). עו"ד סידי הפנה בעדותו לפסיקה, ובין היתר לעניין פלונית (ראו גם בסעיף 21.4.1 לסיכומי הנתבעת). אולם בעניין פלונית לא נקבע באופן גורף כי יש ללכת לפי ערכי ברוטו, אלא ששאלה זו תקבע בהתאם לנסיבות כל מקרה: "אשר לשאלת המס הכרוך בתשלום השווי למשיבה, הרי אף היא נבחנת בשים לב לתשתית העובדתית והנסיבות בכל מקרה קונקרטי". ביחס למקרה הקונקרטי שלפניו קבע בית המשפט העליון בעניין פלונית כי "על המבקש להבחין בין החבות במס בגין העברת המניות מן המשיבה אליו, לבין החבות במס הכרוכה בהעמדת מימון ממקורותיו לצורך תשלום התמורה בגין מניות המשיבה. מס אחרון זה אינו מעניינה של המשיבה ולכן אין מקום שישליך על סכום התמורה בעד המניות. כשם שצד ג' הרוכש את המניות לא יוכל להינות מתחשיב נטו בהתאם למס הכרוך בהעמדת מקור המימון כך הוא הדין אף ביחס למבקש. ודוק: המבקש עשוי לבחור בדרכים שונות למימון תמורת המניות, ביניהן מימון ממקור נזיל שהעמדתו אינה כרוכה בכל מס שהוא, מימוש נכס תוך חיוב במס בשיעור פלוני או משיכת דיבידנד הכרוכה במס בשיעור אחר, וברור שאין לקבל שבחירתו תשליך על התמורה שתינתן למשיבה בעד חלקה במניות" (שם בפסקה 6). גם טענת עו"ד סידי כי מדובר בפסיקה גורפת וחד משמעית, אינה מדויקת. בפסק דין שניתן לאחרונה בעמ"ש (מחוזי מרכז) 2321-12-23 י.י נ' נ.י (14.5.2026) נקבע במפורש כי: "המחלוקת הנוגעת לניכוי "מס רעיוני"... משווי מניות של חברה, לצורך חישוב דמי איזון משאבים בין בני זוג מתגרשים, מהווה סוגיה עקרונית ומורכבת בדיני משפחה ומיסוי בישראל. שאלה זו טרם הוכרעה בפסיקה מחייבת של בית המשפט העליון" (ההדגשה אינה במקור). במסגרת פסק דין זה סוקר בית המשפט המחוזי את שלוש הגישות המרכזיות שהתפתחו בפסיקה: חלוקה על בסיס שווי ברוטו, המתעלמת מהמס הרעיוני מאחר שאירוע המימוש אינו ודאי ואינו מיידי; חלוקה על בסיס שווי נטו, המנכה את המס הרעיוני בטענה שזהו שווי הנכס הכלכלי האמיתי למכירה; וחלוקה על בסיס המודל המותנה/ נאמנות, המהווה גישת ביניים המכירה בחבות הכלכלית העתידית תוך שמירה על "עקרון ערך זמן הכסף", וקובעת חיוב מותנה דחוי או הפקדת סכום המס בנאמנות. בית המשפט המחוזי קובע כי בית המשפט העליון העדיף שלא לקבוע כלל נוקשה, אלא להותיר לערכאות הדיוניות שיקול דעת נרחב בהתאם לנסיבות הספציפיות של כל חברה ותא משפחתי, תוך התייחסות לוודאות המכירה, מידת סחירותה של החברה, היעדר טען מסחרי מיידי למכירה וכיוצ"ב. שלא כעדותו של עו"ד סידי, בפסק דין זה קבע בית המשפט המחוזי כי "המודל המותנה ומודל הנאמנות מהווים את הפתרונות המשפטיים והכלכליים המאוזנים ביותר..." (שם בפסקה 22 לפסק הדין). בהקשר זה, הרושם שעלה מחקירתה של תום היה כי ההבחנה בין השיטות השונות לא קלחה על לשונה. היא גם לא הייתה מעורה בהחלטת רשות המיסים משנת 2014 לפיה העברת מניות בחברה פרטית בין בני זוג במסגרת חלוקת הנכסים המשותפים במסגרת הסכם גירושין אינה מהווה מכירה כהגדרה בסעיף 88 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (נ/4; תמליל מיום 8.1.2025 עמ' 50-49). לא יכולה להיות מחלוקת כי עורך דין העוסק בדיני משפחה צריך להכיר את תחום המיסוי על בוריו ביחס לתחומים לגביהם הוא מייעץ. כעולה מההתכתבות תום קיבלה את הערות עו"ד הרשקוביץ לעניין קביעת הנכסים בערכי נטו ללא דיון או שיח נוסף בדבר האפשרויות השונות. תום לא העידה על שיחות טלפוניות עם עו"ד הרשקוביץ בנושא זה, כך שניתן להסיק כי לא התקיים בירור מעמיק ביחס לשיטה המתאימה בנסיבות עניינה של הנתבעת. עם זאת, וכעולה מההתכתבות, תום ביקשה לקבל הנחייה של יועץ מס לעניין זה (עמ' 233 לתצהיר התובע). אין מחלוקת כי עו"ד סידי לא ביקש לחזור מההסכמות החלקיות. לעניין זה העיד על הקושי לחזור מהסכמות שקיבלו תוקף של החלטה, אולם אם מדובר היה בדבר כה מהותי אשר גרם לנזק אקוטי לנתבעת, סביר להניח כי היה נעשה לכל הפחות ניסיון לפתוח את ההסכמות החלקיות. מכל מקום, הליך זה אינו עוסק בשיטה הראויה לאיזון, אלא בשאלת זכאותו של התובע לשכר טרחתו וטענת הנתבעת לאובדן האמון ולרשלנות בייצוגה. אומנם רצוי היה כי מייצגי הנתבעת, התובע ותום (כמו גם עו"ד סידי), היו פורשים בפניה את כלל האפשרויות ומבהירים לה מדוע יש לנקוט בשיטה זו או אחרת. לא כך עלה מהראיות. אולם קביעת באי כוח הנתבעת כי מדובר בהלכה חד משמעית של בית המשפט העליון אינה נכונה. מנתוני ההליך שבפני, לא ניתן לקבוע באופן חד משמעי כי בנסיבות העניין ובמסגרת מערך הנכסים בין הנתבעת לנ', נקיטה בשיטת הנטו הייתה רשלנות. מועד הקרע: במסגרת מסמך ההסכמות החלקיות הסכימו הצדדים כי ההתחשבנות תעשה נכון למועד הקרע, שנקבע כיום הגשת הבקשה ליישוב סכסוך – 3.10.2022. לשיטת עו"ד סידי קביעת מועד הקרע כיום הגשת הבקשה ליישוב הסכסוך היה טעות, והיה צריך להשאיר מועד זה "פתוח לפי הנסיבות" ולקבוע אותו לאחר קבלת הדו"חות הכספיים של החברה (תמלול הדיון מיום 3.2.2025 עמ' 3 ש' 15-14; עמ' 42 ש' 37-32). ראשית אציין, כי גם טענה זו לא הועלתה במסגרת כתב ההגנה או תצהיר עדותה של הנתבעת ובהתאם אין לייחס לה משקל רב. שנית ולגופה של טענה, לא מצאתי כי זו הוכחה. הנתבעת בסיכומיה טענה כי לפי הפסיקה לא היה נכון לקבוע את מועד הקרע ליום שנקבע אלא למועד ניתוק הקשר הכלכלי ביניהם (סעיף 21.4.2 לסיכומי הנתבעת) אולם לא הובאו ראיות לכך שבנסיבות ענייננו אכן זו הייתה דרך ההתנהלות המתאימה. כך שטענתו של עו"ד סידי בלבד, על המשקל שיש לייחס לעדותו כעד מעוניין בדבר, אין בה כדי להוכיח את הרשלנות הנטענת. גם הטענה כי מסמך ההסכמות החלקיות קבע הסדר לא מאוזן בכך שקבע כי לנ' זכות שווה בבית שרשום רק על שם הנתבעת לא הוכחה. הפסיקה קובעת כי ניתן להכיר בשיתוף זכויות בנכס מסוים, אשר רשום רק על שם אחד מבני הזוג, אם התנהגות בני הזוג במהלך חייהם המשותפים מלמדת על התגבשות הסכמה שלפיה הזכויות בנכס משותפות לשניהם (וראו לעניין זה בבע"מ 5620/24 בע"מ 17735-09-24 פלונית נ' פלוני (30.6.2025) פסקה 33). כך שהרישום אינו חזות הכל ויש להוכיח כי בהתאם לנסיבות העניין מדובר בהסדר לא מאוזן. טענה זו לא הוכחה. כך שמכל המקובץ ניתן לקבוע כי הטענות לייצוג רשלני של התובע ותום לא הוכחו. יחד עם זאת, וכאמור לעיל, גם אם טענות עו"ד לסידי לרשלנות לא הוכחו, הרי שכפי שפורט לעיל, התנהלות התובע אכן עוררה מספר שאלות הן ביחס לתשלום שכר הטרחה במזומן, הן ביחס לחובת הגילוי ביחס להיכרות – גם אם שטחית – מול רו"ח בוכניק, והן ביחס להסבר שנדרש קודם לנקיטה בשיטת נטו – ברוטו בהסכמות