בג"ץ 4483/97 דלאל קואסמה נ. שר הפנים

בפני בקשת העותרים להורות על חיובו של המשיב בהוצאותיהם בגין עתירה זו.

עניינה של העתירה הוא בבקשת עותרת מספר 1 לאיחוד משפחות עם בעלה, העותר מספר 2 (להלן- הבקשה)

בעקבות החלטת בית המשפט כי המשיב יגיב לעתירה, הודיע המשיב כי עמדתו נכון למועד הגשת ההודעה, היא להיעתר לבקשת העותרים וכי יותר לבעלה של העותרת לשהות ולעבוד בישראל; בהתאם לנוהלי המשיב בנדון.

עוד ציין המשיב, כי הבקשה לדחיית מועד הדיון בעתירה זו, נועד לאפשר לו לבחון ספקות שנתגלו, לטענתו, באשר לכנות נישואי העותרים. המשיב ציין בהודעתו כי אם יסתבר כי מדובר בנישואין פיקטיביים, תישלל אשרת השהייה והעבודה האמורה.

בהתאם לכך, ביקשו העותרים את מחיקתה של העתירה, אולם ביקשו לחייב את המשיב בהוצאותיהם.

לטענת העותרים, הבקשה הוגשה למשיב עוד בחודש פברואר 1996 (העתירה הוגשה ביום 21.7.97) וחרף פניות חוזרות אל המשיב, לא זכו הם לקבל תשובה עניינית עד להגשת עתירה זו. זאת ועוד, לטענתם, רק לקראת מועד הדיון הראשון בעתירה, בחודש פברואר 1999, נודע לעותרים לראשונה כי המשיב מטיל ספק בכנות נישואיהם. לטענתם, רק לאחר דחיית המועד שנקבע לדיון, זומנו הם לחקירה בה התברר, לטענתם, כי אין בסיס לחשדות נגדם.

המשיב מתנגד לחיובו בהוצאות. לטענתו, הטיפול בבקשת העותרים עוכב בגין מידע שהגיע אל המשיב ולפיו נישואי העותרים הם נישואין פיקטיביים וכי למעשה הספקות בכנות נישואין אלה לא נתבהר די צרכם, אך למרות הספקות נעתר הוא לבקשת העותרים; זאת תוך שמירה לשקול מחדש את עמדתו, אם יגיע לידו מידע נוסף בעניין זה.

לחלופין, טוען המשיב כי במידה ותדחה בקשתו שלא לחייבו בהוצאות, כי אז מבקש הוא להסתמך על בג"ץ 4635/97 עזיזה אבו-חוסיין

נגד שר הפנים (טרם פורסם) אשר בו סירב משרד הפנים לבקשת איחוד המשפחות, אך חזר בו, ובכל זאת נפסקו לחובת המשיב הוצאות בסך 1,500 ש"ח.

העותרים מצידם, מבקשים להיתלות בהחלטה בג"ץ 4584/97 מאלחי ואח' נגד שר הפנים , בו חוייב המשיב בתשלום הוצאות בסך 7,500 ש"ח.

לאחר עיון בטענות הצדדים, נחה דעתי כי הדין עם העותרים לעניין חיוב המשיב בהוצאות.

טעמו של המשיב לשהייה הארוכה מני הגשת הבקשה לאיחוד המשפחות ועד לאישורה, איננו נהיר לי. אם, כטענת המשיב, היה בידיו מידע המחשיד את העותרים בעריכת נישואין פיקטיביים טרם למועד הסכמתו לאישור הבקשה, מדוע לא הודיע להם זאת קודם לכן, על מנת שיוכלו להגיב על-כך ולהיחקר על כך, כפי שאמנם נעשה (בשנת 1999) כעולה מבקשת העותרים לחיוב בהוצאות. יתרה מזו, אם אכן היה ממש בנימוק לפיו קיים מידע נגד העותרים המחשיד אותם בעריכת נישואין פיקטיביים, מדוע הסכים המשיב, בכל-זאת להעתק לבקשתם? ואם נעתר הוא לבקשתם רק לאחר הגשת העתירה ולקראת מועד הדיון, חרף המידע אשר היה בידו, כלום לא היה הוא יכול להסכים לבקשת העותרים אף קודם לכן, תוך שמירת מלוא זכויותיו לבטל את אשר העניק לעותר מספר 2, אם יגיע לידיו מידע נוסף בעניין?

אשר לשאלת גובה ההוצאות. לעניין זה אקדים ואומר כי האסמכתא אשר צורפה על ידי המשיב מזה ועל ידי העותרים מזה, אינם בעלי משקל של ממש. הכלל הוא כי לעניין קביעת גובה ההוצאות, יש לבחון כל מקרה לגופו ולנסיבותיו. לפיכך, הסתמכות על גובה הוצאות אשר נפסקו במקרים אחרים, אשר מידת השוני או הדמיון אשר ביניהם לבין המקרה שלפני לא הובהר, איננה צריכה לעניין זה.

לעניין גובה ההוצאות שקלתי, בין היתר, את משך הזמן הרב שחלף מאז הגישו העותרים את בקשתם ועד להיענות המשיב; את העובדה כי העותרים עשו ככל אשר לאל ידם על מנת לקבל את מבוקשם באמצעות הרשות המוסמכת ולא באמצעות בית משפט זה; את העובדה כי לא קוים דיון וכי היענותו של המשיב לבקשת העותרים, משעה שהוגשה העתירה, הייתה מהירה יחסית וחסכה בכך מזמנו של בית המשפט.

בשים לב לכלל נסיבות העניין כאמור, מורה אני כי המשיב ישלם לעותרים סך של 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.