בג"ץ 10034/05 עזבון המנוח אהוד בריל ז"ל נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.המנוח, אהוד בריל ז"ל, נפטר בתאריך 4.3.2005 לאחר מאבק של שבוע בפציעתו הקשה שנגרמה בעטייה של תאונת דרכים בה היה מעורב רכב בו נסע.

העותרים בעתירה זו – אימו של אהוד, סבו וסבתו – מבקשים כי נורה למשיבה 2, פרקליטות מחוז תל-אביב, לתקן את כתב האישום שהוגש כנגד נהגו של הרכב בו נסע אהוד בעת התאונה, אביב אדרי, כך שתחת העבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, תבוא עבירת הריגה, לפי סעיף 298 לאותו חוק. כן מבקשים העותרים להורות למשיבה להכיר בהם כנפגעי עבירה, לפי חוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001 (להלן: "החוק"), להתיר להם לעיין בתיק החקירה, ולאפשר להם להציג בפני המשיבה ראיות שיש בהן, להשקפתם, כדי לבסס את הרשעתו של אדרי בעבירת הריגה. הראיות אליהן מכוונים העותרים הן תצהירים של שניים מחבריו של אהוד שנסעו עמו ברכב בשעת התאונה.

המשיבים סבורים כי העתירה אינה מגלה עילה להתערבותו של בית-משפט זה בהחלטותיה של משיבה 2, ועל כן הם מבקשים לדחותה.

2.צערם של העותרים הוא רב. בנם יקירם נלקח מהם בטרם עת. חייהם לא ישובו עוד להיות כשהיו. הכרה במצב קשה מנשוא זה בו נתונים בני משפחותיהם של קרבנות עבירה, הביאה את המחוקק לעגן בחקיקה את זכויותיהם של בני המשפחות, תוך הכרה בהם כ"נפגעי עבירה" (ראו סעיף 2 לחוק). לאלה האחרונים העניק המחוקק אגד של זכויות, וביניהן כאלו המתייחסות להליך הפלילי שנפתח כנגד מי שנאשם בביצועה של העבירה.

3.מתגובת המשיבים עולה, כי כבר ביום 27.10.2005 נשלחה לעותרים תשובתה של הפרקליטות ובה הסכמה לצילום החומר, וביום 7.11.2005 הוא צולם בפועל.

מתגובתם של המשיבים עולה עוד, כי עם הגשתה של העתירה הורתה משיבה 2 ליחידה החוקרת לשוב ולגבות הודעות משני העדים שתצהיריהם צורפו לעתירה, אולם בסופו של יום לא מצאה הפרקליטות מקום לשנות מהחלטתה בדבר הוראת החיקוק שתיוחס לאדרי. נותר אפוא לדון בסעד העיקרי, בו מבקשים העותרים להורות למשיבה לתקן את כתב האישום, על-ידי המרתה של העבירה בדבר גרימת מוות ברשלנות בעבירה של הריגה.

4.לצערנו, אין בידנו להושיט סעד לעותרים. ההלכה הנוהגת מימים ימימה היא, שבית-משפט זה לא יתערב כעניין שבשגרה בשיקול-הדעת המסור לרשויות האכיפה, בכל הנוגע לניהולה של החקירה הפלילית וגיבוש המסקנות לצורך העמדה לדין. החלטות אלו, ככל החלטה מנהלית אחרת, אמנם נתונות לביקורת שיפוטית, אולם התערבות בהן תעשה במשורה. בית משפט זה לא מחליף את שיקול הדעת שניתן לרשויות התביעה בשיקול דעתו הוא, ורק החלטה אשר נמצאה לוקה בחוסר סבירות קיצוני, או בעיוות מהותי תצדיק התערבות שכזו. ובלשון בג"צ 6009/94 שפרן ואח' נ' התובע הצבאי הראשי , פ"ד מח(5), 573, 582:

"בית משפט זה נדרש במספר לא מועט של פסקי-דין לשאלה מתי ראוי שבית זה יתערב בהחלטותיו של היועץ המשפטי, כשהחליט שלא לנקוט בהליכים פליליים. בעניין זה נקבע, שעל אף שראוי שבית-משפט זה יגלה איפוק בבואו להתערב כאמור, הוא יוכל להתערב בהחלטתו, אף אם זו נתקבלה בתום-לב, אם זו נגועה ב'חוסר סבירות קיצוני' או ב'עיוות מהותי' ... כפי שנקבע לא אחת, בית המשפט אינו ממיר את שיקול-דעת היועץ המשפטי לממשלה בשיקול דעתו שלו. אין בית המשפט פועל כ'יועץ משפטי על'. לפיכך לא יתערב בית-המשפט בהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה רק מכיוון שהוא היה מחליט אחרת". (ראו לעניין זה גם בג"צ 608/05 אדלה אלסנר נ' משטרת ישראל (טרם פורסם); בג"צ 8643/04 צבי וטובה אורן נ' משטרת ישראל (טרם פורסם); בג"צ 6271/96 ידידיה בארי נ' היועץ המשפטי לממשלה

פ"ד נ(4), 425).

אותה הלכה נקבעה בהקשר להחלטה שלא להעמיד לדין, והיא מקבלת משנה תוקף מקום בו המשיבה 2 ממילא לא נמנעה מעשות כן, והמחלוקת בין הצדדים מצמצמת עצמה לטיבה של העבירה עליה יתבסס כתב האישום. החלטתה של המשיבה 2 לייחס לנהגו של הרכב עבירה של גרם מוות ברשלנות, לאחר שנוכחה לדעת כי אין די בחומר הראיות הקיים כדי להוכיח את היסוד הנפשי הדרוש לעבירת הריגה, היא החלטה סבירה אשר לא הוכחה עילה להתערב בה.

5.מטעמים אלה אין מנוס מדחיית העתירה על-הסף, וכך אנו עושים.