בג"ץ 2385/09 פלוני נ. ביה"ד הרבני האזורי בת"א

השופט ח' מלצר:

1.

בפנינו עתירה שבמסגרתה אנו מתבקשים להורות על :

(א)

ביטולו של פסק הדין שניתן על-ידי בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב (כב' הדיינים א' שיינפלד , א' ריגר ו- ד' דומב ) בתאריך 25.5.2005, שלפיו עומדות למשיב 3 – בעלה לשעבר של העותרת (להלן: המשיב ) - זכויות במחצית הדירה הרשומה על שמה של העותרת (גוש 7212, חלקה 69, באור יהודה; להלן: הדירה );

(ב)

ביטולו של פסק הדין שניתן על-ידי בית הדין הרבני הגדול בירושלים (כב' הדיינים ש' דיכובסקי , א' שרמן ו- ח' איזידר ) בתאריך 18.1.2007, במסגרתו הורה בית הדין הרבני הגדול על רישומם של בני הזוג כבעלי זכויות שוות בדירה.

כן מתבקש עיכוב ביצועו של פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול עד להכרעה בעתירה זו.

רקע עובדתי והליכים קודמים

2.

העותרת והמשיב נישאו זה לזו כדת משה וישראל בתאריך 31.5.1981. לפי ממצאיו של בית הדין הרבני האזורי, במהלך נישואיהם העבירו בני הזוג סכום של 32,000 דולר לאמה של העותרת (להלן: האם ). זאת על-מנת שתוכל האם להשיב לבתה הנוספת (להלן: אורטל ) את חלקה הארי של הלוואה שהעניקה אורטל לאם, לצורך רכישת חלקו של בעלה לשעבר של האם בדירה (בה התגוררה האם באותה העת). סכום ההלוואה שנותר (8000 דולר) נמחל על-ידי אורטל. יצוין כי הצדדים לעתירה זו חלוקים בשאלת מקורו של הכסף שהועבר לאם – האם היה זה כספה של העותרת בלבד, או סכום כסף שנמשך מחסכונותיהם המשותפים של בני הזוג. מעט מאוחר יותר נרשמה הדירה על שמה של העותרת. בחודש יולי 2002 הגיש המשיב תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי, בה נכרכה אף סוגיית אופן חלוקת הזכויות בדירה. במסגרת הסכם גירושין שנחתם על-ידי הצדדים וקיבל תוקף של פסק-דין בתאריך 3.8.2003, הוסכם כי שאלת אופן חלוקת הזכויות בדירה תוכרע על-ידי בית הדין הרבני האזורי לאחר שינתן הגט.

3.

בהתאם להסכם הגירושין שנחתם, דן בית הדין הרבני האזורי, לאחר מתן הגט, באופן חלוקת הזכויות בדירה. בפסק דינו שניתן בתאריך 25.5.2005, קבע בית הדין הרבני האזורי כי פירעון ההלוואה נעשה מכספם המשותף של העותרת והמשיב, וזאת כנגד התחייבות האם להעביר את הזכויות בדירה לבני הזוג, תוך שמירת זכותה שלה להתגורר בדירה עד סוף ימי חייה. עוד מצא בית הדין הרבני האזורי כי לאחר פירעון ההלוואה, פנתה העותרת אל עורך הדין שהיה אמון על העברת רישום הבעלות בדירה על שמם של בני הזוג, וביקשה כי הדירה תרשם רק על שמה. לאור כל אלו, הגיע בית הדין הרבני האזורי הנכבד למסקנה כי למשיב עומדות זכויות במחצית הדירה, וכי יש להתחשב בשווי זכויות אלו (שנאמדו בסכום של 25,000 דולר) במסגרת חישוב איזון המשאבים שנתבצע לאחר מתן הגט.

4.

