בג"ץ 4970/05 דוד אפל נ. כב' נשיאת בית משפט השלום בתל אביב

השופט י' עדיאל:

1.

העותר, דוד אפל, נאשם בתיק פלילי המתנהל בבית משפט השלום בתל אביב-יפו. נשיאת בית המשפט, המשיבה 1, קבעה כי בעניינו של העותר ידון הרכב של שלושה שופטים. מכאן העתירה שלפנינו, בה מבקש העותר כי נורה למשיבה 1 לקבוע כי עניינו יידון בפני שופט אחד בלבד.

2.

תמצית העובדות המובאות בעתירה היא זו: ביום 11.9.03 הוגש כתב אישום נגד העותר והמשיבים 3 ו-4 לבית משפט השלום בתל אביב (ת"פ 8116/03). כתב האישום מייחס לנאשמים עבירות של מתן שוחד ותיווך לשוחד. עם כתב האישום ביקשה המדינה כי תיק זה יידון בפני הרכב של שלושה שופטים, בשל השלכותיו הציבוריות והמשפטיות הצפויות של כתב האישום וההכרעות בו. העותר, בתגובתו לבקשה, הותיר את העניין לשיקול דעתו של בית המשפט. ביום 15.9.03 נעתרה נשיאת בית המשפט לבקשה והורתה על קיום הדיון בתיק הפלילי בפני שלושה שופטים.

3.

כתב האישום המקורי תוקן מספר פעמים, ובגרסתו הנוכחית הוא מצומצם מכפי שהיה בתחילה. בין היתר, נמחק מכתב האישום הטיעון שהופיע בחלק הכללי, לפיו העותר צבר במהלך השנים כוח והשפעה על גורמי ממשל ושלטון ברמה הארצית והמוניציפאלית. משהושמט חלק זה של האישום, פנה העותר לנשיאת בית משפט השלום בבקשה כי התיק יישמע בפני דן יחיד. לשיטתו, עקב השינוי בכתב האישום אין עוד הצדקה לדיון בפני מותב תלתא. שני הנאשמים האחרים נתנו הסכמתם לבקשה, ואף המדינה לא התנגדה.

ביום 2.5.05 החליטה נשיאת בית משפט השלום כי התיק ימשיך להידון לפני הרכב של שלושה שופטים (להלן - ההחלטה).

על החלטה זו מלין העותר בעתירה זו.

4.

העותר טוען כי ההחלטה נשוא העתירה ניתנה תוך פגיעה בזכות הטיעון העומדת לו כנאשם בפלילים; לשיטת העותר, החלטת נשיאת בית המשפט להותיר את ההרכב על כנו, בניגוד לעמדת הצדדים, אף שכביכול ניתנה בבקשה שהגיש העותר, היא למעשה החלטה שניתנה ביוזמת הנשיאה. העותר איננו חולק על סמכותה של הנשיאה להחליט על הרחבת המותב, אך טוען שבנסיבות אלו היה על הנשיאה להביא כוונתה זו לידיעת הצדדים, ולאפשר להם לטעון בעניין זה. העותר מוסיף, כי ההחלטה מפלה אותו ביחס לנאשמים אחרים שמילאו תפקידים ציבוריים ועמדו לדין בגין עבירות דומות. שכן, בניגוד אליו, משפטיהם של אותם אחרים התנהלו בדן יחיד. כן סבור העותר כי ההחלטה להקצות שלושה שופטים - ולא אחד - לדיון בעניינו, לוקה בחוסר סבירות בולט נוכח מצוקת כוח האדם השיפוטי במערכת המשפט בכלל, ובבית משפט השלום בתל אביב בפרט. ההחלטה אף נטולת נפקות, טוען העותר, בשל כך שניתנה ללא הנמקה. לבסוף מעלה העותר את חששו, שקיום הדיון בפני מותב שלושה, עלול ליצור בקרב חברי המותב ובקרב הציבור כולו, דעה קדומה כלפי העותר, כאילו יש ממש בדברים שיוחסו לו בגרסאות הקודמות של כתב האישום.

5.

דין העתירה להידחות על הסף.

