בג"ץ 1983/05 אריה פינק נ. בית הדין הרבני האזורי-בתל אביב

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.עניינה של העתירה בבקשת העותר כי תבוטל החלטתו של בית הדין הרבני הגדול מיום 2.6.04, לפיה נמחק ערעורו של העותר על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בתל אביב מיום 18.1.04. העותר מבקש כי בית משפט זה יורה לבית הדין הרבני הגדול לדון בערעור שהגיש, ולחילופין, כי ישונה פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי לגופו.

2.העותר והמשיבה 3 (להלן – המשיבה) נשואים מאז שנת 1965 ולהם דירה משותפת. יחסי הצדדים התערערו והעותר הגיש תביעה לגירושין בבית הדין הרבני האזורי. המשיבה סירבה לגירושין וביקשה שלום בית, ובמקביל הגישה תביעה למזונות וביקשה כי בית הדין יקבע את מדורה הייחודי בדירת בני הזוג. בפסק דינו מיום 18.1.04 דחה בית הדין האזורי את תביעת העותר לגירושין וקבע כי לא מתקיימת עילה לחיוב האשה בגט. כן חוייב העותר לשלם למשיבה דמי מזונות בסך 2,500 ₪ בחודש וכן את כל הוצאות הבית והרכב. עוד נקבע כי מדורה הייחודי של האשה יהיה בדירת בני הזוג, ונאסר על העותר לעשות כל עיסקה בדירה אשר תשלול מהאשה את האפשרות להתגורר בה.

3.העותר הגיש ערעור על פסק הדין לבית הדין הרבני הגדול. בית הדין הורה על מחיקת הערעור, זאת לאחר שהעותר ובא כוחו לא התייצבו לדיון, ולאחר שעורך הדין הגיש בקשה לדחיית מועד הדיון רק בבוקר יום הדיון, מן הטעם שאינו חש בטוב, אך מבלי לצרף אישור רפואי. בית הדין הגדול קבע בהחלטתו:

"לא מצאנו שום עילה שתצדיק אי הופעתו של המערער ובא כוחו. לא תוכל להתקבל בקשה לדחיית דיון ביום הדיון עצמו כאשר אין מאחריה כל נימוק מוצדק, או אישור רפואי קביל מבחינה משפטית".

4.כנגד החלטה זו הגיש העותר עתירה זו. העותר טוען כי מחיקת הערעור מהווה פגיעה בכללי הצדק הטבעי ומציין כי בית הדין לא איפשר לו להגיש ערעור חדש, על אף שהערעור הראשון נמחק ולא נדחה. לטענתו פסק דינו של בית הדין האזורי מהווה פגיעה חמורה בקניינו שכן הוא מונע לאורך זמן את פירוק השיתוף בדירת בני הזוג, וזאת על אף שלאשה אפשרות לרכוש דירה חלופית. כן טוען העותר כי בית הדין האזורי חסר סמכות לדון בתביעת האשה למזונות ולמדור שכן סמכותו נקנתה בעורמה לאחר שהמשיבה מחקה את תביעתה בבית המשפט לענייני משפחה, בטענה שהיא מעוניינת בשלום בית, ומיד לאחר מכן הגישה התביעה בבית הדין על מנת שתוכל לזכות במדור הייחודי.

5.נתנו דעתנו לפרטי העתירה, ובאנו לכלל דעה כי יש לדחותה על הסף באין עילה להתערבותנו. מושכלות ראשונים הם כי אין בית המשפט הגבוה לצדק יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הדתיים. התערבותו מוגבלת למקרים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי או סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי, או כאשר נדרש סעד מן הצדק מקום שהענין אינו בסמכותו של משפט או בית דין אחר (סעיפים 15(ג) ו- (ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה; בג"צ 5182/93 לוי נ' בית הדין האזורי רחובות , פד"י מח(3) 1, 6-8; בג"צ 1842/92 בלויגרונד נ' בית הדין הרבני הגדול , פד"י מו(3) 423,438;

בג"צ 1689/90 עאסי נ' בית הדין השרעי , פד"י מה(5) 148, 154-155; בג"צ 323/81 וילוזני נ' בית הדין הרבני הגדול , פד"י לו(2) 733). עתירה זו מכוונת כנגד החלטה דיונית שניתנה בידי בית הדין הרבני הגדול במסגרת הסמכויות הדיוניות ושיקול הדעת השיפוטי העומדים לרשותו. נסיבות הענין אינן מקימות עילה להתערבותו של בית משפט זה. מעבר לנדרש, יש לציין את השיהוי הניכר בו הוגשה העתירה, למעלה משמונה חודשים לאחר שניתנה ההחלטה בבית הדין הרבני הגדול, שיהוי שאפשר ודי היה בו, כשלעצמו, כדי להביא לדחייתה של העתירה.

העתירה נדחית על הסף.