לאחר מתן פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי, הגיש כל אחד מהצדדים ערעור מטעמו לבית הדין הרבני הגדול – העותרת ערערה על מכלול קביעותיו של בית הדין הרבני האזורי, והמשיב ערער על אומדן השווי הכספי של זכויותיו בדירה. בית הדין הרבני הגדול דחה את ערעור העותרת, ואישר את כל ממצאיו העובדתיים והמשפטיים של בית הדין הרבני האזורי. ערעורו של המשיב התקבל, נוכח הסכמתו לקבל זכות עתידית בדירה חלף התחשבות בשווין הכספי של הזכויות במסגרת איזון המשאבים, ובית הדין הרבני הגדול הורה על רישומם של בני הזוג כבעלי זכויות שווים בדירה, בכפוף לכך שמימוש זכויותיהם של בני הזוג בדירה יתאפשר רק לכשתלך האם לעולמה.

5.

ראוי להעיר כבר עתה, כי לאחר תום ההליכים שנסקרו לעיל, הגישה העותרת לבית הדין הרבני האזורי בקשה לסתירת דיון, וזאת מחמת ראיות חדשות שנתגלו לה לדבריה, ואשר עשויות, לטענתה, לשפוך אור חדש על הסכסוך הרכושי שבין הצדדים. לאחר שבקשה זו נדחתה על-ידי בית הדין הרבני האזורי, ערערה העותרת לבית הדין הרבני הגדול, וזה, כך טוענת העותרת, הורה לבית הדין הרבני האזורי לקבל את תגובת המשיב לבקשה שהוגשה (אם כי הדבר אינו עולה מהמסמכים שהוגשו על-ידי העותרת). לטענת העותרת, בית הדין הרבני האזורי לא פעל למימוש ההחלטה המדוברת, מאז שניתנה.

העתירה שבפנינו

6.

בעתירתה מבקשת העותרת כי בית משפט זה יורה על ביטולם של פסקי הדין הנ"ל. כן היא מבקשת כי ינתן לה סעד זמני, המורה על עיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול. לטענתה של העותרת, ההתערבות בקביעותיהם של בית הדין הנכבדים מוצדקת ממספר טעמים שאת כולם הכתירה העותרת בכותרת "העדר סמכות", גם אם, למעשה, לא עולה מהם, כפי שהוצגו, כל עילה שעניינה העדר סמכותם העניינית של בתי הדין הרבניים. טעמים אלו יובאו להלן בתמצית:

(א)

שגה בית הדין הרבני הגדול כאשר קבע כי למשיב עומדות זכויות במקרקעין, מבלי שנערך הסכם בכתב להעברת זכויות אלו, כנדרש לפי הוראת סעיף 8 ל חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין ) (יוער כי בעתירתה הפנתה העותרת, ככל הנראה בשגגה, להוראת סעיף 9 לחוק זה), או לפי הוראת סעיף 6 ל חוק המתנה, התשכ"ח-1968 (גם פה הפנתה העותרת לסעיף שאינו נראה רלוונטי – סעיף 5 לחוק הנ"ל).

(ב)

שגו בתי הדין כאשר לצורך ההכרעה בסכסוך הקנייני שנתגלע בין הצדדים, לא נזקקו לעדות מומחים בתחום דיני המקרקעין ודיני המס, ולא הזמינו את תיקי מס השבח ורשם המקרקעין הרלוונטיים.

(ג)

ממצאיו של בית הדין הרבני האזורי, לפיהם ההלוואה נפרעה על ידי בני הזוג מכספם המשותף, הינם "בלתי סבירים בעליל".

(ד)

בית הדין הרבני הגדול פעל שלא-כשורה שעה שנזקק להבהרה מצד בית הדין הרבני האזורי, ולא איפשר לצדדים לעיין בתוכן ההבהרה שניתנה.

(ה)

קביעתו של בית הדין הרבני האזורי פוגעת בזכויות הקניין של האם, מבלי שניתנה לאם האפשרות לשטוח טיעוניה.

