בג"ץ 3734/14 פלוני נ. ראש ממשלת ישראל

לאשר לעותר באופן זמני היתר שהייה בן 4 חודשים, ולדון בעניינו פעם נוספת. ביום 24.2.14 החליטה הועדה לדחות את בקשתו. ההחלטה נומקה, ראשית, בכך שלא נמצאה אינדיקציה עדכנית לסיכון הנשקף לחיי העותר בשטחי הרשות; נאמר גם כי העותר נכנס לאיזור ויוצא הימנו באופן תדיר, דבר המהוה לגישת המשיבות, אינדיקציה נוספת לכך שלא נשקפת לו סכנה. השיקול השני הוא עברו הפלילי של העותר, לרבות הרשעות בגין: פריצה לרכב, קשירת קשר לפשע ועוד. עקב הודעת הדחיה, בקש העותר למחוק את עתירתו במתכונתה, ולקבל צו ארעי, אשר ימנע הרחקתו מישראל לתקופה של 60 ימים, כדי שיוכל להגיש עתירה חדשה כנגד החלטת הועדה. ביום 20.5.14 הגיש בקשה לצו ביניים, וביום 26.5.14 הוגשה העתירה דנא. בקשת העותר לצו ביניים נענתה ביום 29.5.14.

העתירה

ד.

בעתירה, המופנית כנגד החלטת הועדה מיום 24.2.14, וכנגד החלטת מנהלת הסיוע מיום 22.7.12, מבקש העותר מספר סעדים חלופיים, בחלקם באשר למעמדו בישראל, ובחלקם עקרוניים הנוגעים לחשיפת אמות המידה לפיהן פועלות ועדת המאוימים ומנהלת הסיוע. העותר מבקש כי תונפק לו תעודת זהות כחולה כתושב קבע בישראל, לרבות אפשרות לבקש אזרחות ישראלית בחלוף חמש שנים; לחלופין, עותר הוא להורות למשיבים להנפיק לו אישורי שהיה קבועים – לרבות אישור עבודה ואפשרות להצטרף למערכת ביטוח הבריאות של ישראל –

עד שהסכנה המרחפת מעל ראשו לשיטתו תחלוף; כן מבקש העותר להורות למשיבים להנפיק אישורי ביקור לאשתו ולילדיו; להורות על העברתו למסלול השיקום של המנהלת לסיוע, וככל שלא יועבר למסלול זה – (א) להורות על חשיפת הקריטריונים לפיהם נקבע מי מבין המאוימים על ידי הרשות הפלסטינית או על ידי גורמי טרור באזור תחת שליטתה זכאי לקבל אישורי שהיה מתחדשים בישראל באמצעות ועדת המאוימים; (ב) לפרט מהם הקריטריונים לפיהם נקבע מי מבין משתפי הפעולה שסייעו לגורמי הביטחון של ישראל זכאי לקבל אזרחות ישראל או אישורים לישיבת קבע במדינת ישראל או עזרה כספית שיקומית; (ג) לפרט מהו הסיוע הניתן על ידי מנהלת הסיוע למשתפי פעולה שסייעו למערכות הביטחון, ועל פי איזה עיקרון של מידתיות הללו פועלים; (ד) ולפרט מדוע המשיבים מסרבים להעביר את העותר למסלול השיקום של מנהלת הסיוע.

ה.

נטען, כי החלטת ועדת המאוימים התקבלה בחוסר סבירות, וכך גם החלטת מנהלת הסיוע ומשטרת ישראל, אשר לא המליצה על העותר לשיקום. לטענת העותר, חוסר הסבירות מתבטא לא רק בסירוב להעניק סיוע למי ששירת את מדינת ישראל ומצוי כיום בסכנת חיים, אלא גם בעובדה שהחלטות המשיבות 3 ו-4 אינן מנומקות, ועל כן אפשרות התקיפה והביקורת השיפוטית עליהן היא מצומצמת. בהקשר דברים זה נטען, כי חובתה של הרשות המינהלית לגלות את הקריטריונים הפנימיים עליהם מבוססת החלטתה.

ו.

