בג"ץ 4669/14 אסף נמרוד נ. עו"ד מירון הכהן - רשם האגודות השיתופיות

בפניי בקשתו של המשיב 4 לחייב את העותר בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו. יצוין כי הבקשה הועברה להכרעתי נוכח חלופי גברי בלשכת הרשמים.

1.

בעתירה זו מבקש העותר להורות על ביטול החלטה שהתקבלה בידי המשיב 2, עוזר רשם האגודות השיתופיות, בה נדחתה בקשת העותר להוסיף ולדון בדרישותיו נגד אגודה בפירוק (שער אפרים מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ) (להלן: האגודה )) ומפרקה הזמני, הוא המשיב 4. כן מופנית העתירה נגד שר הכלכלה (המשיב 3) אשר נמנע לפי הטענה מקידום הליכי חקיקה בעניין דרך ההשגה על החלטות רשם האגודות השיתופיות.

המשיב 4 מבהיר כי בקשתו נוגעת אך לחלק העתירה המופנה כלפי החלטת המשיב 2, ולטענתו בכל הנוגע לחלק זה של העתירה מדובר בניסיון לשוב ולהעלות טענות אשר נדחו בהליכים קודמים, וכי בין היתר בשים לב לכך סיכויי העתירה הינם אפסיים. המשיב 4 מוסיף וטוען כי העתירה הוגשה בשיהוי ובחוסר תום לב וכי ניסיון העבר מלמד כי העותר יימנע מתשלום הוצאות שיפסקו נגדו. לטענתו בשים לב לכל אלו האיזון בין זכות הגישה לערכאות לבין האינטרסים של האגודה ושל נושיה יהא בחיובו של העותר בהפקדת ערובה.

העותר מתנגד לבקשה. ראשית הוא מדגיש כי המשיב 4 הינו משיב פורמאלי להליך ולא התבקש כלפיו כל סעד, ומכל מקום לטענתו לא מתקיימים בעניינו התנאים המצדיקים חיוב בהפקדת ערובה. בין היתר טוען העותר כי הטענה בדבר אי תשלום הוצאות אין בה ממש, שכן הוא שילם הוצאות בהן חויב ואילו החיוב בהוצאות אליו התייחס המשיב 4 בבקשתו בוטל, ועוד הוא מדגיש כי הוא מתגורר בישראל וכי ברשותו נכסים וסכומים כספיים מהם יוכל המשיב 4 להיפרע. כן טוען העותר כי סיכויי העתירה טובים וכי יש לדחות את הטענות בדבר שיהוי וחוסר תום לב.

2.

לאחר שעיינתי בחומר שבתיק ובנימוקי הצדדים החלטתי לדחות את הבקשה.

אכן לבית המשפט סמכות לחייב עותר המגיש עתירה לבית משפט זה בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק להפקיד ערובה, וזאת מכוח תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 בצירוף תקנה 20ב לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, תשמ"ד-1984. בחינת המקרים בהם ראוי להורות על חיוב בהפקדה כאמור נבחנת, בעיקרו של דבר, בהתאם למבחנים החלים בהליכים אזרחיים, בשינויים המתחייבים ובשים לב מאפייניה הייחודיים של עתירה המוגשת לבית המשפט בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק (ראו בג"ץ 269/01 רסולי נ' בית הדין הרבני האזורי ירושלים (החלטות מיום 14.2.2001 ומיום 25.3.2001)).

נוכח מעמדה של זכות הגישה לערכאות נקודת המוצא החלה בעניין זה היא כי ככלל הגשת הליך לבית המשפט בערכאה ראשונה, כמו גם הגשת עתירה לבית המשפט בשבתו כבית המשפט גבוה לצדק, אינה מותנית בהפקדת ערובה, ויש לעשות בסמכות זו שימוש זהיר ובמשורה (למבחנים החלים בהליכים אזרחיים ראו: רע"א 2164/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים אברהים

(30.5.2004); רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (11.2.2009), ובעתירות לבית המשפט הגבוה לצדק ראו: בג"ץ 6129/08 רוקח פארמצ'י בע"מ נ' משרד הבריאות (2.9.2008) (להלן: עניין רוקח פארמצ'י ); בג"ץ 5559/11 ברגמן נ' שר התעשיה המסחר והתעסוקה

(14.8.2011)). המשיב 4 לא הרים את הנטל להוכיח כי המקרה דנן נמנה עם אותם מקרים חריגים בהם ראוי להורות על הפקדת ערובה.

אף אם נניח כי סיכויי העתירה, לפחות ככל שהיא מופנית כלפי המשיב 4, אינם גבוהים מובן כי אין די בכך לצורך חיוב בערובה, וכי משיב המבקש כי תופקד ערובה להבטחת הוצאותיו נדרש להצביע על נתונים חריגים נוספים המצדיקים חיוב בהפקדתה לשם הגשמת התכלית המרכזית שביסודה - להגן על זכותו כי לא ייצא בחסרון כיס אם תדחה העתירה נגדו (ראו עניין רוקח פארמצ'י , פסקה 5). המשיב 4 מבסס טענתו לפיה לא ניתן יהיה לגבות מן העותר הוצאות אשר ייפסקו לחובתו בסוף ההליך על כך שהעותר נמנע מלשלם הוצאות שנפסקו נגדו בהליך אחר ועל הקושי לגבותן גם בהליכי הוצאה לפועל. העותר מצידו טוען כי חיובו באותן הוצאות בוטל לבסוף; כי שילם הוצאות בהן חויב בהליכים אחרים; כי הוא מתגורר בישראל וכי יש לו נכסי מקרקעין וסכומים כספיים. בנסיבות אלו לא שוכנעתי, על בסיס החומר שבפניי, כי המשיב 4 ביסס טענתו לפיה לא יהא בידו להיפרע מן העותר. כן איני סבורה כי מדובר בהליך מורכב באופן חריג, או כי המשיב 4 הצביע על

נסיבות חריגות אחרות המצדיקות לסטות מן הכלל לפיו הגשת עתירה לבית-המשפט הגבוה לצדק אינה כרוכה בהפקדת ערובה.

אשר על כן, ולאחר שאיזנתי בין כל השיקולים הצריכים לעניין, הבקשה נדחית. המשיב 4 יישא בהוצאות העותר בסך של 1,500 ש"ח.