פרטי ההליך
לפני
כבוד השופטת, סגנית הנשיאה אביגיל זכריה
מאשימה
מדינת ישראל
נגד
נאשמים
מוחמד חמד אבו ריא
העתק החלטה
מפרוטוקול שניתנה בבית משפט מיום 14 אוקטובר 2026, ג' חשוון תשפ"ז גזר דין מבוא 1. הנאשם הורשע על פי הודאתו מיום 15/01/2025 במסגרת הסדר טיעון בהליך מוקד, בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בצוותא - עבירה לפי סעיף 380 + סעיף 29 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. עובדות כתב האישום המתוקן 2. במועד הרלוונטי שרר סכסוך בין מרעי טרביה (להלן- מרעי) לבין המתלונן. ביום 13/1/2023 סמוך לשעה 20:00, שהה המתלונן, עם רכבו סמוך למרפאת כללית בעיר סחנין, אז הגיעו למקום הנאשם, מרעי ואחרים ברכב ועצרו בסמוך לרכבו של המתלונן. אחד האחרים פתח את דלת רכבו של המתלונן ודחף אותו באופן שגבו הוצמד לרכבו, ובהמשך לכך תקפו הנאשם והאחרים בצוותא חדא את המתלונן, באופן שהכו בו נמרצות, בעטו בו והטיחו בו אגרופיהם בכל חלקי גופו. לאחר מכן- שבו המתלונן, הנאשם והאחרים לרכבם והמשיכו בנסיעה. בנסיבות אלו, יצא המתלונן מרכבו, נטל לידיו אבן משתלבת והטיחה בחלון הנהג של הטנדר מספר פעמים וכתוצאה ממעשיו אלו התנפץ החלון. בנסיבות אלו התפתחה קטטה בין המתלונן לנאשם ואחרים. כתוצאה ממעשיו של הנאשם והאחרים נגרמו למתלונן חבלות של ממש. תיאור ההליך בתמצית 3. הצדדים הגיעו להסדר טיעון במסגרתו תוקן כתב האישום. הנאשם הודה בכתב האישום המתוקן, הורשע והופנה לקבלת תסקיר שירות המבחן. בענייננו של הנאשם נערכו תסקיר שירות המבחן מיום 20.7.2025 ותסקיר משלים מיום 10.9.2025. לאחר קבלת שני התסקירים, הודיעו הצדדים בדיון ביום 4.5.2026, כי הגיעו להסדר לעניין העונש לפיו המאשימה תגביל את עצמה לטיעון של עד 4 חודשים והנאשם יטען באופן חופשי. כן הוסכם על הטלת ענישה נלווית בדמות מאסר על תנאי והתחייבות. עניין הפיצוי למתלונן נותר להכרעת בית המשפט. בעניינו של הנאשם הוגשה חוות דעת הממונה על עבודות השירות על פיה נמצא כי המועמד מתאים לריצוי עבודות השירות. הצדדים טענו לעונש בפניי ביום 24/06/2026. במסגרת ראיות ההגנה לעונש, נשמעה עמדתו של המתלונן והוגש מסמך (נ/1). נשמעה מילתו האחרונה של הנאשם וכעת בשלה העת למתן גזר דין. תסקירי שירות המבחן 4. בתסקירו מיום 20/07/2025, שנערך בסיוע תרגום לשפה הערבית, סקר שירות המבחן את קורותיו של הנאשם ברקע ביצוע העבירה. שירות המבחן התרשם, כי הנאשם מתקשה לקחת אחריות מלאה על חומרת מעשיו, מחזיק בעמדה קורבנית ומתקשה לגלות אמפתיה כלפי נפגע העבירה, לצד שלילת צורך טיפולי. שילובם של גורמים אלו מעידים להתרשמותו של שירות המבחן על קיומו של סיכון לחזרה על העבירות. מאחר ולא נמצאה פניות או בשלות