7.

בהחלטה שניתנה בתאריך 16.3.2009 נתבקשה העותרת להבהיר לבית משפט זה מדוע השתהתה תקופה של כשנתיים ימים מעת קבלת פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול ועד להגשת עתירתה. בהודעת ההבהרה שהגישה מטעמה, הסבירה העותרת כי לא הגישה את העתירה עד כה, מכיוון שהמתינה (לשיטתה) להתייחסותו של בית הדין הרבני האזורי להחלטה שניתנה על-ידי בית הדין הרבני הגדול בעניין הבקשה לסתירת הדיון אותה הגישה לבית הדין הרבני האזורי. לטענתה, משנוכחה לדעת כי בית הדין הרבני האזורי אינו מבצע את האמור בהחלטתו של בית הדין הרבני הגדול, החליטה להגיש את העתירה. בנקודה זו יש לציין כי בהודעת ההבהרה, סטתה העותרת מהסעדים שנתבקשו בכתב העתירה המקורי, וביקשה במקומם סעד ביניים בצורת צו המורה לבית הדין הרבני האזורי לפסוק בעניין הבקשה לסתירת הדיון, לאור החלטת בית הדין הרבני הגדול. עוד הוסיפה העותרת, בהודעת ההבהרה, כי לאחר מתן סעד הביניים המבוקש ומשתינתן ההחלטה בעניין הבקשה לסתירת הדיון על-ידי בית הדין הרבני האזורי – ייתכן ותיאות למשוך את עתירתה.

דיון והכרעה

8.

דין העתירה, כפי שהוגשה – להידחות על הסף .

הלכה פסוקה היא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הרבני. התערבותו של בית משפט זה בהחלטות בית הדין הרבני, מוגבלת בהתאם לסעיף 15(ד)(4) ל חוק יסוד: השפיטה ולפסיקה, למקרים קיצוניים בלבד בהם פעל בית הדין הרבני תוך חריגה מסמכות, או תוך פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, או תוך סטייה מהוראות החוק המכוונת אליו, או למקרים בהם נדרש סעד מן הצדק והעניין הנידון אינו נתון לסמכותו של בית דין, או בית משפט אחר (עיינו: בג"ץ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (לא פורסם, 6.4.2006); בג"ץ 10229/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (לא פורסם, 2.5.2007); בג"ץ 8820/07 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי - אשקלון (לא פורסם, 24.3.2008);

בג"ץ 7739/08 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם, 19.1.2009); בג"ץ 749/09 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם, 25.1.2009)). בעתירה שבפנינו, על אף שהעותרת ביקשה להעניק

לטענותיה גוון של "חריגה מסמכות", דומה כי אין עתירתה מגלה על פניה אף עילה מן העילות הנ"ל, העשויות להצדיק התערבות בהחלטות בית הדין הרבני. נבהיר:

(א)

שלילת הטענה בדבר אי-מילויה של דרישת הכתב – כאמור לעיל, העותרת טוענת שבקבעו כי למשיב עומדות מחצית מהזכויות בדירה, חרג בית הדין הרבני הגדול מגדר סמכותו, וזאת משום שלא נערך בין בני הזוג, או בין המשיב לאם, כל הסכם בכתב, אשר דרוש לצורך שכלולה של התחייבות לעשות עסקה במקרקעין לפי הוראת סעיף 8 ל חוק המקרקעין . אין בידינו לקבל טענה זו. בין הצדדים אין פלוגתא כי הדירה רשומה אצל רשם המקרקעין על שמה של העותרת, ולא עלתה כל טענה מצד העותרת לפיה רישומה בתור בעלת הדירה היה שלא-כדין. עוד אין חולק כי רישומה של הדירה על שמה של העותרת נתבצע בעת שהיו בני הזוג נשואים. סוגית אופן חלוקת הזכויות בדירה עם סיום חיי הנישואין של בני הזוג עלתה, אם כך, נוכח עובדת רישומה של העותרת כבעלת הנכס במהלך חיי הנישואין, ולא נוכח עסקה לכאורית כלשהי שבוצעה (או לא בוצעה) בין המשיב לאם. לפיכך, לא ברור הבסיס לטענתה של העותרת כי בית הדין הרבני לא היה מוסמך להכריז על זכויותיו של המשיב בדירה, מקום שלא נתקיימה בעסקה הלכאורית הנטענת, שבינו לבין האם דרישת הכתב הקבועה בסעיף 8 ל חוק המקרקעין .

