בג"ץ 2850/05 יוסף וינר נ. הנהלת בתי המשפט

השופט א' א' לוי:

1.תובענה שהוגשה נגד העותר לבית-משפט השלום בבאר-שבע, נדונה בפני כבוד סגנית-הנשיא ח' סלוטקי. בעוד ההליכים בעיצומם, גילה העותר בתיק בית-המשפט טיוטת פסק-דין, הדוחה את עמדתו. הוא ביקש איפוא מן השופטת כי תפסול את עצמה. בקשתו נדחתה, וכך גם ערעור שהוגש לנשיא בית-המשפט העליון. בפסק-דינו קבע הנשיא, כי אין בקיומה של טיוטת פסק-הדין כדי להצביע על דעה מוקדמת מצד בית-המשפט שאינה ניתנת לשינוי.

2.עם התקדמות ההליכים, ולאחר שהעותר חש כי דעתו של בית-המשפט מוטה, הוא חזר והגיש בקשה לפסילת השופטת, וזו שבה ודחתה את הבקשה. העותר ערער על כך בשנית לנשיא בית-המשפט העליון.

3.בתאריך 14.1.2003, וקודם שהכריע הנשיא בערעור שהוגש, ניתן פסק-דינו של בית-משפט השלום, והתובענה נגד העותר נתקבלה. בית-משפט השלום נימק, מכוח חובתו לפי סעיף 471ג(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, את ההחלטה ליתן פסק-דין עוד בטרם הוכרע הערעור בשאלת הפסלות, בכך שההליכים התעכבו זמן ממושך, ובכך שערעורו הקודם של העותר בעילת הפסלות נדחה.

4.בתאריך 21.1.2003 שב ופסק הנשיא א' ברק, כי אין כל עילה לפסילתה של כב' השופטת סלוטקי, ובכך נדחה גם ערעורו השני של העותר.

5.או-אז הגיש העותר לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום, בגדרו טען, בין היתר, כי פסק-הדין נגוע באי-חוקיות ודינו בטלות, הואיל וניתן על בסיס דעה מוקדמת. בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור לגופו, בלא שדן בטענה בדבר חוסר החוקיות. בקשת העותר להרשות לו לערער על פסק-הדין בפני בית משפט זה, נדחתה לגופה.

6.העותר, שמאן להשלים עם התוצאה, שב ופנה לנשיא בית-המשפט העליון בבקשה כי פסק-דינו הראשון בשאלת הפסלות יבוטל, שכן נפל פגם בהליך בגדרו ניתן פסק-הדין. בתאריך 15.3.05 דחה הנשיא את הבקשה לאחר שקבע, כי הערעור נדחה לגופו של עניין, ולא על-יסוד פגם פרוצדורלי כזה או אחר.

בעקבות כל אלה הגיש העותר את העתירה שבפנינו, בגדרה הוא שב ומלין על חוסר החוקיות שבפסק-דינה של הערכאה הדיונית.

7.לאחר שעיינו בעתירה ובנספחיה, הגענו לכלל דעה כי דינה להידחות על הסף.

אכן, יש להצר על כי טיוטה של פסק-דין מצאה את דרכה אל תיק בית-המשפט, דבר אשר נטע בלבו של העותר את החשש כי ההכרעה בעניינו נפלה עוד בטרם הסתיימה ההתדיינות. עם זאת, החלטותיהן של הערכאות השונות שבחנו את עניינו של העותר, אינן מותירות מקום לספק, כי פסק-דינו של בית-משפט השלום ניתן כדין וללא משוא פנים, ואין הוא נגוע בחוסר חוקיות. אף בהחלטתו של בית-משפט השלום שלא לעכב את מתן פסק-הדין עד להחלטה בערעור השני בסוגיית הפסלות, לא נפל פגם, שכן בעשותו כך פעל בית המשפט בגדר סמכותו לפי תקנה 471ג(א) הנ"ל.

8.נראה אפוא כי בצר לו, תר העותר אחר דרך להביא את השגותיו כנגד חיובו בפני ערכאת ערעור נוספת, ואף שאנו מבינים ללבו, אין בידנו להושיעו, באשר בית המשפט הגבוה לצדק אינו משמש ערכאת ערעור נוספת על פסקי-דין או החלטות של בתי המשפט.

אשר על כן, העתירה נדחית.