להשתלב בהליך טיפולי, נמנע שירות המבחן מהמלצה שיקומית או מהמלצה על ביטול ההרשעה, והמליץ להטיל עליו עונש קונקרטי של מאסר בעבודות שירות לצד פיצוי ומאסר מותנה. בתסקירו המשלים שהוגש לבקשת ההגנה מיום 29.1.20206 ציין שירות המבחן כי מאמציו במישור קבלת עמדת המתלונן לא צלחו. גם בתסקיר זה שב שירות המבחן על התרשמותו, כי הנאשם הינו אדם צעיר המתקשה להתחבר לדפוסיו התוקפניים, מתקשה לקחת אחריות מלאה על העבירה ולגלות אמפתיה ושב על עמדותיו הקורבניות. שירות המבחן התרשם, כי הנאשם אינו פנוי ואינו בשל להשתלב בהליך טיפולי ומשכך נמנע מהמלצה שיקומית בעניינו ושב על המלצתו בדבר הטלת ענישה קונקרטית כעבודות שירות לצד תשלום פיצוי למתלונן ומאסר מותנה. טיעוני המאשימה לעונש 5. המאשימה עתרה להשארת ההרשעה על כנה ולהטלת עונש של 4 חודשי מאסר בפועל אשר ירוצו בעבודות שירות, בהתאם לגבול הרף העליון שבהסדר הטיעון, לצד מאסר על תנאי והתחייבות. המאשימה הדגישה את עוצמת התקיפה בצוותא של מספר אנשים נגד אחד, את הערכים המוגנים שנפגעו ואת החבלות החמורות שנגרמו למתלונן בעקבות התקיפה המתמשכת. טיעוני הסניגור לעונש 6. לא הוברר מדוע במסגרת הטיעונים וחרף ההסדר לעניין העונש הסניגור שב על בקשתו כי ישקול בית המשפט לבטל את ההרשעה ולהסתפק בשל"צ או במאסר על תנאי. הסניגור הפנה להסכם סולחה שנערך ופיצוי כספי למתלונן, וכן הפנה למסמך (נ/1) ולטענות הנאשם כי הוא מטפל בסבו החולה. הסניגור הפנה לעמדתו הסלחנית של המתלונן. עוד נטען כי יתר המעורבים בפרשה סיימו את ההליך בשל"צ וביטול הרשעה, אף שהמיוחס לחלקם חמור יותר. כן מבוקש לשקול ביטול הרשעה והטלת של"צ ולחלופין, כי יסתפק בית המשפט במאסר על תנאי. הנאשם במילתו האחרונה הביע חרטה, טען כי היה צעיר וכי כיום הייתה סלחה ויושרו ההליכים בין הצדדים. הכלל בדבר אי הרשעה – המסגרת המשפטית 7. מאחר ולהבנתי לאחר תסקירי שירות המבחן לא נותר עוד כל בסיס משפטי או עובדתי לביטול הרשעת הנאשם הרי שנוכח טענת ההגנה בסיכומיה – אתייחס לכך בקצרה. עצם הטענה בטיעוני הנאשם לעונש עוררה תמיהה מסוימת נוכח ההסדר הדיוני אותו הציגו הצדדים לאחר קבלת התסקירים ואולם מאחר ונותרה האפשרות בידי ההגנה לטעון באופן חופשי – אדון בנושא בקצרה ככל הניתן. ייאמר מיד: אין כל בסיס בדין לביטול הרשעת הנאשם וככל שהרשעתם של אחרים בוטלה הרי שאין בכך כדי ללמד גזירה שווה על הנאשם שבפניי. ההליך הפלילי הוא הליך אינדיבידואלי ונוכח האמור בתסקירי שירות המבחן – נראה כי אין לנאשם להלין אלא על עצמו. דרך המלך הינה להורות על הרשעה בפלילים בגין ביצוע עבירה פלילית [ ר' למשל פסיקת כב' השופטת פרוקצ'יה בע"פ 5102/03 מדינת ישראל נגד קליין (פורסם בנבו,
ניתן ביום 4.9.07)].