(ב)

שלילת הטענה בדבר אי-סבירותם של ממצאי העובדה – ידוע הוא כי

אין זה ממנהגה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי עובדה שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית (ראו, למשל: ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל , פ"ד נב(2) 582, 592 (1998); ע"א 10140/04 עזבון המנוח יוסף רג'חה נ' דמרי (לא פורסם, 22.4.2007); ע"א 11485/05 פלוני נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (לא פורסם, 2.12.2007)). מקל וחומר שבית משפט זה, בשבתו כבג"ץ, לא יטה לעסוק בשאלות עובדתיות שכבר נתבררו בערכאה הדיונית, ואושרו על-ידי ערכאת הערעור (ראו למשל: בג"ץ 9347/07 נחמני נ' הפרקליט הצבאי הראשי (לא פורסם, 22.10.2007); בג"ץ 7393/07 דור אלון תפעול תחנות דלק בע"מ נ' רשות המיסים בישראל

(28.10.2007); בג"ץ 9994/08 סלע נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, 5.1.2009)). טיעוניה של העותרת לא שכנעונו כי במקרה דנן עולה טעם מיוחד המצדיק התערבותנו באופן קביעת ממצאי העובדה על-ידי בתי הדין, תוך סטייה מן ההלכה הנ"ל.

(ג)

שלילת הטענות בדבר אי-זימונם של עדים מומחים ואי-חשיפת ההבהרה שנתבקשה מצד בית הדין הרבני האזורי – לעניינה של טענה זו יש להעיר:

ראשית - לא מצאנו ממש בטענתה של העותרת לפיה הליכים משפטיים הנסבים סביב דיני המס ודיני המקרקעין מהווים "עניינים מובהקים של מומחיות", אשר בגדרם נדרש בית המשפט להיזקק לחוות דעת של מומחים בתחומים המשפטיים המדוברים.

שנית - במידה שסברה העותרת כי בתי הדין עשויים להיזקק בעניינה לחוות דעת מומחה, כמו גם לתיקי מס שבח מקרקעין ומרשם המקרקעין, היה באפשרותה להגיש מסמכים אלו ביחד עם כתב הטענות שהוגש מטעמה לבית הדין הרבני האזורי, או לבקש להגישם (או לזמן עדים מומחים) במהלך הדיון, וכל זאת לפי כללי סדר הדין הרלוונטיים. ברי כי מחדלה לעשות כן לא מקים לה עילה להתערבותו של בית משפט זה.

שלישית , ולגופו של עניין - איננו סבורים כי מעצם העדר ההיזקקות לחוות דעת מומחים, לתיקי מס השבח ומרשם המקרקעין, או מאי-חשיפתן של התכתבויות פנימיות בין ערכאותיה השונות של מערכת בתי הדין הרבניים, עולה פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי שיש בה כדי להצדיק את התערבותנו בהכרעותיהם של בית הדין הרבני האזורי, או של בית הדין הרבני הגדול.

