בג"ץ 3445-23 בג"ץ 3445-23

השופטת ר' רונן:

1.בעתירה שלפנינו מבוקש כי נורה למשיבה 1, משטרת ישראל (להלן: המשיבה), להחזיר לעותר את כלי הנשק שנתפסו על-ידיה; כי נורה לה לשנות את עילת סגירת תיק החקירה בעניינו (תיק פל"א 117317/2023); וכי נחייב את המשיבה בפיצויים בשל נזקים שונים שהעותר טוען שנגרמו לו כתוצאה מהתנהלותה. העותר שאינו מיוצג הגיש את העתירה בעצמו.

2.כעולה מהעתירה, ביום 22.3.2023 עוכב העותר, אדם בן 73, למספר שעות לצורכי חקירה בעקבות חשד כי איים על אנשי ציבור באמצעות מספר "ציוצים" ברשת החברתית של טוויטר. כמו כן, באותו היום, במסגרת חיפוש שביצעה המשיבה בדירתו של העותר מכוח צו חיפוש שהיה בידיה, נתפסו על-ידיה כלי נשק, רישיונות ותחמושת של כלי הנשק שהיו בדירה.

בסמוך לכך, ביום 26.3.2023 פנה העותר למשיבה וביקש לקבל לידיו את כלי הנשק שנתפסו וכן לבטל את תיק החקירה שנפתח בעניינו. העותר שלח את הפנייה גם למבקר המדינה ולנציב תלונות הציבור. במכתב מיום 25.4.2023 (להלן: הודעת העדכון) נמסר לעותר כי המשיבה החליטה לגנוז את תיק החקירה בעניינו בעילה של "חוסר ראיות". באשר לכלי הנשק התפוסים, נמסר לו כי נבחנת כעת שאלת החזרתם לידיו על-ידי הגורמים המוסמכים לכך, וכי הודעה בעניין תשלח אליו עם קבלת ההחלטה.

3.במסגרת העתירה דנן טוען העותר כי המשיבה לא הבינה נכונה את אותם ציוצים, וכי לא הייתה כל עילה לפתוח את תיק החקירה ולתפוס את כלי הנשק. מכל מקום, לאחר שעניינו הובהר, אין להמשיך ולעכב את השבת כלי הנשק לידיו באופן שרירותי וללא כל הגדרת זמן. עוד טוען העותר כי יש לסגור את התיק בעניינו בעילה של "היעדר אשמה". בנוסף, נטען כי כתוצאה מעיכובו של העותר לחקירה ותפיסת כלי הנשק, נגרמו לו נזקים בגינם על המשיבה לפצותו – ובכלל זה עוגמת נפש; עצם קיומו של רישום פלילי; הטלת מורא ועוד – אותם הוא מעריך בסך של 2,000 ₪.

דיון והכרעה

4.דין העתירה להידחות על הסף בשל היותה עתירה מוקדמת ומשלא מוצו ההליכים על-ידי העותר, כמו גם לנוכח קיומו של סעד חלופי.

כעולה מהאמור לעיל, העתירה מבוססת על שלושה רכיבים: טענות כנגד תפיסת כלי הנשק; טענות כנגד עילת הסגירה של תיק החקירה בעניינו של העותר; וטענות ביחס לנזקים נטענים שנגרמו לעותר. אתייחס להלן לכל אחד מהרכיבים הללו.

5.תפיסת כלי הנשק – כידוע, בטרם הגשת עתירה לבית משפט זה, מוטלת על העותר החובה להקדים ולפנות לרשות המוסמכת בבקשה למתן הסעד המבוקש. פנייה שכזו מאפשרת לרשות להגיב לטענותיו, היא עשויה לייתר את הצורך בפנייה לערכאות השיפוטיות או למצער לצמצם את המחלוקות בין הצדדים ולמקדן (ראו מיני רבים: בג"ץ 2106/22 תולדות ייזום והשקעות בע"מ נ' שר האוצר, פסקה 3 (28.3.2022); בג"ץ 5586/22 אגוד מכוני הרישוי בישראל נ' שר האוצר (24.8.2022) (להלן: עניין מכוני הרישוי)).

בענייננו, כעולה מהנספחים שצורפו לעתירה, העותר אומנם פנה לרשות ואף קיבל תשובה לפיה שאלת החזרת הנשקים נבדקת על-ידי הגורמים הרלוונטיים. אלא שלא חלפו שבועיים מאותה הודעת עדכון מיום 25.4.2023, והעותר הגיש את העתירה בטענה שאין לקבל עיכוב ללא כל הגדרת זמן. העותר ביקש כי נורה על השבת כלי הנשק לידיו באופן מיידי. התנהלות זו אינה עולה בקנה עם ההלכה לפיה יש לתת לרשות שהות מספקת להפעיל את סמכותה בהתאם לשיקול דעתה מתוך מטרה ליצור דיאלוג אמיתי בין הפרט לבינה, חלף פנייה הנעשית רק כדי "לצאת ידי חובה" (בג"ץ 6394/04 ארגון האמבולנסים הפרטיים בישראל נ' מגן דוד אדום (10.2.2005); בג"ץ 2915/96 הייקינד נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(1) 818 (25.4.1996); דפנה ברק-ארז, משפט מינהלי – משפט מינהלי דיוני, עמודים 346-351 (כרך ד, 2017)).