אי ההרשעה מגלמת חריג לכלל, הנלמד מהוראות סעיף 71א(ב) לחוק העונשין ומהוראת סעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי, תשל"ז - 1977 לפיו ניתן לבטל הרשעה לפני מתן גזר דין, באם סבר בית המשפט כי ניתן להורות על ענישה בדמות צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור או התחייבות בלא הרשעה. יישום הוראות אלו התפתח בפסיקה במרוצת השנים.
לעניין זה נפסק בהלכת כתב בע"פ 2083/96 כתב נגד מדינת ישראל (פורסם בנבו, 21.8.97), כי:
"הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים:
ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל".
בע"פ 9893/06 לאופר נגד מדינת ישראל (פורסם בנבו, 31.12.07) לאחר סקירת הלכת כתב וההלכות המחייבות נקבע מבחן הלכתי נוסף אשר על פיו:
"מקום שבנסיבות מיוחדות וחריגות עלול להיווצר יחס בלתי סביר באורח קיצוני בין חשיבות ההרשעה לאינטרס הכללי לבין עצמת הפגיעה בנאשם הצפויה מהרשעה, עשויה לקום הצדקה לעשות שימוש בסמכות השיפוטית של אי הרשעה"
בית המשפט העליון ברע"פ 1746/18 פלהיימר נגד מדינת ישראל (נבו, 26.4.18) שב על קביעתו ברע"פ 5100/14 מסראווה נגד מדינת ישראל (נבו, 28.7.2014), כי הימנעות מהרשעה של נאשם שביצע עבירה, תעשה במשורה וכי התוצאה של הימנעות מהרשעה, חרף הקביעה כי הנאשם ביצע את העבירה, הנה תוצאה חריגה אשר תשמר למקרים מיוחדים ויוצאי דופן ובהתקיים שני התנאים המצטברים שנפסקו בהלכת כתב. כשלעניין יישומם של הכללים נפסק בע"פ 2698-24 דוד סילבר נגד מדינת ישראל (נבו, 5.12.24) (להלן- הלכת סילבר), כי :
"שני תנאים אלו אשר נקבעו בהלכת כתב, התעצבו והתחדדו במרוצת השנים. במסגרת התנאי הראשון, צוין בפסיקה כי יש להתחשב, בין היתר, במשמעותה של העבירה שנעברה והערכים המוגנים בגדרה; בזהותו של הנאשם ובמעמדו הציבורי; בזהותו של נפגע העבירה, בין אם מדובר באדם פרטי ובין בציבור בכללותו; וכן בהשפעת אי-ההרשעה על ההליך הפלילי, ובמסר החברתי שיתקבל כתוצאה מכך בנסיבות העניין (ע"פ 9893/06 לאופר נ' מדינת ישראל (נבו, 31.12.2007).
כן נפסק באותו עניין, כי:
"מלבד בחינה דקדקנית ופרטנית של התקיימות שני התנאים המצטברים, בית המשפט נדרש להתרשם מהתמונה הגדולה של האפשרות לביטול ההרשעה. זאת, כאשר לנגד עיניו נשאלת השאלה – האם מדובר במקרה חריג וקיצוני שבו הנזק שנגרם לנאשם במישור האישי הוא כה משמעותי ובלתי נסבל עד שהוא גובר ומכריע את האינטרס הציבורי בהרשעתו, אם לאו".
גם במקרים בהם הוצגה פגיעה ממשית בעתידו של הנאשם וגרימת נזק קונקרטי של ממש, לא בהכרח נסוג האינטרס הציבורי המוגשם מעצם ההרשעה למול שיקולו הפרטי של הנאשם (ר' רע"פ 8148/21 זהאי דרבאשי נגד מדינת ישראל (נבו, 9.11.21); רע"פ 1746/18 פלהיימר נגד מדינת ישראל (פורסם בנבו, 26.4.18)].
מן הכלל אל הפרט- סוגיית ההרשעה
8. עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בצוותא היא עבירת אלימות חמורה, אשר לא בנקל יוותר בית המשפט על הבטחת האינטרס הציבורי המתחייב לאורה ומגולם בהרשעה.
