בג"ץ 9718/06 עוה"ד (רוה"ח) יגאל גיל נ. עוה"ד ד"ר שרה פרזנטי

השופטת ד' ברלינר :

העותר הגיש לבית משפט השלום בתל אביב תביעת לשון הרע ופגיעה בפרטיות נגד המשיבה 1, לאחר שזו שפרסמה כי יש לבדוק את כשרותו המשפטית ואת התאמתו להיות חבר לשכת עורכי הדין בישראל. המשיבה 1 דרשה כי העותר יענה על שאלון כדי לבסס הגנת "אמת דיברתי", ובית משפט קמא נענה לדרישתה והורה לעותר להשיב לשאלון. העותר הגיש בקשה למתן רשות ערעור על החלטה זו. בתאריך 21.11.06 דחה בית משפט זה (כב' השופטת ע' ארבל) את בקשתו (להלן: ההחלטה ). העתירה הנוכחית היא לביטול ההחלטה.

בגין החלטתה זו של הערכאה דלמטה, כי העותר ישיב על שאלון המשיבה 1, ובגין שתי החלטות נוספות, האחת, דחיית בקשתו של העותר למחיקת סעיפים מכתב הגנתה של המשיבה; והשנייה, דחיית בקשתו לפיצול הדיון בין שאלת האחריות לשאלת גובה הפיצויים, הגיש המערער כבר בעבר בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, לאחר שבקשה למתן רשות ערעור שהגיש על שלוש החלטות אלו לבית המשפט המחוזי נדחתה. בית משפט זה (כב' השופט ריבלין) החליט ליתן רשות ערעור ולקבל את הערעור רק לעניין פיצול הדיון. בית המשפט קבע כי פיצול הדיון ימנע פגיעה שלא לצורך בשמו הטוב של העותר והוספת "דיבה על דיבה", על ידי כך שבשלב הראשון לא תובאנה ראיות הנוגעות לאופיו של העותר ואשר אינן קשורות במישרין לשאלת האחריות (סע' 3 להחלטתו של השופט ריבלין).

עם המשך בירור התביעה בבית משפט השלום חויב העותר להשיב על השאלון שנשלח לו. בהתייחסו להחלטתו של כב' השופט ריבלין, קבע בית משפט השלום כי פיצול הדיון אינו שולל את האפשרות להביא בשלב הראשון ראיות הנוגעות לאופיו של העותר אשר נוגעות במישרין לעניין החבות. בית המשפט בחן את השאלות בשאלון, והורה לעותר להשיב רק על אותן שאלות הנוגעות לשאלת החבות כאמור. כמו כן דחה בית משפט השלום את בקשת העותר לתקן את כתב תביעתו.

המבקש הגיש בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום לחייבו לענות על השאלון, בקשה אשר נדחתה על ידי רשם בית המשפט המחוזי בתל-אביב. גם בקשת רשות הערעור שהגיש העותר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב על החלטה זו נדחתה.

לפיכך הגיש העותר בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. המבקש טען כי טרם ההחלטה לחייבו להשיב לשאלון, על בית המשפט לבדוק האם ישנו עניין ציבורי בפרסום, שהרי סע' 14 לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965 נשען על שני נדבכים: "שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי". רק אם יוחלט שיש בפרסום עניין ציבורי, יש לבדוק את אמיתותו של הפרסום. כן ביקש העותר לערער על ההחלטה לדחות את בקשתו לתיקון כתב התביעה בטענה כי היא חורגת ממתחם הסבירות וניתנה בחוסר סמכות.

כאמור, בית משפט זה (כב' הש' ארבל) דחה את הבקשה כולה. באשר לתיקון כתב התביעה נקבע כי העניין אינו מעורר כל שאלה משפטית החורגת מעניינם של הצדדים להכרעה בה, וממילא אינה מצדיקה התערבותה של ערכאת הערעור (סע' 7 להחלטת הש' ארבל). לעניין השאלון קבע בית המשפט כי סוגיה זו הועלתה כבר בפני בית משפט זה בבקשת הערעור הקודמת שהגיש העותר, וכן נידונה בערכאות דלמטה. מעבר לכך, משלא נענה בית המשפט המחוזי לבקשת העותר להארכת מועד, החלטה בה החליט בית משפט זה שלא להתערב, הרי שלא עמד בתנאי הארכת המועד לשם קבלת רשות ערעור.

בעתירתו הנוכחית מבקש העותר כי תבוטל החלטתה של הש' ארבל כאמור, תוך שהוא חוזר על טענותיו דלעיל.

דין העתירה להידחות על הסף. הלכה היא כי בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על הכרעות הערכאות המשפטיות האחרות אשר דנו בענין פלוני והכריעו בו (בג"צ 6821/05 קריספיל נ' הנהלת בתי המשפט (טרם פורסם); בג"צ 1347/03 גניש נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). במיוחד נכונים הדברים כאשר נושא העתירה כבר שימש בסיס להליך בבית משפט זה במסגרת בקשת רשות הערעור שהוגשה, ואשר נדחתה (ראה בג"צ 33/06 צבי הרניב עו"ד נ' כב' השופט יצחק עמית, בימ"ש מחוזי חיפה (טרם פורסם)).

העותר, אשר מיאן להשלים עם החלטותיו של בית-משפט השלום, נקט בכל הליך אפשרי:

בתחילה ביקש לערער לבית המשפט המחוזי, ומשזה דחה את בקשתו ביקש לערער גם בפני בית משפט זה. ולאחר שנדחתה בקשתו זו לערער, לא אמר נואש, והגיש בקשה נוספת למתן רשות ערעור, בגין אותו עניין, בקשה שנדחתה אף היא. הבקשה הנוכחית היא שלב נוסף באותה מלחמה עיקשת – ולא מעבר לכך. בבג"ץ 2850/05 יוסף וינר נ' הנהלת בתי המשפט (טרם פורסם) תוארה השתלשלות דומה, וכך נאמר ביחס לתוצאה המתחייבת:

"נראה אפוא כי בצר לו, תר העותר אחר דרך להביא את השגותיו כנגד חיובו בפני ערכאת ערעור נוספת, ואף שאנו מבינים ללבו, אין בידנו להושיעו, באשר בית המשפט הגבוה לצדק אינו משמש ערכאת ערעור נוספת על פסקי-דין או החלטות של בתי המשפט."

סוף דבר: לעותר ניתן יומו ויותר מיומו בבתי המשפט. בית המשפט הגבוה לצדק אינו מהווה ערכאה ערעורית נוספת, והוא לא יזקק, למעט במקרים חריגים במיוחד, לעתירה בעניין בו קיים הליך שיפוטי חלופי. במיוחד כך כאשר מדובר במיצוי מובהק של ההליכים כמו במקרה הנוכחי.

העתירה נדחית.