עוד נטען, כי בסירובן של המשיבות להעניק לעותר סיוע מפרות הן את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. העתירה מפנה ל אמנה נגד עינויים ונגד יחס ועונשים אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים , עליה חתמה מדינת ישראל באוקטובר 1986, ואותה אישררה בחודש אוגוסט 1991. בהקשר זה נטען, כי חל איסור לגרש אדם למקום בו ישנו יסוד מהותי להאמין כי יעבור עינויים, ולא רק למקום בו נשקפת לו סכנת חיים, ומכאן כי גם על פי האמנה על המשיבים להיעתר לבקשתו ולהעניק לו אישורי שהיה קבועים בישראל.

התגובה

ז.

בתגובתם המקדמית של המשיבים, נטען כי העתירה אינה מקימה עילה להתערבות בהחלטות המשיבים. נטען – בהמשך לאמור – כי בידי גורמי הביטחון מצוי מידע עדכני המצביע על כך שהעותר נוהג להיכנס באופן תדיר לאזור יהודה ושומרון, דבר המחליש את טענתו לסכנה הנשקפת לו באזור; כי קיימות 40 ידיעות מודיעיניות בדבר מעורבות העותר בפלילים בין השנים 2004-2002; וכי בידי גורמי הביטחון ומשטרת ישראל אין אינדיקציה עדכנית לסיכון הנשקף לעותר באיזור. עוד נטען, כי החלטת ועדת המאוימים שקלה את מכלול השיקולים הרלבנטיים, והיא החלטה סבירה שאינה מקימה עילה להתערבותו של בית המשפט. כך גם נטען לגבי החלטת מנהלת הסיוע. לגישת המשיבים, משלא הומלץ העותר לשיקום על ידי גורמי ממשל (משטרת ישראל אינה סבורה כי היקף הקשר עמו מצדיק סיוע המנהלת), אינו עומד בקריטריונים המזכים בטיפולה. באשר לבקשת העותר לחשוף את הקריטריונים על פיהם פועלות ועדת המאוימים ומנהלת הסיוע, ציינו המשיבים כי הקריטריונים, כמו גם תוכן הסיוע הניתן על ידי המנהלת, הם חסויים.

הדיון בעתירה

ח.

ביום 9.2.15 התקיים דיון בעתירה, במהלכו עיינו בהסכמה ובמעמד צד אחד בחומר החסוי. העותר טען, כי באשר לכניסותיו לאזור, מדובר על ביקורים אצל משפחתו – אשתו וילדיו, והדבר אינו מצביע על כך שלא נשקפת לו מסוכנות בשטחי הרשות. בנוגע לשיקול בדבר עברו הפלילי, נטען כי מדובר ברקע פלילי ישן, מלפני עשור, אשר בשעתו לא הפריע למשטרת ישראל להמשיך ולהפעילו. כן נטען למאוימות נמשכת ולסכנה לחייו, לרבות מקרה של הטלת בקבוק תבערה וידוי אבנים לעבר ביתו. במהלך הדיון נאותו המשיבות להצעתנו להחזיר את הנושא לדיון נוסף בועדת המאוימים, תוך מתן אפשרות לעותר להביא בפני הועדה חומר חדש. על פי החלטתנו, נותר הצו הארעי בתוקף עד להכרעה בעתירה.

ט.

ביום 23.8.15 התקבלה הודעתן המעדכנת של המשיבות, וביום 13.10.15 התקבלה תגובת העותר להודעה המעדכנת. המשיבות הודיעו כי ועדת המאוימים התכנסה פעם נוספת בהתאם להחלטת בית משפט זה, אולם גם הפעם קבעו חוות הדעת העדכניות של גורמי הביטחון כי אין מידע עדכני המצביע על סיכון הנשקף לעותר באזור, וכן שבמהלך שנת 2015 נכנס העותר פעמים רבות לאזור. עם זאת הודיעו, כי לא נמצא מידע המלמד על סיכון לציבור משהותו של העותר בשטח ישראל. לפי הנמסר, ביום 26.5.15 נתקבלה החלטה מעודכנת של ועדת המאוימים, אשר דחתה פעם נוספת את בקשת העותר וקבעה, על סמך המידע המעודכן, כי "נוכח העובדה שהמבקש נמצא תדיר ממילא באזור מגוריו וכן על סמך היעדר מידע עדכני על מאוימות או סכנה לחיים, אין מקום להפעלת סמכותה של ועדה זו".