(ד)

שלילת

הטענה בדבר הפגיעה בזכויות הקניין של האם – לדעתנו, אף אם היה בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול כדי לפגוע בזכות הקניין של האם – דבר המנוגד לממצאיו העובדתיים והמשפטיים של בית הדין הרבני האזורי (שאושרו בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול), אשר קבע, כאמור, כי האם התחייבה להעביר את הזכויות בדירתה לשני בני הזוג תמורת פירעון חובה לאחות העותרת – הרי שלא היה בכך כדי להצדיק את התערבותנו בפסקי הדין של בתי הדין, שעה שטענה זו מועלית על ידי העותרת, ולא על-ידי אמה. אכן, אם סבורה האם כי זכות הקניין שלה נפגעה נוכח קביעותיהם של בתי הדין, פתוחה בפניה הדרך לקבל סעד, על-ידי פניה לערכאות המתאימות – והדבר אף מצוין על-ידי העותרת בכתב העתירה (אם כי נבקש להבהיר כי בהדגישנו כך, איננו מביעים דעה כלשהי לגבי סיכויי הצלחתו של הליך כזה). יחד עם זאת, הבסיס לטענתה של העותרת לפיה היא זכאית לעתור בשם אמה, משל "נכנסה בנעליה", אינו נהיר לנו, ודעתנו היא כי אף בטענה זו אין כדי להצדיק התערבותנו.

לפני סיום

9.

כפי שכבר פורט לעיל, בהודעת ההבהרה שהוגשה מטעם העותרת, היא טענה כי השתהותה במשך כשנתיים ימים מיום מתן פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול ועד ליום הגשת העתירה, נבעה מהמתנתה להחלטתו של בית הדין הרבני האזורי בעניין הבקשה לסתירת דיון, שהוגשה על-ידה, לבית הדין הרבני האזורי. בהמשכה של הודעת הבהרה זו, ביקשה העותרת מבית משפט זה ליתן סעד ביניים המורה לבית הדין הרבני האזורי לפסוק בבקשה האמורה לסתירת הדיון, וזאת לאור החלטת בית הדין הרבני הגדול, המורה, לטענתה, לבית הדין הרבני האזורי לקבל את תגובת המשיב לבקשה הנ"ל (העותרת טוענת כי בית הדין הרבני הגדול הורה כך, אף כי לא מצאתי סימוכין מפורשים לדבר במסמכים שצורפו לעתירה). בעשותה כן התימרה העותרת להפוך את הסעדים המקוריים שנתבקשו בעתירה לסעדים חלופיים לסעד הביניים החדש המבוקש. לדעתנו, אין מקום להיעתר אף לבקשת סעד ביניים זו. תכליתה של הודעת ההבהרה שנתבקשה העותרת להגיש היה להציג בפני בית משפט זה את הסיבות להשתהותה הארוכה, ולא לתת הזדמנות לעותרת לתקן את כתב עתירתה על דרך של שינוי הסעדים המבוקשים, ותקיפת הליך משפטי שלא נזכר אלא כהערת אגב במסגרת עתירתה המקורית. אם חפצה היתה העותרת בשינויו של הסעד המבוקש, או של עתירתה, עמדה בפניה האפשרות להגיש בקשה מסודרת לתיקון העתירה, או למחוק את העתירה הנוכחית, ולהגיש לאחר מכן עתירה חדשה, והכל תוך צירוף ההחלטות המתאימות ופירוט של הטיעונים הרלוונטיים לסעדים החדשים המבוקשים.

סוף דבר

10.

המסקנה העולה מכל האמור לעיל, היא כי העותרת לא העלתה בטיעוניה כל עילה המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה בפסקי דינם של בתי הדין הרבניים הנכבדים. משכך, דין עתירתה להידחות על הסף מחמת היעדר עילה, וכך אנו מורים. למען הסר ספק נבהיר בזאת כי אין באמור כדי להתייחס לטענות אחרות כלשהן, שיתכן והעותרת, או אחרים, יכולים היו להעלות במכלול.

העותרת תשלם למשיב מס' 3, שנאלץ להגיב לעתירה ולהעמיד דברים על מכונם מבחינתו, שכר טרחת עורך-דין בסך של 7,500 ש"ח.