משכך אין לראות בעותר כמי שמיצה את חובת הפניה המוקדמת לרשות בטרם פניה לבית משפט זה.

6.למעשה, כעולה מהודעת העדכון ששלחה המשיבה לעותר, טרם התקבלה החלטה ביחס להשבת כלי הנשק התפוסים. הלכה היא כי בית המשפט העליון לא יידרש לעתירה המוגשת לפני שקיבלה הרשות המוסמכת החלטה סופית לגופו של עניין. הרציונל העומד בבסיס כלל זה הוא כי כאשר טרם התקבלה כל החלטה, לא מתקיים הבסיס הנדרש לקיום ביקורת שיפוטית עליה. במקרים כאלה יש לתת לרשות המוסמכת הזדמנות להשלים את תהליך קבלת ההחלטות, אשר אף עשוי לייתר בסופו של דבר את הדיון בעתירה או למצער לחדד את המחלוקות כך שזו תתנהל בצורה יעילה יותר (ראו למשל: עניין מכוני הרישוי, פסקה 5; בג"ץ 1420/22 פלונית נ' נציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, פסקה 17 (1.6.2022); בג"ץ 4885/13 רמת דוד – חינוך מיוחד נ' משרד החינוך (4.5.2014)).

בהתאם לאמור לעיל, כלי הנשק נתפסו על-ידי המשיבה ביום 22.3.2023 – כחודש וחצי בלבד עובר להגשת העתירה; והודעה על סגירת התיק בעניינו של העותר התקבלה ביום 25.4.2023 – כשבועיים בלבד עובר להגשת העתירה. אינני סבורה שיש בלוח זמנים זה כדי ללמד על "גרירת רגליים" מצד המשיבה ועל כך שאינה מקבלת החלטה מתאימה בתוך זמן סביר בנסיבות העניין (ראו והשוו: בג"ץ 5872/07 איגוד מפיקי סרטים וטלוויזיה בישראל נ' הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו (27.10.2010)).

למותר לציין כי ככל שתשובת המשיבה תשתהה מעבר לפרק הזמן הסביר או ככל שההחלטה שתתקבל לא תניח את דעתו, יוכל העותר לשוב ולפנות לבית משפט זה.

7.שינוי עילת הסגירה – ככל שהעתירה נוגעת לעילת הסגירה דינה להידחות מחמת קיומו של סעד חלופי. בהתאם להלכה הפסוקה, בית משפט זה לא יידרש לעתירה ככל שעומד לעותר סעד חלופי (ראו מיני רבים: בג"ץ 8263/22 אל-סייד נ' רשות מקרקעי ישראל (5.12.2022); בג"ץ 8284/21 תזמורת ירושלים מזרח ומערב נ' משרד התרבות והספורט מדינת ישראל, פסקה 10 (27.2.2022); בג"ץ 1925/12 אלסאנע נ' מינהל מקרקעי ישראל (15.7.2012)).

סעיף 62(ב)(4) לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982 קובע כי חשוד המעוניין בשינוי עילת הסגירה של תיק החקירה שנפתח בעניינו, יכול לפנות לתובע שסגר את התיק בבקשה מנומקת לשנות את עילת הסגירה. על החלטה זו יכול החשוד להגיש ערר לגוף שהחליט בבקשה לשינוי עילה. רק לאחר כל אלה, וככל שהחשוד מבקש להמשיך ולהשיג על עילת הסגירה, הוא יוכל לפנות בעתירה לבג"ץ.

יובהר כי גם במצב דברים זה, לא בנקל יתערב בית משפט זה בהחלטה על סגירת תיק בעילה מסוימת. החלטות מסוג זה הן החלטות המצויות בליבת שיקול דעתן של רשויות האכיפה והתביעה וההתערבות בהן היא מצומצמת ותחומה למקרים חריגים הלוקים בחוסר סבירות קיצוני (בג"ץ 4127/22 חמודה נ' משטרת ישראל, פסקה 5 (21.6.2022); בג"ץ 4703/20 פלונית נ' מדינת ישראל (17.9.2020)).

מכל מקום, במקרה הנדון, העותר לא פעל לשינוי עילת הסגירה בדרכים הקבועות בדין, ולכן לא ניתן לקבל את העתירה כל עוד עומד לרשותו סעד חלופי.

8.פיצוי בגין הנזקים הנטענים – כזכור, העותר עתר גם לקבלת פיצויים מהמשיבה בגין נזקים שטען שנגרמו לו כתוצאה מפתיחת התיק, עיכובו לחקירה ותפיסת כלי הנשק. ואולם, טענות אלו, אשר נטענו בעלמא, הן טענות נזיקיות שהמקום לבררן הוא בהגשת תביעה אזרחית-נזיקית ולא במסגרת הגשת עתירה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. מכאן כי גם בקשר לרכיב זה יש לדחות העתירה, מהטעם שעומד לרשות העותר סעד חלופי בדמות פנייה לערכאה הדיונית המתאימה.

9.סוף דבר: העתירה נדחית. משלא התבקשה תגובה - אין צו להוצאות.