בג"ץ 1020/15 פלוני נ. . המוסד לביטוח לאומי

השופט צ' זילברטל:

עתירה זו מופנית כלפי החלטתו של בית הדין הארצי לעבודה (כב' סגנית הנשיא

ו' וירט-ליבנה ) מיום 15.12.2014 בבר"ע 17651-12-14, אשר בגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור שהגיש העותר על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (כב' השופטת

ש' שדיאור ) מיום 20.11.2014 בתיק ב"ל 7293-10-13, אשר אישר את החלטת הוועדה לעררים של המוסד לביטוח לאומי (להלן:

המל"ל )

לפיה העותר זכאי לקצבת ילד נכה החל מיום 1.11.2012, ולא מיום 24.2.2011 בו הוגשה התביעה בעניינו. העתירה הוגשה על ידי אמו של העותר (הקטין) בעצמה.

1.

העותר, יליד 2003, סובל מתסמונת של קשיי קשב וריכוז מגיל שלוש ומטופל בריטלין אשר מינונו עולה מעת לעת.

כפי שעולה מהחלטות קודמות של בתי הדין לעבודה, אמו של העותר הגישה ביום 24.2.2011 תביעה למל"ל לקבלת זכאות לגמלת נכות בגין ילד נכה. בתביעה זו דנה הועדה הרפואית שליד המל"ל, ולאחר מכן דנה בה גם הוועדה הרפואית לעררים (להלן:

ועדת הערר ), זאת במספר מועדים שונים נוכח הנחיות בית הדין האזורי. לבסוף, ביום 13.5.2013, אישרה ועדת הערר זכאות לגמלת ילד נכה לעותר החל מיום 1.11.2012. בהחלטה הובהר כי העותר סובל מהפרעת קשב וריכוז ומטופל בריטלין, אך צוין כי לקות זו לא הייתה מוכרת כעילה לזכאות לגמלת נכות על-פי תקנות הביטוח הלאומי (ילד נכה), התש"ע-2010 (להלן: התקנות ), שהיו בתוקף עד 1.11.2012. ואולם, החל מיום 1.11.2012 נכנסו לתוקף התקנות החדשות המכירות בהפרעת קשב וריכוז קשה כמזכה בגמלת נכות בגין השגחה, ומשכך זכאי העותר לגמלה כאמור החל מיום כניסת התקנות החדשות לתוקף.

2.

על החלטה זו הגיש העותר (באמצעות אמו) ערעור לבית הדין האזורי, ובו ביקש כי יכירו בזכאותו לגמלה החל מיום הגשת התביעה למל"ל, קרי – מיום 24.2.2011, ולא כפי שאושר. בית הדין האזורי דחה את הערעור בקבעו כי לא נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה הרפואית שדנה בעניינו של העותר וכי מדובר בהחלטה מנומקת המתייחסת לכלל המסמכים ומפרטת את הסיבה בגינה הזכאות מתחילה רק ביום 1.11.2012 בעקבות תיקון התקנות. עוד נקבע כי אופן יישום התקנות על-ידי הוועדה על המקרה דנא עולה בקנה אחד עם תוכנן ומהותן.

3.

כלפי פסק דינו של בית הדין האזורי הגיש העותר בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. בית הדין הארצי דחה את הבקשה בקבעו, כי לא קיימת הצדקה להתערבות ערכאת הערעור בפסק דינו של בית הדין האזורי וכי בנסיבות העניין לא נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה הרפואית המצדיקה התערבות.

4.

כלפי החלטתו של בית הדין הארצי הוגשה העתירה דנא, בת עמוד אחד בלבד ללא נימוקים. המשיב, מנגד, תומך בפסקי הדין של בתי הדין קמא ואף פירט בתשובתו לעתירה את ההשתלשלות החקיקתית אשר מצדיקה הכרה בזכאות לנכות רק מיום 1.11.2012 ולא קודם לכן.

5.

העותר ואמו אינם מיוצגים בעתירה, ונראה כי ייצגו את עצמם גם בהליכים קודמים. כמו כן, כפי שעולה מהחלטות קודמות, האם היא חד-הורית, הנאלצת לשאת בעלויות תרופותיו של העותר, וניכר מניסיונותיה הרבים להקדים את תאריך הזכאות לקצבה כי הסכום האמור יסייע לה ויקל על הנטל הכלכלי בו היא נושאת. איננו מקלים בכך ראש. עם זאת, חוששנו כי קצרה ידו של בית משפט זה לסייע לעותר ולאמו, ואנו סבורים כי דינה של העתירה להידחות על הסף.

כאמור לעיל, בתי הדין קמא לא שוכנעו כי נפלה טעות בהחלטת ועדת הערר המצדיקה התערבותם, וכידוע "בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסיקת בתי הדין לעבודה והוא יתערב בה רק במקרים של טעות מהותית, בשים לב לחשיבותה הכללית הציבורית של הבעיה, וכאשר הצדק מחייב זאת" (בג"ץ 2198/06

מועצה אזורית באר טוביה נ' בית הדין הארצי לעבודה , וההפניה שם (12.3.2006)) כשמדובר בתנאים מצטברים. כפי שניתן להבין מן האמור לעיל, עניינו של העותר לא בא בגדר אותם מקרים חריגים, מה עוד, שכפי שנפסק פעמים רבות, במקרה בו מוגשת עתירה כלפי החלטת בית הדין הארצי שלא להיעתר לבקשת רשות ערעור ("גלגול רביעי"), גדר התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק מצומצם עוד יותר (בג"ץ 1669/15

ויינגרטן נ' בית הדין הארצי לעבודה

(26.3.2015)).

6.

אף לגופו של עניין, ככל שניתן להבין מן העתירה הסעד שהתבקש בה הוא להורות לוועדה לסטות מן החוק המסמיך ומן התקנות שתוקנו על-פיו. זאת, שכן עד ליום 1.11.2012 התקנות לא אפשרו זכאות לגמלה עבור ילד אשר לא נזקק לנוכחות

מתמדת

של הזולת, ורק בשנת 2012 תוקנו התקנות באופן אשר מאפשר מתן גמלה (בשיעור של 50%) עבור ילדים הזקוקים להשגחה

קבועה

(להבדיל מהשגחה מתמדת או נוכחות מתמדת כפי שהיה עד התיקון), כמו במקרה של העותר. מועד תחולתו של התיקון הנ"ל הוא מיום 1.11.2012 (ק"ת 7145 (מיום 24.7.2012) עמ' 1508 – בסעיף 9). הסעד המבוקש אינו עולה בקנה אחד עם עקרונות יסוד בדבר כפיפותה של הרשות המינהלית לחוק ולתקנות שהותקנו על פיו, ומובן כי סטייה מגדרי התקנות אינה אפשרית. על כן, מועד תחילת הזכאות נקבע כדין ליום כניסת התקנות החדשות לתוקף.

נוכח האמור, העתירה נדחית על הסף. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.