בג"ץ 5197/19 הרה"ג יעקב אריאל נ. שר התחבורה והבטיחות בדרכים

השופט ע' פוגלמן :

בעתירה שלפנינו מבקשים העותרים כי יינתן צו על תנאי שמורה למשיבים 2-1, הם שר התחבורה והבטיחות בדרכים ומשרד התחבורה והבטיחות בדרכים (להלן: השר ו משרד התחבורה ) לתת טעם מדוע לא יאכפו על עיריית רמת גן וחברת הסעות ג'אד אליאס בע"מ, הן המשיבות 4 ו-6 (להלן בהתאמה: העירייה ו חברת ההסעות ) את האיסור להפעיל שירותי הסעה ציבורית ללא רישיון כנדרש. עוד מבוקש כי יינתן צו על תנאי שיורה לעירייה וחברת ההסעות לתת טעם מדוע לא יימנעו מהפעלת שירותי ההסעה ללא רישיון כנדרש. לצד העתירה, הגישו העותרים בקשה למתן צו ביניים שלפיו לא יופעלו שירותי ההסעה עד להכרעה בעתירה (עוד התבקש, כסעד ארעי – כי אלה לא יופעלו עד לקבלת תגובת המשיבים). העותרים טוענים כי לא עומדים לרשותם מסלולי תביעה חלופיים, וכי אפילו היו כאלה, הסמכות לדון בעתירה נתונה לבית משפט זה – הן בשל כך שהשר הוא משיב דומיננטי לה, הן משום שהעתירה עוסקת בסוגיות רגישות ומורכבות שיש בהן עניין ציבורי.

דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי. סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: החוק ) קובע כי בית המשפט לעניינים מינהליים מוסמך לדון בעתירות נגד החלטה של רשות המנויה בתוספת הראשונה לחוק, ובעניין המנוי בתוספת זו, מלבד בעתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה עניינו ב"התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות". אשר להחלטות של רשויות מקומיות, כבענייננו, קובע פרט 8(א) לתוספת הראשונה לחוק, כדלקמן:

החלטה של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה, למעט החלטה הטעונה אישור של שר הפנים לפי דין, שעניינה העיקרי של העתירה הוא החלטת שר הפנים.

כעולה מן העתירה עצמה, זו מבקשת לתקוף את החלטת העירייה להפעיל שירותי הסעות ציבוריות בשבת, בטענה כי היא מנוגדת ליישום הנדרש לגישת העותרים של תקנה 386א לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: התקנות ). עוד נטען כי העירייה מתכוונת להפעיל קווי שירות ללא רישיון הנדרש בדין. נוכח טענות אלו ואחרות, נטען כי החלטת העירייה חורגת באופן מובהק ממתחם הסבירות. השגותיהם העיקריות של העותרים מכוונות אפוא להחלטת העירייה ועל כן הן נתונות לסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים. אין די בכך שאחד הסעדים המבוקשים בעתירה נוגע לאכיפת התקנות על ידי משרד התחבורה והשר כדי לקבוע כי זה הסעד העומד במוקד ההליך, וצירופם של אלה כמשיבים לעתירה אינו משנה ממסקנה זו. כפי שנפסק בבג"ץ 4061/14 נאסר נ' שר החינוך (31.7.2014): "אין די בכך שהשר צורף כאחד המשיבים בעתירה וכי החלטתו בעניין נושא העתירה נזכרת בה, על מנת לקבוע כי החלטה זו היא העומדת בבסיסה וכפי שנפסק 'עתירה נגד החלטה של השר, פירושה עתירה הטוענת כי החלטת השר, כשהיא לעצמה, אינה חוקית. לשון אחרת, עתירה כזאת צריכה להציג עילה הפוגמת בהחלטת השר ולבקש סעד נגד החלטה זו'" (שם, פסקה 5; ראו גם בג"ץ 8886/05 סואעד נ' המועצה האזורית משגב , פסקה 2 (25.9.2005) ). במקרה שלפנינו, העותרים פנו בכתב לשר לפני פרק זמן קצר, וטרם נענו. ממילא ברי כי עמדת השר אינה עומדת במוקד ההליך.

כידוע, ככלל, כאשר קיימת ערכאה שיפוטית המוסמכת לדון בטענות העותרים, לא יידרש אליהן בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אלא במקרים יוצאי דופן (ראו, מני רבים, בג"ץ 7921/15 איגוד לשכות המסחר נ' מכון התקנים הישראלי (2.6.2016); בג"ץ 6587/11 ישראייר תעופה ותיירות בע"מ נ' רשות התעופה האזרחית , פסקה 2 (1.7.2012); בג"ץ 5311/11 כהן נ' רשם האגודות השיתופיות (1.11.2011)). לא הונחה בעתירה עילה לחרוג מכלל זה.

העתירה נדחית אפוא על הסף, ומאליה נדחית גם הבקשה למתן צו ביניים. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות .