בג"ץ 1907/05 פלוני נ. ראש ממשלת ישראל מר אריאל שרון

השופט ע' פוגלמן:

במוקד העתירה שלפנינו בקשת העותרים לקבל מעמד של תושבי קבע בישראל על רקע טענתם כי הם בני משפחתו של סייען למשטרת ישראל; ולחלופין, בקשתם לקבל היתרי שהייה בישראל בשל סכנה שנשקפת לחייהם בשטחי הרשות הפלסטינית.

1.

בעתירה שהוגשה בחודש פברואר 2005, טענו העותרים כי הם נאלצו לברוח משטחי הרשות הפלסטינית, על רקע סכנה הנשקפת לחייהם אם ישובו לשם. נטען כי האיום לחייהם נובע מהסיוע שנתן אבי העותרים (להלן: האב ) למשטרת ישראל לאורך השנים. האב, כך נטען, היה מוכר כסייען של משטרת ישראל, ואף ניתן לו בשנת 1999 מכתב מידי מפקד תחנת המשטרה בעיר מגוריו בישראל, שבה המליץ כי תוענק לו אזרחות (להלן: המכתב ). עד שפרצה האינתיפאדה השנייה, חילקו בני המשפחה את זמנם בין שטחי הרשות לבין שטחי ישראל. האב מצא את מותו בשנת 2001. לדברי העותרים, אביהם חוסל על-ידי גורמים עוינים בשל שיתוף הפעולה שלו עם משטרת ישראל. יוער כי עוד כשאביהם של העותרים היה בין החיים, הוא פנה למנהלה הביטחונית לסיוע לשם קבלת עזרה בשיקום כסייען של המשטרה, אך בקשותיו נדחו.

2.

לאחר הגשת העתירה, הועלה עניינם של העותרים לדיון לפני ועדת מאוימים. בשנת 2006, לאחר בחינת טענות העותרים והמידע שעמד לפניה, החליטה הוועדה לדחות את בקשת העותרים להנפקת היתרים, בהיעדר אינדיקציות למאוימות כלפי בני המשפחה. כארבע שנים לאחר מכן, החליטו המשיבים להעלות את עניינם של העותרים לדיון נוסף לפני ועדת המאוימים. לשם כך, נתבקשו העותרים לעדכן את השינויים שחלו בנסיבותיהם ובטענותיהם מאז מועד הגשת העתירה. עתירה מתוקנת הוגשה ביום 13.2.2011.

3.

מהעתירה המתוקנת נמחקו ארבעה מהעותרים המקוריים, לאחר ששניים מהם עזבו את ישראל ושתיים נוספות שבו להתגורר בשטחי הרשות הפלסטינית. העותרים שנותרו שבים ומבקשים כי יוענק להם מעמד של תושבי קבע בישראל, ולחלופין – כי יינתנו לעותר 1 אישורי שהייה קבועים על רקע הסכנה הנשקפת לחייו בשטחי הרשות הפלסטינית, וכן כי יונפקו לעותרים 3-2 תעודות מעבר ואישורי יציאה כדי שיוכלו להצטרף לבני משפחתם בחו"ל. בעתירה, פורס העותר 1 אינדיקציות שיש בהן להשקפתו כדי ללמד על הסיכון הנשקף לו אם יגורש לשטחי הרשות הפלסטינית, שעולה כדי סכנת חיים וחשש שמא יהיה נתון לעינויים. המשיבים, כך נטען, מחויבים לדאוג לשלומו ולהבטיח את בטחונו. העותרים מלינים על כך שהמדינה "ניצלה" את המידע והסיוע שקיבלה מאת אבי העותרים, אך מסרבת לסייע למשפחה בשעתם הקשה, לאחר שאביהם חוסל. נטען כי המשיבים מחויבים להעניק לעותרים סיוע כלכלי, כמשפחתו של סייען למשטרת ישראל, וזאת מכוח החלטת הממשלה ב/118. בנוסף, מבקשים העותרים כי המשיבים יציגו את הקריטריונים להענקת אישורי שהייה מתחדשים על-ידי ועדת המאוימים וכן את הקריטריונים הנוגעים להענקת מעמד ושיקום לסייענים ובני משפחותיהם על-ידי המנהלה הביטחונית לסיוע.

4.

המשיבים עדכנו כי ביום 24.3.2011 החליטה ועדת המאוימים לדחות את בקשתם של העותרים לקבלת היתרי שהייה מתחדשים. הוועדה קבעה כי על סמך התשתית העובדתית שהוצגה לפניה, לא נשקף סיכון לחייו של העותר 1 בשטחי הרשות הפלסטינית. עוד נמצא כי אין בסיס לטענותיו של העותר 1 בדבר קשריו עם גורמי הביטחון. כן נקבע כי מתן היתרי שהייה בישראל לעותר 1, עלול אף לסכן את שלום הציבור. בעניינם של העותרים 3-2, נקבע כי לא נשקפת סכנה לחייהם בשטחי הרשות הפלסטינית, מה גם שנמצא כי הם שוהים באזור – נתון שיש בו כדי להחליש את הטענה בדבר המסוכנות הנשקפת להם שם. לבקשת פרקליטות המדינה, הועלה עניינם של העותרים לפני ועדת המאוימים פעם נוספת ביום 8.5.2011, ולאחר בחינה נוספת של התשתית העובדתית, נקבע כי החלטת הדחייה עומדת בעינה. על רקע החלטת הוועדה, שהתקבלה לאחר בחינת מכלול טענות העותרים ותוך שקילת כלל השיקולים הצריכים לעניין, סבורה המדינה כי דין העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערב בה.

בכל הקשור לבקשת העותרים לסיוע מהמנהלת הביטחונית לסיוע, ציינו המשיבים בתגובתם המקדמית כי אביהם של העותרים 2-1 היה בקשר "לא משמעותי" עם משטרת ישראל, שלא הצדיק המלצה עליו ועל בני משפחתו כזכאים לשיקום. בעקבות החלטתנו מיום 22.12.2011, הגישו המשיבים התייחסות לאמור במכתב המשטרה משנת 1999, שבו צויין כי האב סייע למשטרת ישראל. הגורם החתום על מכתב זה הבהיר בתצהיר שהוגש לפי בקשתנו כי אבי העותרים היה "סייען כללי" של תחנת המשטרה בטייבה, ומידת ואיכות שיתוף הפעולה עימו היו זניחים במונחים מודיעיניים. ההמלצה להעניק לו מעמד בישראל ניתנה בניגוד לנהלים, מתוך רצון לסייע לו על בסיס הומניטארי על יסוד התרשמותם של קציני המשטרה כי מדובר ב"אדם חיובי".

אשר לבקשת העותרים 3-2 לקבלת תעודות מעבר לשם יציאה לחו"ל – טוענים המשיבים, כי הסעד המבוקש הוא בסמכותו המקבילה של בית המשפט לעניינים מינהליים, ולכן עומד לעותרים סעד חלופי. לגופם של דברים, נטען כי העותרים לא הניחו בעתירתם תשתית עובדתית על מנת לבסס את בקשתם לתעודת מעבר, בין היתר, משום שלא הציגו ראיות להיתכנות ממשית ליציאתם לחו"ל בהסכמת מדינת יעד כלשהי. עוד נטען כי על רקע הערכת גורמי הביטחון כי לא נשקפת לעותרים סכנה בשטחי האזור, אין לעותרים מניעה לצאת לחו"ל דרך גשר אלנבי ודרך ירדן.

דיון והכרעה

5.

בראשית הדברים, נזכיר את ההבחנה בין המנהלה הביטחונית לסיוע (המשיבה 5), שעניינה שיקום סייענים, לבין ועדת המאוימים (המשיבה 3), שקמה כדי להידרש לפניותיהם של מי שאינם עונים על אמות המידה של המנהלה להכרה כסייענים, אך טוענים לאיום על חייהם באזור.

6.

הסמכות לבחון את שאלת הסיכון לחיי העותרים כתוצאה מהרחקתם לאזור – מסורה ל וועדת המאוימים (בג"ץ 3232/08 פלוני נ' שירות הבטחון הכללי , פסקה 4 (לא פורסם, 23.6.2008); בג"ץ 11090/07 פלוני נ' שר הביטחון , פסקה ד'

(לא פורסם, 6.4.2008)). ועדת המאוימים בחנה את טענות העותרים על רקע התשתית העובדתית שהייתה לפניה, וקבעה כי לא נשקף סיכון לחייהם של העותרים המצדיק הנפקת היתרי שהייה מתחדשים. בהסכמת בא כוח העותרים, עיינּו בחומר החסוי שעמד בבסיס החלטת ועדת המאוימים. לא נמצא לנו על-פי החומר שהוצג כי העותרים הם בגדר "מאוימים" על רקע חשדות לשיתוף פעולה עם גורמים ישראליים, כפי שנטען על-ידם. אשר על כן, לא מצאנו עילה להתערב בהחלטת הוועדה.

7.

טענה נוספת של העותרים, כאמור, היא כי המדינה מחויבת לסייע להם, בשל שיתוף הפעולה של אביהם והסיוע שהעניק למשטרת ישראל לאורך השנים. המנהלה הביטחונית לסיוע דחתה כבר בשנת 2000 את בקשת האב להכיר בו כסייען הזכאי לשיקום. המשיבים שבים וטוענים כי אף אחד מבני המשפחה – לרבות האב – לא עמדו בקשרי הפעלה המזכים בהכרה כסייען עם גורמי הבטחון או משטרת ישראל, וכי הקשר עם המשטרה היה זניח במונחים מודיעיניים. לאחר שעיינו בחומר החסוי, בהסכמת בא-כוח העותרים, לא מצאנו יסוד להתערב גם בהחלטה זו.

8.

אשר לבקשת העותרים לחשוף את הקריטריונים שלפיהם פועלות ועדת המאוימים והמנהלה הביטחונית לסיוע – בית משפט זה כבר פסק כי הקריטריונים שלפיהם פועלת המנהלה הביטחונית לסיוע הם חסויים ( בג"ץ 4458/03 פלונים נ' ראש ממשלת ישראל , פסקה 8 (לא פורסם, 22.6.2005) ), וכך גם ביחס לקריטריונים שלפיהם פועלת ועדת המאוימים (בג"ץ 6230/08 פלונים נ' ראש ממשלת ישראל , פסקה ו' (לא פורסם, 20.9.2010)). ומכאן, שדין בקשתם זו של העותרים להידחות.

9.

לעת הזו, אין בידנו להיעתר לבקשת העותרים להורות על המשיבים להנפיק להם תעודות מעבר לשם יציאה מהארץ. כפי שציינו המשיבים בהודעתם מיום 31.1.2012, העותרים לא הניחו תשתית עובדתית כלשהי שממנה ניתן ללמוד כי עומדת על הפרק אפשרות ממשית ליציאה למדינה אחרת, וממילא לא הראו כי הקדימו פנייה לרשות המוסמכת בנדון לפני הגשת העתירה דנן. ככל שיש לעותרים אפשרות קונקרטית ליציאה לחו"ל, פתוחה להם הדרך לפנות לרשויות בבקשה מתאימה, וטענות הצדדים בעניין זה – שמורות להם.

העתירה נדחית אפוא. בנסיבות העניין, אין אנו עושים צו להוצאות.