בג"ץ 1924/07 אבישי לאור נ. פרקליטות מחוז מרכז

השופט ס' ג'ובראן :

עניינה של העתירה שבפנינו הינה בקשת העותר כי בית משפט זה יורה למשיבה 1 (להלן: המשיבה ) לנמק מדוע לא תבטל את כתב האישום שהוגש נגדו בת.פ. 5597/06 בבית המשפט השלום בנתניה וזאת מאחר שלא קוים שימוע כפי שמחייב סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: החוק ).

העותר הינו עורך-דין במקצועו ובתקופה הרלוונטית לכתב האישום היה בעליו של משרד עורכי דין בנתניה. לפי הנטען בכתב האישום, העותר עזב את הארץ בשנת 2002 לאחר שמשך כספים מחשבונות נאמנות אותם ניהל עבור לקוחותיו. לאחר שהגיע עיקר חומר החקירה למשיבה, ביום 29.10.02, הוצא כנגד העותר צו גירוש על-ידי שלטונות קנדה וביום 19.3.05 הוא הגיע לארץ ונעצר לצרכי חקירה. בעקבות החקירה הוחלט להגיש נגדו כתב אישום, אשר הוגש ביום 13.3.06 וכלל ששה אישומים בגין עבירות של גניבה בידי מורשה וזיוף מסמך בנסיבות מחמירות.

לאחר הגשת כתב האישום הגיש בא-כוח העותר ארבע בקשות לדחיית מועד הדיון שנקבע להקראה וזאת לצורך לימוד חומר החקירה ושיחה עם התביעה. ביום 25.12.06 העלה בא-כוח העותר לראשונה את בקשתו לביטול כתב האישום ובקשתו נדחתה על-ידי בית משפט השלום (כבוד סגנית הנשיא ר' לורך ) ביום 24.1.07. בהחלטתו קבע בית-המשפט כי הקראת כתב האישום תידחה על-מנת שהעותר יוכל לפנות למשיבה ולטעון את טענותיו בעניין אי עריכת השימוע. כפי שעולה מתגובת המשיבה, העותר לא ניצל את ההזדמנות שניתנה לו ולא פנה אל המשיבה בעניין זה, אלא הגיש עתירה זו.

בעתירתו, טוען העותר טענות רבות בנוגע להתנהלותה של המשיבה, כאשר טענתו המרכזית הינה בנוגע לאי קיום השימוע בטרם הגשת כתב האישום. לטענת העותר, אין הלכה פסוקה המכריעה בשאלה האם סעיף 60א לחוק מאפשר עריכת שימוע לאחר הגשת כתב האישום, במקרה בו לא נערך שימוע כדין לפני הגשתו, או שמא הסעיף מחייב את משיכת כתב האישום במקרה כזה. לטענתו, לאור חשיבותה של הסוגיה המתעוררת ולאור חשיבותה של זכותו לקיום השימוע, מקרה זה מהווה את אחד מאותם חריגים להלכה הקובעת כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק לא יתערב בניהולו של ההליך הפלילי.

מנגד, טוענת המשיבה כי דין העתירה להדחות על הסף היות והיא מעלה טענות בנוגע להחלטות ביניים בהליך הפלילי, אשר יש להעלותן במסגרת ההליך הפלילי עצמו ואין בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק נוהג להכריע בהן. אף לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי דין העתירה להדחות היות והעותר לא מיצה את האפשרות שניתנה לו בהחלטתו של בית-משפט השלום בעניין זה ולא פנה אל המשיבה בטרם הגשת העתירה.

דין העתירה להדחות על הסף.

הלכה היא, כי לא ניתן לעקוף את הכלל הקובע כי לא ניתן להגיש ערעור על החלטות ביניים בהליך פלילי באמצעות עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (לטעמים העומדים ביסודה של הלכה זו ראו בג"ץ ניר עם כהן ירקות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). בית משפט זה חזר על הלכה זו אך לאחרונה בעתירה שעניינה היה דומה למקרה המונח בפנינו (ראו בג"ץ 1348/07 עמנואל שלם נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).

טענת העותר, לפיה הנושא העומד בבסיסה של עתירה זו מהווה חריג להלכה האמורה דינה להדחות. לביסוס טענתו בדבר חשיבותה של הזכות לשימוע, מסתמך העותר על פסקי דין שונים, אשר ברובם הינם פסקי דין פליליים של הערכאות הנמוכות. עוד מסתמך העותר על פסק-הדין שניתן לאחרונה בבג"ץ 9251/06 פלוני נ' פרקליטות מחוז מרכז (טרם פורסם). בפסק-הדין, אשר עסק בעתירה דומה לזו שבפנינו, נתייתר הצורך לדון בעתירה היות והפרקליטות הודיעה כי היא מסכימה למשוך את כתב האישום ולערוך שימוע לעותר. היות ובפסק-הדין לא נתקיים דיון לגופו של עניין בנושא הזכות לשימוע, לא ברור מדוע מסתמך עליו העותר לביסוס טענתו לכך שעל בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק להתערב בניהול ההליך הפלילי ולהורות לפרקליטות למשוך את כתב האישום.

לאור האמור לעיל, דין העתירה להדחות על הסף מחמת היעדר עילה להתערבותו של בית-משפט זה. למעלה מן הצורך נציין, כי דינה של העתירה להדחות אף מן הטעם שהעותר לא מיצה את האפשרויות שעמדו בפניו ולא פנה אל המשיבה לאחר שבית משפט השלום דחה את מועד ההקראה של כתב האישום על-מנת לאפשר לו לעשות כן.

אשר-על-כן, העתירה נדחית על הסף.