י.

להחלטה צורפו עיקרי העמדות אשר הוצגו בפני הועדה וניתן לציינן באופן גלוי. בקצרה נאמר, כי נמסר שאין בסיס לקביעה שהעותר "מאוים"; כי אין מידע המלמד על סיכון משהותו בישראל; כי העותר נמצא מרבית זמנו באזור ומכאן ניתן להבין שאינו מצוי בסכנת חיים ממשית מעצם היותו שם; וכן הוצג מידע בדבר הרשעות בין השנים 2012-1999.

יא.

ביום 13.10.15 הוגשה תגובת העותר להודעת המשיבות ולהחלטת הועדה. בתגובתו, מלין העותר על העובדה כי ההחלטה אינה מנומקת, וכי אין בה כל התייחסות לטענותיו בדבר האירועים מחודש דצמבר 2014 – זריקת בקבוקי תבערה ואבנים על ביתו – המהווים אינדיקציה לסיכון בו הוא מצוי ולאיום על חייו. לעניין ביקוריו באזור, טוען הוא כי מדובר בביקורים אצל אשתו וילדיו, הנערכים בזהירות ובאישון לילה, כאשר אחיו משגיחים שמא יבקשו לפגוע בו. העותר מבקש להזכיר את תרומתו ושיתוף הפעולה שלו עם משטרת ישראל במשך תקופה ארוכה, ולצד זאת, את חוות הדעת של גורמי הביטחון הקובעת כי אין ברשותם מידע המלמד על סיכון משהותו בישראל.

הכרעה

יב.

בראשית הדברים ולמען הסדר הטוב נזכיר את הידוע, כי יש מקום להבחין בין שני הגופים אשר כנגד החלטותיהם הוגשה העתירה. הראשון הוא מנהלת הסיוע, אשר נתנה החלטתה ביום 22.7.12, והשני הוא ועדת המאוימים, אשר החלטותיה הנדונות בעתירה זו הן החלטתה העדכנית מיום 26.5.15, והחלטתה הקודמת מיום 24.2.14.

יג.

מנהלת הסיוע, אשר הוקמה בהחלטת ממשלה מיום 12.1.1994, היא יחידה בשירות הביטחון הכללי, המטפלת בשיקום סייענים של זרועות הביטחון הפועלים בשטחים. החלטותיה של המנהלת מתקבלות על סמך המלצות גורמי הביטחון עמם עמדו בקשר הסייענים המבקשים, והכרה באדם כסייען זכאי לשיקום מותנית במידת תרומתו המודיעינית לגורמי הביטחון; בשאלת קיומו של מידע פלילי או בטחוני בעניינו; ובשאלה האם נשקף מאותו אדם סיכון לשלום הציבור (בג"ץ 7008/07 פלוני נ' משרד ראש הממשלה, מנהלת השיקום (2009)).

יד.

ועדת המאוימים עוסקת בפניותיהם של אלה שאינם עונים על אמות המידה של מנהלת הסיוע להכרה כסייענים, אך טוענים לאיום על חייהם עקב שיתוף הפעולה עם ישראל. הועדה בוחנת את שאלת הסיכון לחייהם כתוצאה מהרחקתם משטח מדינת ישראל אל שטחי הרשות הפלסטינית. לעניין זה ראו דבריי בבג"ץ 9482/11 פלוני נ' שר הפנים פסקה לה (2013):

"ועדת המאוימים – שאינה גוף סטטוטורי – הוקמה... להוות גורם מקצועי המצויד בכלים לחוות דעה בדבר איום ממשי המופנה אל תושב פלוני של האזור, כדי להעניק לו אשרה כדי למנוע סכנה לחייו...

הועדה קמה כועדה מייעצת, כדי שעניינם האנושי של מי ששתפו פעולה בדרגה נמוכה יחסית ולא כ'סייענים מוכרים' שהם בטיפול שב"כ, לא 'יפול בין הכסאות'. ועדה זו פועלת למעלה מעשור, והיא מספקת את התשתית העובדתית והמקצועיות המחויבת על פי כללי המשפט המינהלי כדי לקבל החלטה בשאלה האם נשקפת לתושב האזור סכנה הנובעת מהיותו מי שסייע למדינת ישראל, או מי שכדברי סעיף 3ג' לחוק הוראת השעה 'מזדהה עם מדינת ישראל ויעדיה וכי הוא או בן משפחתו פעלו פעולות של ממש לקידום הביטחון...'. אכן, בשונה מן הועדה ההומניטרית עצמה, שקמה מכח חוק הוראת השעה על בסיס סטטוטורי כאמור, קמה ועדת המאוימים בכורח המציאות והנסיבות. אך בדומה לחברתה הועדה ההומניטרית עסקינן בגורם מקצועי, האוסף את כל המידע הרלבנטי לקבלת ההחלטה בדבר היתרי שהייה (כיום על פי חוק הוראת השעה, ובעבר לפי צרכים מובהקים)"

טו.

לאחר עיון בעתירה ובתגובות ושמיעת טענות הצדדים כמו גם עיון בחומר החסוי אשר הובא לפנינו בהסכמה במעמד צד אחד, חוששני שאין בידינו להיעתר למבוקש.

טז.

החלטת מנהלת הסיוע שלא להכיר בעותר כסייען לצורך שיקום אינה לוקה

בחוסר סבירות, ואינה חורגת ממתחם שיקול הדעת הרחב אשר ניתן לה. החלטת המנהלת מבוססת על חוות הדעת של משטרת ישראל, הגורם הבטחוני עמו עמד העותר בקשר. לדידה של משטרת ישראל, היקף הקשרים ומידת תרומתו המודיעינית של העותר אינם מצדיקים המלצה לשיקומו במסגרת המנהלת, ולא מצאנו מקום להתערב בהחלטה זו.

יז.

ועדת המאוימים היא הגורם המקצועי המוסמך לבחון את שאלת האיום על חיי העותר, ואף לה שיקול דעת רחב. החלטות הועדה יסודן בשיקולי מומחיות מקצועית, ומשלא נמצאה חריגה ממתחם הסבירות לא יטה בית המשפט להתערב בהחלטותיה (בג"ץ 4857/07 פלוני נ' משטרת ישראל (2007); בג"ץ 7008/07 פלוני נ' משרד ראש הממשלה , (2009); בג"ץ 203/11 פלוני נ' ועדת המאוימים (2011) (להלן עניין פלוני ); בג"ץ 3897/12 פלוני נ' מתאם פעולות הממשלה בשטחים (2015)). החלטותיה של ועדת המאוימים, מתקבלות על בסיס שני קריטריונים עיקריים – קיומן של אינדיקציות לסכנה הנשקפת לחייו של המבקש על רקע חשד לשיתוף פעולה עם ישראל; ומידת הסיכון הנשקפת לציבור בישראל ולבטחונו כתוצאה משהותו של המבקש בשטחי ישראל.

יח.

