בג"ץ 2674-24 בג"ץ 2674-24

השופט ע' גרוסקופף:

1.העותר, מר דוד אמסלם, לעת הזו שר בממשלת ישראל, ובעבר חבר כנסת בכנסת ישראל (להלן: השר אמסלם או העותר), מגיש מעת לעת עתירות לבית המשפט הגבוה לצדק בעניינים ציבוריים שונים, המופנות נגד הדרג הממשלתי או היועצת המשפטית לממשלה. כל העתירות הללו נדחו על הסף מטעמים דומים – בין משום שטענותיו נטענו ללא הנחת תשתית תומכת הולמת (בג"ץ 1866/21 אמסלם חבר הכנסת ושר הדיגיטל הלאומי נ' היועץ המשפטי לממשלה (15.6.2021); בג"ץ 8876/21 חבר הכנסת אמסלם נ' שר הביטחון, סגן ראש הממשלה (28.12.2021); בג"ץ 7542/21 אמסלם נ' היועץ המשפטי לממשלה (26.1.2022)) ובין בשל העובדה שבניגוד לדרישה הבסיסית מכל עותר, ציבורי כפרטי, השר אמסלם לא הקדים פנייה לעתירה, ולא טרח כלל לברר עם המשיבים (במקרה זה, עמיתיו לשולחן הממשלה) מהי התייחסותם לטענותיו קודם שהגיש עתירתו (ראו: בג"ץ 7544/21 ח"כ אמסלם נ' ראש הממשלה (15.2.2022); בג"ץ 1113/22 ח"כ אמסלם נ' שר הביטחון, סגן ראש הממשלה (10.3.2022) (להלן: בג"ץ 1113/22)). כפי שיובהר להלן, דינה של עתירה זו להידחות על הסף אף היא – גם הפעם בשל אי מיצוי הליכים.

2.העותר – המכהן בממשלה ה-37 כשר לשיתוף פעולה אזורי, כשר המקשר בין הממשלה לכנסת וכשר נוסף במשרד המשפטים – מבקש מבית משפט זה בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, כי יורה למשיבים לפעול לגיוסם של ערבים אזרחי ישראל לשירות ביטחון או לשירות לאומי-אזרחי. העתירה כוללת עשרה צווים על תנאי, המופנים כלפי שר הביטחון, הפוקד על פי חוק שירות בטחון [נוסח משולב], התשמ"ו-1986 והיועצת המשפטית לממשלה (להלן, יחדיו: המשיבים). יצוין כי עתירה זו היא גלגול שני של עתירה שהעותר כבר הגיש בעבר באותו עניין (בג"ץ 1113/22). כפי שכבר צוין, העתירה הקודמת, נדחתה על הסף מחמת אי מיצוי הליכים.

3.במסגרת העתירה שלפנינו, טוען העותר כי אי גיוסם של ערבים אזרחי ישראל מנוגדת לדין והופכת את הוראותיו לאות מתה; עולה לכדי אכיפה בררנית אסורה; יוצרת פגיעה באינטרס הלאומי, בביטחון המדינה ובכלכלה; ופוגעת באופן חמור בזכויותיהם לשוויון, לכבוד ולביטחון של האזרחים ותושבי הקבע מכלל המגזרים – ערבים, יהודים, דרוזים וצ'רקסים – כאחד. עוד מציין העותר כי אומנם "מעולם לא פעל מי מהמשיבים ו/או כל גורם אחר לאכוף על ערבי בישראל קיום צו פוקד כללי" (סעיף 17 לעתירה), ואולם המציאות והנסיבות השתנו, ועל כן מצדיקות הן "להפסיק את הנוהג" שהשתרש מראשית ימי המדינה (סעיף 62 לעתירה), והדברים אמורים ביתר שאת לנוכח מלחמת "חרבות ברזל" בה מצויה מדינת ישראל.

4.דין עתירה זו, כקודמתה (בג"ץ 1113/22), להידחות על הסף מחמת אי מיצוי הליכים. כלל הוא כי בטרם הגשת עתירה לבית משפט זה, על העותר להקדים ולפנות לרשות המוסמכת ולהציג בפניה את הטענות שעליהן נסובה העתירה, על מנת שתוכל לשקול אותן ולהגיב להן. הרציונל הטמון ביסוד כלל זה הוא כי ייתכן שהפנייה המוקדמת תייתר את הצורך בפנייה לבית המשפט, ולמצער תביא לחידוד המחלוקת בין הצדדים ולמיקוד התשתית העובדתית והמשפטית הדרושה לצורך ביקורת שיפוטית (בג"ץ 3750/08 עו"ד לירן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 3 (28.4.2008); בג"ץ 2817/21 מזרחי נ' מדינת ישראל ממשלת ישראל (27.4.2021)). העותר מודע היטב לכלל זה, ולראיה – לאחר שנדחתה עתירתו הקודמת, ביום 23.3.2022 פנה למשיבים בעניין מושא העתירה. ואולם, לא ניתן לראות במכתב זה – אשר צורף לעתירה דנן ועליו בלבד היא נשענת – כמקיים את חובת מיצוי ההליכים. כך, הן משום שמאז נשלח המכתב חלו תמורות משמעותיות, ובכלל זה נבחרה כנסת חדשה, ובעקבותיה מונתה ממשלה אשר הביאה לחילופי גברי בכהונת שר הביטחון (ראו והשוו: בג"ץ 2828/21 ד"ר רון נ' ראש מטה מגן אבות ואימהות משרד הבריאות (26.4.2021); בג"ץ 2895/21 קוטנקו נ' משרד החינוך, פסקה 4 (29.4.2021)), והן בשל חלוף הזמן שעבר מאז נשלח המכתב (למעלה משנתיים), אשר בהיעדר פעולה נוספת מצידו של העותר, מצדיק, כשלעצמו, עריכת פנייה עדכנית (ראו והשוו: בג"ץ 2906/23 ויסברגר נ' שר האוצר, פסקה 3 (19.4.2023)).

5.אשר על כן, העתירה נדחית. משלא נדרשו תגובות, אין צו להוצאות.