בג"ץ 9404/08 החברה להגנת הטבע נ. הרשות לשמירת הטבע והגנים

השופט א' א' לוי:

1.

בתאריך 2.11.2006 נפצע באורח קשה אורי פרידלנדר (להלן:"פרידלנדר"), חניך בבית ספר שדה, במהלך סיור שנערך בשמורת הר הנגב ובו נטלו חלק אחדים מהעותרים. פציעתו אירעה כתוצאה מנפילה למערה הממוקמת על שביל לא מסומן בתחומי השמורה. משיבה 1 חקרה את האירוע ובהמשך, הוגש לבית משפט השלום בקריית גת כתב אישום נגד מי שמילאו תפקידים שונים באותו סיור וכן נגד עותרת 1, במסגרתה פועלים בתי ספר שדה ברחבי הארץ (ת.פ. 1095/07, להלן:"התיק הפלילי"). לנאשמים בכתב אישום זה – עליהם נמנו גם העותרים – יוחסו עבירות שונות לפי תקנות שמורות הטבע (סדרים והתנהגות), התשל"ט-1979 וחוק גנים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ח-1998. ביני לביני, הגיש פרידלנדר תביעה אזרחית שהנתבעים בה הם, בין היתר, עותרת 1 ומשיבה 1, ובה נטען, כי הן נושאות באחריות לתאונה. בעקבות הגשת התביעה פנה בא-כוח העותרים למשיב 2 ולפרקליט המדינה בבקשה להורות על עיכוב ההליכים בתיק הפלילי. הבקשה לעיכוב הליכים נדחתה ביום 27.7.2008, ומכאן העתירה שבפנינו.

2.

בעתירה נטען, כי קיים ניגוד עניינים בין כובעיה השונים של משיבה 1, המשמשת, מחד, גוף חוקר ומאשים, ומאידך, נתבעת בתביעה האזרחית. ניגוד עניינים זה, נטען, אינו סביר ובנסיבות העניין קיים חשש ממשי להפעלת שיקולים זרים ולמשוא פנים באופן ניהול החקירה והגשת כתב האישום. עוד נטען, כי ההחלטה שלא לעכב את ההליכים בתיק הפלילי ניתנה ללא הנמקה, וללא התייחסות לניגוד העניינים בו נתונה משיבה 1. נוכח אלה, נתבקש בגדרי העתירה צו על-תנאי שיורה למשיבה 1 לחזור בה מכתב האישום, ולחלופין, להתלות את ההליכים בתיק הפלילי עד לסיומם של ההליכים האזרחיים המתנהלים בין הצדדים. עוד מבקשים העותרים, להורות למשיב 2 לעכב את ההליכים בתיק הפלילי.

3.

המשיבים סבורים כי דין העתירה להידחות על הסף. משיבה 1 טוענת כי היא אינה זו שמנהלת את ההליך הפלילי, אלא המדינה, וממילא אין היא מוסמכת לחזור מכתב האישום או להתלות את ההליכים הפליליים. אף לגופו של עניין סבורה משיבה 1 כי הטענות המועלות בעתירה אינן מבוססות, ואינן מקימות עילה להתערבותו של בית משפט זה. משיב 2 סבור, כי דחיית העתירה מתחייבת מחמת שיהוי ואף לגופו של עניין, הואיל ואין בה ממש.

4.

לאחר שבחנו את העתירה לגופה הגענו לכלל מסקנה כי דינה להידחות על הסף. בפתח הדברים נבהיר את חלוקת התפקידים בין המשיבים. משיבה 1 הייתה אמונה על חקירת אירוע התאונה, בעוד שעל כתב האישום שהוגש בתיק הפלילי חתומה תובעת שהוסמכה לכך על ידי היועץ המשפטי לממשלה, והוא היה גם זה שקיבל את ההחלטה בבקשה לעיכוב ההליכים, מכוח סמכותו לפי סעיף 231(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. בהחלטות מסוג זה מסור לגופי התביעה שיקול דעת רחב ביותר, בו בית המשפט ממעט להתערב (בג"צ 2980/07 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 14.1.2008); בג"צ 1261/03 אלעוקבי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 5.2.2003); בג"צ 3444/05 אברמוביץ' נ' היועץ המשפטי לממשלה (14.6.2005)). איננו סבורים כי המקרה הנוכחי נמנה על אותם מקרים חריגים בהם התערבות בית המשפט נדרשת. אדרבא, נוכח תוצאותיה הקשות של התאונה מחייב האינטרס הציבורי למצות את הדין עם מי שנושא בנטל האשם, וככל שהנאשמים סבורים כי לא חטאו במעשה או במחדל אסורים, כל שעליהם לעשות הוא לשכנע בכך את בית המשפט המוסמך. גם בטענה לפיה הביאו להחלטה בדבר העמדה לדין שיקולים זרים, לא מצאנו ממש. כפי שעולה מתגובתו של משיב 2, הגשתו של כתב אישום מסוג זה אינה מקרה חריג, וכתבי אישום דומים מוגשים באופן תדיר. למעלה מן הדרוש נוסיף את אשר למדנו מתגובתו של משיב 2, לאמור, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (פלילי) אשר בחנה את הבקשה, סברה כי לאור התוצאות הקשות של המקרה שבפנינו, ראוי היה לפתוח, מלכתחילה, בחקירת משטרה, אולם עקב הזמן שחלף מאז התאונה הוחלט שלא להורות על פתיחתה של חקירה מסוג זה. בצד האמור, וכדי למנוע הישנותם של מקרים בהם לא נפתחת חקירת משטרה באירועים דומים, נערכה ביום 22.10.2008 פנייה מטעם המחלקה לעיכוב הליכים בפרקליטות המדינה למשטרת ישראל, כדי שזו תחדד את הנהלים הקיימים בדבר דיווח על אירועים בעלי גוון פלילי על-ידי משיבה 1.

בנסיבות אלו לא מצאנו כי קיימת עילה להתערבותו של בית משפט זה בהחלטתו של משיב 2 שלא לעכב את ההליכים, ומכאן החלטתנו לדחות את העתירה.