בעניינו של הנאשם לא הוצג נזק קונקרטי מוגדר ומוכח שייגרם לו כתוצאה מההרשעה.
במקרה זה לא רק ששירות המבחן לא המליץ על ביטול הרשעה אלא שהוא אף המליץ על ענישה מוחשית נוכח עמדה קורבנית, השלכת האחריות על גורמים אחרים והעדר הסתכלות פנימית.
ממילא לא הוכח או נטען נזק מיוחד שעשוי להיגרם לנאשם. עצם גילו הצעיר אינו חזות הכול ולצערי עליי לציין כי ספק רב בעיניי אם גם ההליך הפלילי היווה גורם מרתיע בפני הנאשם.
מטעמים אלו, לא מצאתי כל הצדקה לסטות מן הכלל בדבר הרשעה במקרה זה.
הרשעת הנאשם תישאר על כנה.
מתחם העונש ההולם
9. העיקרון המנחה בגזירת העונש הוא עיקרון ההלימה, הדורש קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה ונסיבותיו לבין סוג ומידת העונש המוטל על הנאשם. לשם קביעת מתחם העונש ההולם, יש לבחון את הערכים המוגנים שנפגעו, מידת הפגיעה בהם, מדיניות הענישה הנוהגת ונסיבות ביצוע העבירה.
10. בענייננו, מעשי הנאשם פגעו בערכים המוגנים של הזכות לשלמות הגוף, הזכות לביטחון האישי ולחיים בלא מורא ופחד וכן בזכות למוגנות במרחב הציבורי והפרטי וכבוד האדם. בתי המשפט הדגישו שוב ושוב את החומרה היתרה שבעבירות האלימות שהינן בבחינת נגע רע ואת הצורך בנקיטת יד קשה ומרתיעה כנגד הנוקטים באלימות פיזית ליישוב סכסוכים.
בית המשפט העליון שב ופסק ולמשל בפסק דינו שניתן לאחרונה, בעפ"ג 6666-07-25 פלוני נגד מדינת ישראל (נבו, 26.1.26), כי;
"בית משפט זה פסק וחזר ופסק כי "יש להילחם באלימות שפשטה בחברה הישראלית על כל צורותיה וגווניה [...] נגע האלימות הינו רעה חולה שיש לבערה מן היסוד, ומן הראוי כי ידע כל איש ותדע כל אישה כי אם יבחרו בדרך האלימות ייטו בתי המשפט להשתית עליהם עונשי מאסר משמעותיים ומרתיעים מאחורי סורג ובריח" (ע"פ 3573/08 עוואדרה נ' מדינת ישראל, פסקה 45 [נבו] (13.04.2010)). ודוק, אל לה למערכת המשפט להפסיק מלעשות מלאכתה בהקשר אחרון זה.."
גם בע"פ 1333/18 מדינת ישראל נגד מואנס גוהר (נבו, 10.10.18), נפסק כי;
"תופעות של אלימות הפכו לחזון נפרץ במחוזותינו, ובית משפט זה עמד לא אחת על פגיעתן הרעה ועל הצורך בענישה חמורה ומרתיעה (ראו ע"פ 4173/07 פלוני נ' מדינת ישראל (16.8.2007))".
נסיבות ביצוע העבירה
11. נסיבות ביצוע העבירה מצביעות על חומרה, שכן מדובר בתקיפה אלימה בצוותא של מספר משתתפים נגד מתלונן יחיד, אשר גרמה לו לחבלות ממשיות משמעותיות שהצריכו תפרים.
גם אם נכונה עמדת ההגנה, כי מדובר באירוע ספונטני שלא קדם לו תכנון, הרי שיש לשקול לחובת הנאשם את עובדת הצטרפותו לאירוע הכאת המתלונן, בלא שקדמה לכך התגרות מצד המתלונן ו/או ויכוח, כי אם באופן שנגרר וחבר לביצוע דבר עבירה בצוותא – מעשה של בריונות פר אקסלנס.
הנאשם הודה כי בעקבות מעשי האלימות נגרמו למתלונן חבלות של ממש כמתואר בכתב האישום.
פוטנציאל הנזק בעקבות הכאת המתלונן באופן המתואר בידי 4 נאשמים בצוותא הינו חמור לאין ערוך מהתוצאה שקרתה בפועל ועלול היה להסתיים בחבלות חמורות יותר. לא ניתן להפריד את חלקו הספציפי של הנאשם מן האחרים באירוע הכאת המתלונן.
גם אם המתלונן במעשיו לאחר מסכת התקיפה הראשונית, תרם להסלמת האירוע הרי שאין בכך כדי להפחית את חומרת ההתנהלות שקדמה לכך ואת מכלול הנסיבות.
ממילא מצאתי כי המאשימה גילמה ברף לו היא טענה את מכלול הנסיבות וטיעונה לעונש המקסימום הינו סביר והולם בנסיבות העניין ואף אינו מצוי על הצד הגבוה.
גזירת עונשו של הנאשם בראי הסדר הטווח
12. מדיניות הענישה הנוהגת בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בצוותא משתנה ממקרה למקרה על פי נסיבותיו וחומרתן, ומתחילה לרוב ברף תחתון הכולל עונש מאסר מוחשי הניתן במקרים המתאימים לריצוי בעבודות שירות.
ברע"פ 5023/18 עוקבה בדיר נ' מדינת ישראל (נבו 28.6.2018) נקבע מתחם עונש הולם לעבירת תקיפה וחבלה ממשית על ידי שניים או יותר, כנע בין מספר חודשי מאסר ועד 18 חודשי מאסר בפועל. הוטלו על הנאשם 5 חודשי מאסר בפועל חרף המלצות שירות המבחן להטלת מאסר לריצוי בעבודות שירות. ערעור ובר"ע על חומרת העונש נדחו.
ברע"פ 310/18 ברמן אשורוב נגד מדינת ישראל (נבו, 11.2.2018) נדחתה בר"ע הנוגעת לחומרת עונשו של נאשם בגיר צעיר אשר נדון ל-5 חודשי עבודות שירות ובעניינו נקבע מתחם עונש הולם הנע בין מספר חודשי מאסר ועד 18 חודשי מאסר בפועל- חרף המלצות שירות המבחן על ביטול הרשעה- בגין ביצוע של תקיפה וחבלה ממשית על ידי שניים או יותר. ערעור ובר"ע נדחו.
ברע"פ 85/17 נתן הרוש נ' מדינת ישראל (נבו 4.1.2017) נדחו בר"ע וערעור בגין הטלת עונש בן 7 חודשי מאסר בפועל על המערער שהורשע ביצוע עבירות תקיפה בצוותא באופן שנגרמו למתלונן חבלות והכשלת שוטר במילוי תפקידו. נקבע מתחם נפרד לאירוע התקיפה בצוותא כנע בין 6-24 חודשי מאסר. ערעור ובר"ע נדחו.
בת"פ 5620-04-24 מדינת ישראל נגד חמודי (מיום 10.3.2025) אשר ניתן בבית משפט זה, בגין ביצוע עבירת תקיפה הגורמת חבלה של ממש, אשר בוצעה באמצעות חפץ, נקבע מתחם עונש הולם הנע בין 6-18 חודשי מאסר בפועל. לענייננו, אמנם אין בפניי הכאת המתלונן באמצעות חפץ, כי אם בצוותא- ובנסיבה מחמירה שאינה פחותה מכך.
בת"פ (שלום עכו) 46949-10-23 מדינת ישראל נ' עלי דבאח (נבו 24.6.2026) שניתן בבית משפט זה בגין אירוע תקיפה הגורמת חבלה של ממש- שלא בצוותא נקבע מתחם עונש הולם הנע בין מספר חודשי מאסר ועד 18 חודשי מאסר בפועל. כשביצוע העבירה בצוותא מהווה כאמור נסיבה לחומרה ומקל וחומר לעניין מתחם העונש ההולם.
בת"פ 78772-07-24 (קריות) מדינת ישראל נגד מוסטפא (נבו, 19.2.25) הנאשם הורשע בעבירת תקיפה הגורמת חבלה של ממש ובעבירת איומים כלפי אביו, בנסיבות של תקיפת הנאשם את אביו במכות אגרוף בחלקים שונים בפניו אשר גרמו לו לחבלות של ממש ובהמשך לכך התקשר למוקד המשטרה 7 פעמים ואמר למוקדנית שירצח את אביו ובנוסף איים על אחת המוקדניות. נקבע מתחם עונש הולם הנע בין מספר חודשי מאסר ועד ל 18 חודשי מאסר. הוטלו 8 חודשי מאסר לריצוי במצטבר למאסר על תנאי שהופעל בן 6 חודשים (ובסך הכל 14 חודשים) לצד הטלת ענישה נלווית.
יצוין, כי יש ובמקרים דומים אף נקבעו מתחמים מחמירים יותר. במקרה זה יש לקבוע, כי לענייננו מתחם העונש ההולם למעשה העבירה במקרה זה נע בין מספר חודשי מאסר הניתנים לריצוי בעבודות שירות ועד 18 חודשי מאסר בפועל.
נסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירות
13. הנאשם, צעיר כבן 23 רווק ללא עבר פלילי.
לזכות הנאשם נזקפים גילו הצעיר, היותו נעדר עבר פלילי, והעובדה כי הודה בהזדמנות הראשונה לאחר תיקון כתב האישום במסגרת הליך מוקד. בכך חסך זמן שיפוטי.
כמו כן, נשקלים לחיוב הסכם הסולחה שנערך, הפיצוי הכספי ששולם למתלונן, עמדתו הסלחנית של המתלונן בבית המשפט, והנסיבות האישיות (שהחומר שהוצג בעניינן היה דל בלבד).
בעניינו של הנאשם נערך תסקיר שירות המבחן אשר לא בא בהמלצה שיקומית טיפולית בעניינו ואף הביע עמדתו לעניין סיכון עתידי וכיו"ב.
מן הכלל אל הפרט
14. במקרה דנן הסכימה המאשימה, לאחר שבאה בדברים עם ההגנה, להתחשב במכלול הנסיבות, לרבות הליך המוקד, גילו הצעיר של הנאשם, העדר עבר פלילי, עמדת המתלונן הסלחנית, הסכם הסולחה ויתר הנסיבות האישיות ולהסתפק ברף שהוצע לריצוי בעבודות שירות. מצאתי כי טיעונה של המאשימה להטלת 4 חודשי מאסר בפועל מצוי בגדר אותו רף תחתון של המתחם ומקובל עליי.
הסנגור לא הצביע על שיקולי שיקום ו/או טעמים המצדיקים סטייה מכך.
במישור טענות הסנגור לגזירת העונש בתיקים של נאשמים אחרים, הרי שלא הוצגו בפניי טעמיהם ו/או גזרי דין שניתנו בעניינם של המעורבים האחרים.
לעניין זה יודגש ויובהר, כי עקרון האחידות בענישה החל באירועים דומים בהם חלקם של יתר המעורבים זהה, הינו שיקול אחד אשר אותו יש לשקול במכלול שיקולי הענישה ואינו חזות הכל [לעניין זה ר' למשל ע"פ 6527/23 מדחת נ' מדינת ישראל (12.1.2025)]; כשבסופו של יום הענישה היא לעולם אינדיווידואלית ונגזרת בין היתר, בראי חומרת חלקו של כל אחד מהמעורבים, תרומתו לאירוע ועצמת הפגיעה בערכים המוגנים ומנגד בראי נסיבותיו האישיות ושיקולי השיקום במידה וישנם. כשבמקרים בהם גזירת העונש הנה לאורו של הסדר טיעון, נפסק בפרט כי אין בכך כדי לחייב החלתו על יתר המעורבים בהכרח. ברע"פ 5128/21 אחמד סלאמה נ' מדינת ישראל (נבו 15.8.2021) נפסק מפי כב' השופט אלרון, כי;
"כוחה של ההשוואה בין נאשמים מוגבל, שכן מערך השיקולים הפועלים בגיבושו של הסדר טיעון רחב יותר מזה הקיים בבוא בית משפט לגזור את דינו של נאשם (רע"פ 3446/18 חרחש נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (19.6.2018) ). ויודגש – המבקש הורשע בעבירת אלימות חמורה, במסגרתה תקף את שני המתלוננים באופן שהוביל לפציעתם והצריך טיפול רפואי. יש להימנע מגישה סלחנית כלפי עבירות אלימות, ההולכות וגוברות במרחב הציבורי, וזאת על ידי שליחת מסר מרתיע לפיו העונש הראוי בגינן יהא מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח (רע"פ 489/21 ביטאו נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (26.1.2021)).