החלקיות. שאלות אלו, אשר כעולה מהראיות הועצמו על ידי עו"ד סידי, הובילו לאובדן האמון של הנתבעת בתובע והיוו בסיס מספיק להחלטת הנתבעת לסיום ההתקשרות עם התובע ושומטות את הבסיס תחת טענת התובע להפסקת הייצוג בחוסר תום לב. הזכות לקבלת כספים מהזכייה – פרשנות ההסכם בהתאם לסעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973 בנוסחו היום, חוזה עסקי יפורש בהתאם ללשונו בלבד. חוזה שאינו עסקי יפורש לפי אומד דעת הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, כאשר ללשון החוזה יינתן משקל כאשר מדובר בצדדים שיש ביניהם יחסי אמון מיוחדים ובהתאם לניסיון המקצועי של הצדדים. כך שהבכורה בפרשנות ההסכם ניתנת ללשונו. בענייננו, לשון ההסכם היא ברורה, חד משמעית ומצביעה באופן בהיר על אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים. על כן לא נדרשתי לעדויות הצדדים ביחס לתכלית וללשון ההסכם, שכן מצאתי את לשון ההסכם כלשון ברורה ומתפרשת מתוכו. ההסכם, כהסכם שכר טרחה, משקלל בתוכו את הסיכונים והסיכויים של הצדדים לו, בהתאם לתסריטים השונים. חלוקת הסיכונים בין הצדדים בכל הנוגע למתן השירות המשפטי הייתה ברורה: ככל שההליכים המשפטיים יסתיימו על דרך של הסכמות וללא צורך בנקיטת הליכים משפטיים, הסכימו הצדדים על שכר טרחה מוסכם בסך של 180,000 ₪ בתוספת מע"מ. ככל שהצדדים לא יגיעו להסכמות ויידרש המשך טיפול משפטי הכולל ליווי והליכים משפטיים, מתחיל חלק ב' לגביו הוסכם שכר טרחה בסך של 280,000 ₪ בתוספת מע"מ בתוספת 2% מסך שווי הזכייה. לא מדובר במסלולים מצטברים ובשכר טרחה מצטבר אלא במסלולים חלופיים: חלק א' – בו לרוב נפח העבודה קטן מזה הנדרש לצורך הליכים משפטיים. אם ההליכים לא מסתיימים בדרך של גישור עוברים לחלק ב', על שכר הטרחה הקבוע בו, הגבוה משכר הטרחה המוסכם לחלק א', שמגלם בתוכו את עלות עבודתו של התובע במסגרת ייצוג בהליכים משפטיים שלרוב דורשים הקדשת זמן רב יותר. בהתאם, ההסכם קובע כי הלקוח מתחייב לשלם את שכר הטרחה, בכל אחד מהחלקים, במקרה של פשרה או אם ייגבו תשלומים כלשהם מהצד שכנגד באופן ישיר. כלומר התשלום מתבצע בסיום ההליך – בין אם על דרך של פשרה ובין אם על דרך של פסק דין. כאשר יגיעו ללקוח כספים וההליך יסתיים – ישולם שכר הטרחה. אולם אם ההליך לא הסתיים עדיין, ולא הגיעו ללקוח כספים – לא הגיע עדיין המועד לתשלום שכר הטרחה. על כן, פרשנות הרמונית של ההסכם מחייבת כי ההסכמה לתשלום 2% מסך שווי הזכייה משמעה שווי זכייה סופי – בין אם על דרך של פשרה ובין אם על דרך של פסק דין. אין מדובר בשווי זכייה מהסכמות חלקיות, כאשר נותר עוד הליך לנהל. רק במקרה בו מגיע ההליך לסיומו – בפשרה או בפסק דין וכאשר ייגבו כספים מהצד שכנגד. ככל שלא הגיעו לפשרה סופית, וככל שלא מגיעה העת לגביית כספים – לא הגיע המועד לתשלום שכר הטרחה. הנתבעת ונ' לא הגיעו להסכמות במסגרת הגישור. בהתאם, הייצוג המשפטי עבר מחלק א' לחלק ב' – לשלב ניהול הליכים משפטיים. במסגרת זו הוגשו התביעות – התביעה הרכושית ותביעת הגירושין. הסכומים ששולמו על ידי הנתבעת בגין חלק א', אינם מצטברים, אלא עומדים כעת כנגד התשלום בגין חלק ב'. הצדדים הגיעו להסכמות חלקיות. אולם כשמן כן הן – הסכמות חלקיות בלבד. אין בהן כדי