עניינו של העותר נדון בפני הועדה מספר פעמים, לרבות לבקשתנו בעקבות הדיון בפנינו, אך חרף תחושותיו וטענותיו, לא נמצא כי נשקפת סכנה לחייו אם יחזור לשטחי הרשות. גם לאחר עיון בחומר החסוי, לא מצאנו כי הועדה חרגה ממתחם שיקול הדעת המסור לה, והנסב על תחום אחריותה. לשם קביעה כי נשקפת סכנת חיים יש צורך בנתונים המוכיחים זאת באופן סביר, ונטל ההוכחה מוטל על הטוען . בענייננו, לא הציג העותר "מסה קריטית" של נתונים אשר יצדיקו התערבות בהחלטת הועדה (בג"ץ 2608/13 פלוני נ' מדינת ישראל (2013)), מה גם שעם כל הכבוד לרצונו המובן והטבעי לבקר את אשתו וילדיו, כניסותיו התכופות לאיזור – ולשיטת המשיבים הוא שוהה מרבית זמנו באיזור – אינן מסייעות להוכחת טענתו כי אכן נשקפת לו סכנה שכזו. בסופו של יום, מעיון בחומר אשר עמד לפנינו לא הוכח, כי כאשר העותר מצוי בשטחי הרשות מרחפת מעל ראשו סכנה אשר תצדיק התערבותו של בית משפט זה בהחלטות המשיבים. אכן, אין לצערנו בתגובת המשיבות התיחסות ישירה לטענה בדבר פגיעה בביתו בדצמבר 2014, אך זו היתה לפניהם בעקבות הדיון בפנינו. מטעמים דומים, לא עלה בידי העותר גם לבסס את טענתו כי הוא זכאי להגנה מכוח האמנה נגד עינויים ונגד יחס ועונשים אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים. שיתוף הפעולה של העותר כבודו במקומו, ובודאי היו טעמיו עמו, אך לא כל שיתוף פעולה – משאין נתונים עובדתיים בדבר איום – יוצר סיכון למאוימות, והדברים עובדתיים ותלויי נסיבות.

יט.

באשר לבקשת העותר לחשוף את הקריטריונים לפיהם מתקבלות החלטות בועדת המאוימים ובמנהלה הבטחונית לסיוע, בית משפט זה כבר פסק זה מכבר כי קריטריונים אלה חסויים (בג"ץ 4458/03 פלונים נ' ראש ממשלת ישראל (2005); בג"ץ 6230/08 פלונים נ' ראש ממשלת ישראל (2010); בג"ץ 1907/05 פלוני נ' ראש ממשלת ישראל (2012)), וככל שמדובר בועדת המאוימים, שהיא הרלבנטית כאן, סוכמו מעלה קוי ההנחיה העיקריים.

כ.

עם זאת, עצם העובדה שמדובר בקריטריונים שבחלקם חסויים, אין משמעה שהמשיבות אינן מחויבות בהנמקת החלטותיהן. בבג"ץ 9343/11 פלוני נ' ועדת המאוימים (2012) הציגה המדינה מתווה להחלטת ועדת מאוימים, שאמור להבטיח כי החלטת הועדה תכלול את כל החומרים הגלויים שניתן לגלות לפונה, ואת תמצית עמדתו תוך ציון הפניה מטעמו המונחת לפני הועדה. ציינו בעבר כי על החלטות הועדה להיות מנומקות ביתר פירוט (וראו החלטתנו מיום 22.12.08 בבג"ץ 7907/02 פלוני נ' ראש ממשלת ישראל (לא פורסם); בג"ץ 203/11 פלוני נ' ועדת המאוימים (2011)). מושכלות יסוד הן כי "חובת ההנמקה מקטינה את החשש מפני החלטות שרירותיות או שגויות והיא תורמת לבניית האמון במערכת היחסים שבין הרשות לאזרח במדינה דמוקרטית" (עע"מ 9135/03 המועצה להשכלה גבוהה נ' הוצאת עיתון הארץ (2006) וההפניות שם). אכן, נוכח הערותינו לאורך השנים חל שיפור ברמת ההנמקות של ועדת המאוימים, אך נציין כי טרם תמה הדרך וכי ראויה הרחבה בהנמקות. בכך יהיה כדי להרחיב את מידת ההבנה של הפונים באשר לנימוקי ההחלטה – וכפועל יוצא מכך גם את מידת האמון בהחלטות הועדה, והדברים יעשו כמובן בלא פגיעה בביטחון המידע. מכל מקום, בענייננו, מששב הנושא ונדון בועדת המאוימים ונוכח התרשמותנו מכלל החומר, איננו סבורים כי עמדת המשיבים חורגת מן הסבירות.

כא.

סוף דבר, אין בידינו איפוא להיעתר למבוקש. צו הביניים יתבטל בתוך 45 יום מהיום, כדי לאפשר למבקש התארגנות טרם יציאתו.

המשנה לנשיאה

השופט ח' מלצר

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט מ' מזוז

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין.