בג"ץ 8886/05 עלי סלאח סואעד ו-33 אחרים נ. המועצה האזורית משגב

השופט א' גרוניס:

1.בפנינו עתירתם של 34 מתושבי "כמאנה המערבית", שעניינה החלטת המשיבה 1, המועצה האזורית משגב (להלן - המועצה), לחייב את תושבי "כמאנה המערבית" בתשלום ארנונה למועצה. לטענת העותרים, החלטה זו של המועצה הינה בטלה מעיקרה בהיותה בלתי סבירה והואיל והיא נוגדת את עיקרון השוויון. העותרים מבקשים גם כי יינתן צו כנגד שר הפנים (המשיב 2) ומשרד הפנים (המשיב 3) ליתן טעם מדוע לא יתקנו תקנות מכוח סמכותם לפי סעיף 12(ב) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן - חוק ההסדרים), במסגרתן יורו על מתן פטור מארנונה לעותרים או מתן הנחה בשיעור 100% (או כל שיעור אחר). יחד עם עתירתם הגישו העותרים גם בקשה למתן צו ביניים המופנה כלפי המשיבים ומורה להם להתלות את תוקף ההחלטה לעניין חיוב העותרים, ותושבי "כמאנה המערבית" כולם, בתשלום ארנונה למועצה.

2.דין העתירה להידחות על הסף. בהתאם להוראות סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, תש"ס-2000 (להלן - החוק) ולסעיף 1 לתוספת הראשונה לחוק, השגתם של העותרים על החלטת המועצה נתונה לסמכותו של בית המשפט לענינים מינהליים, בהיותה מכוונת נגד החלטה של רשות בענייני ארנונה. משמע, נתון בידי העותרים סעד חלופי. העותרים טוענים כי חרף זאת על בית משפט זה לדון בעתירה לאור הוראת סעיף 5(1) לחוק, הקובע כדלקמן:

"בית המשפט לענינים מינהליים ידון באלה:

(1) עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה ענינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות .

....."

העותרים מצביעים על כך, כי עתרו גם לחיובו של שר הפנים להתקין תקנות. אלא שעיון בעתירה מלמד כי הסעד שמבקשים העותרים, שעניינו התקנת תקנות, הינו רחוק מלהיות הסעד העיקרי בעתירתם (לגבי טענה דומיננטית בהקשר דומה של סמכות, ראו בג"ץ 4381/97 מייזליק נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, פתח-תקוה , פ"ד נא(5) 385). לעומת הטענות הרבות שמפנים העותרים כנגד החלטתה של המועצה, התייחסותם לסעד של התקנת תקנות מוגבלת לסעיף אחד בלבד בעתירתם.

3.העתירה אף אינה מגלה עילה למתן סעד בעניין התקנת תקנות, שכן העותרים מתעלמים מכך ששר הפנים התקין תקנות בהתאם לסמכות שניתנה לו בסעיף 12(ב) לחוק ההסדרים (ראו, תקנות הסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), התשנ"ג-1993) ואינם מציגים טעם כלשהו להתקנת תקנות נוספות ומיוחדות לעניינם. למעט השגתם על אי-התקנת תקנות, אין העותרים משיגים על החלטה כלשהי של שר הפנים. לפיכך, העתירה צריכה להתברר בבית המשפט לעניינים מינהליים. המקרה אינו בעל אופי ייחודי או עקרוני עד שיצדיק בירור בבית המשפט הגבוה לצדק.

3.אשר-על-כן, העתירה נדחית על הסף, ומשכך נדחית ממילא גם הבקשה לצו ביניים.