בג"ץ 3444/05 בן ציון אברמוביץ נ. היועץ המשפטי לממשלה

השופט א' רובינשטיין:

א.עניינה של העתירה בדחיית בקשת העותרים לעיכוב הליכים בתיק הפלילי המתנהל כנגדם.

כעולה מתשובת המשיב, ביום 28.10.03 הוגש בבית הדין האזורי לעבודה כתב אישום כנגד חברת "המרץ ארגזי רכב (1998) בע"מ" וכנגד שלושה ממנהליה (העותרים ואדם נוסף בשם ציון קדמי) בגין אי תשלום שכר מינימום לחמישה עובדים במהלך החודשים יולי- אוגוסט 2004 בהתאם להוראות שכר מינימום, התשל"ז-1987.

ב.מר ציון קדמי הורשע בביצוע העבירה נשוא כתב האישום על פי הודאתו. בעקבות כך, ביום 12.9.04 הטיל עליו בית הדין עונש קנס בסך 24,750, לתשלום ב-33 תשלומים שווים בסך 750 ₪ כל אחד. בגזר הדין הקנה בית הדין משקל להודאת הנאשם ולמצבו הכלכלי הקשה.

ג.מועד ההקראה בעניינם של העותרים קבוע ליום 28.6.05.

ביום 13.10.04 הגישו העותרים, יחד עם החברה, בקשה לעיכוב הליכים בהתאם לסעיף 231 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982. בבקשתם טענו כי הם מופלים לרעה ביחס לראשי רשויות מקומיות ועירוניות אשר הלינו שכרם של עובדים במשך חודשים ארוכים. כן, נטען, כי העותרים עצמם לא קיבלו שכר מהחברה במשך חודשים בשל מצבה הכספי הקשה. לבסוף, טוענים העותרים כנגד חוקיותו של חוק שכר מינימום.

ב-23.2.05 נשלחה להם הודעה כי המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד לחמן- מסר, דחתה את בקשתם לעיכוב הליכים.

ד.(1) לשיטת המשיב, בהתאם להלכה הפסוקה מידת התערבותו של בית המשפט בשיקול דעתן של רשויות התביעה היא מצומצמת ביותר, ובית המשפט יתערב רק במקרים בהם לוקה ההחלטה בחוסר סבירות קיצוני. העותרים, טוען המשיב, לא הצביעו על נסיבות מיוחדות המצדיקות חריגה ממדיניות זו.

(2) גם לגופם של דברים טוען המשיב כי ההחלטה שלא לעכב את ההליכים היא החלטה ראויה, ולא עלה בידיהם להראות שהופלו לרעה על ידי רשויות התביעה, והראיה כי כנגד בעלי עסקים, דוגמת העותרים, מוגשים דרך קבע כתבי אישום בגין ביצוע עבירות דומות. לא זו אף זו, נוכח הרשעת שותפם של העותרים, בהתאם להודאתו, בביצוע העבירה עליהם הואשמו במשותף, קבלת בקשתם של העותרים תהווה כשלעצמה הפלייה פסולה. בנוסף טוען המשיב כי אכיפה חלקית אינה מהווה כשלעצמה אכיפה פסולה, והיא הופכת לכזו רק במקרים בהם נובעת ההחלטה משיקולים זרים או פסולים, ובענייננו ההחלטה שלא לבטל את כתב האישום נבעה ממניעים ענייניים, נוכח האינטרס הציבורי בשמירה על שלטון החוק וההגנה על תכליותיו של חוק שכר מינימום.

(3) עוד טוען המשיב כי עניינם של ראשי רשויות ובעלי תפקידים ציבוריים דומים אינו דומה לעניינם של העותרים, נוכח היות העותרים בעלי עסקים הפועלים לרווחתם האישית, והרשאים - בעת מצוקה כלכלית - לנקוט בפעולות שונות כגון פירוק והכרזה על חדלות פרעון. זאת לעומת ראשי רשויות, הפועלים למען הציבור ומכוח תפקידם זה מחויבים הם לספק שירותים לציבור ואין ביכולתם לחדול ממחויבותם.

(4) לבסוף, טוען המשיב כי טענת העותרים מקבילה לטענת "הגנה מן הצדק" במשפט הפלילי. טענה זו, טוען המשיב, יכולים העותרים להעלות במשפט פלילי, ומכל מקום דוקטרינה זו מופעלת במשורה ובמקרים קיצוניים בלבד.

ה.אין בידינו לקבל את העתירה. כידוע, היקף ההתערבות בשיקול דעתן של רשויות התביעה בענייני העמדה לדין, לרבות עיכוב הליכים, הוא אכן מצומצם, ובית המשפט יתערב ככלל אך במקרים בהם לוקה ההחלטה בחוסר סבירות קיצוני

או בטעות ברורה, בולטת וקיצונית (ראו, למשל בג"צ 3425/94

גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד נ(4), 101, (השופט בך); בג"צ 1261/ 03 חסן (נורי) אלעוקבי נ' היועץ המשפטי לממשלה ( טרם פורסם) (מפי השופט גרוניס, והאסמכתאות המובאות שם).

ו.(1) לא זה המצב שלפני נו. לא צלח בידי העותרים להראות כי הופלו לרעה ביחס למקרים דומים או כי נשקלו שיקולים שאינם ממין העניין. אף נמסר על ידי המשיב, כי כנגד בעלי עסקים, דוגמת העותרים, מוגשים כתבי אישום בגין ביצוע עבירות דומות, כבדרך קבע, וטוב שכך.

(2) באשר לטענת ההפליה אל מול ראשי הרשויות המקומיות, אין הנדון דומה לראיה, הרשויות המקומיות נדרשות למתן שירותים שונים לתושביהן ואין באפשרותן ביום בהיר אחד לחדול ממתן שירותים לתושבי הרשות המקומית או להכריז על חדלות פרעון. אף לגביהן נמסר כי במקרים המתאימים יינקטו הליכים משפטיים, וכך גם ראוי.

(3) טענת העותרים באשר לחוקתיותו של חוק שכר מינימום מוטב היה שלא נטענה. בבסיס החוק עומדת תכלית סוציאלית ברורה והרצון להגן על השכבות החלשות בחברה. חוק צודק הוא מאין כמוהו. הצורך, אם כן, בהרתעה כלפי מי שאינו מציית להוראות החוק הוא מחויב המציאות והביא, בין היתר, לקביעת סנקציה פלילית בחוק כלפי המפר אותו.

(4) אין מקום בנסיבות להידרש לטענת ההגנה מן הצדק, שעניינה התעמרות בנאשם, דבר שאינו חל על פניו בענייננו. נוכח האמור, אין מקום להתערבות בית משפט זה בשיקול דעתה של התביעה, ואין בידנו איפוא להיעתר לעתירה.