לסיים את ההליכים, וכפי שפורט במסמך ההסכמות החלקיות, נדרשה עוד דרך לא מבוטלת על מנת לברר את המחלוקות בין הצדדים. כפי שהתברר בדיעבד, דרך זו ארכה מספר שנים נוספות ועברה דרך הליך משפטי שבא לסיומו בפסק דין. על כן ורק בסיומו של ההליך הייתה קמה לתובע הזכות לקבלת 2% משווי הזכייה, והוא אינו זכאי לקבלת חלק יחסי מהזכייה. הנתבעת החליטה לסיים את ההתקשרות עם התובע עוד קודם להגעה לפשרה סופית בתיק או לגביית כספים כלשהם. סיום ההתקשרות לא נעשה בחוסר תום לב. בהתאם ובמקרה של ביטול שנעשה בתום לב ומסיבה הוגנת, עורך הדין יהיה זכאי לשכר ראוי בלבד בגין פועלו עד למועד הביטול. טוען התובע, כי על הנתבעת חלה חובה לתשלום שכר הטרחה בגין חלק ב', גם אם החליטה לחדול מלקבל את השירות המשפטי וזאת בהתאם לסעיף 3.7 להסכם. לא מצאתי לקבל טענה זו. עניין אטיה עסק בהסכם שכר טרחה אשר כלל הוראה דומה ודן בשאלה "האם וכיצד ניתן להתנות על כלל השכר הראוי בהסכם הייצוג שבין עורך דין ללקוח? האם עורך הדין רשאי לקבוע בהסכם זה כי אם הלקוח יבחר לפטרו, לפני גמר ההתדיינות, מכל סיבה שהיא, יהא הלקוח חייב לשלם לו כשכר טרחה, סכום כסף בלתי מותנה אשר עולה במידה ניכרת על השכר הראוי? האם הוראה כזאת תהא אכיפה, או שמא נראה בה פגיעה בתקנת הציבור ונסרב לאכפה". בסופו של דיון קובע כבוד השופט שטיין כי הוראה כזו "יוצרת ניגוד חריף בין טובת הלקוח, שעורך הדין חייב לקדם במסירות ובנאמנות, לבין האינטרס האישי של עורך הדין.... פוגעת קשות בזכותו של הלקוח להחליף את הייצוג בהתאם לרצונו ולרוב אף מאיינת זכות חשובה זו" וכי הוראה כזו "מנוגדת.. לתקנת הצבור ודינה בטלות" (סעיף 2 לפסק הדין). כך שלא ניתן להגביל את זכותה של הנתבעת להביא את ההתקשרות לסיומה ולא ניתן לחייבה בתשלום מעבר לשכר ראוי בגין הייצוג עד לשלב סיום ההתקשרות. הנטל להוכחת שכר הטרחה הראוי מוטל על התובע. אין מדובר בידיעה שיפוטית, אלא בעובדה שיש להוכיחה בהתאם לנסיבות בכל תיק ותיק. עליה להתבסס על ראיות וחוות דעת מומחים. כך ובין היתר, לצד היקף העבודה המשפטית שבוצעה בפועל והזמן שהוקדש לטיפול בתיק יש לבסס את השיטה המקובלת לקביעת שכר הטרחה בנסיבות העניין. התובע קיבל מהנתבעת שכר טרחה בסך כולל של 210,600 ₪. בהעדר ראיה כי אין מדובר בשכר ראוי לייצוג עד השלב בו הופסק הייצוג וכי השכר הראוי עולה על סכום זה, אין לי אלא לקבוע כי התובע לא הרים את הנטל להוכחת השכר הראוי, ובהתאם לא ניתן לחייב את הנתבעת בתשלום שכר מעבר לשכר ששולם. לסיכום נוכח כל המקובץ לעיל, מצאתי כי דין התביעה להידחות. אשר לעניין ההוצאות, על דרך הכלל יש לפסוק לבעל הדין שזכה בדינו הוצאות ריאליות, כלומר ההוצאות שהוציא בפועל או שהתחייב להוציא. שומת ההוצאות נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, הבוחן אם מדובר בהוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך בהתחשב בכלל הנסיבות. הנתבעת עתרה במסגרת סיכומיה לאפשרות להגיש טיעון משלים בעניין ההוצאות, ומצאתי לקבל בקשה זו. לא מצאתי כי התובע העלה נימוקים שיש בהם כדי לחסום את דרכה של הנתבעת להגשת טיעון משלים. על כן עניין ההוצאות יקבע בהחלטה נפרדת לאחר הגשת טיעון משלים שיוגש בתוך 21 ימים מהיום. ת"פ ליום 25.10.2026.