בג"ץ 3379/03 אביבה מוסטקי ו-372 עותרים נ. פרקליטות המדינה

השופטת ד' ביניש :

בפנינו שתי בקשות למתן צו לפי פקודת בזיון בית המשפט שהוגשו על ידי העותרים בפרשה שזכתה לכינוי "פרשת לטביה" - בג"ץ 3379/03 מוסטקי נ' פרקליטות המדינה וחמש עתירות נוספות, פ"ד נח(3) 865.

בפרשת לטביה עתרו מאות אנשי משטרה, שירות בתי הסוהר ואנשי צבא קבע כנגד ההחלטה שלא להעניק אישורי שקילות לבוגרי נציגות אוניברסיטת לטביה שטרם קיבלו אישורי שקילות ולשלול את האישורים שניתנו בעבר לחלק מבוגרי הנציגות. ביום 18.3.04 ניתן פסק דינו של בית משפט זה בפרשה האמורה. בפסק דינו קיבל בית המשפט את העתירות וקבע כי ההחלטה הנ"ל היתה פסולה בשל העדר הליך של שימוע ובדיקה פרטנית ועל כן, דינה להתבטל. יחד עם זאת ציין בית המשפט, כי אין לשלול מהמדינה את האפשרות לקיים שימוע בדרך אשר תקיים כהלכה חובה זו. עתירתה של המדינה לקיים דיון נוסף בפסק דין זה נדחתה.

לאחר שנדחתה העתירה לקיום דיון נוסף פנו באי כוח העותרים לאחראים על הערכת תארים אקדמיים מחו"ל במשרד החינוך וביקשו כי תאריהם של העותרים יאושרו באופן מיידי על מנת שהעותרים יהיו זכאים לקבל את ההטבות בתנאי הדירוג והשכר הנלוות אליהם. דא עקא, שהגורמים המוסמכים במשרד החינוך נמנעו מלפעול באותה עת על פי האמור בפסק דינו של בית משפט זה ולבאי כוח העותרים נמסר כי נציגי המדינה בוחנים את צעדיהם. לפיכך, ביום 15.8.04 הגיש בא כוח העותרים בבג"ץ 3487/03 ו- 3616/03 – עורך הדין א' פלדמן – בקשה למתן צו לפי פקודת ביזיון בית המשפט (להלן: הבקשה הראשונה ). בבקשה זו טען בא כוח העותרים כי המדינה נמנעת מלמלא אחר הוראות בית המשפט בפסק דינו וכי התנהגותה זו עולה כדי ביזיון בית המשפט. לאחר שנתקבלה תגובת המדינה לבקשה הראשונה ולאחר שנתקבלו תגובות נוספות מטעם הצדדים נערך ביום 12.10.04 דיון בבקשה. יצוין כי עובר לדיון ביקש בא כוח העותרים בבג"ץ 3379/03 – עורך הדין י' שפטל – להצטרף לדיון ובקשתו התקבלה. לאחר שמיעת טיעוניהם של באי כוח הצדדים קבענו כי חלף הזמן הסביר בו היה על המדינה לבצע את פסק הדין והורינו למדינה להתחיל בבדיקת הבקשות לשקילות התארים לא יאוחר מיום 1.11.04, ולסיים את תהליך בדיקת הבקשות לא יאוחר מיום 1.3.05. בהחלטתנו שבנו והזכרנו את שנקבע בפסק הדין בדבר חובתה של המדינה לטפל בבקשות לשקילות התארים ואת חובתה לעשות כן ללא שהות מיותרת. כן ציינו את האפשרות הנתונה למדינה לבדוק את הבקשות באופן פרטני ולערוך שימוע למבקשים.

ביום 5.12.04 הוגשה בקשה נוספת לצו לפי פקודת ביזיון בית המשפט מצידם של העותרים בבג"ץ 3487/03, 3616/03 (להלן: הבקשה השניה ) וביום 8.12.04 הוגשה בקשה דומה מצידם של העותרים בבג"ץ 3379/03. עניינן של בקשות אלו הוא בהליכי הבדיקה של הבקשות לשקילות התארים עליהם החליטה המדינה ואשר לטענת העותרים מבזים את פסק דינו בית המשפט. על פי הנטען בבקשות, המדינה הודיעה למגישי הבקשות לשקילות כי הליכי הבדיקה ינוהלו באופן הבא: בשלב הראשון נדרשים המבקשים למלא שאלון בדבר לימודיהם ולצרף לשאלון זה עבודות שהגישו במהלך לימודיהם. בשלב השני יזומנו המבקשים לראיון אישי בו יאומת מהלך לימודיו האישי של כל מבקש. לטענת העותרים, הליכי הבדיקה המפורטים לעיל הינם ניסיון לעקוף את ההחלטה שהתקבלה בפסק הדין שניתן בפרשה זו. העותרים טוענים כי הליכי הבדיקה הפרטניים הם "מהלך חסר תקדים של חקירה מעין פלילית בשילוב עם בדיקה פדגוגית של טיב התואר האקדמי שניתן לכל אחד מן הבוגרים" (סעיף 21 לבקשה השניה) וכי הפרשנות המעשית שנתנה המדינה לפסק הדין, כפי שהיא באה לידי ביטוי בצעדים האופרטיביים אותם היא נוקטת, משמעותה היא אי כיבוד פסק הדין וביזוי בית המשפט.