לבסוף, יוטעם כי ריצוי עונש מאסר בפועל בדרך של עבודות שירות הוא פריווילגיה, אשר בבסיסה עומדת תכלית שיקומית ((רע"פ 5512/20 לוי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (16.8.2020)"
[' גם ע"פ 5942/23 סמאח סאלימה נ' מדינת ישראל (20.8.2025)]."
אין צורך להכביר במילים ביחס לעמדת המאשימה במקרה זה, המתיישבת עם המלצות שירות המבחן בתסקירו מחד, ולנסיבותיו האישיות של הנאשם, מאידך- בראי השיקולים להטלת ענישה מוחשית מציבת גבול במקרה זה על הנאשם לצד הימנעות משליחתו של הנאשם, אדם צעיר בראשית דרכו למאסר מאחורי סורג ובריח.
לא הוצגו בפניי שיקולים ענייניים המצדיקים סטייה מעמדת המאשימה לעניין גזירת עונשו של הנאשם לריצוי בעבודות שירות והנני מוצאת לאמצה במקרה זה.
נוכח הסכם הסולחה והפיצוי ששולם זה מכבר למתלונן כפי שאישר המתלונן עצמו, וממילא בהעדר עתירה מפורשת לכך במסגרת טיעוני המאשימה לעונש, אינני מוצאת לנכון להשית פיצוי כספי נוסף בגזר הדין.
סוף דבר
15. לאור כל האמור לעיל, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים:
א) 4 חודשי מאסר בפועל, אשר ירוצו בדרך של עבודות שירות בהתאם לחוות דעתו של הממונה על עבודות השירות.
הנאשם יתייצב ביום 16.11.26בשעה 8:00 ביחידת ברקאי - עבודות שירות, שלוחת צפון - מתחם כלא מגידו, לצורך קליטה והצבה.
עפ"י חוו"ד הממונה על עבודות השירות הנאשם נמצא מתאים לבצע עבודות שירות. הנאשם אף הביע הסכמתו לרצות את עונשו בעבודות שירות ולעמוד בכל התנאים הכרוכים בכך כפי שנמסרו לו ע"י הממונה על עבודות השירות ופורטו בחוות דעת הממונה.
הוסבר לנאשם, כי מדובר בתנאי העסקה קפדניים המצריכים התייצבות רציפה ועפ"י הנחיות החוק והממונה וכל חריגה מכללים אלו יש בה כדי להביא להפסקת ריצוי עונשו בדרך זו ונשיאת יתרת העונש תחת מאסר בפועל.
ב) מאסר על תנאי בן 6 חודשים למשך 3 שנים מהיום, והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע ויורשע בגינה כדין.
ג) מאסר על תנאי בן 3 חודשים למשך 3 שנים מהיום, והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור עבירת אלימות מסוג עוון ויורשע בגינה כדין.
ד) כמו כן, אני מורה לנאשם להצהיר היום על התחייבות כספית ע"ס 3,000 ₪ או 10 ימי מאסר תמורתה להימנע למשך שלוש שנים מביצוע עבירת אלימות מסוג פשע.
זכות ערעור כחוק לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים.