בג"ץ 3685/16 אריאל יהודה לשם נ. לשכת עורכי הדין הארצית בישראל

השופט נ' הנדל:

1.העותר הושעה מעיסוק בעריכת דין עד לשנת 2019. בימים אלה מנהלים נגדו גורמים מטעם המשיבה – לשכת עורכי הדין – הליכים משמעתיים, שבמסגרתם הוגשו נגדו ארבע קובלנות בבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין. העותר סבור כי יש לדחות את כל הטענות המועלות נגדו במסגרת הליכים אלה מטעמים שונים, כגון התיישנות, שיהוי, חוסר סמכות, אכיפה בררנית, אי-מתן זכות שימוע והעדר אשמה. במסגרת העתירה שלפנינו מבקש העותר להורות על עיכוב כל ההליכים המשמעתיים המתנהלים נגדו. לשיטתו, נפל פגם בהחלטה להעמידו לדין משמעתי, וזאת לנוכח עילות הדחייה האמורות והתעלמות המשיבה מהן. עוד מבקש הוא סעדים נוספים, כגון הוראה להמציא מסמכים ותכתובות כדי לתמוך בטענתו לאכיפה בררנית, והוראה למינוי סנגור במסגרת ההליכים המשמעתיים ועורך דין למיצוי העתירה הנוכחית.

2.דין העתירה להידחות על הסף. ראשית יש להעיר כי לעותר עומד סעד חלופי, בדמות הגשת עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מינהליים. במקרה הנוכחי פנה העותר לבית המשפט לעניינים מינהליים, אולם עתירתו נמחקה בהסכמתו, לאחר שסבר כי העניין אינו בסמכות בית המשפט לעניינים מינהליים. בניגוד לסברה זו, לפי סעיף 5(1) בצירוף פרט 21(5) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, מוסמך בית המשפט לעניינים מינהליים לדון ב"החלטה של רשות לפי הוראות... חוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, למעט סעיפים 25א עד 25ה, למעט החלטות שר המשפטים לפי החוק האמור". בפסיקה נקבע זה מכבר כי החלטות להעמיד או לא להעמיד לדין משמעתי, ובכלל זה החלטות של ועדות האתיקה, הן החלטות של רשות הקודמות להליך המשמעתי. מכאן שהן נכללות בגדר החלופה האמורה שבתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים (ראו למשל בג"ץ 5901/15 מוטי מאיר בניטה נ' ועד מחוז דרום של לשכת עורכי הדין (15.12.2015); בג"ץ 8861/11 בניטה מוטי נ' בית דין משמעתי מחוז דרום

(1.12.2011)).

עם זאת, וכדי שלא יאלצו הצדדים לכתת רגליהם לבית המשפט לעניינים מינהליים פעם נוספת, נטעים כי דין העתירה סילוק על הסף גם מן הטעם שיש אכסניה מתאימה יותר להעלאת הטענות – ההליך המשמעתי עצמו. בגדרי הליך זה רשאי "נקבל" – "נאשם" בהליך משמעתי של קובלנה – להעלות טענות מקדמיות, כגון פגם בקובלנה, העדר אשמה או סתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות (ראו סעיף 26 לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), התשע"ה-2015). כשם שהמקום המתאים להעלאת טענות של העדר אשמה, הגנה מן הצדק, התיישנות וכדומה, ביחס לעבירה פלילית, הן במסגרת ההליך הפלילי – כך גם ביחס לטענות דומות בגדרי הליכים משמעתיים (ראו ההחלטות המוזכרות לעיל). אכן, אין מניעה שבסמכות לכך שבית משפט לעניינים מינהליים יתערב בהחלטה של קובל במסגרת הליך משמעתי. אלא שכזאת יעשה רק במקרים יוצאי דופן, שבהם יש יסוד לסברה שההליכים ננקטו משיקולים פסולים ובלתי חוקיים, ההחלטה לוקה בחוסר סבירות קיצוני היורד לשורש העניין וכיוצא באלה (ראו בג"ץ 248/81 שמעון ווליס נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין , פ"ד לז(3) 533, 541-540 (11.08.1983)). העותר לא הצביע על נסיבות כאלה במקרה שלפנינו. טענותיו בדבר התיישנות, שיהוי, העדר זכות שימוע או העדר אשמה אינן נתמכות בנתונים כלשהם, מעבר להעלאתן בעלמא. בכך אין להכריע כמובן בנכונות הטענות, אלא רק לומר כי לא הורם הנטל להראות כי קיימת עילה להתערבותנו בהחלטה לפתוח בהליכים משמעתיים. דין הטענות להתברר לגופן בהליכים המשמעתיים. אשר לבקשה למינוי סנגור – מתגובת המשיבה עולה כי סנגור אכן מונה לעותר, והוא מייצגו בעת הזו במסגרת ההליכים המשמעתיים.

3.העתירה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.