בעניין קביעת הרכבים בבית משפט השלום קובע סעיף 47 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 כי "בית משפט שלום ידון בשופט אחד". "ואולם", נקבע בהמשך, "רשאי השופט היושב לדין או נשיא בית משפט השלום להורות שהדיון בעניין פלוני יהיה לפני שלושה שופטים". כלומר, על-פי חוק הוענקה הסמכות בעניין זה לנשיא בית משפט השלום. הכלל הוא, כי בית משפט זה איננו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי המשפט הרגילים, ואינו נוהג להתערב בסדרי עבודתם (בג"ץ 11099/03 אליאס נ' כבוד נשיאת בית משפט השלום למחוזות תל אביב-יפו (לא פורסם); בג"ץ 11727/04 רזניק נ' כבוד השופטת קלרה רג'יניאנו (לא פורסם)) . הוא הדין בעניין קביעת הרכבים, ששיקול הדעת והסמכות לגביו מסורים לנשיא בית המשפט. בית המשפט הגבוה לצדק לא יתערב בהליכים אזרחיים או פליליים בפני בתי המשפט הרגילים, אלא אם עולה טענה של העדר סמכות, או אם מתגלה תופעה קיצונית של שרירות בתחום שהוא מינהלי טהור (בג"ץ 583/87 הלפרין נ' כבוד סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים , פ"ד מא(4) 683, 702 (להלן - עניין הלפרין )) .

די היה באמור לעיל כדי לדחות את העתירה, אך למעלה מן הצורך נוסיף כי יש לדחות את טענות העותר אף לגופן.

גודלו של ההרכב הדן בעניינו של נאשם איננו נתון המוסיף לזכויות הנאשם או גורע מהן (עניין

הלפרין , בעמוד

703 ) . על כן ודאי שאין יסוד לחשש שמעלה העותר מפני הדעה השלילית העשויה להיווצר בשל מספר השופטים שבהרכב. בהקשר זה גם יש לדחות את טענת העותר בדבר הפגיעה בזכות הטיעון שלו. כפי שנקבע בעניין

הלפרין , קביעת גודל ההרכב אינו עניין המחייב שמיעה מוקדמת של הצדדים: "לו היה מדובר בעניין שבזכויותיו של הנאשם סביר היה שהמחוקק היה קובע חובה לקיים דיון טרומי בטרם הכרעה, כדי לאפשר לנאשם להשמיע טענותיו וזאת לא רק באותם מקרים בהם בחר הנאשם לבקש הרכב של שלושה" (עניין הלפרין , בעמוד 703). לא זו בלבד, אלא שבענייננו העותר זכה לשטוח טענותיו בעניין זה במסגרת הבקשה שהגיש לקיום הדיון בפני דן יחיד. אף המדינה ויתר הנאשמים הביעו דעתם. לכן, אף אם נניח כי עומדת לעותר זכות טיעון בעניין זה, אין לקבל טענתו כי לא זכה להישמע. ודאי שאין לקבל טענה לפיה היה על הנשיאה להעמיד את הצדדים על כוונתה להותיר את ההרכב על כנו, ולאפשר להם להגיב על כך. יש לדחות גם את טענת העותר כי הוא מופלה לרעה ביחס לנאשמים במקרים דומים אחרים, שמשפטם נשמע בדן יחיד. הנשיא מ' שמגר (כתוארו אז) דחה טענה דומה שהועלתה בעניין הלפרין , בקובעו "שאין כל היגיון בקביעת שרשרת תקדימית, המוכתבת על-ידי החלטה שנפלה במקרה פלוני, על רקע של רווחה ארגונית יחסית ואשר מבקשת להנציח עצמה מתוך הישענות על הטעם של המשכיות ושל חובה לקיים גישה זהה בכל מקרה אחר בעתיד" (עניין הלפרין , בעמוד 704). והדברים יפים אף לענייננו. גם אם במקרים אחרים נקבע דן יחיד לדון בהם, אין לפרש זאת כתקדים מחייב המשליך על המקרים לעתיד לבוא.

התוצאה היא שאנו דוחים את העתירה על הסף.