ביום 9.12.04 הוריתי למדינה להגיב לבקשות הנ"ל בתוך 21 ימים. ביום 12.12.04 הוגשה מטעם העותרים בקשה לקביעת מועד לדיון דחוף בבקשות שכן לטענתם התקבלו אצל העותרים זימונים לראיונות האישיים ומן הראוי לדון בבקשה בטרם יערכו ראיונות אלו. לחלופין ביקשו העותרים כי בית המשפט יורה על עיכוב ביצוע הראיונות. ביום 13.12.04 החלטתי כי העתירה תיקבע לדיון לאחר קבלת תגובת המדינה וביום 16.12.04 החלטתי לדחות את בקשת המבקשים לעכב את ביצוע קיום הראיונות. ביום 2.1.05 התקבלה תגובת המדינה לבקשה השניה. בתגובתה השיבה המדינה באופן מפורט לטענות שהעלו העותרים בבקשתם ולטענתה, הליכי הבדיקה עליהם הוחלט הם ראויים ואין בהם כדי לסתור, וודאי שלא לבזות, את פסק הדין שניתן בפרשה זו. עתה הגיעה, איפוא, העת למתן החלטה בבקשה עצמה. יצוין כי, הגם שבתחילה סברתי כי יש לקיים דיון בבקשה הרי שלאחר עיון בכל החומר שהונח בפנינו הגענו למסקנה כי החלטתנו יכולה להינתן על יסוד החומר הכתוב בלבד.

העותרים טוענים, כאמור, כי הליכי הבדיקה עליהם החליטה המדינה הינם הליכים בלתי סבירים ובלתי ראויים. לטענתם, הליכים אלו מהווים ביזיון בית משפט. אין בידינו לקבל את טענות העותרים. עצם קיומם של הליכי בדיקה כאלו או אחרים אינו עומד בסתירה לפסק הדין ולהחלטה שניתנה בעקבות הדיון בבקשה הראשונה, אלא עולה בקנה אחד עימם. בפסק הדין צוין כי: "הגענו למסקנה, שראוי להשאיר בידי המדינה את האפשרות לקיום שימוע כאמור, בדרך אשר תקיים כהלכה חובה זו" (עמוד 911 לפסק הדין). המדינה רשאית, איפוא, לערוך הליכי בדיקה ובהחלטתנו בבקשה הראשונה למתן צו לפי פקודת בזיון בית המשפט אף נקבעו מועדים לתחילתם וסיומם של הליכים אלו. משכך, אין ניתן לקבל את הטענה כי עצם קיומם של הליכי הבדיקה עומד בסתירה לפסק הדין. נראה, איפוא, כי טענות העותרים מופנות כנגד אופיים וטיבם של הליכי הבדיקה שנקבעו אך מובן הוא, שטענות אלו לא עמדו בפני בית המשפט בעתירות המקוריות, ובית המשפט בפסק דינו לא קבע באיזו דרך ייבדקו הבקשות לאישורי שקילות. פסק הדין שניתן בפרשה ביטל את ההחלטה הגורפת שלא להעניק אישורי שקילות לעותרים אך לא נקבעו בו אילו הליכים על המדינה לקיים לצורך הבדיקה הפרטנית של בקשות השקילות. החלטת המדינה בה נקבעו הליכי הבדיקה הפרטניים התקבלה לאחר שניתן פסק הדין ובעקבותיו ועל כן ברור כי החלטה זו לא עמדה לביקורתו של בית המשפט. כן ברור כי אין ניתן להעמיד החלטה זו לביקורת במסגרת הליכי בזיון וטענות העותרים כנגד ההחלטה בה נקבעו הליכי הבדיקה אינן ענין להליך מתמשך במסגרת בקשה למתן צו לפי פקודת בזיון בית המשפט. אין ניתן, איפוא, לראות את ההחלטה החדשה עליה קובלים העותרים כאי-קיום החלטת בית המשפט בפסק דינו. באשר לסבירותה של ההחלטה ושל ההליכים שנקבעו בה הרי שבענין זה איננו רואים לנקוט עמדה בהליך זה.

אשר על כן, הבקשות למתן צו לפי פקודת ביזיון בית המשפט נדחות.