בג"ץ 4505/13 פלוני נ. שר התחבורה

השופט י' עמית :

1.

בעתירה שלפניי מבקש העותר, תושב האזור השוהה בישראל בהיתרי שהייה מתחדשים, כי יינתן צו על תנאי המורה למשיב 1 לנמק מדוע לא יינתן לו רשיון נהיגה ישראלי, ולחלופין להורות למשיבים 5-2 לנמק מדוע לא יינתן לו היתר נהיגה.

לטענת העותר, בשנת 2004 הוא נמלט לישראל לאחר שהואשם על ידי הכוחות הפלסטינים בשיתוף פעולה עם ישראל. בחלוף כחודש לאחר כניסתו לישראל ניתן לו מעמד בישראל מכוח היותו מאויים באזור. העותר טוען כי בשנת 2010 פנה לראשונה למשרד התחבורה ועבר את מבחן התיאוריה והמבחן המעשי, אולם בקשותיו החוזרות לקבלת רישיון נהיגה ישראלי או היתר נהיגה נדחו על ידי המשיבים בנימוקים שונים, האחרונה שבהן על ידי יועמ"ש איו"ש מחודש יוני 2013, בה נאמר כי לא נמצאו נסיבות הומניטאריות חריגות המצדיקות מתן היתר.

על כך נסבה העתירה שבפנינו.

2.

דין העתירה להידחות בשל קיומו של סעד חלופי.

סעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 קובע כי לבית המשפט לעניינים מינהליים נתונה הסמכות לדון בעתירה נגד החלטה של רשות או גוף המנויים בתוספת הראשונה (למעט עתירה שהסעד המבוקש בה הוא התקנת תקנות או ביטולן). פרט 14(א) לתוספת הראשונה הוא הרלוונטי למקרה שלפנינו, וזו לשונו:

14.

תעבורה –

(א)

החלטה של רשות לפי פקודת התעבורה, לרבות החלטה בעניני רישוי ובטיחות של נהגים, רכב, שירותי אוטובוסים, שירותי מוניות והוראת נהיגה, למעט החלטות שר, ולמעט כל ענין שבסמכות בית משפט לתעבורה;

במקרה דנן, ההחלטות בבקשותיו של העותר ניתנו מכוח תקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה ) אשר הותקנו מכוח פקודת התעבורה [נוסח חדש]. כך, לפי תקנה 175 לתקנות התעבורה, לא ניתן ליתן רישיון נהיגה לתושב האזור, אלא אם כן שוכנעה רשות הרישוי מטעמים מיוחדים כי יש לתתו. תקנה 578ב לתקנות התעבורה קובעת כי תושב אזור לא ינהג בישראל ברכב שאינו רשום באזור, אלא אם כן יש בידו היתר לכך מאת מפקד כוחות צה"ל באזור. הן תשובת מינהל אגף הרישוי במשרד התחבורה והן תשובת המפקד הצבאי התבססו על תקנות אלה (מכתב מנהל אגף רישוי ותפעול במשרד התחבורה מיום 7.8.2011, ומכתב קצינת ייעוץ מדור אזרחי כלכלי בצה"ל מיום 2.6.2013 אשר צורפו לעתירה).

עולה מהאמור, כי הדרך לתקוף את החלטות המשיבים בבקשותיו של העותר לקבלת רשיון נהיגה והיתר נהיגה, הינה באמצעות הגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים. מאחר שלעותר עומד סעד חלופי, דין העתירה להדחות על הסף (לסעד חלופי ראו, לדוגמה, בג"ץ 364/11

פלוני נ' שר הפנים , פסקה 5 (31.5.2012); בג"ץ 4393/12 אלעומרי נ' משרד הפנים (30.12.2012); בג"ץ 5156/13

באביקר נ' שר הפנים (21.7.2013)).

3.

בשולי הדברים, אין לי אלא להביע מורת רוח מהתנהלות המשיבים בעתירה זו.

העותר הגיש את העתירה שלפניי ביום 24.6.2013, ובו ביום הוריתי למשיבים להגיש תגובה מקדמית לעתירה עד ליום 1.8.2013. תגובתם המקדמית של המשיבים לא הוגשה במועד, וביום 19.8.2013, כשבועיים ומחצה לאחר המועד להגשתה, הגישו המשיבים בקשה להארכת מועד עד ליום 19.10.2013 בנימוק כי טרם התקבלה בפרקליטות עמדת כלל הגורמים הרלוונטיים. בהחלטתי מיום 21.8.2013 נעתרתי לבקשת המשיבים, על אף התנגדות העותר.

תגובתם המקדמית של המשיבים שוב לא הוגשה במועד, וביום 31.10.2013, כשבועיים לאחר תום המועד, הגישו המשיבים בקשה נוספת להארכת מועד, בנימוק כי עקב עומס עבודה כבד טרם היה סיפק בידיהם להשלים את גיבוש עמדתם. אף כאן התקבלה בקשתם חרף התנגדות העותר, והמועד הוארך עד ליום 24.11.2013 (החלטת הרשמת ל' בנמלך מיום 31.10.2013).

תגובתם המקדמית של המשיבים לא הוגשה במועד זו הפעם השלישית, וכשבועיים לאחר תום המועד, ביום 9.12.2013, הגיש העותר בקשה למתן פסק דין. המשיבים לא הגיבו לבקשת העותר, וביום 18.12.2013 הוריתי למשיבים להגיש תגובתם המקדמית עד ליום 24.12.2013, ולא – תינתן החלטה על בסיס האמור בעתירה. רק ביום 24.12.2013 הגישו המשיבים את תגובתם המקדמית, בה טענו כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי.

ככלל, על בקשות להארכת מועד להיות מוגשות בטרם חלוף המועד, ואין לקבל התנהלות שיטתית בה בעל דין אינו עומד במועדים שנקצבו ומגיש בדיעבד בקשות להארכת מועד. הנימוק לבקשת המשיבים להארכת מועד היה קיומו של קושי בגיבוש עמדתם, קושי שלא משתקף בתגובה המקדמית שהוגשה בסופו של יום, והמשיבים אף לא טרחו להסביר את מהותו של הקושי אשר הביא לכך שתגובתם המקדמית הוגשה לבסוף באיחור של כארבעה חודשים וחצי.

4.

סוף דבר, העתירה נדחית על הסף. עם זאת, לנוכח ההתנהלות המתוארת לעיל, ישאו המשיבים בהוצאות העותר בסך 2,000 ₪.