בג"ץ 8263-22 בג"ץ 8263-22

השופטת ר' רונן:

1.בעתירה שלפנינו משיג העותר על החלטת המשיבה שלא להאריך מועד ביצוע של צו לסילוק יד ולפינוי מקרקעי ציבור שהוצא כנגדו ביום 26.5.2021 (להלן: "צו הפינוי").

2.כעולה מהעתירה, העותר הוא אזרח ישראלי המשתייך לשבט הבדואי "אל-סייד". לטענתו, הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב פועלת לקידום תכנית שתאפשר להסדיר את התיישבות שבט אל-סייד ובתוך כך ישווקו מגרשים לבנייה לבני השבט בפטור ממכרז. העותר טען כי לאור מצוקת מגורים שנקלע אליה, הוא נאלץ לבנות בית מגורים על מגרש המיועד, כך לטענתו, להיות משווק לטובתו במסגרת התכנית האמורה (להלן: "המקרקעין").

על רקע האמור, ביום 26.5.2021 הוצא כנגד העותר צו לפינוי המקרקעין בתוך 90 ימים. בחודש אוקטובר 2021 הגיש העותר תביעה לבית משפט השלום בבאר-שבע במסגרתה עתר לביטול צו הפינוי. לאחר הגשת התביעה הגיעו הצדדים להסכמה לפיה העותר יפנה את המקרקעין בחודש אפריל 2022, ובהמשך ניתנה ארכה נוספת בהסכמה לפינוי המקרקעין עד לחודש אוקטובר 2022. משהגיע מועד הפינוי המוסכם, ביקש העותר מהמשיבה ארכה נוספת, אך הפעם זו התנגדה בטענה כי יש עוד פרק זמן ארוך לסיום הליכי התכנון והשיווק. ביום 20.11.2022 ניתנה החלטת בית משפט השלום (כב' השופטת ר' טיקטין עדולם). בית משפט השלום עמד על כך כי מתן ארכות חוזרות ונשנות מנציח את תופעת הבנייה הבלתי חוקית וקבע כי לאור עמדת המשיבה ומטעמיה, אין מקום להמתין עוד עם ביצוע צו הפינוי.

3.במסגרת העתירה דנן טוען העותר כי שגה בית משפט השלום כאשר לא נעתר לבקשה להאריך את מועד הפינוי באופן שגרם לו לאי-צדק ולנזק בלתי הפיך. לשיטתו, אין דחיפות בביצוע הצו שכן קיימת ודאות תכנונית גבוהה מאוד כי במחצית השנייה של שנת 2023 הקרקע האמורה תשווק לעותר על-ידי המשיבה בפטור ממכרז. זאת, כאמור, כחלק מקידום תכנית שמטרתה להסדיר את מגורי הבדואים בנגב, ובכלל זה את מגוריהם של בני משפחת העותר. הוא הוסיף וטען כי יש להבחין בין נסיבותיו של מי שבנה בשטח שצפוי לעבור הסדרה, מנסיבות של פלישה למקרקעין שאין לגביהם כל אופק תכנוני; כי המשיבה מפלה את העותר ואוכפת באופן בררני את צו הפינוי כנגדו; כי קיום הצו יביא להריסת בית המגורים שלו ושל בני משפחתו ולכן התנגדות המשיבה לדחות את ביצועו היא החליטה בלתי סבירה הפוגעת בזכויות יסוד שלו.

4.דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי. סעיף 5ב(א) לחוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע), התשמ"א-1981, אליו הפנה העותר בעצמו, קובע כי "הרואה את עצמו נפגע ממתן צו, רשאי לפנות לבית משפט השלום שבתחום שיפוטו נמצאים מקרקעי הציבור שהצו חל עליהם". כמו כן, סעיף 3 לצו הפינוי קובע כי המחזיק במקרקעין רשאי, בנוסף, להעביר לממונה החתום על צו הפינוי את השגותיו בכתב.

הנה כי כן, בידי העותר קיים סעד חלופי לתקיפת צו הפינוי שהוצא נגדו. כידוע, בית משפט זה לא יידרש לעתירה כאשר עומד לעותר סעד חלופי (ראו מיני רבים: בג"ץ 8284/21 תזמורת ירושלים מזרח ומערב נ' משרד התרבות והספורט מדינת ישראל, פסקה 10 (27.2.2022); בג"ץ 1925/12 אלסאנע נ' מינהל מקרקעי ישראל (15.7.2012)).

5.לא זו אף זו; בענייננו העותר אף נקט בסעד החלופי והגיש כאמור תביעה לבית משפט השלום בה הצדדים אף הגיעו להסכמה. במסגרת העתירה דנן, מבקש העותר למעשה להשיג על החלטת בית משפט השלום שניתנה בגדר ההליך שניהל העותר כנגד המשיבה, שלא להאריך עוד את המועד לפינוי המוסכם. זאת מבלי שהוא ניסה לתקוף החלטה זו בין במסגרת ערכאת הערעור או בדרך אחרת.

אולם ההלכה היא שבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות שיפוטיות של בתי משפט אזרחיים שניתנו בסמכות (ראו למשל: בג"ץ 3057/20 רועי נ' רשות מקרקעי ישראל (17.5.2020)). משכך, ומבלי שאביע עמדה לגופם של דברים ומבלי להתייחס לטענות העותר לגבי קיומה של תכנית שנועדה להסדיר בסופו של דבר את התיישבות בני השבט אליו משתייך העותר ושיווק המגרשים בפטור ממכרז – לא ניתן לקבל את העתירה כל עוד עומד לעותר סעד חלופי בדרך של תקיפת ההחלטה שלא לדחות פעם נוספת את מועד הפינוי. לכן, דין העתירה להידחות על הסף.

6.לאור כל האמור, העתירה נדחית. משלא התבקשה תגובה - אין צו להוצאות.