בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ
10506/09
בפני:
כבוד השופט א' גרוניס
כבוד השופט נ' הנדל
כבוד השופט ע' פוגלמן
העותרים:
1. פלונית
2. פלוני
3. פלוני
4. פלונית
5. פלוני
נ
ג
ד
המשיב:
מנהל האוכלוסין – משרד הפנים
עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים
פסק דין
השופט נ' הנדל:
1.
בפנינו עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים, המכוון כלפי מנהל האוכלוסין – משרד הפנים (להלן: המשיב ), ליתן טעם מדוע לא יעניק לעותרת 1 אשרת שהייה ומדוע לא יינתן צו האוסר על יציאתו מהארץ של בנה הקטין (להלן: עותר 3 ) ללא הסכמת בעלה של עותרת 1 (להלן: עותר 2 ), אמו של עותר 2 (להלן: עותרת 4 ) ואביו של עותר 2 (להלן: עותר 5 ).
2.
ואלה הן העובדות הצריכות לדיון על פי העתירה: עותרת 1 נישאה לעותר 2 בחודש ספטמבר 2003 במסגרת נישואים אזרחיים. כחמישה חודשים לאחר מכן נישאו השניים בפראג כדת משה וישראל, אך הנישואים לא נרשמו במשרד הפנים. בחודש מרץ 2004 נעצר עותר 2 בגין קשירת קשר לביצוע פשע ושוחרר במאי 2005 למעצר בית. כל אותה עת שהתה עותרת 1 במולדובה. לפי הנטען הגיעה בחודש יולי 2006 עותרת 1 לביקור בארץ ומאז התגוררה עם עותר 2 באשקלון, שם שהה תחת פיקוח. היא לא פעלה להסדרת שהייתה כבת זוג של ישראלי ולא דיווחה לבאת-כוחם דאז על הימצאותה בישראל. עם זאת, ביקש עותר 2 מבאת כוחם להמשיך בניסיונותיה לאפשר את כניסתה של עותרת 1 לישראל. משרד הפנים סרב לכך. בהמשך, עבר עותר 2 לקפריסין ובחודש אפריל 2008 נולד לשניים עותר 3. בחודש יולי 2008, במסגרת ניסיון בא-כוח העותרים החדש להסדיר את מעמדה של עותרת 2 בישראל, הגיבה ראש דסק דרום מטעם משרד הפנים - מינהל האוכלוסין כי עותרת 1 "מבקשת להסדיר מעמדה בישראל לאחר שדורסת ברגל גסה את החוק הישראלי". בחודש ספטמבר 2008, דחה המשיב את בקשתה של עותרת 1 להסדרת מעמדה בארץ הואיל ובמהלך השנתיים האחרונות לא היה עותר 2 בארץ מרבית הזמן ולפיכך לא הוכח "מרכז חיים משותף". עותרת 1 נתבקשה לעזוב את הארץ תוך 14 יום, אך לא עשתה כן ומאז הוכרזה כשוהה בלתי חוקית (נספח ע/14). עוד נטען בעתירה כי בחודש מרץ 2009 נקשר שמו של עותר 2 בפרשת סחר בנשים. לטענתו, לא שב לישראל מחשש שייעצר ואילו עותרת 1 חוששת לטוס לקפריסין פן לא תתאפשר חזרתה לארץ. יצוין כי בחודש אפריל 2009, במסגרת תביעה להוכחת אבהות מצד עותרים 1-3 (תמ"ש 9170/08), ציין המשיב שכל בקשותיו של עותר 2 להסדר מעמד עותרת 1 נדחו על ידו והדגיש כי עותרת 1 שוהה בישראל באופן בלתי חוקי. עד כאן הטענות בעתירה.
3.
עיקר טענות העותרים הוא כי בהתאם להוראותיהם המצטברות של סעיפים 5(א) ו-7 ל חוק האזרחות, התשי"ב-1952 (להלן 'חוק האזרחות') , קמה לעותרת 1 זכאות לאזרחות ישראלית. לשיטתם, גם יש מקום לשקול את נסיבותיהם ה"הומניטאריות" ובהן, בין היתר: היות עותרת 1 ועותר 2 נשואים החל משנת 2004 וכן הימצאותה הרציפה של עותרת 1 בישראל החל מחודש יולי 2006. העותרים מדגישים כי "מרכז החיים" של עותרת 1 בישראל. בנוסף, הם גורסים שיש מקום לשקול את טובת עותר 3.
4.
לאחר שעיינו בעתירה ובנספחיה, הגענו למסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי.
מן העתירה עולה כי העותרים 1 ו-2, אזרח ישראל ואזרחית מולדובה בהתאם, נשואים משנת 2004 – טרם הגעתה של עותרת 1 ארצה. העותרים מבססים את עתירתם על הוראת סעיפים 5 ו-7 לחוק האזרחות. למעשה, עסקינן, אפוא, בעתירה שעניינה מתן מעמד לעותרת 1 מכוח סעיף 7 לחוק האזרחות. המצב המשפטי החדש מאז כניסתו לתוקף של
צו בתי המשפט לעניינים מנהליים (שינוי התוספת הראשונה לחוק), התשס"ח-2007 הוא כי לבית המשפט לעניינים מנהליים מוקנית סמכות לדון בהחלטות הרשות המתקבלות מכוח סעיף 7 לחוק האזרחות (וראו גם התוספת הראשונה ל חוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, תש"ס- 2000 ; בג"ץ 9702/09 רזוק נ' שר הפנים (לא פורסם, 7.12.09); בג"ץ 5693/08 קוץ נ' שר הפנים (לא פורסם, 20.8.2008)). מכאן, שלרשות העותרים ניצב סעד חלופי – הגשת עתירתם לבית המשפט לעניינים מנהליים. כלל הוא כי במקום בו עומד לרשותו של עותר סעד חלופי "ראוי ויעיל לפני ערכאת שיפוט אחרת", לא יידרש בית המשפט הגבוה לצדק לעתירה (לעניין זה ראו בג"ץ 6274/03 מילאד נ' מדינת ישראל
((לא פורסם, 22.12.2003); בג"ץ 3649/08 שמנובה נ' משרד הפנים ואח' (לא פורסם, 20.5.08)).
5.
אשר על כן, העתירה נדחית בלא שנתבקשה תגובה.
ניתן
היום, כ"ז בטבת התש"ע (13.1.10).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט